חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 74

אלא דאכתי יש להסתפק, אם כל הגזה"כ דרודף הוא רק בעצמו של הרודף שידחה בפני פקוח נפשו של הנרדף, אבל עיקר ההצלה של הנרדף היא משום דין פקו"נ של כה"ת כולה, או דנימא דגם עיקר ההצלה של הנרדף היא מהך גזה"כ של רודף, והוא דין הצלה בפ"ע של נרדף, מלבד דין פקו"נ של כה"ת, וצ"ע. ונראה דכן הוא כאופן השני שכתבנו, דהרי בסוגיא שם מבואר דילפינן דין רודף מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך, הרי דיש דין זה גם בבני נח, דפרשה זו הלא נאמרה לנח, וכן הוא להדיא בסנהדרין דף נ"ז דחשיב להך דיכול להציל באחד מאבריו בכיוצא בזה דנכרי בנכרי כמו ישראל, וכ"ה ברמב"ם בפ"ט מהל' מלכים עיי"ש, הרי להדיא דאם אינו יכול להציל באחד מאבריו מצילין אותו בנפשו של רודף גם בבני נח, והרי לא מצינו דין פקו"נ בב"נ, אלא ודאי דהוי גזה"כ בפ"ע להציל הנרדף בנפשו של רודף, ואין זה שייך לפקו"נ דכה"ת כולה, ושייך זה גם בב"נ, דהוא בכלל דינין. והלא יסוד הך דינא של רודף אחר חבירו להרגו ילפינן לה בסנהדרין דף ע"ג מעריות ומקרא דאין מושיע לה, מה שאין זה שייך כלל לדין פקו"נ של כה"ת כולה, אלא ודאי דהוי דין בפ"ע, דין הצלה של נרדף, אם להריגה אם לעריות. אשר לפ"ז נראה לומר בדעת הרמב"ם, דלהכי הוא שכתב טעמא דהעובר הוא כרודף אחריה להרגה, משום דס"ל דבדין פקו"נ של כה"ת כולה באמת הוי דינא דגם עובר הוא בכלל נפש ואינו נדחה מפני נפש אחרים, ואם באנו להציל נפש בנפשו של העובר היכא דלא הוי רודף הוי דינא דאין מצילין, ועל כן גם הכא אם באנו לדון משום דין פקו"נ של כה"ת לא היה העובר נדחה מפני נפשה של האם, ורק בדין הצלה האמורה בנרדף הוא דהוי דינא דעובר נדחה בהצלה זו, וזהו שכתב הרמב"ם טעמא דהרי הוא כרודף אחריה להרגה.

ויסוד דבר זה נראה נלמד משום דהרי הא דפקו"נ דוחה כה"ת כולה הא ילפינן לה ביומא דף פ"ה מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם, וא"כ כל שנכלל בכלל וחי בהם ודוחה את האיסורין הרי לא נכלל בכלל הנידחין, והנה כבר נחלקו הראשונים בהא דתנן ביומא דף פ"ב עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה, אם הוא מחמת סכנת עובר או מחמת סכנת האם, ולהנך דס"ל דהוא מפני סכנת העובר הרי מבואר דעובר ג"כ נכלל בכלל וחי בהם לדחות את האיסורין מפני פקוח נפשו, וא"כ ממילא הרי מוכרח דלא ניתן עובר לידחות מפני פקו"נ של אחרים, כיון דגם הוא בכלל וחי בהם. ואפילו אם דעת הרמב"ם היא דפקו"נ דעובר אינו דוחה את האיסורין, מ"מ ג"כ י"ל, דאע"ג דכל זמן שלא נולד ולא נגמר חיותו אינו דוחה את האיסורין, אבל כל זה לענין לדחות את האיסורין, אבל לענין להיות נדחה גם עובר בכלל נפש, והרי הוא נכלל בכלל וחי בהם לענין שלא להיות נדחה בפני פקו"נ. ועוד דבישבה על המשבר הרי מבואר בערכין דף ז' דהוי גופא אחרינא ונגמר חיותו באנפי נפשי', ומבואר שם עוד דמחללין עליו את השבת, וברא"ש פ' יוה"כ מבואר דאף באמו חיה מ"מ מחללין עליו את השבת, כיון דחי הוא באנפי נפשי' ודלת הוא דאחידא באפי', וא"כ הרי בישבה על המשבר לכו"ע דהוא בכלל וחי בהם ופקוח נפשו דוחה כה"ת, וממילא דאינו נדחה מפני פקו"נ דאחרים, וא"כ הא קשה הא דתנן דחותכין את העובר שבמעיה אם לא יצא ראשו. וע"כ מפרש הרמב"ם דהוא דין מסויים בדין הצלה האמורה בנרדף דעובר נדחה בפני נפש הגמור, ולהכי הוא שחותכין אותו בהצלת האם, ושאני מכל פקו"נ דעלמא, וזהו שכתב טעמא שהרי הוא כרודף אחריה להרגה, וכש"נ.

אלא דלפ"ז גם עצם משנתנו צ"ע, דמאחר דמשמיא קא רדפי לה ולא הוי רודף כלל, ואשר משום זה ביצא ראשו אין נוגעין בו ולא אמרינן שתדחה נפשו בשביל נפש האם משום דלא הוי רודף כלל, וא"כ אמאי בלא יצא ראשו הורגין אותו משום דין הצלת הנרדף, כיון דאין כאן דין רודף כלל, וצ"ע. ואשר יראה מוכרח בזה, דבאמת אע"ג דמשמיא קא רדפי לה, מ"מ לא פקע מהעובר עצם דין רודף בשביל זה, ודין רודף בי', אלא דבאמת נהי דעיקר דין רודף הוא הצלתו של נרדף, מ"מ הא דלא דיינינן עלי' הך דאין דוחין נפש מפני נפש הא ודאי דהוי דין חיובא ברודף, אשר על כן לזה הוא דמהניא הא דמשמיא קא רדפי לה להפקיע מיני' חיוב זה, וממילא דדיינינן בי' הא דאין דוחין נפש מפני נפש, אבל מ"מ עיקר דין רודף והצלת נרדף לא פקע בזה, וממילא דהדר דינא גבי עובר דנדחה בפני האם, ומשום דבדין הצלת נרדף הוי דינא דעובר נדחה בפני נפש הגמור, וזהו דתנן דעד שלא יצא ראשו חותכין אותו, ונפשו נדחה מעצם דין רודף גם בלא חיובא דרודף, משא"כ ביצא ראשו אין נוגעין בו, משום דאין דוחין נפש מפני נפש כי אם בצירוף חיובא דרודף, והכא לית בי' הך חיובא, משום דמשמיא קא רדפי לה. פ"ט הי"ד באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו ואמרו לו לא לא ראית הרי הן כשני עדיות המכחישות זא"ז ועורפין עכ"ל, והוא בסוטה דף מ"ז עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין, אלא דבפשיטות צ"ל דהוא משום דבטל עדות הראשון לגבי השנים שמכחישין אותו וע"כ עורפין בודאי, וכמבואר כן להדיא ביבמות דף קי"ז ע"ב דבכה"ג אין דבריו של אחד במקום שנים, [ועיין בתוס' שם ד"ה ל"צ שכתבו דבאמת הוי תרי ותרי, וצ"ע], וקשה על הרמב"ם שכתב דהוי כשתי עדיות המכחישות זא"ז, דמשמע דחשוב ספיקא, וצ"ע.

אם לא שנפרש דברי הרמב"ם, דזהו גופא באמת כוונת הרמב"ם, ור"ל דחזר דינו כב' עדיות המכחישות זא"ז, וממילא דאין דבריו של אחד במקום שנים, וצע"ק בלשון הרמב"ם שסתם הדברים. והנה בפי"ב מה' גירושין הי"ח כתב הרמב"ם ז"ל שע"א נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדויות, וכן כתב בפ"א מה' סוטה הט"ז ז"ל שע"א בטומאת סוטה כשנים, וכ"כ בפ"ט מה' רוצח הי"ג ז"ל אבל אם אמר אחד אני ראיתי את ההורג ה"ז נאמן כשנים לענין זה, הרי מבואר בדברי הרמב"ם דדוקא בטומאת סוטה ועגלה ערופה ועדות אשה הוא דהוי כשנים ולא בשאר איסורין, והוא כדעת הריטב"א הובא בנ"י יבמות פ' האשה רבה ז"ל נראין דברים כדברי ר"י ז"ל שאמר דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינוהו לזה כשנים, אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחשי' הויא הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל, אלא דבדברי הריטב"א הרי מבואר דכל הך טעמא דמחלקינן בין דבר הצריך עדים כמו דבר שבערוה לשאר איסורין, הוא משום דכל עיקר הדין דה"ה כשנים הוא מפני דחזינן דהאמינתו התורה כשנים, ועל כן לא שייך זה בשאר איסורין. אכן לדעת הרמב"ם בעצמו שפסק בפ"ט מה' רוצח הי"ד דבנשים ועבד ושפחה לא אמרינן דה"ה כשנים, ומ"מ הא חזינן דנאמנים, א"כ הרי מוכח דאפילו היכא דלא הויין כשנים ג"כ נאמנים, ואיך נוכל לומר דהעד הכשר הוי כשנים הואיל והאמינתו התורה כבי תרי, כיון דחזינן דלא בעינן בזה נאמנות כבי תרי, ואפילו הני דלא הויין כתרי כגון אשה ועבד ושפחה ג"כ נאמנים.

והפשוט בזה, דהר"י והרמב"ם חלוקין ביסוד הך דינא, דהר"י דסובר דהא דהוי כשנים הוא משום דהאמינתו התורה גם בדבר שצריך עדים, א"כ ס"ל דהויא גזה"כ באלימותא דהאי סהדא, דהתורה אלמה לעדותו שתהא נחשבת כעדות שנים, וע"כ אליבי' כל הנך דנאמנים בע"כ דעדותן אלימא, כיון דנאמנים בדבר שצריך שני עדים, וממילא דבכולהו הוי דינא דאין השני יכול להכחישו משום דאין דבריו של אחד במקום שנים, והרמב"ם ס"ל דהא דנאמנים לא הוי משום עדיפותא דידהו שהתורה האמינתן יותר, אלא דהויא גזה"כ דבנטמאה וראיתי ההורג ומת בעלה יהא ע"א נאמן, אבל אה"נ דעדותן לא שניא משארי עדיות דע"א, וע"כ ס"ל דאע"ג דלא הויין כשנים כמו באשה ועבד ג"כ נאמנים. וא"כ הא צריך ביאור בטעמו של הרמב"ם שסובר דהא דהוי כשנים ואין אחר יכול להכחישו הוא רק בהנך תלתא בסוטה ועגלה ערופה ועדות אשה, ומ"ש הני משאר דוכתי, כיון דגם בהני לא האלימה תורה עדותו של זה.

וצ"ל בזה, דהנה באמת בכל הנך תלתא דוכתי דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, הרי הראשון שאומר מת או ראיתי את ההורג או נטמאה מעיד בדבר שנאמן, דהאמינה תורה ע"א לכך, והע"א שבא אח"כ ואומר לא מת או לא ראית את ההורג או לא נטמאה הרי מעיד בדבר שאינו נאמן, דהרי הא דמעיד שלא מת או שלא נטמאה הוי דבר שבערוה דאינו פחות משנים, ואם איכא גזה"כ להאמין העד שאמר נטמאה, וכן תק"ח להאמין את העד שאמר מת בעלה, אבל על עדות שלא נטמאה ולא מת נשאר בדין דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכן בדין ראיית ההורג הרי כתב הרמב"ם בפ"ה מה' עדות ז"ל בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף, הרי להדיא דעדות זו של עגלה ערופה הויא גזה"כ שע"א נאמן בה, ובלא"ה הוי זה מדברים הצריכים שני עדים, וא"כ הא לא נאמר הך גזה"כ אלא באומר ראיתי את ההורג, אבל זה שאומר לא ראית לא מצאנו בו שהאמינתו תורה, ונשאר כדינו דאין ע"א נאמן בזה, ואין עדות לא ראית קיימת משום דלא הוי רק ע"א. והכי מוכח מהא דס"ל לעולא דגם בבאו בב"א אמרינן ע"ז שאומר ראיתי דה"ה כשנים, וקשה בבאו בב"א מאי אלימותי' דהאי מהאי, אלא ודאי דזה שאומר לא ראית מעיד בדבר שאינו נאמן, ועל כן אמרינן על האומר ראיתי שנאמן דה"ה כשנים. ולפ"ז צ"ע, דלמה לנו כלל להך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, ותיפוק לן דבלא"ה אין השני נאמן משום דלא הוי רק ע"א, וממילא דנשאר הראשון בעדותו.

ובע"כ צ"ל, דהוא משום דנהי דאינו נאמן לומר לא נטמאת ולא ראית את ההורג, אבל מ"מ עדותו לא בטלה, ויש כאן עדות ע"א שאומר לא נטמאה ולא ראית את ההורג ולא מת בעלה, ועל כן נהי דהראשון שאמר נטמאה וראיתי את ההורג ומת בעלה הוא נאמן, אבל מ"מ הא טפי מע"א לא הוי, וא"כ כיון דאיכא עדות של ע"א המכחישו, ולא מצינו שהאלימה אותן תורה לענין הכחשה שיהא זה נאמן מזה, א"כ ממילא דהויא עדות מוכחשת, והוי ספק השקול, וכאשר באמת הדין כן לר"ח בסוטה דף מ"ז בבאו שניהם כאחד דהשני יכול להכחישו, והיינו משום דלענין הכחשה שניהם שוין, משום דזה עדותו דין ע"א עליו וזה עדותו דין ע"א עליו, וע"ז בא הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים לומר דאינו מתכחש מחבירו, וממילא דעדותו נשארת, לכל מ"ד כדאית לי' בסוטה דף מ"ז, למ"ד דאפילו באו בב"א אמרינן דאין דבריו של השני כלום ולעולם אינו מתכחש מחבירו, ולמאן דמחלק בין באו בב"א לבאו בזאח"ז, הוי הך דינא בזאח"ז, דכיון שנתקיימה עדותו שוב אינו מתכחש מחבירו. ולפ"ז הא נמצא, דכל הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, הוא רק לענין זה דאינו מתכחש מחבירו, אבל לא דעדות חבירו בטלה, אלא דחבירו בלא"ה לא מהימן בעדותו, משום דלא הוי רק ע"א, ועל כן פוסק הרמב"ם דזהו דוקא בהנך תלתא דוכתי דאין ע"א נאמן בהם, משא"כ בשאר איסורין דע"א נאמן בהם, על כן אמרינן, דנהי דאינו מתכחש, אבל מ"מ חבירו ג"כ דין ע"א עליו, וא"כ הא חבירו ג"כ נאמן, דע"א נאמן באיסורין, וממילא דלא עדיף האי מחבירו, כיון דאין חבירו צריך שיהא הראשון מוכחש, ורק דגם עדות חבירו קיימת, וע"ז הא לא מהני כלל הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים לענין שיהא חבירו מוכחש.

ולפי המבואר הא נמצא, דכל הך דינא דה"ה כשנים לא מהני רק לענין שלא יהא הוא מתכחש מחבירו, אבל היכא דגם השני נאמן בזה לא מהני כלל הך דינא דה"ה כשנים לבטל עדותו של השני. ולפ"ז הא מיושב היטב פסק הרמב"ם דבבאו עדים אח"כ ה"ה כשתי עדיות המכחישות זא"ז, וכבר הקשינו ע"ז מהא דביבמות מבואר דהוי אחד במקום שנים, דהנה הא קי"ל בסנהדרין דף ל' דהודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה מצטרפין, ואע"ג דעל כל הלואה בפ"ע ליכא רק חד סהדא, מ"מ מועלת עדות שניהם להוציא ממון, וכן הוא בכ"מ דבעינן עדים, זולת בנפשות דילפינן מקרא במכות דף ו' דאין עדות מיוחדת מועלת, וצ"ע מה דין עדות זו לענין הכחשה לגבי חד, וי"ל דשפיר הויא הכחשה, כיון דעל כל דבר בפ"ע הרי באמת ליכא רק חד סהדא, א"כ הא יכול ע"א להכחישו, ושקולה עדותן לענין הכחשה כע"א, אלא דהא מיהא מועלת עדות שניהם להצטרף ולהיות חשיבי שני עדים היכא דליכא עדות המכחישתן.

ולפ"ז זהו דנקט הרמב"ם ואח"כ באו שנים ואמרו לא ראית, דאיירי בכל גווני אפילו במיוחדת, דאז לענין הכחשה דינן כחד, דאינן מועילין להכחיש את הראשון שאומר ראיתי, אבל עכ"פ הרי הן ג"כ אינן מתכחשים, וכמש"נ בדעת הרמב"ם דגם השני אינו מתכחש בעדותו, אלא דעדותו בלא"ה לא מהניא, משום דאין ע"א נאמן לומר לא ראית, וכיון דע"ז הא שוב מהניא עדות שניהם המיוחדת שיהיו נחשבין כשנים לענין עדותן שלא ראה את ההורג, א"כ הא איכא עדות הקיימת שלא ראה את ההורג, וחוזר דינם להיות כפלגא ופלגא, ואשר ע"כ להכי הוא שכתב הרמב"ם בסתמא דה"ה כשתי עדיות המכחישות זא"ז, משום דבהך שני עדים שכתב הרמב"ם הא איכלל בזה גם עדות מיוחדת ג"כ, ובכה"ג הרי הא דעורפין הוא רק מטעמא דהויין פלגא ופלגא, כיון דבעיקר דינם הויין כשתי עדיות המכחישות זא"ז, ומיושבין היטב דברי הרמב"ם, וכמש"כ. פ"ט הט"ו בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אם אמר ע"א ראיתי ההורג ושתי נשים או שני פסולים אומרים לו לא ראית אין עורפין, שתי נשים או שני פסולים אומרים ראינו ההורג וע"א מכחישם ואומר לא ראיתם עורפין שאפילו מאה נשים או מאה פסולים וע"א מכחיש את כולם הרי אלו כאיש אחד ועד אחד עכ"ל, וצריך להבין, כיון דהכשר והפסולים הם כפלגא ופלגא א"כ מ"ש רישא בע"א אומר ראיתי דאין עורפין ומ"ש סיפא בפסולים אומרים ראינו דעורפין, כיון דשניהם שוין, ועיין בפ"א מהל' סוטה הי"ח שכתב הרמב"ם ז"ל בא ע"א כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד העד אומר נטמאת והנשים או הפסולים אומרים לא נטמאת ה"ז שותה שע"א ופסולים רבים כמחצה על מחצה הם עכ"ל, הרי דהפסולים מכחישים את העד הכשר בבאו בב"א ושותה, ומ"ש הכא דלא מחלק כלל בין באו בב"א לבזה אחר זה ובכל גווני פסק דהפסולים אינם מכחישים את הע"א ואין עורפין, וצ"ע.

וי"ל דהכא שאני, דכל עדותו של האומר לא ראית אינו כלל בעצם המעשה, אלא להכחיש את העד שאומר ראיתי, וא"כ הא נמצא דהויין לעולם בזה אחר זה, דזה שאומר ראיתי מוקדם להאומרים לא ראית, וע"כ חזר דינו כמו שכתב הרמב"ם לעיל, דבכשרים בזאח"ז אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין עורפין, ובפסולים ליתא להך דינא דה"ה כשנים ועורפין, משא"כ בסוטה, דהעד שאומר נטמאה והעד שאומר לא נטמאה שניהם עדותם בגוף המעשה, והויין שתי עדיות נפרדות, וא"כ משכחת לה שהעידו בב"א. ואע"ג דהרמב"ם מחלק לעיל בע"א אומר ראיתי וע"א אומר לא ראית בין בב"א לבזאח"ז, הרי דגם בעגלה ערופה איתא להך דינא דבב"א, היינו משום דהתם איירי בשניהם כשרים, דיש בהם דין קבלת עדות בב"ד, דבזה שייך דין בב"א בכל גווני, אף דעדות השניה היא רק להכחיש הראשונה ואינה עדות בפ"ע, מ"מ כל שקבלת עדותן היא בב"א שפיר חייל בה דין בב"א, וגם דיש בהן דין תוכ"ד על קבלת עדותן, ושפיר מקרי בב"א, משא"כ בפסולי עדות, דלית בהו דין קבלת עדות, ורק דין נאמנות בלבד, ע"כ לעולם המכחיש את האומר ראיתי הוי בזאח"ז, ולא שייך בי' גם דין תכ"ד, כיון דהויין אמירות נפרדות, ומכש"כ בפסולים לגבי עד כשר, דהויין תרי גווני הגדות, א"כ ממילא דהמכחיש לגבי הראשון חשוב לעולם בזאח"ז. וע"כ זהו שסתם הרמב"ם דבעד כשר אומר ראיתי אין עורפין, משום טעמא דה"ה כשנים, כיון דדינו לעולם כבזאח"ז, משא"כ בפסולים שאומרים ראינו עורפין, כיון דלית בהו הך דינא דה"ה כשנים, והרי עד כשר מכחישן.

והנה חלוק סוטה מעגלה ערופה, דבסוטה הא דאין משקין אותה כשיש עדים שזינתה אינו משום שהעדים גורמים שלא תשתה, דהעדים אינם מוסיפים כלום בדין סוטה והשקאתה, אלא דעיקר הך דינא הוא, דלא נאמרה השקאה רק בספק זינתה ולא בודאי זינתה, [ואע"ג דביש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה, וכמבואר בסוטה דף ו', וילפינן זאת מקרא דועד אין בה, אבל הרי גם שם הוא משום דכיון דאיכא עדים במה"י הויא ג"כ ודאי זינתה, דעיקר הך קרא דועד אין בה הוא בא להשמיענו דביש עדים הויא ודאי זינתה], משא"כ בעגלה ערופה, הא אין כאן ספק לפנינו כלל, ורק דהויא גזה"כ לא נודע מי הכהו הא נודע אין עורפין, והויא הגזה"כ דעצם הידיעה גופה גורמת שלא תערף. והנה הרי נראה, דחלוק ע"א כשר מפסולים בדין נאמנותן, דבפסולים דנאמנים הרי אינם בתורת עדות, ורק מדין נאמנות בעלמא, משא"כ בע"א כשר הא דנאמן מלבד דלא גרע מפסולים דנאמנים ג"כ הרי עוד אית בי' עדיפותא דנאמן גם בתורת עדות. ולפ"ז הא נמצא, דכל ע"א כשר ופסולים רבים המכחישין זא"ז, איכא צד ידיעה ע"י דברי הכשר דחשיבא ידיעה, והיא הידיעה שיש בעד כשר לבד, ע"י תורת עדות, דבזה דברי הכשר קיימי בלא שום הכחשה.

אשר ע"כ זהו שחלק הרמב"ם בין סוטה לעגלה ערופה, דגבי סוטה דעצם הידיעה לא מועילה כלל, והעיקר תלוי רק בעצם המעשה, אם היא חשובה ודאי זינתה אם לא, ועל כן אע"ג דהפסולין בתורת עדות לא מהימני כלל, אבל מ"מ מאחר דבעיקר המעשה הם כפלגא ופלגא לגבי העד הכשר, והויא ספק זינתה, ממילא הרי היא בת השקאה, משא"כ בעגלה ערופה, דעצם הידיעה היא שגורמת הפטור, א"כ צריכין אנו לדון על עצם הידיעה אם יש בה דין ידיעה באיזה צד שיהיה, וא"כ נהי דעצם הדבר אם יש כאן ידיעה הוי ספיקא, אבל מ"מ מאחר דאם נדון בהלכות עדות אית בה דין ידיעה בלא הכחשה, ממילא מועיל זה גופא לפטור מעגלה ערופה. ועל כן זהו שפסק הרמב"ם דהיכא דהפסולים אומרים ראינו והע"א הכשר אומר לא ראיתם דעורפין, כיון דחשובין כפלגא ופלגא והויא עדות מוכחשת, משא"כ היכא דהעד הכשר אומר ראיתי והפסולים אומרים לא ראית פסק דאין עורפין ומשום דיש כאן צד ידיעה ע"י תורת עדות של הכשר דלית בזה הכחשה, ולא דמי לסוטה, וכש"נ. אלא דעדיין צ"ע, דהרי באמת עדות סוטה ועגלה ערופה הא הויא באמת מדברים הצריכים שני עדים, ועל עדות שלא נטמאת ולא ראית את ההורג הא באמת הוי דינא דצריך שני עדים, ואך דעל עדות שנטמאת וראיתי ההורג הויא גזה"כ להאמין בזה גם ע"א, וכמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' עדות הל"ב ז"ל בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף עכ"ל, הרי דבסוטה וע"ע גזה"כ היא להאמין את העד שאומר נטמאת או ראיתי את ההורג, אבל בלא"ה עצם הדבר הוא מדברים הצריכים שני עדים, וא"כ הרי י"ל, דהגזה"כ היא רק שיהא נאמן, אבל מ"מ הויא נאמנותו רק כפסולים, דהויא רק בתורת נאמנות בעלמא, אבל תורת עדות לית בי' בנאמנותו, ונסתרים כל דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם.