חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 77

אכן נראה, דגם לפי דברינו מתישבא הסוגיא היטב, ומשום דנהי דכופרא כפרה, ועיקר חיובא דמזיק הוא להבעלים שיש להם בהעבד קנין איסור של עבדות וגופו, אבל מ"מ הרי הא ודאי דחובה זו של שלשים של עבד היא דין תשלומין בעבד, וזכיית רבו בזה היא זכי' בגוף העבד, וכך הוא הגזה"כ דהמזיק מתחייב על מיתת העבד בתשלומי קנס אלו, וכדחזינן דמיפטר עי"ז מתשלומי דמיו, וכמבואר בסוגיא דב"ק דף מ"ג דבמקום דליכא חיוב קנס איכא חיוב דמים, וחיוב קנס הוא שפוטרו מחיוב דמים, ומדמהני קנס לפוטרו מדמיו דהוי תשלומין בגוף העבד, ש"מ דגם קנס דכוותי' הוי תשלומין בהעבד. והכי מתבאר מתוך הסוגיא דגיטין דף מ"ב דאיבעיא לן מעוכב גט שיחרור יש לו קנס או אין לו קנס ומייתי מהך דהפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי בי' אחריני יהבי לי' לרבי' חבל בי' רבי' גופי' יהיב לי' לדידי', והרי חיוב חבלות ודאי דהוי תשלומין של העבד, וזכות האדון בזה הוא משום זכות ממונו של האדון בהעבד, ומדמייתי מינה לקנס ש"מ דגם חיוב קנס הוא ג"כ רק ע"י זכות ממונא שיש להאדון בהעבד, ומשום דאע"ג דהחיוב בא על הריגת העבד עצמו, מ"מ חובתו היא חובת תשלומין. ולפ"ז הרי ודאי, דחובת התשלומין של קנס זה היא רק למי שיש לו זכות בהעבד לקנסו, כיון דהוי תשלומין הבאין על דין ממון שיש להבעלים בהעבד על ענין זה.

אשר על כן נראה, דבעבד שמכרו רבו לקנס, נהי דחיובא דקנס ודין אדון שבזה תלוי בקנין איסור וגופו של העבד, שזהו רק לאדון הראשון המוכר, אבל מ"מ כיון שדין חובה זו הוא שיחול בתורת תשלומין, א"כ ממילא דחלות התשלומין מהמזיק הוא רק להלוקח שבא מכח דין אדון של בעלים הראשונים שמכרו לו זכותם, וממילא שפיר ניחא הסוגיא דחשיב לי' דקל לפירותיו, כיון דהוי זכות ממון בגופו של העבד שגורם שחובת התשלומין תהא לו, ולא איכפת לן מאי דדין אדון שלו הוא בא מחמת בעלים הראשונים, כיון דעכ"פ מ"מ חובת התשלומין היא להלוקח על כן שפיר הוי כדקל לפירותיו. ונראה דאדרבה מוכרח כן מהסוגיא כמש"כ דהלוקח מכח בעלים הראשונים הוא דבא, מדקאמר הגמ' דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דמינגח וכו', ואם נימא דקנין הלוקח הוא בגופו של עבד, והלוקח הוא דנעשה אדון לגבי הקנס, והקנס ממילא הוא שלו מד"ת, א"כ לא איכפת לן כלל אם עבידי דאתו אם לא, וגם דאין זה דבר שלא בא לעולם כלל, כיון דקנינו אינו בהקנס רק בהעבד, אלא ודאי דזכות הלוקח בעצמו אכתי לא מועיל לזכות בהקנס, כי אם בצירוף זכות בעלים הראשונים, וע"כ שפיר שייך בה טעמא דלא עבידי דאתו, וזהו כמש"כ לדעת הרמב"ם, וכש"נ.

ונראה דדברינו בדעת הרמב"ם מוכרחים מהסוגיא דב"מ ר"פ המפקיד דפריך שם הגמ' דאיך קונה השומר את הכפל והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו, ועיין בתוס' שם שכתבו וז"ל וא"ת והכא אפילו אי עבידי דאתו היאך יקנה הכפל במעות ששלם והלא מעות אינם קונות וכו', וי"ל דהמקשה סבר דבשעת משיכה הקנה לו הפרה לקנות הכפל כשיבא וכו', ופרכת הגמ' הויא משום דהא זה איבעיא דלא איפשיטא בגיטין במכר עבדו לקנס אם הוא דבר שלא בא לעולם או לא, וכדמשני הגמ' נעשה כאומר לו וכו' הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו, ר"ל דא"כ הרי הקנה לו גוף הפרה לגמרי, וא"כ אין זה שייך כלל לדין הקנאת בהמה לכפילה. ועיין במ"מ שכתב דמשעת גנבה ואילך הוי גם שבחא דמגופה לנפקד, ומדמועיל קנין דמעכשיו לשבחא דמגופה שאח"כ, ש"מ דגוף הפרה קנוי' לגמרי להנפקד, ואך דשיורא שיירי שבחא דמגופה לעצמן עד שעת גנבה. אכן הרמב"ם בפ"ח מה' שאלה ופקדון פסק דפרה עצמה חוזרת לבעלים היא וגיזותי' וולדותיה, וא"כ הא נמצא דלדעת הרמב"ם גם לפי המסקנא הבהמה עצמה היא של בעלים, ולא הקנה לו רק הפרה לכפילה, ומשום דמפרש דלפי הס"ד בסוגיא לא הקנה לו רק הכפל בלבד, כדעת הריטב"א שם, ובסוף הסוגיא מסיק דהקנה לו פרה לכפילה ולכל שבחא דמעלמא. ולפ"ז הא קשה לדעת הרמב"ם, דמ"ש פרה לכפילה דמהני קנינה בודאי, ממוכר עבדו לקנס דהויא איבעיא דלא איפשיטא אי קנה הלוקח או לא. ואין לומר דהכא שאני משום דקני לה לכל שבחא דמעלמא, דנראה דכל שגוף הפרה נשארת להבעלים אין זכות אחד מועיל לחבירו כלל, ואין קנין השבח דמעלמא של יוקרא מועיל כלל לקנין הכפל, וא"כ הא קשה דמ"ש מוכר בהמה לכפילה ממוכר עבדו לקנס.

אלא ודאי מוכרח כמש"כ, דבמכר הפרה לכפילה הוי הלוקח גופי' הבעלים לענין זה, ועיקר חיוב הכפל ללוקח קאתי, וע"כ אין זה שייך כלל לדבר שלא בא לעולם, כיון דקנינו הוא רק בהבהמה והכלים, והכפל ממילא שלו הוא מד"ת, ולא מחמת קנין הבעלים הראשונים, אבל לא כן במכר עבדו לקנס, דנהי דחלות התשלומין הוא ללוקח, מ"מ בעיקר חיובא ודין אדון הוא בא מחמת זכות בעלים הראשונים, ועל כן יש לו להתחשב בכלל דבר שלבל"ע, כיון דזכייתו בהקנס הוא ע"י הבעלים המוכרים, וזהו דאיבעיא לן אם מכר עבדו לקנס קנה אם לא. ולפ"ז הרי לדעת הרמב"ם בעצמו החילוק שבין קנס של עבד לקנסא דכפל מבואר מתוך הסוגיא דהמפקיד, ומיושבים היטב דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם, וכש"נ. אכן לדעת התוס' דמפרשי דלפי הס"ד איירי במקנה לו פרה לכפילה, ופרכת הגמ' מדבר שלבל"ע היא משום דהויא איבעיא דלא איפשיטא במכר עבדו לקנס, א"כ הא ש"מ דקנס דשלשים של עבד וקנס דכפל שוין להדדי, וא"כ מוכח דלא כמש"כ לחלק ביניהם, וממילא דהא דפסק הרמב"ם לחלק דבספק מכירת קנס של שלשים של עבד המוציא מחבירו עליו הראיה ובספק כפל חולקין, התוס' חולקים ע"ז, כיון דלדעת התוס' דין מכירת שניהם שוה וכש"נ. והנה נראה עוד לומר בדעת הרמב"ם באופן אחר, דחלוק דין חיובא דכפל מדין חיובא דקנס, דכפל נהי דדינו הוא חובת תשלומין, דכן הוא הגזה"כ דמתחייב בעד הגנבה בתשלומין אלו, מ"מ דמי החפץ מיהא לא מקרי, ורק הקרן הוא דחשוב דמי הגנבה, אבל הכפל חיוב חדש הוא, ולא דמי הגנבה, משא"כ הך חיובא דשלשים של עבד, כיון דחזינן דמיפטר עי"ז מתשלומי דמיו, א"כ חזינן דהגזה"כ של חיוב קנס הוא גם זה שהשלשים שקלים יהיו בתורת דמיו של העבד.

ולפ"ז הרי ניחא דעת' הרמב"ם, דבאמת הרי אם באנו לדון בגוף החפץ למי הוא שייך אם למוכר אם ללוקח הרי פשיטא דהבעלים הראשונים חשיבי מוחזקים בו, והא דכתב הרמב"ם דהכפל מוטל בספק וחולקין, היינו משום דבחיוב הכפל אין האחד מוחזק יותר מחבירו, כיון דלא הי' עוד תח"י אחד מהם מקודם, וע"כ ס"ל להרמב"ם, דכ"ז. הוא בחיוב כפל, דחיובו הוא חיוב תשלומין חדש, אבל לא בתורת דמים של החפץ, ולהכי הוא דאין חזקתו בהחפץ מועלת לענין החיוב כפל, משא"כ חיובא דשלשים של עבד, דדינו הוא שיהא חשוב דמים של העבד, ע"כ מועיל בי' גם דין מוחזק של העבד, וכל שהעבד בחזקתו גם תשלומי דמיו דכוותי', ולהכי דיינינן בי' דין המע"ה. ולפ"ז מתישב פסק הרמב"ם גם לדעת התוס' שהבאנו. הלכות זכי' ומתנה פ"ד הל"ו אין אדם זוכה במתנה לחברו עד שיהי' הזוכה גדול ובן דעת וכו', אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואין ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל וכו', קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכו' עכ"ל, והוא בגיטין דף ס"ד אר"י אר"א צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים, כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי דא ודא אחת היא, מאי דא ודא אחת היא, אר"ח אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ופסק הרמב"ם כשמואל דקטן לעולם אינו זוכה לאחרים. והא דנכרי אינו זוכה לאחרים, דנקט בי' הרמב"ם טעמא משום דאין לו שליחות לעולם, הוא מסוגיא דב"מ דף ע"א דקאמר שם רבינא דנכרי אע"ג דלית לי' שליחות מ"מ זכי' אית לי' מידי דהוי אקטן, ומסיק שם דנכרי לית לי' זכי' ואינו דומה לקטן משום דקטן אתי לכלל שליחות נכרי לא אתי לכלל שליחות.

אלא דצ"ע, דזה הטעם הא נקיט בסוגיא לענין שאין ישראל זוכה לנכרי, וכדי לחלק בין קטן לנכרי, אבל לענין שאין הנכרי זוכה לישראל לא מצינו שנצטרך לטעמא דלא אתי לכלל שליחות, וקטן יוכיח דאתי לכלל שליחות ומ"מ אינו זוכה לאחרים, ולמה כתב הרמב"ם טעם זה דלא אתי לכלל שליחות לענין ע זה דאין הנכרי זוכה לישראל, וצ"ע. והנה שם בסוגיא פירש"י דהא דחפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה לאחרים הוא מדרבנן, והתוס' שם כתבו דמהא דמשני הגמ' שאני שיתופי מבואות דרבנן משמע דהפלוגתא היא אם זוכה לאחרים מדאורייתא או לא, ור"ל דמזה הרי מבואר דמדרבנן לכו"ע זוכה לאחרים, וכל עיקר הפלוגתא היא רק אם זוכה מד"ת או לא, והוכחה זו עצמה היא גם מהא דמשני התם בגמ' בעציץ שאינו נקוב דרבנן, הרי להדיא דמדרבנן לכו"ע זוכה, ושוב הקשו ע"ז דאיך יזכה לאחרים מד"ת והא אין שליחות לקטן, ותירצו דבמילתא דאיתי' בדנפשי' איתי' גם בשליחות וזוכה לאחרים. ולדעת רש"י דהא דזוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, צ"ל דס"ל דקטן אין לו שליחות לעולם אף במילתא דאיתי' בדנפשי', או דס"ל דגם זכי' מקריא ליתי' בדנפשי', דהא מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מדבריהם, ואם גם בדעת אחרת מקנה אותו אית לי' זכי' מד"ת, אכן זהו משום דעת האחרת של הגדול, וממילא דאין זה בכלל איתי' בדנפשי', כיון דאין זה משום לתא דידי', ורק מכח המקנה הוא שזוכה בה. וגם דלפי הנראה בסוכה דף מ"ו ע"ב דעת רש"י היא דקטן לית לי' זכי' מד"ת אף בדעת אחרת מקנה אותו, וכמש"כ שם דהא דינוקא מיקנא קני הוא מדרבנן, וממילא דהוי מילתא דליתי' בדנפשי' ג"כ, ואינו זוכה לאחרים רק מדרבנן, כיון דאין שליחות לקטן, וגם דקטן אינו יכול לזכות כלל.

והא דקאמר בגמ' שאני שיתופי מבואות דרבנן וכן הא דקאמר בגמ' בעציץ שאינו נקוב דרבנן, צ"ל לדעת רש"י, דר"ל דכן תקנו דלענין דבר שהוא מדבריהם יהא קטן זוכה לאחרים, אע"ג דלענין ד"מ קטן אינו זוכה כלל לאחרים אף מדבריהם, וכאשר כן היא גם דעת הרמב"ם, דלענין ד"מ פסק בסתמא דקטן אינו זוכה לאחרים כלל, ומ"מ פסק בפ"א מה' עירובין ז"ל שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים עכ"ל, וזהו להדיא כדעת רש"י וכמש"כ. אלא דקשה לדעת רש"י, מהא דאיתא בסוגיא שם מתיב ר"א מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש זה, האי שפחה ה"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גבי', אלא לאו דלא אתיא ש"ש, הב"ע במעשר בזה"ז דרבנן, ואמה העברי' בזה"ז מי איכא וכו' אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן, הרי דקבעיא הסוגיא לאוקמה במע"ש דאורייתא, ולאוכוחי מינה דקטן אית לי' זכי' גם לאחרים, וזהו להדיא כדעת התוס', דלמ"ד קטן זוכה לאחרים הוא מד"ת, וכדמהניא גם לענין מע"ש של ד"ת, וקשה על מש"כ רש"י דהא דזוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, וצ"ע. ונראה לומר, דבאמת עיקר הסוגיא צריכה ביאור, איזה זוכה לאחרים יש כאן בפדיית המע"ש, ואם נפרש דהא דאומר הא לכם מעות, ר"ל שאינו נותן להם המעות מתנה ורק שמוסר להם הכסף שיפדו בו את המע"ש, א"כ אין זה בכלל זוכה לאחרים, כי אם דהוי זאת ככל שליחות דעלמא, דקי"ל אין שליחות לקטן, דלהתפיס כסף חברו בקדושת המע"ש הרי פשיטא דצריך לזה שליחות דוקא ואין זה זכי' כלל, ובודאי דלא מהניא זאת בקטן.

ובע"כ צ"ל דנותן להם הכסף במתנה והם פודים משל עצמם, וא"כ איזה זכי' לאחרים יש כאן, וכל שפודה משלו צריך להיות מועיל גם בקטן מד"ת לכו"ע, אם אך הגיע לכלל מופלא סמוך לאיש, וכדאיתא בתו"כ ואם גאל יגאל איש ממעשרו איש פרט לקטן, או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואם גאל יגאל, והוא מופלא סמוך לאיש לר' יוסי בר' יהודה בנדה דף מ"ו, וא"כ צ"ע הסוגיא הכא דתלי לה בדין קטן זוכה לאחרים. ונראה לומר, עפי"מ דאיתא בב"ק דף ס"ט דמע"ש שאינו ברשותו אינו יכול לחללו, משום דבעינן דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, הרי דחילול מע"ש הוא דבר הצריך בעלים, וגם כשאחר מחלל הוא רק מדעת הבעלים ורשותן, אבל בלא דעת הבעלים אין חילולו חילול כלל. אשר על כן הוי דינא דכל פדיית מע"ש של אחרים חשיבא זוכה להבעלים של המעשר, דחלות מעשיו בפדיונו וחילולו במע"ש של אחרים, שבאמת הוא תלוי בדין בעלים ודעת בעלים, כל קיומו הוא רק מדין זוכה לאחרים. וזהו דמוכיח הגמ' מהא דשפחתו העברי' שהיא קטנה ומ"מ מעשיה קיימין לפדות ולחלל את המע"ש של הבעלים, ש"מ מזה דקטן זוכה לאחרים. ואע"ג דעיקר חלות חילולו הוא מהא דאתרבי מופלא סמוך לאיש להיות כגדול, אבל כ"ז הוא רק לענין עצם החילול, משא"כ לענין דינא דדבר שאינו שלו, ומעשה פדיונו וחילולו במע"ש שאינו שלו, כיון דתלוי בדין זוכה לאחרים, הוא דין בפ"ע שלא מענין הפלאה, ואין דין מופלא סמוך לאיש מועיל לזה כלל, ובע"כ ש"מ דקטן זוכה לאחרים מד"ת. והנה תרי גווני בפדיון מע"ש של אחרים, אם שכל אחד ישאר בשלו, והפדיון מועיל רק שקדושת המע"ש תחולל על כסף הפודה, או שהפדיון נעשה באופן שכסף הפדיון הנתפס בקדושת מע"ש יהי' של הבעלים והמע"ש שיוצא לחולין יהי' להפודה.

ודין מופלא סמוך לאיש מהני בין לעצם הפדיון של קדושת מעשר, וגם דפדיונו מהני שישאר המע"ש שלו ופדיונו ישאר להבעלים, וכדאיתא במתני' דאומר אדם לשפחתו פדה לך מעשר זה, והך פדה לך ר"ל שהמע"ש יהי' שייך לה, וכמבואר בירושלמי במע"ש שם דהנך תרי גווני חילול איכללו במתני'. ואע"ג דקטן לאו בר קנין וחילוף הוא, צ"ל דהכא שאני, דעיקר מעשיו הם רק בהפדיון, והקנין והחילוף ממילא חייל, ומיגרר גריר בתר פדיונו, ועל כן אין מעשה הקטן בזה בתורת קנין וחילוף כי אם בתורת פדיון, דמהני לזה דין מופלא סמוך לאיש. אכן נראה דכ"ז הוא אם באנו לדון מחמת דין חסרון הקנאה, בזה הוא דשייך לומר כמש"כ, אבל אם באנו לדון מחמת גריעותא דקטן אינו זוכה לאחרים, בזה לא מהני כלל דין מופלא סמוך לאיש, דהרי זהו דין בפ"ע דכל לאחרים אין מעשה קטן כלום, וא"כ גם במעשה הפלאה ותורת פדיון לא מהני מעשיו בזכי' לאחרים, וממילא דלא מהני מעשיו להקנין והחילוף, דפשיטא דהקנאתו בפדיון לבעלים וכן זכייתו בהמע"ש מרשות הבעלים הוא זה בכלל זוכה לאחרים, דלא מהניא בקטן אף בתורת פדיון והפלאה. אשר לפ"ז, אם נפרש דפרכת הגמ' האי שפחה ה"ד קאי על גוונא דפדה לך, הרי מתישבת הסוגיא כפשטה, דלמ"ד קטן אינו זוכה לאחרים אין מועילין מעשי' הכא גם בתורת פדיון, כיון דקטנה היא ואינה זוכה לאחרים.

אלא דנראה, דגם אם נפרש דפרכת הגמ' קיימא על רישא דמתני' דהא לכם מעות הללו, דמבואר בירושלמי דמיירי בגוונא דאומר להם פדו לי, ר"ל שהמע"ש ישאר להבעלים ורק שקדושתו תתחלל על כסף הפדיון שלהם, ג"כ ניחא הא דתלי לה בגמ' בדין זוכה לאחרים, כמש"כ דכיון דפדיון מע"ש תלוי בבעלים וכל מעשה פדייתה הוא רק בשביל הבעלים ומכחם ומדעתם, על כן שפיר מקרי זה זוכה לאחרים, ומיושב היטב הא דתלי לה בגמ' להך מתני' דהא לכם מעות בדין קטן זוכה לאחרים, בין ארישא ובין אסיפא, כיון דשני האופנים הם בכלל זכי' לאחרים, וכש"נ ולפי המבואר נמצינו למדין, דהא דפליגי בקטן אם זוכה לאחרים אם לא, לאו משום טעמא דשליחות קאתינן עלה, כי אם דהוא דין בפ"ע אם מעשה קטן מועילין בזכי' לאחרים, וראי' לזה מהא דחשיבא פדייתו להמע"ש בכלל זכי' לאחרים, והתם ליכא שליחות כלל, דלא מיבעיא לפמש"נ דהזכי' לאחרים היא מה דזוכה בהמע"ש מהבעלים ושכסף הפדיון נקנה להבעלים, א"כ הלא כל מעשיו מעשה לקיחה וחילוף ע"י פדיונו שעושה, דלא שייך כלל לומר שיהא ע"ז שליח של הבעלים, כיון דאדרבה הוא הזוכה והמוציא מרשות בעלים, אלא דגם זה שכתבנו באופן הראשון, דכיון דפדיון מע"ש תלוי בדין בעלים ודעת בעלים, להכי הוא דהוי בכלל זוכה לאחרים, מ"מ נראה דדין שליחות ליתא הכא, ואין הפודה מיחשב שלוחו של הבעלים, ואף אם מעשיו הם בשביל הבעלים ומכחם, אבל שליחות מיהא לא בעינן הכא ויסוד לזה מהא דתנן במע"ש פ"ה כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה וכו' אמר רשב"ג בד"א בשביעית, והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו, וברמב"ם פ"ט ממע"ש הל"ז ז"ל והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר עכ"ל, והרי שנת השביעית היא הפקר, ונמצא דפירות רבעי אלו הם מופקרים, וגם לאחר לקיטה הא ג"כ בהפקרן קיימי, לפ"מ דקי"ל מע"ש ממון גבוה הוא ואין בהם שום צד זכי', וכמבואר בקדושין דף נ"ד, ומ"מ היו מחללין אותן, הרי דמהני חילול ופדי' גם במע"ש ורבעי של הפקר, ובע"כ דהא דמבואר בסוגיא דב"ק שהבאנו דפדיון מע"ש ורבעי שוה להקדש דבעינן בהו דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, כ"ז הוא דוקא בשיש להם בעלים.

אבל היכא דלית להו בעלים שפיר מהניא בהו פדי' וחילול, ולא בעינן כלל דין בעלים לעצם מעשה החילול והפדי'. והכי מוכרח נמי מדברי הרמב"ם אלו שכתב כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל וכו', וכבר הקשה ע"ז בתשובות המיוחסות להרמב"ן דהרי לפ"מ דקי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש אין החילול חל על כל הנלקט משום דהוי אינו ברשותו, וכמבואר בסוגיא דב"ק דף ס"ט שם, ואיך הביא זאת הרמב"ם כיון דלא קי"ל הכי. אכן נראה, דהרמב"ם ס"ל, דהא דנוהג דין אינו ברשותו בחילול רבעי ופדיונו, הוא דוקא ברבעי שיש לו בעלים, דחילולו תלוי בדין בעלים, ולא חייל כי אם מכח הבעלים ומדעתם, ואז הוא דנוהג גם דין אינו ברשותו, ומשום דכל דתלוי בבעלים בעינן דומיא דביתו שיהא שלו וברשותו, משא"כ ברבעי של הפקר, דאין דין בעלים כלל בחילולו, ממילא דלא שייך שם ענין אינו ברשותו כלל. אשר ע"כ צ"ל, דהסוגיא דתלי לה להך דצנועין בדין גזל ולא נתייאשו הבעלים, הוא משום דהך דצנועין קיימא גם את"ק, ואיירי גם בשנים שאינם של שביעית, דהוי רבעי שיש לו בעלים, ואז הוא דנוהג בי' הדין דאינו ברשותו, משא"כ הרמב"ם דפסק כרשב"ג והביא הך דצנועין על שנת השמיטה דהוי רבעי של הפקר, וגם לאחר שכבר נלקטו הם ג"כ בהפקרן, לפ"מ דקי"ל ממון גבוה הוא, והוי רבעי שאין לו בעלים, דלית בחילולו כלל דין בעלים, ועל כן ממילא דלא שייך בי' כלל הך דאינו ברשותו, ושפיר חייל החילול גם על כל הנלקט. ועכ"פ הא מיהא דחילול רבעי נוהג גם בשל הפקר, שאין שייך שם דין בעלים כלל.