חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 76

אכן נראה, דמלבד דאין זה מוכרח, י"ל עוד דלענין דינא דלא ידע דמחיל לא שייך הך חילוקא כלל, כיון דהא מיהא דעקירת דין השמיטה שתהא בשעתה הא מתקיימת מיהא מהשתא משעת הלואה, ותנאו בודאי חייל, וכל ספיקא שבו הוא רק אם יבא התנאי לידי קיום אם לא, אבל חלות התנאי הוי בתורת ודאי, א"כ שפיר מקרי גם בכה"ג ידע דמחיל, ואע"ג דחשוב לאו ודאי קא עקר, ורק באונאה דאם אין בהמקח אונאה הא ליתא לעיקרו של תנאי, ואין שם חלות תנאי כלל, אז הוא דחשוב לא ידע דמחיל, ומיושבת היטב דעת הרמב"ם, וכמש"כ. והנה הרי כבר הבאנו מהתוס' דס"ל דגם תנאי דירושה הרי הוא בכלל לא ידע דמחיל, ואע"ג דבירושה הרי ודאי דהויא הפקעת זכות ירושה מהשתא בתורת ודאי. ונראה דפלוגתת הרמב"ם והתוס' תליא בהא, דהנה בעיקר הך טעמא דלא ידע דמחיל צ"ע, אם לפי הך טעמא שוב אין הדבר תלוי כלל במה שהתנה עמש"כ בתורה, ורק דגם עיקר התנאתו בטלה משום דלא ידע דמחיל, ואף אם תהא התנאתו שלא עמש"כ בתורה, מ"מ כל דלא ידע ומחיל הרי היא בטלה, או דנימא דהטעם דלא ידע דמחיל אינו מועיל כלל לבטל ההתנאה, ורק דכיון דמתנה עמש"כ בתורה, דתנאו בטל בכ"מ, ורק בממון הוא דתנאו קיים, וע"ז הוא דמהניא הא דלא ידע דמחיל דשוב לית בי' העדיפותא דדבר שבממון, והדר דינו להיות כדין מתנה עמש"כ בתורה שלא בדבר שבממון דתנאו בטל.

ונראה דבזה הוא דפליגי הרמב"ם והתוס', דהרמב"ם ס"ל דהטעם דלא ידע דמחיל גבי אונאה מועיל רק דתהוי בכלל מתנה עמש"כ בתורה, וא"כ הא נמצא דבאמת עצם מעשה ההתנאה עצמה שלא יהא עליו אונאה הרי היא התנאה המועלת, והא דצריכינן לידע ומחיל הוא רק משום דין קיומו של התנאי שלא יהא בכלל מתנה עמש"כ בתורה, והמחילה הנצרכת לקיומו של תנאי אם אך יש לו ידיעה בנוגע לעיקר חלות התנאי סגי בהכי, כיון דבאמת כבר יש כאן התנאה הקיימת על עיקר הדבר שמתנה עלי', ועל כן בירושה ושביעית דעיקר חלות התנאי הוא דבר ברור וודאי מהשתא, שחל מעכשיו להפקיע זכות ירושתו של הבעל ודין שמיטה מהחוב, על כן ממילא דתנאו קיים, כיון דידע זאת ומחיל שיחול התנאי ויקויים, ולא איכפת לן מה דלא ידע בעיקר הדין ממון אם יבא לכלל ירושה או לכלל שמיטה, כיון דזה ממילא קיים ע"י התנאי שקיים מדינא. והתוס' ס"ל, דלפ"מ דמסקינן טעמא דרב משום דלא ידע ומחיל, א"כ שוב אין הדבר תלוי כלל במתנה עמש"כ בתורה, ורק דבלא"ה אין כאן מעשה התנאה כלל משום דלא ידע אותה ולא גמר בדעתו ההתנאה ומחילת הממון, ועל כן כל שלא ידע בעיקר הדין ממון אם יבא לכלל ירושה או לכלל שמיטה, ממילא מקרי לא ידע, ולא גמר ומחיל ולא גמר והתנה, ולהכי הוא דכיילינהו התוס' בכלל לא ידע דמחיל דההתנאה בטלה.

פט"ו הל"א המוכר לחברו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין הוני' אלא בדמים אבל בחשבון חוזר, כיצד מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו מאה ואחד או תשעה ותשעים נקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים, וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מן המנין שפסקו חוזר וכו' עכ"ל, ובהשגות ז"ל אינו מחוור פעמים שאין המקח נקנה שאם רצה לחזור עד שלא השלים חוזר כגון שהי' תופס לפניו שק של אגוזים ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו ה"ז חוזר ואע"פ שרצה זה להשלים וכו' עכ"ל. והנה הרשב"ם בב"ב דף ק"ג ע"ב הוכיח דבטעה במדה ובמשקל עצם המקח בטל, מהא דאיתא בב"ב דף צ' אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות וכו' אלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, הרי להדיא דפירושא דחוזר היינו ביטול מקח, ולפ"ז קשה על הרמב"ם שפסק דהמקח קיים אלא שצריך להחזיר הטעות. ועיין ברשב"א קידושין דף מ"ב שסובר ג"כ כדעת הרמב"ם, ומפרש להסוגיא דב"ב דפרכת הגמ' היא רק דהרי ליכא נ"מ בין פחות משתות ליתר משתות, ואם בפחות משתות המקח קיים ומחזיר הטעות ממילא דה"ה גם ליתר משתות דאין המקח מתבטל עי"ז, כיון דליכא הכא שיעורא דשתות, וזהו דמייתי הגמ' ע"ז מילתא דרבא דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר ללמדנו דטעות של מדה ומשקל אינו בכלל דין אונאה, וממילא דפחות משתות ויתר משתות שוין הם בזה, אבל אה"נ דבטעה במשקל ובמדה המקח קיים, עיי"ש.

והנראה לומר בזה, דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דהמקח קיים, רק כשהיתה דעת שניהם שוה בפסיקת המדה, ורק דאח"כ חיסר לו מהמדה שפסק עמו, וכגון בגוונא שהזכיר הרמב"ם שמכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו תשעים ותשעה, ובזה הוא דס"ל להרמב"ם דעצם המקח אינו מתבטל ע"י טעותו במנין, אלא שיחזיר לו מה שפסק עמו, משא"כ התם בב"ב, דאיירינן לענין הוספה על המדות, דהטעות התם הוא בגוונא שהלוקח יהי' סבור על המדה הגדולה והמוכר תהי' דעתו על המדה הקטנה, ונמצא דהם מחולקין בעצם פסיקת המכר, א"כ הרי לא שייך הכא לומר שיחזיר לו טעותו ויתקיים המקח, דהרי אם יחזיר הטעות הרי יהדר אז הדין טעות אצל חברו שנתכוין על המדה האחרת, וממילא דהמקח בטל, כיון דעצם הפסיקה נעשה בטעות. אלא דעדיין צ"ע, דא"כ מאי מייתי הגמ' ע"ז מהך דרבא דכל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, כיון דבהך דרבא ליכא ביטול מקח, והכא איירינן לענין ביטול מקח, וגם דלמה צריכינן הכא לדינא דטעה בדבר שבמדה ושבמשקל חוזר, כיון דהכא הרי בלא"ה אין כאן פסיקה, כיון דלא כוונו שניהם לדעת אחת, ומאי מייתי הגמ' הכא הך דרבא, וצ"ע. והנראה לומר, דהנה לכאורה יש לעיין בכל אונאת שתות דעלמא דקי"ל דקנה ומחזיר אונאה, ויעו"ש ברמב"ם בהל' מכירה שם שפסק דאפילו אם המאנה לא ידע שמאנהו גם כן הדין כן דקנה ומחזיר אונאה, וצ"ע דכשמחזיר האונאה א"כ הא הוי לגבי' טעות בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דחוזר, דהרי הוא הי' סבור שמכר לו החפץ ביותר ונמצא שהמכר נעשה בפחות, וא"כ המאנה יבטל את המקח כמו כל טעות שבמדה ושבמשקל דחוזר, ונהי דאונאה לא הויא דהא החפץ נמכר עתה בשויו, אבל טעות מיהא הוי לגבי המחזיר האונאה, ונמצא דלא נתקיים המקח כמו שעשו, וגם דנתבטלה הפסיקה, ואמאי אין המאנה יכול לחזור.

ואשר יראה מוכרח בזה, משום דבכל אונאת שתות, אי משום דין טעות הלא שתות שוה לפחות משתות דהי' צריך להיות המקח קיים כמו שפסקו זע"ז, והא דבשתות מחזיר אונאה, הוא רק מגזה"כ בפ"ע הנאמר באונאה דשתות קנה ומחזיר אונאה, וא"כ הא נמצא דמשום עצם מעשה המקח לא הי' צריך להחזיר כלל אונאה, ורק דד"ת הוא שיחזיר, מדין החזרת אונאה שהוא זה דין וגזה"כ בפ"ע כמו החזרת גזילה. אשר ע"כ שפיר המקח מתקיים ולא דיינינן בי' דין טעות לגבי המאנה וביטול הפסיקה, כיון דמדין תורה הוא שמחזיר ולא משום עצם מעשה המקח, ע"כ לא דיינינן בי' דין טעות עי"ז בהמקח. אכן כ"ז הוא באונאה, דדין החזרתו הוא מגזה"כ, משא"כ בטעות במדה ובמשקל ובמנין, דדין החזרתו לאו משום דין אונאה קאתינן עלי', כי אם דהוי טעות מעיקרא, א"כ ממילא דכשמחזיר את הטעות הא נמצא דבטלה הפסיקה לגבי המחזיר שנתכוין על המדה האחרת, וא"כ ממילא דבטל המקח, כיון דלא נתקיימה הפסיקה מעולם, וכש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הא דמייתי הגמ' לענין הוספה על המדות הך דרבא דכל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, דעיקרו בא לאשמעינן דכל שבמדה ושבמשקל אין בו משום דין אונאה כי אם דין חזרת הטעות דמעיקרא, אשר ע"כ ממילא, דהיכא דהמוכר והלוקח לא כוונו שניהם לדעה אחת בפסיקת המדה המקח בטל, משום דלגבי כל אחד הוי טעות בדבר שבמדה דחוזר מעיקרא, ונמצא דאין כאן פסיקה השוה לשניהם, ואין כאן מקח כלל.

פכ"ב הי"ז יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם וכו' עכ"ל, והוא דעת הרי"ף בב"ק רפ"ד על הא דאיתא שם בגמ' ההוא גברא דתקע לחברי' וכו' א"ל וכו' נתבי' לעניים הדר א"ל נתבי' ניהלי וכו' א"ל רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן, והקשו ע"ז ברי"ף ובתוס' שם מהא דאיתא בר"ה דף ו' בפיך זו צדקה, וא"כ בלאו טעמא דיד עניים אנן גם כן כבר זכו בי' עניים, [והיינו משום דהקרא דבפיך קאי על נדרת נדבה דלעיל, דאיכללו בי' תרתי, חדא באומר הרי עלי, דמתחייב לקיים דיבורו מדין נדר, ושנית באומר הרי זו, דבדיבורו לחוד זכו בי' עניים מדין נדבה בלא שום קנין, וזהו שהקשו דלמה לנו לקנינא דמעמד שלשתן ולטעמא דיד עניים כיון דבלא"ה כבר זכו בי' עניים]. ותירצו דשאני הכא דאין כאן ממון בעין ורק חיובא בעלמא דלאו בר קנין והקדש הוא, או משום דלא בא לעולם, או משום דאינו ברשותו, ועל כן לא זכו בי' עניים, יעו"ש בדברי הרי"ף והתוס'. והנה צ"ע, נהי דעצם הכסף המחוייב ליתי' בעיני', אבל מ"מ הרי כבר רמיא עלי' חיובא ושעבודא, וזה גופי' הוי דבר הנקנה, להנך ראשונים דסברי דאדם יכול להקנות מלוה ע"פ לחבירו אגב קרקע או בחליפין, ואפילו להנך רבוותא דפליגי וס"ל דמלוה ע"פ לית בה קנינא כלל, ג"כ י"ל דהוא זה רק משום חסרון מעשה קנין, דהחוב אינו נתפס בקנינים, אבל לא דעיקר דין הקנאה וזכי' ליתא בחוב, וא"כ בהך דינא דבפיך זו צדקה, דעיקר דין זה הא הוי דבדיבורו לחוד נעשין המעות צדקה, ולא חסר שום מעשה קנין ע"ז, א"כ הרי שפיר צריך להיות מועיל גם בחוב.

וקנין שטרות יוכיח, דהלא בעיקר דין מכירה וזכי' של חוב הרי מלוה בשטר ומלוה ע"פ שוין הן, ומדחזינן דאיכא ראשונים דס"ל דקנין שטרות מועיל מה"ת, א"כ ש"מ דבעיקר דין הקנאה וזכי' גם מלוה ע"פ חשיבא דבר הנקנה. ואפילו להנך ראשונים דס"ל דמכירת שטרות לא מהניא מד"ת, הנה עיין ברמב"ם בפ"ו מהל' מכירה הי"ב שכתב ז"ל קנין השטרות בדרך הזאת מד"ס אבל מה"ת אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי עכ"ל, הרי דכתב טעמא דלא מועיל מה"ת מפני שאין הראיות נקנות, ועל כן אין קנינו שבהשטר מועיל לקנות את החוב, אבל בלא"ה שפיר היתה מועלת מכירה בחוב גם מה"ת, הרי להדיא דעיקר דין מכירה והקנאה שפיר איתא גם בחוב מה"ת, ורק משום חסרון מעשה קנין הוא דאתינן עלה.

וכן הוא מבואר מדברי הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה הל"ט שכתב ז"ל אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה וכו' ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה שהרי יש כאן דבר הנמסר לקנות שעבוד שבו עכ"ל, הרי דכתב טעמא דמועיל קנין שטרות משום שהרי יש כאן דבר הנמסר וכו', הרי להדיא דעיקר דין מכירה והקנאה שפיר שייך גם בחוב, ורק משום דחסר לנו במה שיקנה את החוב משום דלא שייך גבי' מעשה קנין, ולזה הוא דמועיל קנין השטר שיקנה החוב על ידו, אבל אם נימא דעיקר דין הקנאה וזכי' לא שייך כלל בחוב, א"כ מאי מהניא לן מאי דיש כאן דבר הנמסר וכו', סוף סוף הרי החוב לאו בר הקנאה הוא, ואיך תועיל מכירתו, אלא ודאי דבעיקר דין הקנאה וזכי' שפיר שייך זאת גם בחוב, ורק משום חסרון קנין הוא דאתינן עלה, ולפ"ז הרי הדרא קושית הרי"ף לדוכתה, דאמאי לא יועיל הכא הך דבפיך זו צדקה שיזכו בו עניים, וצ"ע ונראה לומר בזה, דהנה בעיקר הך דינא דבפיך זו צדקה בנדבה, דבדיבורו לחוד נעשה עצם הדבר של עניים, יש לעיין, אם נימא דבדיבורו נעשה החפץ של העניים בעיקר הדין ממון לגמרי, והרי הוא ממונם לכל דבר, ולא מיחסר להו תו שום קנין, או דנימא דעיקר זכיית העניים בד"מ לא שייך כלל לדין בפיך זו צדקה, כי אם דשוה לכל קנין ממון בעלמא דצריך דוקא קנין, ובדיבורא בעלמא לא קנו, ודיבורו לא מהני רק לענין דחייל על החפץ חלות שם צדקה, ונתפס בדין מעות עניים, וזהו דינא דבפיך זו צדקה, אבל בעיקר דין הזכי' בד"מ בזה שוו עניים לכולי עלמא, וצריך דוקא קנין, ודיבורא בעלמא אינו מועיל.

ונראה דנ"מ מזה בתשלומיו וחליפיו של החפצא שנדב לצדקה, דאם נימא דאין להעניים זכי' בד"מ, ורק דין התפסת צדקה על החפצא בלבד הוא דאיכא, א"כ לתשלומיו לא שייך זאת, דעל תשלומיו ליכא התפסה, כיון דהוי חפץ אחר, דהא דתשלומי החפץ שייכים למי שהחפץ שייך הוא דין זכיית בעלים, והוא מהלכות זכותי ממון, אבל באופן דזכיית בעלים וזכיית ד"מ ליכא, ורק דין התפסה על החפצא, הוא רק חלות דין על החפצא שהותפס, ולא שייך לחפץ אחר, דליכא במה שתחול התפסת שם צדקה על החפץ שלא היתה בו מעשה ההתפסה. אשר על כן פשוט, דאפילו אם נימא דחייל על שעבוד וחוב הך דינא דבפיך זו צדקה, אבל כיון דלית בי' שום זכיית ממון, ע"כ ממילא לא שייך כלל לומר דע"י התפסת שם צדקה של השעבוד יותפס גם עצם החוב הנגבה בשם צדקה, וכמו שנתבאר דלא שייך חלות זה רק לחפץ שנעשה בו מעשה ההתפסה ולא יותר. ולפ"ז הרי מיושבת היטב דעת הרי"ף והתוס' דבחוב לא מהני הך דינא דבפיך זו צדקה, משום דהוי דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו ברשותו, ולא תקשי עלייהו מהא דחיילא עלי' הקנאה ומכירה, דבאמת הלא השעבוד בעצמו ודאי דלאו ממונא הוא, וכל דין הקנין שבחוב הוא רק משום עיקר הממון שבא מזה, וא"כ כ"ז לא שייך אלא בקנין לחבירו, דע"י זכייתו להשעבוד גם כסף הנגבה שלו, וע"כ שפיר חייל בי' משום זה דין מכירה, משא"כ בהך דבפיך זו צדקה, דנתבאר דהשעבוד ועצם חוב הנגבה תרי מילי נינהו, ותפיסת שם צדקה שחייל בשעבודא אינו מועיל כלל לענין עצם חוב הנגבה, על כן ממילא שוב הדר דינא דהשעבוד עצמו לאו כלום הוא למיחל עלי' שם צדקה, ולפ"ז הלא אין לנו לדון במה שאמר נתבי' לעניים כי אם שיחול שם צדקה על עצם הכסף הנגבה, וע"ז הוא שכתבו הרי"ף והתוס' דלא מהני, משום דהוי דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו ברשותו.

פכ"ג הל"ג מכר עבדו לקנס שאם יוגחת וימות יהיה קנס של לוקח הרי זה ספק לפיכך לא קנה ואם תפס הקנס אין מוציאין מידו עכ"ל, והוא איבעיא דלא אפשיטא בגיטין דף מ"ב, ולהכי פסק הרמב"ם דמספיקא לא קנה הלוקח ואם תפס אין מוציאין מידו, וקשה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ח מהל' שאלה ופקדון הל"ה ז"ל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם וכו' כל אלו ספק והרי הכפל מוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהם לפיכך חולקים עכ"ל, הרי להדיא דכל דהוי ספק אם קנה אם לא, מכיון שאין האחד מוחזק יותר מחבירו חולקים, ואמאי פסק הכא במכר עבדו לקנס דמספק לא קנה הלוקח והרי הוא של המוכר, ומ"ש דין קנס מדין כפל, וצ"ע. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בעיקר הך דינא דעבד שמכרו רבו לקנס או בהמה לכפילה, אם נימא דמכירתו קיימת, צ"ע, אם הדין הוא דהלוקח הוא נעשה בעלים ממש, ועיקר חיובא של שלשים שקלים וכפל הוא להלוקח בעצמו, ומשום דלגבי קנס זה הרי העבד והבהמה קנויים לו ואיהו גופי' הוי הבעלים של זה הקנס) או דנימא דאף אם מכירתו קיימת מ"מ עיקר חיובא של שלשים שקלים של עבד וכפל של גנבה הוא להבעלים המוכרים, כיון דהם הבעלים של העבד והבהמה לכל מילי, ורק דזכות זה שיש להבעלים בהעבד והבהמה לשלשים שקלים וכפל הוא דקונה הלוקח, ונמצא דחלות החיוב של המתחייב הוא להבעלים המוכרים ואך שזה קנוי ללוקח, וצ"ע בזה.

ונראה דיש לחלק בזה בין חיובא דשלשים שקלים של עבד לחיובא דכפל, דחיובא דכפל כיון דכל דין גנבה וחיוב כפילא הרי הוא מחמת דין בעלים וזכות ממון שלהם בהחפץ, והכפל הוא תשלומי הגנבה, א"כ ממילא דבקנייתו את החפץ לכפילו, שנעשה איהו בעלים של החפץ לגבי גנבה, וזה שהגנב מתחייב בחיוב כפל מחמתו ומחמת דין בעלים שלו הוא, א"כ הרי ממילא דהחיוב כפל בעיקרו לו ולא להבעלים הראשונים, משא"כ הך חיובא דשלשים של עבד, דחיובו הוא כפרה, דוגמת חיובא דכופר שבבן חורין, וכמבואר ברמב"ם פי"א מהל' נזקי ממון ז"ל כמה הוא הכופר וכו' וכופר העבדים וכו' הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע וכו', הרי דהשוה אותם להדדי, ועיקר החיוב בא על הריגת העבד עצמו, ולא מחמת זכות הבעלים שבהעבד, וזכות הבעלים שבהעבד אינו מוסיף כלל לעצם החיוב של שלשים שקלים, ורק דזה הוי דין בפ"ע דחובת הכפרה של שלשים שקלים שיש על המזיק היא שייכה להבעלים, וא"כ הלא בלקיחתו את העבד לקנסו לא נעשה הוא הגורם לעיקר חיובא דקנס שיבא, ולא מהניא כלל מכירתו לענין זה שיהא עיקר החיוב לו ממילא, כיון דאין זכייתו שייכת כלל לעיקר החיוב שבא על הריגת האדם מדין כופר, ולא מחמת זכות ממונו, ודין אדון האמור בשלשים של עבד נראה ג"כ דתלוי בקניית איסור עבדות שבו ובקניית גופו לכל דבר, לפמש"נ דהויא רק כפרה שבאה על הריגתו, שזה שייך רק לעיקר קנין גופו ואיסורי', אשר לפ"ז בעבד שמכרו רבו לקנס עיקר חיוב הקנס הוא להבעלים המוכרים, שהם אדונו לכל מילי, וזכות הלוקח בחיוב זה הוא רק מכח הבעלים.

אשר על כן זהו שמחלק הרמב"ם בין קנס דשלשים של עבד לקנס דכפל, דבשלשים של עבד, כיון דגם אם קניית הלוקח קיימת, הרי החיוב נשאר לבעלים הראשונים, ולוקח מכחם קזכי, על כן חשיבי הבעלים הראשונים מוחזקים, וכיון דמספקא לן אם קנה הלוקח אם לא, שפיר פסק דהרי הוא של בעלים הראשונים, כדין המוציא מחבירו עליו הראי', משא"כ גבי כפילא, דבקנה הבהמה לכפילה הוי עיקר חיובא להלוקח, א"כ אין להבעלים הראשונים דין מוחזק בחיוב זה יותר מהלוקח, ולהכי פסק דחולקין, כיון דהוי ממון המוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהם. אלא דלכאורה לא נוכל לומר כלל כמש"כ, דלוקח עבד לקנסו אף אם קנייתו קיימת מ"מ אין המזיק מתחייב קנס זה רק להבעלים הראשונים, והלוקח הוא זוכה רק זכותא דבעלים הראשונים, דא"כ הרי קשה עיקר סוגיית הגמ' דאמרינן תיבעי לר"מ תיבעי לרבנן וכו' ותיבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דהשתא מיהא ליתנהו אבל הכא הא קאי שור והא קאי עבד, ר"ל והוי כדקל לפירותיו, ולפי דברינו הרי לא אהני כלל טעמא דהא קאי עבד, כיון דאין הקנס בא מחמת קנינו שבהעבד, והרי זה דומה כדקל לפירות שאינן באין מחמת הדקל דפשיטא דאין זה כלום, אלא ודאי ש"מ דבזה שקנה העבד לקנסו אית לי' זכותא בגוף העבד שהקנס יהא שייך לו, וממילא דצריך להיות דעיקר החיוב יהא ג"כ ללוקח, דבלא"ה אכתי אין קנינו בהעבד מועיל כלום לענין קניית הקנס שבא רק ע"י דין חיוב של המזיק, וזה סותר למש"כ.