חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 73

והנה בדברי הראב"ד שהבאנו הרי מבואר עוד, מה דקשה דמ"ש קנין שינוי דלא מהני בעבדים, וכדתנן בב"ק דף צ"ו גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה ר"מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך, ומבואר בסוגיא שם דפלוגתייהו היא אם עבדים נגזלים אם לא, ומ"ש קנין יאוש דמהני גם בעבדים, וכדתנן בגיטין דף ל"ז עבד שנשבה ופדאוהו וכו' אם לשום בן חורין לא ישתעבד, ומוקי לה שם בסוגיא דמיירי לאחר יאוש דקנה שבאי ועל כן מהניא הפדי' של חירות, והרי עבדים אינן נגזלים, וא"כ היה צריך להיות דלא יועיל בי' יאוש כמו דלא מהני שינוי. והנראה לומר בזה, דשאני הך קנינא דיאוש מהך קנינא דשינוי, דשינוי עיקר קנינו הוא קנין של גזילה, ומדינים האמורים בגזילה, משא"כ יאוש עיקר קנינו אינו דין קנין של גזילה, וכמבואר בב"ק דף ס"ו דקנינא דיאוש בגזילה ילפינן לי' מאבידה, ושם הוא עיקר קרא דיאוש, ואם גם ילפינן גזלה לדין יאוש אבל אין עיקרו מדין גזלה, ורק דאמרינן דגזילה היא ג"כ כאבידה לחשבה אינה ברשות בעלים שיהא נוהג בה דין יאוש. וא"כ הרי י"ל, דבעבדים דאינן נגזלים, כל זה הוא רק לענין דינים המסויימים בגזילה, ולא חיילי בהו קנינים של גזילה, וממילא דלית בהו קנין שינוי, דהוא ג"כ מדיני גזילה, משא"כ יאוש, דדינו נוהג גם באבידה, ולא מתחשב מדיני גזילה, ורק מעשה גזילה בלבד הוא דבעינן כדי שיהא נוהג בי' דין יאוש, מזה לא אימעוט עבדים, ושפיר נקנין ביאוש.

עוד י"ל, דחלוק דין שינוי מדין יאוש, דבשינוי הרי השינוי מצד עצמו לא הוי קנין כלל, ולאו השינוי הוא שגורם לו לקנות את החפץ, רק מקנין גזילה הוא שקונה אותו, וכך הוא הגזה"כ דהשבה דבנשתנית ואינה כעין שגזל דמים בעלמא בעי שלומי, ועל כן בעבדים דאינן נגזלים ולית בהו קנין גזילה, ממילא לא שייך בהו שינוי כלל, משא"כ ביאוש, הרי עצם היאוש הוא דבר המועיל ומהני כמו הפקר, ועל כן שפיר מועיל זה גם בעבדים דאינן נגזלים, דהיאוש הרי מועיל שיחול בהם דין קנין שלא בתורת גזילה, ואין זה שייך כלל עוד להא דאינם נגזלים. אלא דגם לפי תירוץ זה מוכרחין אנו לומר, דאע"ג דאין עבדים נגזלים מ"מ מעשה גזילה אית בהו, דאלא"ה הרי ליכא בהו חלות דין של יאוש כלל, כיון דהרי הן ברשות בעלים, ולגבי יאוש הא בעינן או מעשה גזילה או מעשה אבידה.

ולפ"ז הרי ניחא ג"כ הא דחלוקין עבדים מקרקע, דבקרקע לא מהני יאוש משום דאינה נגזלת, ובעבדים אע"ג דאינן נגזלין מ"מ יאוש מהני בהו, דבאמת הרי בקרקע לא שייך כלל לא מעשה גזילה ולא אבידה, דהרי היא עומדת ברשות בעליה כמו שהיתה, ורק אם היה בה דינא דנגזלת, והי' חל בה קנין גזילה, עי"ז הוא דהיינו מוצאין בה מעשה גזילה ואבידה ע"י קנין גזילה שבה, ועל כן לפי"מ דקי"ל דקרקע אינה נגזלת ולא חל בה קנין גזילה, א"כ זה ממילא דאין כאן מעשה גזילה ואבידה כלל, ולהכי הוא דקי"ל דכיון דקרקע אינה נגזלת על כן לא חייל בה קנין יאוש ג"כ, כיון דאין כאן גם מעשה גזילה ואבידה כלל, שבלא זה לא שייך ענין יאוש כלל, אבל עכ"פ הא מיהא דעיקר הדין הנאמר בקרקע הוא דאינה נגזלת, ולא חל בה קנין גזילה, וזה ממילא מצד הסברא, דכיון דלית בה קנין גזילה, ממילא דאין בה גם מעשה גזילה ואבידה, וא"כ בעבדים דההיקש שהוקשו לקרקעות הרי לא שייך רק על הדינים שנאמרו בקרקעות, אבל לא במה שחלוקין הן בסברא, ועל כן ממילא דלענין שאין נגזלים גופם ושיחול בהן קנין גזילה ילפינן להו מקרקעות דדינם דאינם נגזלים, משא"כ בזה דלית בהו מעשה גזילה ואבידה, דהוא מצד הסברא, בזה לא שייך כלל למילף עבדים מקרקעות, ושפיר אית בעבדים מעשה גזילה ואבידה, ולהכי מועיל בהו יאוש.

והנה ברמב"ם פ"א מהל' גזילה הל"א ז"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בל"ת שנאמר לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל, הרי דמחלק הרמב"ם, דבאיתא לגזילה אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה ובליתא לגזילה לא לקי משום דהוי לאו שניתן לתשלומין, דמבואר בזה דס"ל דתרי חיובי בפ"ע נינהו, חיוב השבת עצם הגזילה, דהוא מקרא דוהשיב את הגזלה, וחיוב תשלומין משלו, דהוא כשאין הגזילה קיימת, והוא מקרא דושלם, וכמבואר כן להדיא בספרא פ' ויקרא עיי"ש], ומקור הדברים הוא מהסוגיא דמכות דף ט"ז דפריך שם הגמ' ותו ליכא והאיכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה וכו' ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו, התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם, הרי להדיא דאית בגזילה גם דין חיוב תשלומין. ולפ"ז נראה לומר, דהראב"ד ס"ל, דבעבדים דאינן נגזלים, מ"מ כיון דחזינן דאית בהו דין מעשה גזילה, וכדחזינן דמועלת בהו הגזילה לחול בהו דין יאוש, ובע"כ דדין גזילה שלהם מתחלק, דגופם אינו נגזל, ומעשה גזילה מ"מ איתעביד בהו, וא"כ ממילא גם דינם וחיובם מתחלק, וכל דיני הגזילה דאיתנהו בעצם הגזילה, דהם מדין השבה, אימעוט עבדים מינייהו, ומשום דלא חייל על גופם דין גזילה, אבל חיוב תשלומין שפיר אית בהו, ומשום דעל מעשה גזילה בלחוד ג"כ מתחייב הוא בתשלומין. ועל כן כשאיתנהו לעבדים אלא דנשתנו בזה שפיר אומר לו הרי שלך לפניך, ולא בעינן בהו כאשר גזל, ואין השינוי קונה בהן, כיון דהן גופן אינן נגזלים, משא"כ כשמתו ואינם עוד בעולם שפיר חייב בתשלומין משום מעשה גזילה דאיתעביד בהו.

וגם דכיון דאמרינן דהא דעבדים אינן נגזלים היינו דגופן אינו נגזל אבל מ"מ מעשה גזילה מיהא איתעביד בהו, א"כ ממילא דיש לחלק גם בחיוב תשלומין גופי' ובמעשה גזילה עצמה ולומר, דהיכא דאיתנהו לעבדים בעין אז שפיר אמרינן דהואיל וגופם אינו נגזל ע"כ ממילא לא חלה המעשה גזילה וחיובא דידה כלל, כיון דהרי הן ברשות בעליהם בכל מקום שהן, משא"כ בליתנייהו בעין אז חיילא המעשה גזילה ומתחייב ע"ז בתשלומין, וזהו דתלי הראב"ד הכא חיוב תשלומין בדין יאוש, כיון דמדין יאוש הרי חזינן דאע"ג דאין בגופם חלות דין גזילה מ"מ איתעביד בהו מעשה גזילה, וע"ז הוא דחייב בתשלומין כשאין הגזילה קיימת, וכש"נ. והנה בפ"א מהל' גניבה הל"ט כתב הרמב"ם ז"ל העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהם דעת ואינו יכול לשמרן שאם יכעיסנו רבו ילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין עכ"ל, והוא מתני' במס' ידים והובאה בסוגיא דריש ב"ק, אלא דקשה דשם הא מיירי לענין עבדו ואמתו אם חייב בנזקיהן, דשם הוי דינא דכל שהוא ממונו שמירתו עליו וחייב בנזקיו, וזהו דבאה המשנה להשמיענו דהואיל ועבדו ואמתו הויין בני דעה ע"כ אין שמירתן עליו, אבל למה הביא זאת הרמב"ם לגבי גנבה, דחיובה הוא רק מחמת עצמו, ואשר גם אם היו הבעלים מתחייבים בשמירת עבדם ואמתם הרי ג"כ לא שייך זאת לחיובא דגנבה וגזילה, וצ"ע למה שינה הרמב"ם משנה זו והביאה בדין גנבה.

ואשר נראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דס"ל דבגו"ג חיובן חלוק, דנהי דדין השבה הוא חיוב דרמיא אבעלים לבד, ולא שייך בזה כלל דין שמירתן עליך, אבל מ"מ חיוב תשלומין שבהן, כיון דהוא גם מדין מזיק, שפיר יש לחייבן גם מדין שמירתן עליך, והא דמיפטר בעבד ואמה הוא רק משום טעמא דבני דעה נינהו ואין שמירתן על הבעלים. ולפ"ז גם נזק גנבה וגזילה ג"כ איכלל בהך מתני' דידים, וזהו דקבעה הרמב"ם בדין גנבה ולא בדין נזקין כדי להשמיענו זה גופא דגם בגנבה וגזילה אית בהו דין נזקין. עכ"פ מצאנו, דגם בלא חיובא דהשבה שבא ע"י קנינא דגזילה, איכא עוד חיוב תשלומין בגזילה מה דמעשה הגזילה עצמה מחייבתו בתשלומין, וכדחזינן דמתחייב גם על גנבת ממונו מדין שמירתן עליך, דהוא רק משום מעשה הגנבה וההיזק לחוד. ולפ"ז שפיר נוכל לומר בדעת הראב"ד כמש"כ, דבעבדים נהי דאינן נגזלים, מ"מ שפיר מתחייב בתשלומין, משום דמעשה גזילה מ"מ איתעביד בעבדים וקרקע שאני משום דבלא קנין ודין גזילה בגופה לא שייך בה כלל מעשה גזילה, וזהו שכתב הראב"ד דעבדים אינן כקרקע, וכש"נ.

הלכות חובל ומזיק פ"ו הל"ד וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל שאפילו עשה מעשה בגופן למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק פטור מדיני אדם אפילו במזיד וקי"ל כוותי' וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין ומשום הכי לא קנסו בו מזיד עכ"ל, ובמ"מ שם הביא סוגית הגמ' בגיטין דף נ"ג דפריך למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק מהא דתניא העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי שמי' היזק בדיני אדם נמי ליחייב, והלא מבואר בסוגיא שם דבשוגג גם למ"ד שמי' היזק מ"מ פטור כדי שילך ויודיעו, ובע"כ דקאי על מזיד, ומ"מ למ"ד לא שמי' היזק ניחא הא דפטור מדיני אדם, הרי להדיא דלמ"ד לא שמי' היזק פטור בעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת גם במזיד, ואע"ג דבכל היזק שאינו ניכר מזיד חייב אף למ"ד לא שמי' היזק משום קנסא, ע"ז תירץ הראב"ד דהכא שאני דכיון דמתכוון להנאת עצמו ליכא קנסא, וקשה על הרמב"ם שפסק דבמזיד חייב, והרי קי"ל דלא שמי' היזק, וצריך להיות פטור בעושה מלאכה גם במזיד.

ונראה לומר בזה, דהנה הא דמחלקינן בין שוגג למזיד, דבמזיד חייב בין למ"ד שמי' היזק ובין למ"ד לא שמי' היזק ובשוגג פטור לכו"ע, כ"ז הוא רק במזיק, אבל בגזלן אם יכול לומר הרי שלך לפניך הרי מבואר שם בסוגיא בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דלמ"ד שמי' היזק אינו יכול לומר הרי שלך לפניך ולמ"ד דלא שמי' היזק יכול לומר הרי שלך לפניך, והתם ליכא חילוקא בין שוגג למזיד, דהרי גם היכא דהנזק בא ממילא ג"כ איכא חילוקא דאם שמי' היזק אינו יכול לומר הרי שלך לפניך ולמ"ד לא שמי' היזק יכול לומר הרש"ל, וגבי עושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת הרי הוא חייב משני טעמים, חדא משום מזיק, דפסל לפרת החטאת או להמי חטאת, ועוד משום גזלן, דעושה מלאכה הא הוי שואל שלא מדעת דחייב גם משום גזלן. ולפ"ז הרי ניחא הסוגיא בפשיטות, דבאמת נימא דגם עושה מלאכה דינו כמו כל מזיק דבשוגג פטור במזיד חייב, אכן כ"ז הוא לענין חיובו משום מזיק, אבל אכתי צריך להיות חייב משום גזלן גם בשוגג, וע"כ זהו דפריך הגמ', דבשלמא למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, וא"כ משום גזלן פטור לגמרי, דיכול לומר הרש"ל, ורק דצריך להיות חייב משום מזיק, וע"כ שפיר נוכל לאוקמה בשוגג דמזיק פטור בהיזק שאינו ניכר, אבל למ"ד שמי' היזק, א"כ נהי דמשום מזיק פטור בשוגג, אבל אכתי צריך להיות חייב משום גזלן, דחייב בכל גווני, כיון דאינו יכול לומר הרש"ל. ועכ"פ הא נמצא לפ"ז, דגם למ"ד לא שמי' היזק ג"כ לא מצינו דעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת יהא חלוק משאר היזק שאינו ניכר, והגמ' קאי לענין שוגג, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם בעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דבשוגג פטור במזיד חייב, וכש"נ.

אלא דצ"ע לפ"ז הא דמשני הגמ' פרה שהכניסה לרבקה שתינק ותדוש מי חטאת ששקל בהן משקלות, ופירש"י דלא עביד רק גרמא כיון דשקל כנגדן ובגופן לא עביד מעשה, והרי כ"ז אם נימא כשיטת הראב"ד דפרכת הגמ' היא דליחייב משום מזיק, וע"כ שפיר משני כיון דלא הוי רק גרמא ע"כ שפיר פטור אפילו למ"ד שמי' היזק, אבל אם נימא דפרכת הגמ' היא דליחייב משום גזלן, הרי קשה דמאי אכפת לן דלא עבד רק גרמא, אבל עכ"פ כיון דלקחו לתשמיש גזלן הוא, גם בלא נזק כלל, משום שואל שלא מדעת, וגזלן הא חייב גם בנפסדה מאליה ומכש"כ בנפסדה ע"י גרמא. ונראה בזה, דהרמב"ם לטעמי' פירש משו"ה בפ"י מהל' פרה אדומה דהא דקאמר בגמ' ששקל כנגדן היינו ששקל אותן המי חטאת גופייהו, ונמצא דלא לקחן לשום תשמיש, ולא הוי שואל שלא מדעת כלל, והיינו כמש"כ בדעת הרמב"ם דפרכת הגמ' הויא דליחייב משום גזלן, וכש"נ. אלא דלפ"ז הרי צ"ע דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' חובל ומזיק שם הל"ה שכתב ז"ל הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש והסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים עכ"ל, ולפמש"כ בדעת הרמב"ם דהגמ' קאי בשוגג ולענין חיובו משום גזלן, א"כ הרי לא הוזכר בגמ' כלל דפטור בכה"ג רק בשוגג ולענין חיובו משום גזלן, דבכה"ג אינו חשוב גזלן, כיון דלא לקחו לתשמיש, אבל במזיד לענין חיובא דמזיק הרי לא הוזכר כלל בגמ' דפטור בכה"ג, וא"כ הרי יוכל להיות דלענין חיובא דמזיק במזיד באמת נשאר בדינו דחייב, ואיך פסק הרמב"ם דפטור בכל גווני אף במזיד, אחרי דבגמ' לא הוזכר זאת, וצ"ע.

אכן נראה, לפמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה דבגנב כלי ושברו והיה שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת השבירה ארבעה דמשלם כפל כשעת השבירה, ואי איתבר ממילא אינו משלם אלא כעין שגנב, הרי דבשברה חשיבא זאת גנבה, מדמחייב כפל כשעת שבירה, והיינו משום דכל שהחפץ גנוב או גזול כל נזק שעושה בידים דין גנבה וגזילה בי'. וא"כ אף אנו נלמד מזה, דכל שעשה קנין של גזילה, כגון משיכה או הגבהה, אף שלא עשה זאת לשם גזילה ולא לשום תשמיש, ורק כדי להזיקו, מ"מ נעשה בזה גזלן, דכיון דגם מעשה נזק מצטרף להחשב גזילה, א"כ מצטרף הנזק למעשה המשיכה וההגבהה להעשות גזלן עי"ז. ויסוד דבר זה נלמד ממנסך, דלא חשב לגוזלו, ולא להשתמש בו, ומ"מ הרי מבואר בסוגיא שם דמכי אגבהי' קניי' להתחייב באונסין, דהיינו חיוב גזילה, ובע"כ דזה שחשב להזיקו ולאוסרו בהנאה זה גופי' מועיל להחשב גזילה, בקנין ההגבהה עם מעשה ההיזק שעשה. ונראה דאף אם נימא דהתם בגזל כלי ושברו לא הוי גזלן על מעשה השבירה, ורק מזיק הוא דהוי, היינו רק דמעשה השבירה אינה חשובה גזילה, אבל הא מיהא לכו"ע דההגבהה שע"מ להזיק חשיבא מעשה גזילה, וכדהבאנו מהך דמנסך. אלא דהא מיהא נראה, דכיון דכל הדין גזילה שבלקח ע"מ להזיק הוא מטעמא דהרמב"ם שהבאנו משום דכל נזק שבגזילה דין גזילה בי', א"כ לא שייך זאת אלא היכא דדין מזיק בו, אבל היכא דהנזק בא ממילא ואין בו דין מזיק, א"כ ממילא דליכא דין גזלן גם בעצם הלקיחה, ונמצא דהא דבלקחה ע"מ להזיקה מקרי גזלן הוא רק בלקחה שיזיקה הוא, משא"כ בלקחה ע"מ שיהא בא לה הפסד והיוקא דממילא בזה אינו נעשה גזלן.

והכי איתא בירושלמי בב"ק פ' הכונס על הא דתנן הוציאוה לסטים לסטים חייבין, וקאמר ע"ז בירושלמי אמר רב הושעי' בשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הליסטים פטורין, והיינו משום דנתכוונו רק שתיאבד ממילא ולא שיזיקוה בידים, וע"כ אין זה חשוב גזילה. ולפ"ז הא נמצא, דהכא בעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת חיובו משום גזלן מיתלא תלי בדין מזיק שלו, דאם דין מזיק עליו בהיזקו א"כ ממילא דחייב גם משום גזלן, וכש"נ דבלקיחתו שע"מ להזיק בצירוף מעשה ההיזק שעשה חל בו דין גזלן וחיובא דגזלן. ועל כן זהו דפריך הגמ' מעיקרא, דאם איתא דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק, א"כ ממילא דצריך להיות חייב גם בשוגג משום חיובא דגזלן, דעל הך חיובא דמשום גזלן ליכא הך חילוקא שבין שוגג למזיד, דכל שבעיקר ההיזק דין מזיק בו א"כ ממילא דמיחשב עי"ז גם גזלן בכל גווני אף בשוגג, ועל כן מוכיח מינה הגמ' דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, ואין בו בעיקר היזקו דין מזיק כלל, וע"כ אינו חייב גם משום גזלן, וע"ז הוא דמשני הגמ' פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש מי חטאת ששקל בהן משקלות, ר"ל דבכה"ג אין בו דין מזיק כלל בעיקרו גם במזיד אף למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק, וע"כ ממילא דאין בו גם חיובא משום גזלן. ולפי"ז הרי ניחא הא דפסק הרמב"ם להך דינא לענין מזיק, כיון דעיקרו נאמר לענין מזיק, ואך דממילא הוא דנלמד מזה גם לענין גזלן, וע"כ זהו שפסקו כן הרמב"ם לענין חיובא דמזיק במזיד, וכש"נ.

הלכות רוצח ושמירת נפש פ"א הל"ט אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל, וכבר הקשו ע"ז מהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ב אר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וכו', איתיבי' ר"ח לר"ה יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, הרי דלא הוי רודף, והרי כן הוא סיום דברי הרמב"ם ג"כ דלהכי ביצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש משום דזהו טבעו של עולם, ר"ל וע"כ לא הוי רודף, וא"כ איך כתב הרמב"ם דלהכי בלא יצא ראשו הורגין העובר מפני שהוא רודף, כיון דבאמת לא חשיב רודף. ובטעם המשנה צ"ל, דלהכי בלא יצא ראשו הורגין אותו, משום דעדיין לא הוי נפש, ונדחה מפני פקוח נפשה של האם, ככל הדברים שנדחין מפני פקוח נפש, אבל מש"כ הרמב"ם דלהכי הורגין אותו משום דין רודף צ"ע, דברודף הרי ליכא נ"מ בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, וצ"ע. וביאור דעת הרמב"ם בזה נראה, דהנה יסוד דין הריגת הרודף הלא הוא מדין הצלת הנרדף, ועיקרו הוא שנפש הרודף נדחה מפני פקוח נפשו של הנרדף, וכדתניא בסנהדרין דף ע"ד ריב"ש אומר רודף שהי' רודף אחר חברו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו, הרי דכל ההריגה של רודף היא רק להציל את הנרדף, אלא דהלא בכ"מ אין דוחין נפש מפני נפש והכא ברודף הוי גזה"כ דנפשו נדחה, והרי זהו הלאו שכתב הרמב"ם שלא לחוס על נפש הרודף, ר"ל דלא נדון בזה לומר שאין דוחין נפש מפני נפש, אלא כך הוא הגזה"כ שנפש הרודף נדחה.