חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 7

אכן נראה, דלפי המבואר הרי תרי גווני פתחא נינהו, ולא ראי זה כראי זה, דעד עשר דין פתח שלו תלוי בחלות דין מחיצות שבצדדין, וא"כ המחיצות הוא דמשוו לי' פתחא, וצוה"פ דין מחיצה שלה הוא מעצמה, ולפי"ז גם בצוה"פ עצמה דינה חלוק, דעד עשר יש בה גם תועלת מחיצות העומד שמשוו לה לפתח, ומעשר ואילך אין המחיצות שבצדדין מצטרפות לה כלל, וכל דין פתח שלה הוא רק מדין צוה"פ, אשר ע"כ זהו טעמו של הרמב"ם שבשניהם יחד יותר מעשר ופרוץ מרובה לא מהניא צוה"פ, דנהי דצוה"פ יש בה דין מחיצה ומיחשב הכל כסתום ומבטל כל דין פרצה בין בפרוץ מרובה על העומד ובין בפרצה יותר מעשר, אבל הלא אינה משלמת דין מחיצה הדרוש לענין רה"י, וממילא דאע"ג דלית כאן פרצה אבל מ"מ גם מחיצה אין כאן, וחסר בו דין רה"י והיתר טלטול, ולהכי הוא שהצריך הרמב"ם אחת משתי אלה, או שיהא העומד מרובה על הפרוץ דחייל על כולי' דין מחיצה ממש, או שתהא הפרצה פחותה מעשר דאז מועיל צירוף המחיצות שבצדדין, ואית בהו דין מחיצות המועילין לדין רה"י, אבל ביותר מעשר וגם פרוץ מרובה דאין המחיצות מועילות למקום הפרוץ, וכל דין מחיצה שלה הוא מכח ההילכתא דצוה"פ, בזה ס"ל להרמב"ם דאין צוה"פ מועלת להשלים דין מחיצה, וממילא דאע"ג דפרצה אין כאן מ"מ מחיצה המתרת ג"כ אין כאן ואין כאן דבר המתיר וכש"נ, ולפ"ז הרי ניחא הא דהצריך הרמב"ם גם בסוכה עומד מרובה, דאע"ג דפרוץ מרובה על העומד כשר בסוכה, אבל מ"מ פרצה יותר מעשר אוסרת גם בסוכה, ומשום דלא שאני סוכה משבת רק בדין פרצה האוסרת אבל לא בעיקר דין מחיצה המתרת, א"כ ממילא דפרוץ מרובה על העומד יחד עם פרצה יותר מעשר דחשוב כחסרון מחיצה המתרת סוכה שוה לשבת.

ולפ"ז הרי לא קשה מהסוגיא דעירובין דמבואר שם דהך דינא דצוה"פ במקום פרוץ מרובה על העומד תלוי בדין צוה"פ יתר מעשר, דלפי המבואר הרי כל טעמו וסברתו של הרמב"ם הוא רק בפרוץ מרובה על העומד ויותר מעשר ביחד, דאז ליכא מחיצה כלל, אבל בחד מינייהו הרי גם לדעת הרמב"ם צוה"פ מועיל בין לפרוץ מרובה ובין ליותר מעשר וכש"נ. פי"ז הי"ב והי"ג בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנאה ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא, בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור וכל השיעורין אסורין מן האשרה וכן רוחב הקורה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא עכ"ל, ובהשגות על הך דלחי כתב ז"ל אם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו י' וכו' עכ"ל, וביאור הדברים דבכל מה דצריך שיעור פסול בשל אשרה משום דכתותי מיכתת שיעורי' וע"כ פסק הרמב"ם דלחי דלית לי' שיעורא גם בשל אשרה כשר משא"כ בקורה דאית לה שיעורא איך שתהי' ע"כ פסולה בשל אשרה משום דכתותי מיכתת שיעורה, וע"ז הוא שהשיג הראב"ד דנהי דליכא בלחי שיעורא לרחבו אבל מ"מ הרי בעינן שיהא גבוה י' וא"כ הא איכא שיעור לגובהו וכיון דכתותי מכתת שיעורי' א"כ הא צריך להיות פסול וצ"ע.

והנהבין בדברי הרמב"ם ובין בדברי הראב"ד הרי מבואר דהך הילכתא דכתותי מכתת שיעורי' לא נכלל בזה דעצם הדבר חשוב כמי שאינו, דא"כ הרי לא הי' מועיל הא דלחי שיעורו במשהו, כיון דגם המשהו כתותי מיכתת, א"כ הרי גם משהו אין כאן, אלא ודאי דיסוד הדין הוא דהשיעור מיכתת ובטל מיני' שיעורי', אבל עצם הדבר איתי' בעיני' ולא בטל, ולפ"ז בלחי זה דמיכתת שיעורי', מ"מ אם באנו לדון על המקום נמצא דכל הגובה עשרה שבו יש לו במקומו מחיצת לחי, כיון דאיתי' בעיני', ורק דהלחי בעצמו אין בו שיעורא דעשרה טפחים, דע"ז הא מועיל הא דכתותי מיכתת דלית בי' שיעורא, אשר ע"כ נראה דדעת הרמב"ם היא בכל מחיצות רה"י דבעינן שיהא גובהן עשרה עיקר השיעור אינו בעצם המחיצות, כי אם בהמקום, דבעינן שגובה עשרה שבו יהא מוקף מחיצות, ואם מצאנו גובה עשרה שמוקף מחיצות בכל העשרה שבו, לא איכפת לנו כלל בעצם המחיצות אם הן מחזיקות עשרה אם לא, וע"כ גם הכא בלחי של אשרה נהי דכתותי מיכתת שיעורי', אבל הרי זה לא מהניא רק דעצם הלחי לית בי' שיעורא, אבל בהמקום הרי עכ"פ כל הגובה עשרה חשוב מוקף מקצת מחיצה רביעית דמועיל זאת בדיני מחיצה, וע"כ לפ"מ שפסק הרמב"ם דלחי משום מחיצה, ע"כ שפיר הוי לחי גמור, וזהו שמחלק הרמב"ם בין לחי לקורה, דבקורה דהשיעור טפח הוא בעצם הקורה וע"כ שפיר שייך בזה הך דינא דכתותי מיכתת שיעורי', משא"כ בלחי דעצם הלחי אין לו שיעור כלל, והשיעור הוא רק בהמקום, ע"כ לא שייך בזה הא דכתותי מיכתת שיעורי' וכשר גם בשל אשרה וכש"נ הלכות עירובין פ"ו הט"ז אמר ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב בה ה"ז עירוב שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי וראוי' היתה מבעוד יום, אבל אם אמר היום קדש ולמחר חול אין מערבין בה שאינה ראוי' עד שתחשך עכ"ל, והוא בעירובין דף ל"ו בעא מיני' רבא מר"נ ככר זו היום חול ולמחר קדש ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל עירובו עירוב, היום קדש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל אין עירובו עירוב מ"ש וכו' היום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא לי' קדושה היום קדש ולמחר חול מספיקא לא פקעה לי' קדושתי' מיני', וזהו דברי הרמב"ם, אלא דצ"ע הא דכתב הרמב"ם שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי וראוי' היתה מבעוד יום, דמשמע מזה דטעמא דמספיקא לא נחתא לי' קדושה הוא כי היכי דתהוי סעודה הראוי' מבעוד יום, והלא בהיום חול ולמחר קדש הא עיקר החסרון הוא משום שהיא הקדש בתחילת היום ואנן קי"ל דתחלת היום קונה וע"ז הוא דצריכינן לטעמא דמספיקא לא נחתא לה קדושה, וצ"ע הא דשינה הרמב"ם וכתב לטעמא דמספיקא לא נחתא לה קדושה לענין הדין דסעודה הראוי' מבעוד יום, וצ"ע.

והנה בעיקר הך טעמא דמספיקא לא נחתא לי' קדושה, צ"ע מהא דאיתא בסוגיא שם לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר ה"ז תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום אמר רבא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב דאי ס"ד תחילת היום קונה עירוב וכו' אמאי לא אמר כלום, אר"פ אפילו תימא תחילת היום קונה עירוב בעינן סעודה הראוי' מבעוד יום וליכא, הרי דמבואר בזה דהא דבה"ש קונה עירוב אין זה מדין ודאי, ורק דהוא משום דלענין עירוב סמכינן אספיקא, וכדחזינן דתלוי באם תחלת היום קונה עירוב או סוף היום קונה עירוב, הרי דרק אותה הרגע שהיא תחלת היום או סוף היום היא שקונה, וכל הביה"ש הוא רק משום ספיקא, ומשום דלענין עירוב סמכינן אספיקא, וא"כ קשה בהך דהיום חול ולמחר קדש דעירובו עירוב משום דמספיקא לא נחתא לי' קדושה, והא לפ"מ דקי"ל דתחלת היום קונה עירוב הא נמצא דאין כאן ספיקא כלל בהעירוב, ורק דממ"נ אין עירובו עירוב, כיון דאמר דלמחר קדש א"כ הא ודאי דבתחלת היום אימתי שיהי' כבר יהא קדוש, וקשה דאיך עירובו עירוב. והפשוט בזה, דהא דקאמר הגמ' דמספיקא לא נחתא לי' קדושה אין הפירוש משום דמספיקא מוקמינן לי' אחזקת חולין כי אם דהוא דין בפ"ע בהקדש בתורת ודאי דמספיקא לא נחתא לי' קדושה, דכל שתלה הקדשו בזמן לילה לא הקדישו אלא בזמן לילה הודאי, והרי הוא ביה"ש ודאי חולין משום הך טעמא, וע"כ עירובו עירוב כיון דבשעת קניתו הרי הוא חולין ודאי, והא שכתב הרמב"ם שבה"ש עדיין לא נתקדשה ודאי, ג"כ פירושו דהא דלא נתקדשה הוא בתורת ודאי, והוא זה המבואר בסוגיא דמספיקא לא נחתא לה קדושה.

והנה בשבת דף ל"ד ואיזהו ביה"ש משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין וכו' ד"ר יהודה ר' נחמי' אומר כדי שילך אדם משתשקע החמה חצי מיל ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו וכו', והנה הא ודאי דהדין ביה"ש של כהרף עין זה נכנס וזה יוצא הוא אליבא דכו"ע, אלא דלר"י ור"נ דס"ל ספק השני של ביה"ש אם הוא יום או הוא לילה ובכל הזמן הוא ספק, לא ידעינן אימתי הוא שעת הכהרף עין שזה נכנס וזה יוצא, ולר' יוסי הוי הך ביה"ש בתר דשלים ביה"ש דר' יהודה וכמבואר בסוגיא דשבת שם, ולפ"ז צ"ע בהא דמספיקא לא נחתא לי' קדושה, אם הוא זה רק על אותו ההרף עין שזה נכנס וזה יוצא עלי' הוא דאמרינן דלא נחתא לי' קדושה, אבל הך ספיקא של כל ביה"ש דר' יהודה ור"נ נידון ככל ספיקא דעלמא דהוי הקדש ספק, או דעל כל הביה"ש כולו הוא דנאמר דמספיקא לא נחתא לי' קדושה. ונראה זה מבואר מהא דלא הוזכר ברמב"ם בה' ערכין הך דינא שספק ביה"ש לא נחתא לי' קדושה והוא חולין ודאי, ש"מ מזה דספיקא דכל בה"ש כולו נידון כשארי ספקי דעלמא דהוא ספק הקדש, והא דמספיקא לא נחתא לי' קדושה לא נאמר רק על הבה"ש של כהרף עין שזה נכנס וזה יוצא, ולפ"ז נמצא דבעיקר ההקדש הוי כל הביה"ש הקדש ספק, ולא איכפת לנו שוב מה דלא נחתא לי' קדושה בהרף עין דזה נכנס וזה יוצא, כיון דעכ"פ הוא הקדש ספק משום הספק השני של ביה"ש שמא הוא ודאי יום או ודאי לילה, וליכא מזה נ"מ לדינא רק לענין עירוב דקנית עירובו תלוי בהך כהרף עין, ולהכי הוא דכתבו הרמב"ם הכא והשמיטו בה' ערכין.

ולפ"ז הא ניחא הא דכתב הרמב"ם שביה"ש עדיין לא נתקדשה ודאי והרי היא סעודה הראוי' מבעוד יום, וכבר הקשינו דטעמא דביה"ש לא נתקדשה ודאי הרי צריכינן לענין שתהא חולין ודאי בתחלת היום וכדקי"ל דתחלת היום קונה, אכן לפי המבואר נימא דתרתי נקט הרמב"ם, דהך דביה"ש לא נתקדשה ודאי הוא באמת טעמא על עיקר הדין קנית עירוב שהוא בתחלת היום והוא זה בשל הקדש וע"ז נקט טעמא דביה"ש לא נתקדשה ודאי וא"כ הוא חולין ודאי ושפיר מערבין בו, והא דסיים אח"כ והרי היא סעודה הראוי' מבעוד יום, דינא קתני, דלהרמב"ם קשיתי' נהי דאותו הזמן של ההרף עין הרי הוא ודאי חולין ויכולין לקנות בו, אבל מ"מ כיון דהככר הוא בספק הקדש כל הזמן של ביה"ש משום הספק השני של ביה"ש אם הוא ודאי יום או ודאי לילה, א"כ אכתי חסר בי' דין סעודה הראוי' מבעוד יום כיון דאסור משום ספיקא, וכמבואר בסוגיא שם דגם אם אסור משום ספיקא, ג"כ לא חשיבא סעודה הראוי' מבעוד יום, וזהו שסיים הרמב"ם והרי היא סעודה הראוי' מבעוד יום, ר"ל דבכה"ג חשיבא גם סעודה הראוי' מבעוד יום, כיון דהא איכא ממ"נ דהזמן של סוף היום אימתי שהוא הוא אז חולין ודאי ומותר באכילה א"כ ממילא דחשיבא גם סעודה הראוי' מבעוד יום בכה"ג.

הלכות יום טוב פ"ו הי"א שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יו"ט, שכח ולא הניח מניחו בראשון ומתנה וכו', כיוצא בו היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום ראשון אומר וכו', ובהי"ד שם ז"ל כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו ב"ד של א"י מקדשין על פי הראי' והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק וכו' אבל היום שבני א"י סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יו"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד, ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי וכו' ואינו מעשר הטבל על תנאי אלא הכל מערב יו"ט בלבד עכ"ל, וקשה מהא דאיתא בביצה דף ד' שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה, ומפורש שם בגמ' טעמא דרב משום דיו"ט שני משום ספיקא הוא וע"כ הביצה מותרת דממ"נ חד מינייהו חול הוא, ועיין ברמב"ם בפ"א מהל' יו"ט שפסק להדיא כרב דנולדה בזה מותרת בזה, וזה סותר למה שפסק הכא דעתה אין מועיל תנאי משום דהשתא יו"ט שני לאו משום ספיקא הוא אלא משום מנהג והויין שני הימים בודאי יו"ט, וא"כ הרי צריך להיות נולדה בזה אסורה בזה כדין נולדה ביו"ט שאסורה בשבת הסמוכה לה כיון דשני הימים הויין יו"ט ודאי, וכבר הקשה זאת הלח"מ שם.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת אה"נ דעיקר דין שני ימים טובים של גליות לא עשאום שינהגו שניהם כאחת בתורת ודאי, ורק שינהגו שניהם בתורת ספיקא, ואע"ג דעכשיו הרי ידעינן בקביעותא דירחא, מ"מ דינם רק כספיקא, כיון דעיקר התקנה מעיקרא כך היתה ומנהג אבותינו בידינו, אכן הרי כ"ז לא שייך אלא על דין יו"ט שני של גליות, עלי' הוא דאמרינן דדינו רק כספיקא, משא"כ יו"ט הראשון, הרי כיון דהשתא ליכא ספיקא וידעינן בודאי דזהו זמנו של יו"ט והוא היו"ט של תורה, א"כ הרי ודאי דהרי הוא יו"ט בתורת ודאי ואין בו שום סרך דין ספיקא כלל, ופשוט, וא"כ הא נמצא דדין יו"ט של גליות עכשיו דינו חלוק, דאם באנו לדונו ליו"ט הראשון בפ"ע בדינו, בזה פשוט דהרי הוא חשוב ודאי יו"ט, אבל אם באנו לדונו להצטרף עם השני בזה הדר דינא דכל חד ספק מיקרי, וגם הראשון לענין צירופו עם השני הרי הוא רק כספק, ולפ"ז שפיר חלוק דין התנאה מדין נולדה בזה מותרת בזה.

דבדין נולד האיסור נעשה רק משני הימים ביחד, דהלא כן הוא עיקר איסורא דנולד, מה דנולד ביו"ט אסור ביו"ט, ומכח שניהם יחד דוקא הוא דקאתי איסורא, וכשאנו באין לדון לאסור מה שנולד ביום הראשון ליום השני, רק מכח דין יו"ט של שניהם כאחת הוא שאנו באין לאסרו, וצריכין אנו לצרפינהו לשני הימים ביחד למיחשבינהו תרווייהו יחד ודאי יו"ט לאשוויי איסורא דנולד מזה לזה, וע"כ כיון דבזה כל חד כספיקא חשוב ע"כ נולדה בזה מותרת בזה, משא"כ לענין התנאה, אע"ג דאם חד מינייהו חול הוא א"כ ממ"נ מותר לאפות ולבשל מיום השני לשבת, או משום העירובי תבשילין או משום דהרי השני חול הוא, וכן ממ"נ יוכל להרים תרומה מן הטבל, אבל הרי באמת שני דינים נפרדים הם, וכל חד דיינינן לי' בפ"ע על כל יום בפ"ע ואין כאן דין הנעשה משני הימים ביחד, ורק דכך איתרמי מילתא שתלויין שניהם זב"ז, אבל מכיון דבעיקר דינם הויין שני דינים נפרדים שחל על כל יום בפ"ע, ע"כ שוב הדר דינא דהראשון הוא ודאי יו"ט ואין בו לא עירוב ולא קריאת שם של תרומה בשום גוונא, ולא מהני ע"ז התנאה כיון דהראשון אינו מצטרף ממילא דהיו"ט שני הוא בדין תקנתו דהוא יו"ט לכל דבר.

והנה כ"ז לא יתכן, אלא אם נימא דגם דעת הרמב"ם דגם עתה יו"ט שני הוא רק משום ספיקא, והא דלא מהניא התנאה הוא רק משום דין ודאי של יו"ט הראשון, אבל הרי י"ל דדעת הרמב"ם היא דגם משום יו"ט שני בעצמו ג"כ לא מהניא התנאה, ואע"ג דתקנתו הוא משום ספיקא, וכדקאמר הגמ' דמנהג אבותינו בידינו ומשום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו דכ"ז הוא משום ספיקא, אבל מ"מ כיון דהשתא מיהא ליתא ספיקא ורק דין שינהגו במנהג ספק, א"כ ממילא דלית בי' התנאה דליתא על מה דליחול ההתנאה כלל, וכל חלות התנאה הוא רק על מקום שיש ספק באמת, וגם דכל שדינו הוא בתורת ודאי שינהגו בי' משום ספיקא ממילא דהוי כודאי דלא שייכא בי' התנאה, ולפ"ז גם משום דין יו"ט שני בעצמו לא מהניא התנאה לדעת הרמב"ם, ולא צריכינן כלל לדין ודאי של ראשון, וא"כ אכתי צ"ע קצת דאמאי נולדה בראשון מותרת בשני, כיון דגם השני ודאי דהוא יו"ט שני של ספיקא דאסור בי' הכנה, אכן עיין בראב"ד שם שכתב וז"ל לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בדבר זה וכו' ואם יאמר בשני אם אתמול קדש והיום חול אין בדברי של אתמול כלום והיום תהי' זו תרומה על זו כ"ש שיכול לומר מאתמול, ובמ"מ עוד שם שהמעשה אינו נגמר אלא בשני ודיבורו בראשון לא יעשה כלום עכ"ל הראב"ד, הרי דמבואר מתוך דברי הראב"ד דמפרש דעת הרמב"ם דהא דלא מהניא התנאה הוא משום דין יו"ט הראשון ומיושב היטב דברינו כמש"כ.

אכן נראה דדברינו בדעת הרמב"ם מתישבים בכל גווני, ומשום דנראה דאע"ג דהא דמנהג אבותינו בידינו אינו מועיל לאשוויי ספיקא, ואמרינן דדין נהיגתו כדמעיקרא בתורת ספק יש בו גם צד דין ודאי, אבל אכתי מ"מ אזלינן בתר עיקר תקנתו דהא מיהא דלא חלה דין יו"ט על שניהם ביחד, וכל אחד נידון בדין יו"ט ודאי בפ"ע ואמרינן על כל אחד בשעתו שהוא היו"ט, אבל לא שיהיו שני ימים של יו"ט, ולפ"ז שפיר חלוק דין התנאה מדין הכנה כמש"כ דבהכנה דאיסורו הוא משני הימים ביחד דמה שנולדה ביו"ט אסור ביו"ט ובשבת שלאחריו ע"כ לא שייך זאת בשני יו"ט של גליות דאין בהם דין יו"ט על שניהם ביחד, משא"כ בדין התנאה דדיינינן על כל יום בפ"ע בזה הוא דפסק הרמב"ם דלא שייך התנאה כיון דידעינן בקביעותא דירחא ולית דין ספק בהיו"ט של גליות וכש"נ. הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ב אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה עכ"ל, וכבר הקשו דאיך לוקה כלל על לאוי דלא יראה ולא ימצא, והרי בפסחים דף צ"ה מבואר להדיא דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין לאו הניתק לעשה דתשביתו וקשה על הרמב"ם שפסק דבקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה, וצ"ע.

ונראה בזה, דהנה הגרע"א הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר אפרו אסור כדין הנקברין, והקשה ע"ז הגרע"א דלפ"מ שכתבו התוס' דהא דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן וע"כ הוי נעשית מצותן, משא"כ נקברין דליכא שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן, וא"כ בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצוה דתשביתו א"כ הא צריך להיות לכו"ע אפרן מותר. ונראה דלא דמי המצוה של תשביתו דהשבתתו בכ"ד למצות שריפה, דמצות תשביתו בשארי השבתות הוי עיקר המצוה שלא יהא להבעלים חמץ, משא"כ אם מצותו בשריפה הוי מצוה שחייל בהחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולענין היתר דנעשית מצותו בעינן דוקא שיהא נעשית מצותו בהחפצא אז ניתר החפץ, ולא כשהבעלים קיימו מצוה דרמיא עלייהו יהא ניתר בזה החפצא, וע"כ שפיר מחלק הטור בין השבתתו בכ"ד ובין שריפה, דאם השבתתו בכ"ד רק הבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ. וע"כ לא הותר האפר, משא"כ אם מצותו בשריפה דנעשה המצוה בהחפצא והוי נעשית מצותו ע"כ הותר האפר. ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם דלוקין על לאוי דלא יראה ולא ימצא, דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ"ל דהוא משום דס"ל דהך תשביתו עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ול"ת דלא הוי ניתק לעשה, וא"כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכ"ד, וכש"נ דלמ"ד השבתתו בכ"ד עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהא להם חמץ, משא"כ אם נימא דמצותו בשריפה א"כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה.