חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 83

ובאמת דלפי דעת הרמב"ם הדבר פשוט כן כמש"כ, וכמו שפסק בפ"ד מהל' חובל ומזיק הי"ד ז"ל החובל בבת קטנה של אחרים וכו' וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה עכ"ל, הרי דס"ל דאיכא חיוב נזק אף בלא אפחתי' מכספי' כלל, וכן בפ"ב שם הל"ו ז"ל אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת עכ"ל, ובהך נזק דלא אפחתי' מכספי הרי פשיטא דתחלת חיובו הוא רק בהתשלומין, דבמה שהזיק הרי ליכא הפסד ממון כלל, וא"כ הרי להדיא דגם בנזק עיקר חיובו הוא בהתשלומין, ולא גרע נזק דאפחתי' מכספי' מנזק דלא אפחתי', דחל גם על התשלומין בפ"ע עיקר והתחלת חיוב. אלא דאפילו לדעת המ"מ בפ"ב שם דס"ל דכל דלא אפחתי' מכספי' ליכא נזק כלל, כל זה הוא בליכא חסרון כסף, ואין דבר שיגרום חיובא עליו, אבל בנזק דאפחתי', דאיכא מיהא דבר הגורם להתחייב, שפיר חייל חיובא בנזק דחבלות גם תחלת חיובא על התשלומין, ומשום דלא גרע נזק מצער ושבת, ומשום דכן הוא גזה"כ של חיוב חבלות, וכש"נ.

ואשר על כן לענין הדין דדמי קרקע, דדעת הרמב"ם דדינן כקרקע דאין נשבעין עליהן, חלוק דמי קרקע מדין חבלות, דבקרקע דחיובו בא מחמת עצם הממון שהפסידו, על כן התשלומין שהן חליפי עצם הקרקע שהזיק ג"כ דינם כקרקע ואין נשבעין עליהן, וכמש"כ למעלה דכיון דבעיקר החיוב לא חלה עליו שבועה ממילא מיפטר, משא"כ בחבלות, דהתחלת חיובו הם התשלומין גם בלא חיוב עצם הממון שהפסיד, וכמש"כ דשוה חיובא דנזק לחיובא דצער ובושת, ונמצא דגוף החבלה לא חשיבא רק כדבר המביאתו לידי חיוב תשלומין, ובכה"ג לא מהניא מה דליכא חיוב שבועה על עצם הממון שהפסידו, אבל מ"מ התשלומין אינם דמי קרקע ונשבעין עליהם, וניחא השתא הא דפסק הרמב"ם גבי אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי דנשבע שבועת התורה משום מודה במקצת, וכן הא דהביא הראב"ד מהא דתנן בשבועות דף מ"ד חבלת בי שנים והוא אומר לא חבלתי בך אלא אחת דהוי מודה במקצת, כיון דכבר נתבאר דבחבלות לא הויין התשלומין דמי קרקע ונשבעין עליהן, וכש"נ. הלכות נחלות פ"ה הל"ח נפל עליו הבית ועל אביו או שאר מורישין ועליו כתובת אשה ובע"ח יורשי האב אומרים מת הבן תחלה ולא הניח כלום ואבד החוב ובע"ח אומרים האב מת תחלה וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו הרי הנכסים בחזקת היורשין ועל האשה ובע"ח להביא ראי' או ילכו להם בלא כלום עכ"ל. ומבואר מזה דאם אך מת הבן תחלה שוב אין הבע"ח גובין מנכסי האב שמת אח"כ, והדין הזה מפורש במתני' בב"ב דף קנ"ז עיי"ש.

אלא דטעמא דהך מתני' נלמד מהא דתנן בבכורות דף נ"ב וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, וקאמר שם בגמ' ולא בראוי לאתויי נכסי דאבי אבא, והתם קיימינן אבכור ויבם וכתובת אשה, הרי דהא דתנן במתני' דב"ב דכתובת אשה ובע"ח אינן נוטלין מנכסי אבי האב הוא משום דאין נוטלין בראוי, ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם שסתם הדברים ולא הזכיר טעמא דאין בע"ח וכתובת אשה נוטלין בראוי, שהוא זה דין הנלמד ממשנתנו, ומשכחינן זאת גם בגווני אחריני, כגון כופר דאינו משתלם אלא לאחר מיתה והוי ראוי, וכמבואר בב"ק דף מ"ב, וכבר עמד בזה המל"מ שם. האומנם די"ל דדעת הרמב"ם דבע"ח נוטל בראוי, ונלמד זאת מהא דאיתא בב"ב דף קנ"ט דטעמא דמתני' הוא משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא, וכדאיתא בסוגיא שם ואס"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא וכו' כי מת הבן ואח"כ מת האב מאי הוי נימא להו בע"ח ירושת אבוהון קא שקילנא, הרי להדיא דאע"ג דהנכסים הויין ראוי, שבאו לו בירושה אחר מותו, מ"מ בע"ח גובה מהם, אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קאתינא, והא דצריכינן בבכורות לטעמא דראוי, הוא משום בכור ויבם, דאינהו מכח ירושה קא שקלי, ולא שייך גבייהו טעמא דמכח אבוה דאבא קאתו, ועל כן צריכינן בהו לטעמא דראוי, אבל אה"נ דטעמא בהן, דליכא דין ממון בהו ברשות מורישן. ולא משכחינן דבע"ח הוא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קאתו, ולהכי הוא דנקט הרמב"ם להך דנפל הבית וכו' בסתמא, כיון דאין כאן טעמא דראוי כלל. אלא דעדיין קשה, דכתובת אשה הא ודאי דאינה נוטלת בראוי, וכדתנן במתני' דבכורות שם, ולמה השמיט הרמב"ם להך דינא דראוי בכתובת אשה, וצ"ע.

והנראה לומר בזה, דבכופר כיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה, א"כ ממילא דגם בלאו הך טעמא דראוי אין הבע"ח וכתובת אשה גובין מזה, ומשום דכיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכל חלות הך חיובא הוא לאחר מיתה, א"כ ממילא דהדין ממון של הך חיובא נעשה רק תח"י היורשין, ולא להנהרג. ואע"ג דעיקר חיובא דכופר הוא שייך להנהרג, והבנים רק מכח אבוהון הוא דקזכיין בי', מדין ירושה, מ"מ הא ודאי דלא צריכינן לדין ירושתן שיהא חלות דין ממון על החיוב, כי אם דחייל דין ירושה גם על עיקר זכות הך חיובא, שהם נכנסים במקומו לזכות בחיוב זה, וממילא דהחיוב הוא שלהם מעיקרא, הואיל שבא לאחר מיתתו. ולהכי הוי דינא דאין הבע"ח וכתובת אשה גובין מזה גם בלאו טעמא דראוי, דשעבודא דחוב לא חייל כי אם על דין ממון לחוד, והכא כיון דהדין ממון נעשה רק תח"י היורשין ולא להנהרג, א"כ ממילא דאין כאן דין ממון לגביית הבע"ח וכתובת אשה, ואין גובין מהן. והוא הדין והוא הטעם לכל דיני ממון הבאין לאדם לאחר מותו, דלא צריכינן בהו לדינא דראוי, משום דבלא"ה אין דין גבייה גוונא דראוי רק בנכסים שנפלו לו מאביו לאחר מותו, דאז הדין ממון עצמו ממשמש והולך בירושה דרך עליו, ובזה הוא דצריכינן לטעמא דראוי, כיון דבלא"ה שיעבודא חייל עלייהו ככל נכסי המוריש, אלא דשם איכא גם טעם השני דיכולין לומר מכח אבוה דאבא קאתו, ועל כן זהו שפסק הרמב"ם בסתמא להך דינא דאין האשה ובע"ח גובין מנכסים שנפלו מאבי האב, ולא הזכיר טעמא דראוי כלל, כיון דליכא מזה נ"מ למקום אחר, וכש"נ.

והנה בכתובות דף ל"ח ע"ב אמר אביי בא עלי' ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה, מילתא דפשיטא לי' לאביי מיבעיא לי' לרבא דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר וכו' מר בר רב אשי בעי לה הכי מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות תיקו. וברמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הט"ו ז"ל בא עליה ומתה ה"ז פטור מן הקנס שנאמר וכו'. והנה השמיט הרמב"ם להך איבעיא דיש בגר בקבר או דמיתה עושה בגרות, משום דלפ"מ דפסק כאביי הרי שוב ליתא להאיבעיא, וכמבואר בדברי הגמ' שהבאנו. אלא דצ"ע, דלפי המבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו, כל הך דינא דלא לאבי מתה אין זה רק בקנס ולא בבושת ופגם, וא"כ הא נמצא דהאיבעיא אם יש בגר בקבר או אם מיתה עושה בגרות קיימא עדיין לענין בושת ופגם, דאם יש בגר בקבר או מיתה עושה בגרות והרי היא מופקעת מרשות אב, א"כ הא גם הבושת ופגם שלה, וע"ז הא ליכא פשיטותא דאביי, וא"כ למה השמיטה הרמב"ם. והפשוט בזה, משום דבאמת הרי ליכא נ"מ כלל מהאיבעיא לענין בושת ופגם, דהרי גם אם מופקעת היא מרשות אב הבו"פ הם לאבי', דהרי הוא הקודם בנחלה ויורשה, ורק לענין קנס דאין אדם מוריש קנס לבניו ע"ז הוא דנאמרה האיבעיא אם יש בגר בקבר או אם מיתה עושה בגרות, כיון דמשום דין ירושה אין האב זוכה בזה, וכיון דהרמב"ם פסק כאביי דבמתה ליכא קנסא, א"כ שוב ליכא נ"מ כלל מהאיבעיא, ועל כן השמיטה.

אלא דעדיין צ"ע, דהרי נ"מ לענין הבע"ח שלה, דאם יש בגר בקבר או מיתה עושה בגרות והרי הבו"פ מדינא לה ורק שזוכה בהן האב מדין ירושה, א"כ הרי הבע"ח גובין מהם, משא"כ אם אין בגר בקבר או דמיתה אינה עושה בגרות והרי עיקר החיוב של בו"פ לאביה, א"כ אין הבע"ח שלה גובין מהבו"פ, וכמבואר להדיא הך נ"מ בתוס' שם, וא"כ הא איכא נ"מ מהאיבעיא גם לענין בו"פ, דליתא ע"ז פשיטותא דאביי, והדר קשה למה השמיטה הרמב"ם. וצ"ל בזה, משום דאף אם מיתה עושה בגרות או דיש בגר בקבר והבו"פ שלה, מ"מ הרי זכייתה בהבו"פ היא לאחר מיתתה, וא"כ הא הוי ראוי, דאין הבע"ח גובה מזה, ושוב ליכא נ"מ מהאיבעיא לענין בו"פ. אכן מאחר דלא הוזכר ברמב"ם כלל הך דינא דראוי, א"כ קשה הדבר לומר דהשמטת הרמב"ם תהא מטעמא דאין בע"ח נוטל בראוי, כיון דעיקר דין ראוי הושמט ברמב"ם. אכן לפמש"נ הרי ניחא, דהכא כיון דזכייתה בהך חיובא היא לאחר מיתתה, א"כ ממילא דחלות דין ממון שעל הך חיובא הוא רק תח"י אביה, ומשום דאביה יורש עיקר הזכות של הך חיובא, שהחיוב שלו הוא משעה הראשונה עד שלא בא החיוב לרשותה, וממילא דלא חל בהחיוב דין ממון רק תחת ידי אביה ולא תחת ידה כלל, וממילא דאין הבע"ח גובה מזה, דשעבודא דבע"ח וכתובת אשה רק על דין ממון לחוד הוא דרמי. אשר על כן להכי הוא שהשמיט הרמב"ם האיבעיא דבגרות לאחר מיתה, כיון דליכא מזה שום נ"מ לענין בו"פ, רק לענין קנסא לחוד, ובזה הרי כבר פסק הרמב"ם כאביי.

הלכות עדות פ"ג הל"ד דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן אבל מדברי סופרים שחותכין ד"מ בעדות שבשטר וכו' עכ"ל, והרמב"ן בספר המצות שרש ב' הקשה עליו וז"ל מהן שאנו דנין בגטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר וזה לדברי הכל עכ"ל. והנה קושיית הרמב"ן על הרמב"ם נחלקת לשנים, חדא דהיאך הדין באם גירש או קידש בשטר שיש עליו עדים שפיר דמי, הא קיי"ל דהמגרש והמקדש בלא עדים לאו כלום הוא, וא"כ להרמב"ם דלא חשיבא עדות כלל מד"ת, מפני מה מהניא עדות שבשטר לשוי' גירושין וקידושין עפ"י עדות זו. ואם כי בזה פליגי ר"מ ור"א אי עדי חתימה כרתי או ע"מ כרתי, אכתי קשה לר"מ איך מהני ע"ח הא הוי מפי כתבם. וביותר קשה על הרמב"ם בעצמו שפסק בפ"א מה' גירושין הט"ז וז"ל חתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו לבינה וכו' ה"ז כשר הואיל ועדים שבו כשרים והרי הגט יוצא מתחת ידה עכ"ל, הרי דפסק להדיא דע"ח מהני לכו"ע אפילו לר"א, ואמאי הא הוי מפי כתבם, הא חדא. ועוד קשה על הרמב"ם, דאמאי סמכינן באשה המוציאה גט לפנינו לומר שנתגרשה, וסומכין ע"ז ע"י ע"ח שבגט, והרי להביא ראי' שנתגרשה בעינן עדות גמורה מד"ת, משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, ועדות זו פסולה מד"ת, משום דהויא מפי כתבם להרמב"ם. והנה על קושייתו הראשונה י"ל, דהא דלא מהני מפ"כ, הוא רק לענין דין הגדת עדות, דמפ"כ לא חשיבא הגדה כלל, אבל לענין הך דינא דהמקדש בלא עדים לאו כלום הוא, הרי אין זה שייך להגדת עדים, אלא דבעינן עדים על מעשה הגו"ק, ולזה שפיר מהניא גם עדות שבשטר, דנהי דלא חשיבא הגדת עדות, אבל עדות מ"מ הויא, ומועלת לשוי' גו"ק.

אבל הקושיא השני' תקשי עדיין, דאיך סמכינן על השטר לענין ראי' שנתגרשה, דבזה הרי בעינן גם הגדת עדות, ככל עדות דעלמא, כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואיך סמכינן אשטרא דהוי מפ"כ. אכן באמת דגם קושיא הראשונה במקומה עומדת, דהרי כל ע"ח אינם יודעים כלל מגוף הגו"ק, וליכא רק הגדתן שמעידין על הגו"ק, או על השטר, ובע"כ צ"ל, דזהו גזה"כ, דהגדתן שבשטר משוי' לי' לשטרא וחשיבא גם עדות ראי' על גוף המעשה של הגו"ק וכדומה, וא"כ הרי כ"ז לא שייך רק אם נימא דהויא הגדה כשרה, ואז ממילא חזר בו כל הגזה"כ של שטרות, אבל לדעת הרמב"ם דהויא הגדה פסולה, משום דהויא מפ"כ, א"כ ממילא אין כאן עדות כלל, וקשה דאיך מהני ע"ח בלא ע"מ, והא כיון דבטלה הגדתן הרי אין כאן שום עדות לאשוויי' שטרא, וממילא אין כאן עדות על עצם הגו"ק, והוי מקדש ומגרש בלא עדים דבטל הגו"ק. ועוד דלא הוי שטר כלל, וכדקי"ל דבעינן ע"ח או ע"מ גם לענין אשוויי שטרא, וכמבואר בכתובות דף י"ח ע"ב דיסוד השטרות הוא משום דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וקשה על הרמב"ם שפסק דהמגרש בע"ח לבר מהני, דהא הוי מפ"כ, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה באמת הרי מבואר בגטין דף ע"א דעדות בכתב בטלה, מהך דרשא דמפיהם ולא מפ"כ, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת, משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה, ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וס"ל, דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין, כמו גו"ק ושחרורים וקנינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מד"ת, אבל מה שנעשה רק לראי', בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר, אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפ"כ.

האומנם כי גם לדעת הרמב"ם הרי עיקרן של שטרות הוא רק במה שנעשה מדעת המתחייב, וכדעת כל הראשונים, אבל מ"מ זהו דין בפ"ע דלא חייל דין שטר רק היכא שנעשה לקנין, ועל כן כל שטרי ראי', אף דנעשו כדין שטרות, מ"מ לא חייל עלייהו דין שטרות, והויין רק עדות בכתב, ופסולים משום מפ"כ, ורק מדרבנן הוא דעדותן מתקיימת ונוהג בהן דין שטרות, אבל אה"נ דשטרי מעשה וקנין גם לדעת הרמב"ם הם מד"ת, ומועילין בין לגמר מעשה ובין לעדות, ומיושב היטב דעת הרמב"ם. והנה בסנהדרין דף ל"ב איתא ולטעמיך תקשי לך מתני' שטרי חוב המוקדמין פסולים והמאוחרין כשרים ואי ס"ד בעינן דו"ח מאוחרים אמאי כשרים וכו' אר"ח ד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח שנאמר משפט אחד יהי' לכם ומ"ט אמרו ד"מ לא בעינן דו"ח כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, וקשה לפי"ז מהא דתנן בגטין דף פ"ו דגט שאין בו זמן אם נישאת הולד כשר, וקשה דהרי התם מדאורייתא בעינן דו"ח, וכיון דאין בו זמן הלא הגט פסול ד"ת, ואמאי אין הולד ממזר, וכבר הקשה זאת הנ"י, ותירץ משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני'. ואכתי קשה לפי"ז מהא דקאמר הגמ' בגטין דף י"ז מפני מה תקנו זמן בגטין ומפרש שם משום בת אחותו או משום פירי, וקשה והלא מדאורייתא בעינן זמן משום דו"ח, דבלא"ה פסול. וכן קשה מהא דאיתא ביבמות דף ל"א דבשטר קידושין לא תקנו זמן משום דלא שייך הך תקנתא דשמא יחפה ומשום פירי, וקשה דהרי אכתי מדאורייתא בעינן זמן משום דו"ח. וכן קשה מהא דאיתא שם דבשטר שיחרור לא בעינן זמן, והלא מדאורייתא בעינן זמן משום דו"ח, וא"כ הוא עבד גמור מדאורייתא לכל דבריו.

ובהא לא שייך תירוצו של הנ"י משום דאפקעינהו רבנן לעבדות מיני', דהלא אם גם אפקעינהו לא עדיף מהמפקיר עבדו דצריך גט שיחרור, ואם נימא דאפקעינהו רבנן לעבדות מיני' כמו שלא הי' עבד מעולם, א"כ אין כאן גירות כלל, דהלא גייר עצמו רק לשם עבדות ולא לשם ישראל, וחסר לו קבלת עול מצות הנוהגים בישראל ולא בעבדים, וגם בעיקר הגירות חסר לו הא דלשם ישראל, ואם אין כאן עבדות אין כאן גירות כלל, והא קיי"ל ביבמות דף מ"ח דבשעה שמשתחרר לא בעינן דעתו ומטבילין אותו בע"כ, ולדעת הרבה מהראשונים טבילה זו אינה אלא מדבריהם, משום שכבר גייר עצמו בשעה שנעשה עבד, ובע"כ מוכרח דלא אפקעינהו רבנן לעבדות מיני', וא"כ אמאי א"צ זמן. ובאמת דכמה דיני עדות ליכא בשטרות, וכדתנן בגטין דף י"ז דנחתם בלילה כשר, והרי קי"ל דאין מקבלין עדות בלילה. ועל כן נראה פשוט, דזה דקאמר הגמ' עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, זהו כל עיקר גזה"כ דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא דוקא בפני ב"ד, והכא בשטרות לא בעינן ב"ד כלל, וממילא כיון דלא בעינן ב"ד לא בעינן דו"ח ולא בעינן דוקא ביום, דכל זה לא נאמר אלא בב"ד איך יקבלו העדות, אבל מאחר דבשטרות לא בעינן ב"ד, לא בעינן כל הדינים הנאמרים בקבלת עדות, וזהו הדין דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות.

והא דפריך הגמ' בסנהדרין על שט"ח המאוחרין אמאי כשרים הא בעינן דו"ח, היינו משום דהתם קאי על שטרי ראי', דאין עליהם דין שטר כלל, רק דין עדות בכתב, וכמש"כ למעלה בדעת הרמב"ם, ועל כן שפיר פריך הגמ' אמאי לא בעינן דו"ח, משא"כ בשטרי גו"ק ושיחרור וקנין, דדין שטר עליהם, ובשטר הרי לא בעינן דו"ח, וכמש"נ למעלה, ועל כן שפיר כשרים ד"ת גם באין בהם זמן. עכ"פ נתבאר, דהא דאמרינן בגמ' עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, נכלל בזה דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת עדות והגדתה, וגם נתבאר דזה דוקא בשטרי קנין, דדין שטר עליהם, אבל לא בשטרי ראי', ולפי"ז שפיר פסק הרמב"ם בהך פסולא דמפ"כ, דזהו ג"כ פסול האמור בדין הגדת עדות, דשטרי ראי' מדאורייתא פסולים משום דהויין מפ"כ, ולא תקשי עלי' משטרי גו"ק וקנין ושיחרור דכשרים מדאורייתא, ולא פסלינן להו משום מפ"כ, דהתם הלא דין שטר עליהם, ובשטרות הרי לא בעינן דין הגדת וקבלת עדות וכמש"נ, ועל כן לא שייך בהו גם פסולא דמפי כתבם ג"כ. ולכאורה אכתי יש לפקפק בזה, דכ"ז ניחא רק הא דלא בעינן יום ולא מפיהם בשטרות, משום דזהו דין איך יגידו העדים עדותן, וזה לא בעינן בשטרות, אבל הא דבעינן דו"ח הוא דין בעצם העדות, דאימתי סמכינן על עדותן ועדותן מתקבלת רק בעדות דרושה וחקורה, א"כ אכתי תקשי אמאי לא בעינן דו"ח בשטרות כיון דהוי דין בעצם העדות.

אכן הרי איתא בסנהדרין דף ע"ח ובב"ק דף צ' ובר"ה דף כ"ו דההורג בפני ב"ד חייב מיתה משום דלא תהא שמיעה גדולה מראי', והא ודאי דאין הב"ד נאמנים יותר מהעדים, וא"כ קשה הלא חסר הך דינא דדו"ח, דהרי לא בעינן שידעו הב"ד היום והשעה, דאם נימא שיתקיים בב"ד הדין של דו"ח בראייתן, הלא אז דין עדים על הב"ד ואין עד נעשה דיין, אלא ודאי, דנהי דדו"ח הוי דין בעצם העדות, אבל מ"מ כל זה הוא היכא דעדותן צריכה להתקבל, אבל בלא"ה לא בעינן כלל דו"ח בעדותן, וא"כ בשטרות דלית בהו דין קבלת עדות, ממילא דלא בעינן בהו דו"ח ג"כ, וכמש"נ. ובזה ניחא מה דקשה עדיין בהסוגיא דסנהדרין שהבאנו דשטרי ראי' צריכין דו"ח משום דדינם כעדות בכתב, וקשה דהרי כל זה הוא מד"ת, אבל מדבריהם הרי פשיטא דגם שטרי ראי' דין שטר עליהן, כמבואר בכתובות דף י"ח דגם בשטרי ראי' אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וקשה דמאי פריך בגמ' על שטרי חוב המאוחרין דחסר דו"ח, והא לפי"מ דתקינו רבנן דגם שטרי ראי' יהי' דין שטר עליהם, א"כ הא לא בעו דו"ח, וכמו דכשר בהו מפ"כ כמו כן לא בעינן דו"ח. אכן לפי המבואר דדו"ח הוי מעצם העדות, ואך דבשטרות הוי דינא דלא בעינן דו"ח, א"כ י"ל דאפילו לבתר דתקינו רבנן דגם שטרי ראי' יהיו בכלל שטרות, מ"מ כ"ז הוא רק לענין מפ"כ וכדומה, דהויין רק מדיני הגדת עדות, אבל בכל הצורך לעצם העדות, בזה דיני עדות עלייהו, ובעינן שתהא עדותן מועלת וכשרה, והא דשטרי ראי' דין שטרות עליהם אף בלא דו"ח, הוא רק משום התקנה דגם עדות ד"מ לא בעיא דו"ח, וזהו דפריך הגמ' על שט"ח המאוחרין דהא חסר דו"ח, ומשני דעדות ד"מ לא בעיא דו"ח.