חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 78

ולפ"ז נראה ממילא, דגם מע"ש ורבעי שיש להם בעלים, מ"מ עיקר מעשה החילול והפדי' נעשה מכח הפודה אף שאינו הבעלים שלהם, ונהי דיש בזה עיכוב דין בעלים, וצריכינן שתהא הפדי' נעשית בשביל הבעלים ומכחם ומדעתם, אבל מ"מ שליחות לא בעינן בזה, כיון דלעצם מעשה הפדי' והחילול לא צריכינן לדין בעלים, ומדתלי לה בגמ' בדין זוכה לאחרים, ש"מ דהא דאין קטן זוכה לאחרים, הוא דין בפ"ע, ולא משום לתא דשליחות קאתינן עלי'. ולפ"ז הרי ניחא שיטת רש"י דהא דקטן זוכה לאחרים הוא רק מדרבנן, ולא תקשי מהא דמועיל זכייתו לאחרים גם לענין מע"ש דאורייתא, דבאמת עיקר הפלוגתא אם קטן זוכה לאחרים אם לא היא מד"ת, ועל כן למ"ד קטן זוכה לאחרים פדיונו במע"ש קיים מד"ת, אלא דכל זה הוא בזוכה לאחרים שלא במקום שליחות, אבל סוגיית הגמ' דפליגי רב יהודה בשם רב אסי ושמואל בקטן אם זוכה לאחרים, דמיירי בזוכה דבר שצריך מעשה זכי' וקנין, שזהו רק בתורת שליחות מהקונה, בזה הוא דכתב רש"י דזכייתו אינה רק מדרבנן, דמדאורייתא אין שליחות לקטן, וניחא היטב, וכש"נ.

ולפ"ז הרי ניחא דברי הרמב"ם שכתב טעמא דאין הנכרי זוכה לאחרים משום דלא אתי לכלל שליחות, והקשינו ע"ז דתיפוק לי' דהרי קטן ג"כ אינו זוכה לאחרים, אכן לפמש"נ הרי ניחא, דהרי זה עכ"פ נמצינו למדין מסוגיית הגמ', מהא דס"ל לר"א דקטן זוכה לאחרים, דמדרבנן קטן הוי בר שליחות של זכי', ושמואל לא פליג עלי' כלל בזה, אלא דס"ל דקטן בלא"ה אינו זוכה לאחרים משום דלאו בר דעה הוא לענין זה, אבל משום הדין שליחות שיש בזכי' הוה מהניא בקטן מדרבנן, וזהו דקשיא לי' להרמב"ם, דהרי בנכרי הא דאינו זוכה לאחרים הוא רק מטעמא דלית לי' שליחות, דהא בר דעה גמורה הוא, וא"כ אמאי לא תקינו לי' רבנן שליחות בזכי' כמו בקטן, וכמו דפריך הגמ' כן לענין לזכות עבורו, וזהו שמתרץ לה בשינויא דגמ' דשאני נכרי הואיל ולא אתי לכלל שליחות לא תקינו לי' רבנן זכי'. הלכות שכנים פ"ב הי"א האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם בהנייה שנעשית להם ששמעו זמ"ז לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהם ומקנה לחבירו עכ"ל, ובהשגות ז"ל לא נתחוורו דבריו עכ"ל, ולכאורה דברי הראב"ד תמוהים, דהרי דברי הרמב"ם הם סוגיא מפורשת בב"ב דף ק"ו דאיתא שם תניא רי"א האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם, ומסיק שם רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי, ואין בזה שום פלוגתא בגמ', והרי זהו ממש דברי הרמב"ם, וכבר עמד ע"ז המ"מ שם. והנראה לומר בדעת הראב"ד, דהנה שם בסוגיא איתא מ"ט אר"א כתחלת א"י מה תחלה בגורל אף כאן בגורל, הרי חזינן דהא דגורל מהני הכא גזה"כ הוא וילפינן לי' מתחלת א"י דקנו ע"י הגורל, וה"נ בכל חלוקת שותפין דכוותה.

והנה באמת בחלוקת שותפין, אם נימא דיש ברירה, אין בחלוקתן שום מעשה קנין, כי אם מעשה חלוקה בעלמא, שנוטל כל אחד חלקו, משא"כ אם נימא דאין ברירה והוו לקוחות, אז מלבד החלוקה הרי בעינן גם מעשה קנין, שקונה כל אחד מיד חבירו את שלו. ולפ"ז לפ"מ שכתבו התוס' בב"ק דף פ"ח דבחלוקת א"י כו"ע מודים דיש ברירה, וא"כ הרי לא מצאנו רק שהגורל עושה את החלוקה, אבל לא שהגורל עושה קנין, וא"כ לדידן דקי"ל אין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הם, וצריך כל אחד קנין מחבירו, ובודאי הדבר פשוט דע"ז אין הגורל מועיל כלל. וזהו שהשיג הראב"ד דר"י דיליף מחלוקת א"י לשאר חלוקות בע"כ דקאי אם נימא דיש ברירה, וא"צ רק מעשה חלוקה גם בשאר חלוקות, משא"כ לדידן דקי"ל אין ברירה, הרי ליכא דינא דגורל כלל, דהרי כל זמן שלא קנה אחד מחבירו לא נתקיימה עוד חלוקה כלל. אלא דבב"ב דף ק"ו שם פריך הגמ' על הא דילפינן מחלוקת הארץ דמועיל גורל אי מה להלן בקלפי ואו"ת אף כאן בקלפי ואורים ותומים אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי, ועיין בראשונים שם דיש דגורסים אלא אמר ר"א, ור"ל דהדר בי' בגמ' מקמייתא ולא ילפינן לה מתחלת א"י, ויש גורסים אמר ר"א, והך טעמא דגמרי ומקני מועיל להילפותא מתחלת א"י, וא"כ י"ל דזהו פלוגתת הראב"ד והרמב"ם, דהרמב"ם סובר כהך גירסא דגרסינן אלא, וא"כ הא לא ילפינן כלל דין גורל מחלוקת א"י, וע"כ זהו שפסק דגורל מועיל לכו"ע גם אם אין ברירה, והראב"ד סובר כהך גירסא דלא גרסינן אלא, וא"כ הא באמת נשארה הילפותא מחלוקת א"י, ועל כן זהו שהשיג דזהו רק אם יש ברירה, משא"כ לדידן דקי"ל אין ברירה אין הגורל מועיל כלל, וכמש"כ.

והנה קשה להנך ראשונים דלא גרסי אלא, דמאי משני הגמ' בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי, והלא עכ"פ הא אין כאן גורל שוה לגורל של חלוקת הארץ כיון דחסר קלפי ואו"ת, ואיך יצטרף לזה מה דגמרי ומקנו להדדי כיון דאין כאן גורל כדינו. ונראה דבאמת מוכרח מהך סוגיא, דאע"ג דבחלוקת הארץ הי' גורל בקלפי ואו"ת, מ"מ הגורל וקלפי ואו"ת שני דינים הוא דאית בהו, דעיקר דין חלוקה הי' ע"י הגורל לבדו, ומשום דכך היה הגזה"כ דע"י הגורל יעשה ויחול הדין חלוקה, וקלפי ואו"ת היה לברר לכל אחד חלקו, ותרווייהו צריכין להדדי, דאע"ג דקלפי ואו"ת ביררו' לכל אחד שזהו חלקו, אבל כל זה הוא אם הם מחולקים זה מזה, אבל קודם שנתחלקו זמ"ז היתה א"י זכיית כולם ביחד, וא"כ הלא היו צריכין לגורל שעל ידו נתחלקו זמ"ז, שיוכל לזכות כל אחד בחלקו לבדו, וגורל לבדו ג"כ לא מהני, דהרי אין בגורל דין קנין שיזכה על ידו כל אחד בחלקו, וממילא דלא חלה דין חלוקה כלל, דעצם החלוקה הא הויא מה שנשאר כל אחד בחלקו בלא זכות חבירו, אלא דכיון דהיו קלפי ואו"ת שביררו לכל אחד שזהו חלקו ולא חלק חבירו אם יתחלקו, א"כ ממילא אהני הגורל. ונמצא דהגורל וקלפי ואו"ת כולהו צריכין להדדי, דבין כולם ביחד חלה חלוקה וזכייתו של כל אחד בחלקו ביחד, כיון דהיה כאן חלוקת גורל ובירור החלקים לכ"א מה שלו, א"כ ממילא שאינו חסר עוד קנין וזכיה ונתקיימה החלוקה.

ולפ"ז הרי מתבארת שפיר הסוגיא, דבאמת אפילו אם נימא דיש ברירה ג"כ קשה הילפותא מתחלתה של א"י, דהרי באמת באחין שחלקו, להך מ"ד דיש ברירה הרי א"א לומר דהוברר הדבר דכל אחד היה צריך לירש אותו חלק שנטל, דהרי זה פשיטא דאינו, דהרי ברור דכל אחד יש לו כח ירושה על כל מקצת ומקצת, ואיך נימא דכח ירושתו של זה היינו רק על אותו חלק שנטל, וכן כחו של השני על חלק השני דוקא, אלא ודאי דה"פ דיש ברירה דזה החלק שנוטל יהיה שלו מדין ירושה, והוי הדין דכל אחד ואחד כל מה שנוטל יהיה עליו דין יורש. ולפ"ז הרי לא. שייך דינא דיש ברירה אלא אחר שזכה כל אחד בחלקו, דאז אמרינן דהוברר הדבר דהוא יורש ע"ז החלק, אבל קודם שזכה כל אחד בחלקו הרי פשיטא דיד שניהם שוה בכל הירושה. ובזה באמת חלוק כל יש ברירה דעלמא ליש ברירה של חלוקת א"י, דבחלוקת א"י היתה הברירה דנטל כל אחד חלק המגיע לו, ולא היה יכול להשתנות בשום אופן, דכיון דהיה על פי הדיבור ונביא ואורים ותומים פשיטא דנטל כל אחד חלק המגיע לו, ופשיטא דלא הי' צריך כל אחד לשום קנין, כיון דנתברר דזהו חלקו שלו, והשתא הוא דגמרה זכיית ירושתו של כל אחד בחלקו, משא"כ בכל יש ברירה דעלמא עיקר הברירה היא ע"י זכיית כ"א בחלקו וכמש"כ. אשר על כן זהו דפריך הגמ' אי מה להלן בקלפי ואו"ת אף כאן בקלפי ואו"ת, ר"ל וא"כ איך ילפינן כל חלוקה דעלמא מחלוקת א"י לענין גורל, והלא בחלוקת א"י כיון דנתברר ע"י הקלפי ואו"ת לכל אחד חלקו במסויים, וא"כ הרי אין בהגורל רק מעשה חלוקה בעלמא בלי שום קנין, ובזה הוא דמהני גורל, משא"כ בכל חלוקה דעלמא, דנתבאר דאפילו למ"ד יש ברירה מ"מ הרי בעינן בחלוקתו גם דין מעשה קנין, ולזה הרי לא שייך כלל ענין גורל, וממילא דאינה מתקיימת המעשה חלוקה.

וע"ז הוא דמשני הגמ' בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי, ר"ל וחשוב זאת כמו שנתבררו בחלקם, ואינו חסר עוד לכל אחד קנין וזכיה בחלקו, והכל תלוי רק במעשה חלוקה, ושוב ילפינן מתחלתה של א"י דגורל מהני לעשות מעשה חלוקה, וכמש"כ דגם בתחלתה של א"י חלות דין מעשה חלוקה היה ע"י הגורל לבדו, ומיושבת היטב הסוגיא גם לפי דעת הראשונים דלא גרסי אלא, וכש"נ. והנה צ"ע בעיקר הך דינא דמעשה חלוקה, אם שייך זאת לפ"מ דקי"ל אין ברירה, די"ל דדוקא אם יש ברירה, וכל אחד נוטל חלקו, אז דין חלוקה בזה, ושייך גבה גורל שיעשה את המעשה חלוקה, משא"כ לפ"מ דקי"ל אין ברירה, וכל אחד נוטל חלק בתורת לקיחה, א"כ עיקר המעשה הוא הלקיחה והזכיה בחלק כל אחד מה שהוא נוטל, וממילא הן מחולקין זה מזה, ואין כאן מקום כלל לדין גורל, שהוא רק על מעשה חלוקה, או דנימא דגם אם אין ברירה ולקוחות הם, מ"מ דין חלוקת ירושה לא פקע מינה, וע"כ שייך בזה גם דין מעשה חלוקה. ועיין ברמב"ם בפי"א מה' שמיטה ויובל שכתב ז"ל האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל ולא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה עכ"ל, הרי דעצם החלוקה קיימת ואין היובל מבטלה, ואם נימא דכולהו רק בתורת לקיחה נטלו חלקיהן, אבל חלוקת ירושה אין כאן כלל, א"כ כשהיובל מבטל המעשה לקיחה ממילא בטלה החלוקה כולה, אלא ודאי דיש כאן גם דין חלוקת ירושה, שזה לא מתבטל ביובל, ומשום הכי אינה מתבטלת חלוקתן מכמות שהיתה.

ובזה מיושב הא דאפסיקא הלכתא בב"ב דף ק"ז דהאחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דבטלה מחלוקת, והוא משום דיורשין הן וכמבואר בסוגיא שם, וכבר הקשו התוס' דלפי"מ דקי"ל אין ברירה הא הויין לקוחות, אכן אם נימא דיש בחלוקת אחין גם דין מעשה חלוקה של ירושה, ומשום דכל אחד בחלקו תרתי בי' יורש ולוקח, א"כ משו"ה בטלה מחלוקת משום דין חלוקת ירושה שבה. ונראה דזה תלוי בשתי הגירסות הכא, דהנה בעירובין דף ל"ז מבואר דר' יוסי ס"ל אין ברירה, והכא ג"כ אליבא דר' יוסי קיימינן, ולפ"ז לפ"מ דלא גרסינן אלא, והילפותא מחלוקת א"י קיימא גם לפי המסקנא, א"כ הרי הדבר מבואר להדיא דדין מעשה חלוקה שייך בכל גווני אף אם לקוחות הם, כיון דגורל מהני לר' יוסי מדינא, ואף דס"ל אין ברירה, והנך דגרסי אלא אר"א והילפותא מחלוקת א"י איפרכא, י"ל דהוא משום דס"ל דכיון דאין ברירה ולקוחות הן לא שייך כלל דין מעשה חלוקה, ועל כן אין גורל מועיל בזה. ולפ"ז נסתרו דברינו שכתבנו בדעת הראב"ד, דס"ל דלדידן דקי"ל אין ברירה לא מהני גורל, דהא ר' יוסי בעצמו דסובר דקנו כלם בגורל הא ס"ל ג"כ אין ברירה, וא"כ הרי להדיא דגורל מהני גם לדידן דקי"ל אין ברירה. ועל כן נראה, דהשגת הראב"ד היא עמש"כ הרמב"ם בלשונו בהנאה שנעשית להם ששמעו זמ"ז לדבר שהסכימו עליו וכו', ע"ז הוא שהשיג הראב"ד, דגורל לא מקרי דבר שהסכימו עליו לבד, כי אם דבר המועיל מדינא, וכמש"נ דעל מעשה החלוקה הרי ילפינן מתחלת א"י דגורל מהני מדינא, וזו היא כוונת ההשגה, אבל אה"נ דבעיקר הדין גם הראב"ד ס"ל דגורל מהני.

ולדעת הרמב"ם צ"ל, או דס"ל ג"כ הכי דגורל מהני מדינא, והא דנקט בלשונו לדבר שהסכימו עליו, הוא משום דהקנין דגמרי ומקנו להדדי נעשה עי"ז שהסכימו לעשות החלוקה בגורל, או דהרמב"ם סובר כהגירסא דגרסינן אלא אמר ר"א, ולפ"ז לפי המסקנא באמת גורל לא מהני מדינא, ואינו רק דבר שהסכימו עליו. והנה לפ"מ דגרסינן אלא אר"א, הרי יש לפרש בפשיטות, דהא דפריך הגמ' אי מה התם בקלפי ואורים ותומים, פירושו הוא דבלא קלפי ואו"ת לא מיחשב גורל כלל, ומשו"ה הוא דגרסי אלא, ולא קיימא הילפותא מחלוקת א"י במסקנא. ולפ"ז י"ל דהראב"ד לטעמי' אזיל דמבואר בש"מ בב"ב דף קכ"א דעתו שם דבחלוקת א"י גופה חלוקת נחלה של כל שבט בפ"ע למשפחותיו היתה עפ"י גורל לבד בלא או"ת, וא"כ הרי מוכח דגם בלא או"ת חשוב ג"כ גורל, ועל כן מפרש דפרכת הגמ' אי מה להלן בקלפי ואו"ת אף כאן בקלפי ואו"ת, ר"ל דחסר עדיין קנין, אבל הגורל חשוב גורל כהלכתו, וע"כ לא גרס אלא אר"א, וכמש"נ פי"א הל"א מי שעשה גורן בתוך שלו וכו' צריך להרחיק וכו' כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן וכו' ה"ז חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו ואפילו ע"י הרוח מצוי' שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן, אעפ"י שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצוי' המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ"ל, וקשה ע"ז מהא דפסק בפי"ד מהל' נזקי ממון הל"ז ז"ל ליבה ולבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין עכ"ל, הרי להדיא דאע"ג דהרוח סייע אותו מ"מ חייב, ויעויין במ"מ שם שהקשה זאת והניח בצ"ע.

ועוד יותר קשה דהרי באמת בהך דינא לא מצינו כלל שיהא גרמא, אלא דמדמה לה לליבה ולבתה הרוח דהוי גרמא ופטור, וגבי ליבה ולבתה הרוח כתב הרמב"ם דחייב ואיך כתב הכא דפטור, וכבר הקשה כ"ז המ"מ שם והנה התוס' בסנהדרין דף ע"ז הקשו למ"ד אשו משום חציו למה בנפלה סכין מידו ושחטה שחיטתו פסולה כיון דהוי חציו וכוונה לא בעי, וליכא למימר דאשו משום חציו אין זה רק גזה"כ בנזקין, דהרי מבואר להדיא בסוגיא דב"ק דף כ"ב שם גבי הי' עבד כפות לו דגם בנפשות חייב אשו משום חציו, הרי דהא דאשו משום חציו הוא לכל מילי, וא"כ הרי קשה דמ"ש בנפלה סכין מידו דשחיטתו פסולה יעו"ש. ונראה לומר, דבאמת אף דאמרינן דאשו משום חציו, אבל זה הרי לא חידש לן רק דהוי כאילו הוא בעצמו עשה את המעשה, וכמו שירה חץ, אבל זה הרי לא מצינו כלל בחציו שיהי' חשוב נעשה המעשה מכחו, אלא דחשוב שהוא עשה המעשה בידים, אבל לא שיהא נעשה מכחו. ולכן גבי חיובי ממון ונפשות דבעינן רק שיעשה הוא את המעשה, אבל כחו לא בעינן כלל, ולהכי שפיר אמרינן דכיון דאשו משום חציו נמצא דהוא עשה את המעשה ומתחייב בזה, משא"כ בשחיטה, דבעינן כח גברא דוקא, א"כ מה לן בכך דהוי חציו, והוי כאילו עשה את המעשה, אבל עכ"פ הרי לא נעשתה מכחו, וגבי שחיטה הרי כחו בעינן, ולהכי שפיר כי נפלה סכין ושחטה שחיטתו פסולה, דאף דהוי חציו והוי כאילו עשה הוא את המעשה, אבל מ"מ הרי אין כאן כח גברא ופסולה.

והנה בתוס' שם הקשו עוד על הא דאיתא בסנהדרין דף ע"ז שם זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב וקאמר בגמ' מ"ט משום דכחו הוא אי כחו תיזיל לעיל ואי לאו כחו הוא תיזיל לתחת אלא כח כחוש הוא, הרי להדיא דדוקא היכא דהרגו בכחו חייב, אבל בלא"ה פטור, וקשה דגם בלא הלכה מכחו אכתי תהא כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו דהויין תולדה דאש דקי"ל דהוי משום חציו דחייב גם בנפשות, ותירצו דהך סוגיא קיימא להך מ"ד אשו משום ממונו, אלא דקשה על הרמב"ם שפסק דאשו משום חציו ומ"מ כתב בפ"ג מהל' רוצח הי"ב ז"ל הזורק צרור בכותל וחזר האבן לאחורי' והרגה חייב מיתת ב"ד שמכחו היא באה עכ"ל, הרי להדיא דס"ל להרמב"ם דבנפשות בעינן דוקא שיהרג מכחו, ואם נהרג שלא בכחו אלא מחמתו פטור, וקשה דליחייב בכל גווני כאסו"מ, וכקושית התוס' שהבאנו. וגם עיקר החילוק שכתבנו בין שיהא חשוב עשה המעשה לכח גברא ג"כ אינו מוכרע לדעת הרמב"ם, דנהי דהחילוק נכון בין עשה המעשה לכח גברא, אבל מ"מ י"ל לדעת הרמב"ם דהא מיהא דכל שלא נעשה המעשה מכחו לא מקרי עשה המעשה בידים ופטור בנפשות, וצ"ע בזה.

ואשר ע"כ נראה בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דאשו משום חציו לאו דגזה"כ הוא באש לחייבו משום חציו, דאם נימא כן הרי הי' צריך להיות הדין כן רק בממון דהתם איכא הך גזה"כ, משא"כ בנפשות דליכא קרא ע"ז פשיטא דלא הוי חציו, אלא הא דהוי חציו, היינו משום דבאמת הדבר כן דאשו הויא חציו ממש והולכת מכחו, ועל כן שפיר חייב גם בנפשות כיון דהויא כחו ממש, והא דאצטריך למילפה מקרא, הוא משום דכח אחר מעורב בה, והוי אמרינן דפטור, ובזה הוא דגלי לן קרא דגם היכא דכח אחר מעורב בו ג"כ חייב והוי לי' כחו ממש, וזהו הגזה"כ דאשו משום חציו, אשר לפי"ז י"ל גם בנפשות הך דינא דחייב משום חציו, כיון דהוי כעין גילוי מילתא דגם בכח אחר מעורב בו ג"כ הוי כחו, משא"כ בכח שני ובאסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי', דפסק כחו ואין שם כחו כלל, אז אין בהם חיובא דחציו, ורק משום ממונו לבד הוא דחייב עלייהו, דאין חציו אלא בבא מכחו וכמש"כ, ובנפשות פשיטא דמיפטר עלייהו כיון דגם בממונות לא הויין חציו, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דכל היכא דפסק כחו מיפטר בנפשות, וממילא דפשוט בנפלה סכין מידו ושחטה דפסול, כיון דלא חשיבא חציו ואין כאן כח גברא כלל, וכמש"נ ונראה דהסוגיא דסנהדרין מכרעת כן כמו שביארנו, דדוחק לומר דכל הסוגיא אתיא כמ"ד אשו משום ממונו, ולפי"מ דקי"ל אשו משום חציו היא דלא כהלכתא, אלא ודאי כמש"כ, דאין חציו אלא בבא מכחו, ובפסק כחו שוב לא הוי חציו. ולפי המבואר הא נמצא, דהא דאמרינן בגמ' דאבנו סכינו ומשאו הויין תולדה דאש, קאי על הך דינא דאש דכלו לו חציו דחייב משום ממונו, וכמבואר בב"ק דף כ"ג שם, ומזה שפיר ילפינן גם אבנו סכינו ומשאו דחייב עליהם משום ממונו, אבל לא לענין שיהיו חציו, דחציו לא הויין כיון דפסק כחו.

ולפי"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם שהבאנו דהיכא דהרוח מסייעתו פטור, וכבר הבאנו קושית המ"מ מהא דליבה ולבתה הרוח שהוא חייב משום דחשוב גורם, ולפי"ז הרי ניחא, דלפי"מ שביארנו בדעת הרמב"ם דאסו"מ שהניחן בראש גגו הוי חיובן משום ממונו, א"כ הא נמצא דחיובו הוא על מה שעשה הדבר המזיק, וכמו שאר כל המזיקין כגון שור ובור דחייב משום עשיית המזיק, משא"כ היכא דהוי חציו, א"כ הא הוי חיובו על עצם הנזק שעשה הוא, דהא הוי אדם המזיק גם בשעת הנזק, וא"כ הרי ניחא דברי הרמב"ם, דהרי הרמב"ם כתב דלהכי חייב בלבה ולבתה הרוח משום שהוא גרם, הרי דס"ל להרמב"ם דחיובו הוא משום גרמא, ונראה דזה לא שייך רק היכא דחיובו הוא על עשיית הנזק, דאמרינן דכיון דהוא גרם הנזק ע"כ חייב, משא"כ בעשיית המזיק, בזה לא מצינו דין גרמא, שיתחייב אם עשה את המזיק ע"י גרמא. ולפ"ז הרי שפיר חלוק דין ליבה ולבתה הרוח, דהויא חציו וחשיב אדם המזיק בעשיית הנזק, ע"כ שפיר מתחייב עלי' משום גרמא, משא"כ ברקתא, דהויא דומיא דאבנו סכינו ומשאו דחיובו משום ממונו ולא משום חציו, וא"כ הוי כל עיקר חיובו רק על עשיית המזיק, ולא על עשיית הנזק בעצמו, ובזה לא מצינו דין גרמא, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דבסייעתו הרוח דלא הוי רק גרמא פטור, וכש"נ.