חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 69

אכן ברמב"ם בפ"ו מה' פרה אדומה הל"ח ז"ל נתן את החבית במים ודחק המים בידיו או ברגליו או בעלי ירקות כדי שיעברו לחבית הרי אלו פסולין, וכן אם שקעו במים כדי שיגברו המים ויעלו וישפכו לחבית פסולין וכו' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה אם סייע בו המים כדי שימלאו הכלי המים פסולין עכ"ל, הרי דמפרש דקיימא בגוונא שעצם ביאת המים הוא באמת מהמעין עצמו מיד לתוך הכלי, והדבר המקבל טומאה הוא רק גורם ומסייע לביאת המים מהמעין לכלי, וס"ל דגם בכה"ג מקרי הוייתן ע"י טומאה ומיפסלי, וצ"ע למה לא פי' כפירש"י דמיירי דעצם ביאת המים וחיבורן להמעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה, והרי לכאורה י"ל דרק בכה"ג הוא דמיחשבא הוייתן ע"י טומאה, ולא בגרמא וסיוע בעלמא. אכן נראה דזה מוכרח מהסוגיא שם, דאיתא אר"ח אר"י זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי, ור"ל דאם נימא דלאו ככלי דמי, א"כ הא נמצא דהמים באין לתוך הכלי מהאויר כלי, ואז הרי ליתא לההוי' שע"י טומאה כלל, ואם נימא כפירש"י דמיירי בגוונא שעצם החיבור של המים להמעין הוא ע"י הדבר המקבל טומאה, והלא דרשינן מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי, דהיינו שהמים יתמלאו בכלי מעצם חיותן בהמעין, וא"כ הרי גם כשביאתן לתוך הכלי היא מהאויר, ג"כ עיקר הכשר המילוי הוא עי"ז שהמים מחוברין אז להמעין, וכיון דהחיבור הוא ע"י דבר המקבל טומאה, א"כ הא נמצא דלעולם אית בהו ההוי' שע"י טומאה, בזה שחיבורן למעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה, ומשנה שלמה שנינו דכ"ד שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, ואע"פ שהמים כבר נתרחקו מן הדבר המקבל טומאה מ"מ מקרי הוייתן ע"י טומאה משום דחיבורן להמעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה, וה"נ דכוותה, וקשה דאיך מוכיח הסוגיא מינה דאויר כלי ככלי דמי, והרי אף אם לאו ככלי דמי הויא ג"כ הוייתן ע"י טומאה בחיבורן להמעין.

וע"כ הוכיח מזה הרמב"ם, דמיירי בגוונא שהמים מחוברין למעין גם בלא הדבר המקבל טומאה, ואך שהדבר המקבל טומאה גורם למעשה המילוי, וע"כ כל שהגיעו לאויר כלי, דלא צריכינן עוד לסיוע של דבר המקבל טומאה, פקע מינייהו דין הוי' שע"י טומאה, וזהו דמוכיחה הגמ' דאויר כלי ככלי דמי, דאלא"ה לא מיפסלי משום דכבר פקע מינייהו מעשה ההוי' שע"י טומאה. ובאמת דלפירש"י דמיירי בגוונא שהחיבור למעין הוא בדבר המקבל טומאה, א"כ הא קשה דאיך מוכיחה הסוגיא דאויר כלי ככלי דמי כיון דלעולם הויא הוייתן ע"י טומאה, וצ"ע. אכן נראה, עפי"מ דאיתא בחגיגה דף י"ט מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין, ועיין ברמב"ם פ"ט מה' מקואות הי"ח שכתב ז"ל לפי שאין מטבילין בזוחלין ק"ו באויר, הרי דגל שנתלש אינו מטהר בזוחלין, והיינו משום דכיון דאינו מחובר להמעין פקע מיני' דין מעין, אכן יעו"ש בתורת הבית ריש הל' מקואות שהביא בשם ר"ת להוכיח דגם מעין צריך ארבעים סאה לטבילת אדם, מהא דתנן בפ"ה דמקואות גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין, הרי דס"ל לר"ת דגם אחר שנתלש מן הים ג"כ דינו כמעין.

אשר לפ"ז נראה, דהא דתנן דכל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו, שפירשה הרמב"ם דר"ל שכל שהזחילה והחיבור למעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה שוב אינו מטהר בזחילה, וכמבואר בדבריו בפ"ט שם, כ"ז הוא כפי שיטתו דכל שנפסק מהמעין פקע מיני' דין מעין, ונמצא דהחיבור להמעין הוא יסוד דין מעין שבו, וע"כ כשהוא בדבר המקבל טומאה א"כ הא חלה בי' פסולא דהוייתו ע"י טומאה, כיון דכל הכשרו הא נעשה ע"י הדבר המקבל טומאה, ואינו חוזר להיות מעין כי אם כשישוב ויתחבר להמעין בלא דבר המקבל טומאה, משא"כ לשיטת ר"ת דגם בשנתלש מן המעין דינו כמעין, א"כ גם כשנתחבר למעין ע"י דבר המקבל טומאה, אבל מ"מ כיון דאין אנו צריכין להחיבור כלל, ואין החיבור מוסיף בו שום הכשר, א"כ ממילא דאין זה הוייתו ע"י טומאה.

ולפ"ז הרי ניחא שיטת רש"י, דהנה בזבחים שם בעי מיני' ר"א מר"י וכו' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וכו' א"ל תניתוה חבית שמונחת תחת הזינוק מים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין וכו', ר"ל משום דפקע מינייהו דין מים חיים ע"י אויר החבית, וש"מ דאויר כלי ככלי דמי, הרי דאם אויר כלי לאו ככלי דמי לא פקע מינייהו דין מים חיים גם כשהם באויר הכלי, ולדעת הר"ת גם אם הם אז תלושין מהמעין ג"כ דין מים חיים בהו, ולפ"ז שפיר מוכיחה הסוגיא דש"מ אויר כלי ככלי דמי, דאי לאו ככלי דמי אמאי פסולין בנתן ידו או רגלו והא אין כאן הוי' שע"י טומאה, דאי משום חיבורן הלא זה אינו בכלל הוי' כלל, לפי שיטת הר"ת דגם בתלושין מהמעין דין מים חיים בהן, וכל עיקר פסולן משום הוי' ע"י טומאה בע"כ הוא רק במה שמסייע שיעברו המים לתוך הכלי, ולפ"ז הרי מכיון שהגיעו לאויר הכלי שוב אין צורך להסיוע, וא"כ הרי שפיר מוכיחה הגמ' דאויר כלי ככלי דמי, דאלא"ה הרי איכא מילוי מים חיים בלא הוי' ע"י טומאה, כיון דהמים שבאויר הכלי הרי הן מעין, ודין מים חיים בהן, והן מצד עצמן כשרין למלאות מהן, ואין כאן הוי' ע"י טומאה כלל, אלא ודאי ש"מ דאויר כלי ככלי דמי. והרמב"ם לטעמי' דס"ל דליכא לדין מעין ומים חיים רק במחובר למעין, וא"כ גם המים שבאויר הכלי כל עיקר הכשרן למי חטאת הוא רק משום חיבורן להמעין, ואם אך חיבורן להמעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה לעולם הוי בכלל הוייתן ע"י טומאה, וקשה אליבי' הא דתלי לה הגמ' בדין אויר כלי ככלי דמי או לא, ולהכי מפרש דמיירי בגוונא שהסיוע מדבר המקבל טומאה הוא מצד אחר ולא בחיבור המים למעין, וכש"נ.

ועכ"פ נמצינו למדין בין לפירש"י ובין לפי' הרמב"ם, דכל שיש בו סיוע בשום צד שיהי' מהדבר המקבל טומאה, הרי הוא בכלל אין הוייתן ע"י טהרה, והרי תנן במקואות פ"ה מ"ו ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהן, הרי דאע"ג דעצם המקוה והכשר אשבורן שלו מתקיים ע"י הכלים המקבלין טומאה מ"מ טובל בו, ובע"כ מוכרח דבמקוה ליתא לכל הך דינא דהוייתן ע"י טהרה תהא, ולפ"ז שוב הדרינן למש"כ, דבמקוה גם במקום דצריכינן חיבור החיבור יוכל להעשות בין ע"י טהרה ובין ע"י טומאה, וממילא דכל שפקע מיני' דין מעין משום שחיבורו למעין הוא ע"י דבר המקבל טומאה הרי הוא נשאר בדין מקוה, ומיושבים היטב דברינו בהך דמעין שהעבירו ע"ג השוקת, וכש"נ. פ"ט הל"ו למעלה מזה המעין שמימיו מועטין והרבו עליו מים שאובין שוה למקוה שאין מטהרין במים הנמשכים ממנו אלא במים הנקוים ועומדים באשבורן ושוה למעין שהוא מטהר בכל שהוא שהמעין אין למימיו שיעור אפילו כל שהן מטהרין עכ"ל, כן הוא במשנה פ"א דמקואות, אלא דהר"נ בנדרים דף מ' ע"ב הקשה דמ"ש דלענין זוחלין דינו כמקוה ולענין כ"ש הוי כמעין, וע"כ פירש דרישא וסיפא קיימי בתרי גווני, וברישא דקתני שוה למקוה לטהר באשבורן ה"ה כמקוה גם לענין שצריך מ' סאה, ובסיפא דקתני שוה למעין לטהר בכ"ש ה"ה כמעין גם לענין זוחלין, אכן בדברי הרמב"ם שהבאנו הרי מבואר דמוקי לה בחד גוונא, ורק דדין זוחלין חלוק מדין כ"ש, ולענין זוחלין הוי כמקוה ולענין כ"ש ה"ה כמעין, וצ"ע דמ"ש דין זחילה מדין כ"ש:

והנה במקואות פ"ה תנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין, ומיירי בגל שנתלש מן הים, ואליבא דר"י דסובר במקואות פ"ה דים מטהר בזוחלין, וכדקי"ל כן, או בנתלש מן המעין ואליבא דכו"ע, ולכן מטהר בנפילתו ואע"ג דהוי זוחל, והרי תנן בהמשנה דאינו מטהר אלא א"כ יש בו מ' סאה, ואע"ג דמעין לדעת הרבה מהראשונים אין צריך מ' סאה אף לאדם, וצ"ל משום דכיון דנתלש מן המעין שוב אינו מטהר בכ"ש. וכן הוא בש"ך יו"ד סי ר"א ס"ק כ', וחלוק דין כ"א דמטהר במעין דבעינן לזה שיהא מחובר למעין אז הוא דמטהר בכ"ש ולא בנתלש מהמעין, משא"כ לענין דין זחילה לעולם דינו כמעין, ואפילו אחר תלישתו ג"כ מטהר בזוחלין. ונראה מזה מוכרח, דהא דמעין מטהר בכ"ש נאמר דוקא על עצם המעין, דבמה שיש דין מעין על המים בזה הוא דמטהר בכ"ש, וע"כ בנתלש דאין על המים עוד דין מעין אינו מטהר אלא במ' סאה, משא"כ לענין זחילה לא בעינן עצם המעין, ורק דכיון דהמים באין ממעין ודין מי מעינות עליהן ה"ה מטהרין בזוחלין.

ולפ"ז הרי ניחא הא דרבו עליו מים שאובין דשוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכ"ש, והוא, דנימא דגם בעיקר ויסוד דין מעין חלוק דין כ"ש מדין זחילה, דלענין זחילה לא מהני כלל מה שיחול עליו עצם דין מעין, ומה דמעין מטהר בזוחלין הוא רק משום דינא דמי מעינות מטהרין בזוחלין, וגם בעודן מחוברין למעין חיבורן אינו מעלה להם כלל להכשר זוחלין, ורק דדינם כנתלשו דמטהרין ג"כ בזוחלין, וע"כ כשרבו עליהן מים אחרים, מועיל הרוב לבטל מהן הך דינא דמי מעינות, דכל דין מעין שיש על המים גם בלא חיבורן במעין הרי פשיטא דמועיל בהן רוב לבטלן, משא"כ לענין כ"ש, דתלוי במה שיש עליהן עצם דין מעין, וכדחזינן דבעינן שיהיו מחוברין למעין דוקא, בזה לא שייך כלל רוב לבטל דין מעין מהם, ואף לאחר שרבו עליהן מים אחרים מ"מ דין מעין לא נתבטל מהן, דכל שהכשרו ודין מעין שלו בא ע"י חיבור, הרי הוא בהכשרו גם לאחר שרבו עליו מים שאובין, כיון דאכתי הוא מחובר למעין, ע"כ הרי הוא בחיבורו והכשרו ודין מעין עליו, וע"כ זהו דתנן דמעין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן, דהרוב מועיל לבטל ממנו הכשרו של מעין ומי מעינות לענין זחילה, ושוה למעין שמטהר בכ"ש, וכש"נ דזה שיש על המים עצם דין מעין ע"י חיבורן למעין אינו מתבטל ע"י רוב, ולעולם דמיירי בחד גוונא, וכש"נ.

אלא דאכתי קשה לדעת הרמב"ם, דהנה בחגיגה דף י"ט תניא מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין לפי שאין מטבילין באויר, והיינו משום דבעינן דומיא דמעין שהוא בארץ, וכדאיתא בספרא פ' שמיני דדרשינן מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע, אכן ברמב"ם פ"ט מה' מקואות הי"ח ז"ל אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואע"פ שיש בו מ' סאה לפי שאין מטבילין בזוחלין ק"ו באויר, הרי דלדעת הרמב"ם כל שנתלש אינו מטהר עוד בזחילה, ולפ"ז הרי הדר שוה דין זחילה לדין כ"ש דבתרווייהו בעינן דוקא שיחול על המים דין עצם המעין, ולפ"ז הרי הדר קשה הא דתנן שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכ"ש, כיון דלדעת הרמב"ם הרי דין זחילה ודין כ"ש שוה. ואם כי י"ל דגם לדעת הרמב"ם חלוק דין זחילה דתלוי במי מעינות מדין כ"ש דתלוי בעצם המעין וכמש"כ, והא דבנתלש אינו מטהר בזוחלין לדעת הרמב"ם הוא משום דס"ל דכל שנתלשו המים מהמעין פקע מינייהו כל דין תורת מעינות, אבל אה"נ דבעודן מחוברין למעין חלוקין הן בזה, דהכשר זחילה הוא משום דין מי מעינות, והכשר כ"ש הוא משום דין מעין עצמו. אלא דכיון דאין לנו ראי' מהך דגל שנתלש, כיון דשם הא אינו מטהר בזחילה ג"כ, א"כ הא אין לנו הכרח להך חילוקא, וא"כ לדעת הרמב"ם בעצמו אכתי צ"ע הך דמעין שרבו עליו מים שאובין וכמש"כ, וצ"ע. ועיין ברא"ש בהל' מקואות סימן י"ג שכתב להדיא דגל שנתלש מטהר בזוחלין, אלא די"ל דהרא"ש ס"ל דגם מעין צריך מ' סאה לטבילת אדם, וא"כ גל שנתלש דינו כמעין לכל דבר, והרמב"ם דס"ל דמעין מטהר בכ"ש אף לאדם, ע"כ מוכיח מהך משנה דכל שנתלש פקע מיני' דין מעין לגמרי. ועכ"פ הא מיהא דלדעת הרמב"ם אין הכרח לחלק בין דין זחילה לדין כ"ש, וכמש"כ.

ועל כן נראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת הרי הא דמקוה אינו מטהר בכ"ש הא אין זה פסול בעצם המים, ורק דין חסרון שיעור יש בו, דכך היא הלכה דבעינן מ' סאה, ולפ"ז מעין דמטהר בכ"ש, כמו שמועיל על עצמו לטהר בכ"ש, הרי כמו כן מועיל גם להשלים חסרון השיעור של מי מקוה דבעינן בהו מ' סאה דוקא, דכשהם מחוברין למעין הרי יש כאן שיעור שלם המשלימן. ולפ"ז הרי ניחא הא דריבה עליו מים שאובין דשוה למעין דמטהר בכ"ש, כיון דע"י המעין אין כאן חסרון שיעור גם במי המקוה, וכולו מקוה שלם הוא, ולא איכפת לן ג"כ במה דמי מקוה הויין רובא, חדא דאכתי הרי יש כאן שיעור שלם מהמעין, ועוד דגם מי המקוה שאינן ממעין הרי ג"כ מקוה שלמה הויין ע"י המעין שמשלים שיעורן, וע"כ מטהר בכ"ש, משא"כ לענין לטהר בזוחלין, דזה הוי פסול בעצם מי המקוה, שאין מטהרין בזוחלין, ואין המעין מועיל להכשירן לזחילה, וע"כ אזלינן בתר רובא, וכל שרבו עליו מי מקוה שוב אינו מטהר בזוחלין, וכמו דאזלינן בתר רובא בכ"מ, . וכש"נ. הלכות נזקי ממון פ"ד הל"ד המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה חייב השומר, בד"א בזמן שלא שמרוה כלל, אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבין וכו', שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבין עכ"ל, ובהשגות ז"ל לא מיתוקמא הא אלא בכדי שידע כענין שאמרו בבור של שני שותפין וכו' עכ"ל, והמ"מ כתב דאיירי בשור תם דלא מיפטר בשמירה.

והאומנם דהא ודאי דמיירי בתם, וכדמוכח כן מסיום דברי הרמב"ם שכתב דאם שמרוה שמירה פחותה ש"ח פטור וש"ש ושוכר ושואל חייבין, ובמועד הא ודאי דמיפטרי השומרין בשמירה פחותה, ובע"כ דמיירי בשור תם, אלא דמ"מ כתב הראב"ד דמיירי בכדי שידע, משום דהראב"ד ס"ל דבשמירה מעולה גם תם פטור, וא"כ הא קשה רישא שכתב הרמב"ם דבשמירה מעולה הבעלים חייבין, ואמאי חייבין כיון דעיקר הנגיחה הויא נגיחה של פטור, וע"ז הוא שתירץ הראב"ד דאיירי בכדי שידע, וא"כ נמצא דלגבי בעלים אינו בכלל משומר, והמ"מ חידש דגם שמירה מעולה לא מהניא בתם, ולהכי הוא שכתב דלא צריכינן להך דבכדי שידע כיון דאיירי בתמה. אלא דצ"ע, דבתם הרי כל חיובו מגופו, והא דהשומרין חייבין ר"ל לשלם להבעלים משום דין שמירת גופו, ומשום דאפסידוהו לשורו שהניזק נוטלו, וא"כ הא אין זה שייך להך דינא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים, דהוא זה בשמירת נזקין שהשומר מתחייב לגבי הניזק. וצ"ל דדעת הרמב"ם היא, דגם בשמירת גופו שמתחייב להבעלים, מ"מ כל שההפסד בא ע"י שהזיק לאחרים הוי בכלל שמירת נזקיו, וזה צ"ע.

והנה בב"ק דף מ' ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים חצי נזק ושואל משלם ח"נ וכו', ונימא לי' אי תם הוה משתלם מגופו, משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי, ונימא לי' אם תם הוה מודינא ומיפטרינא וכו', אלא הב"ע כגון דאקדים בי דינא ותפסי', וקשה לפי השיטה המבוארת בראב"ד בהשגות שם דהא דד' שומרין נכנסו תחת הבעלים הוא רק לענין שהשומרין מתחייבין ג"כ בהנזקין, אבל הבעלים נשארים לעולם בחיובם, וגם במסרוהו לשומר חייבין בנזקיו, וא"כ הרי הא דמודה ומיפטר אינו מועיל רק למיפטר נפשי' מחובת הנזקין שעליו, אבל הבעלים אכתי בחיובן הם, דלגבייהו לא שייכא הודאה, כיון דאין יודעין מהנזק כלל, וגם הודאת השומר לא מהניא למיפטרינהו, כיון דלא הויין עי"ז בכלל מרשיע את עצמו, ואין הודאתו מועלת לחייבם כלל, וא"כ הא סוף סוף תורא בעי שלומי להו, וא"כ מאי פריך הגמ' ולימא לי' אי תם הוה מודינא ומיפטרינא, כיון דאכתי סוף סוף תורא בעי שלומי לבעלים. ונראה דאפילו לפי שיטה השני' שבראב"ד שם דהבעלים נפטרים במסרו לשומרים, והניזק גובה רק מהשומר ולא מהבעלים, מ"מ כל זה הוא במועד דחיובו מן העליה, אבל בתם דעיקר חיובו מגופו של השור, שהוא של הבעלים, א"כ פשיטא דחיובא דבעלים הוא, וא"כ הא קשה דמאי מהניא הודאת שומר, כיון דעיקר חיוב המגופו הוא של בעלים, וא"כ גם לאחר הודאתו הא הניזק גובה דמי נזקו מהשור, והשומר מתחייב לשלם להבעלים משום דין שמירת גופו, ומאי פריך הגמ' הוה מודינא ומיפטרינא, וצ"ע.

ואשר יראה מוכרח בזה, דבאמת על עיקר נפילת השור ליד הניזק לא שייך כלל למיחייבי' לשומר מדין שמירת גופו, כיון דהניזק גובהו בחובו של הבעלים, ומה שהבעלים פורעים בו חובם אינו שייך לדין היזק שמתחייב עבורו השומר, ואם באנו לדון דין חיוב שומרין על זה גופי' שבפשיעתו וגרמתו הבעלים מתחייבים בחיוב זה, לא שייך כלל דין שמירה ע"ז, דלא מצינו דין שמירה רק על גוף הממון עצמו, ולא על גרם חיובא, והא דקאמר הגמ' סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי, דמבואר בזה דהשומר מתחייב לשלם לבעלים דמי השור, הוא משום דבאמת כיון דהשומרין נכנסו תחת הבעלים א"כ החיוב שייך להשומר, וגם בשור תם דחיובו מגופו ג"כ חייל חיובא על השומר לשלם מגוף השור, ואף דהשור הוא של בעלים, מ"מ כיון שמסרו לשומר שהשומר יכנס תחתיו בחובת הנזקין, על כן שפיר חייל במסירתו הך דינא שהניזק יפרע מגופו של שור בשביל חיובו של השומר, אשר ע"כ שפיר הוי דינא דהשומר צריך לשלם דמי השור לניזק, דכיון דבחובו הוא שנפרע השור לניזק, וא"כ הא נמצא דמכחו הוא שנפל השור ליד ניזק, על כן שפיר הוי זאת בכלל שמירת גופו שמתחייב מטעם שומר, כיון דעיקר הפסדו של שור בא על ידו.

אשר לפ"ז מבוארת היטב פרכת הגמ' דאי תם הוה מודינא ומיפטרינא, ולא איכפת לן מה שהקשינו דהא אכתי חייב דמי שור לבעליו משום דהודאתו לא מועלת למיפטר בעלים, והבעלים הם עדיין בחיובם, וא"כ הרי אפסדי' להשור מיד בעלים, דחייב ע"ז משום שמירת גופו, ולפי המבואר הרי ניחא, דנהי דהבעלים בחיובם, אבל הא מיהא דהודאתו מהניא לגבי עצמו שיופקע מיני' חובת הנזקין, וגביית הניזק היא רק מחמת חיובא דבעלים בלבד, ולא מחמת חיובא דשומר, וא"כ שוב הדר דינא דאין השומר מתחייב בתשלומיו לבעלים, וליכא בזה חיוב תשלומין דשמירת גופו, וכש"נ דעל גרמתו בפשיעתו שתחול חובת תשלומין על הבעלים לית בזה חיוב שומרין, וממילא דבהודאתו נפטר משניהם מהניזק ומהבעלים, וזהו דפריך הגמ' אי תם הוה מודינא ומיפטרינא, כיון דבהודאתו נפטר לגמרי. ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם שכלל להך דינא דהשומרין חייבין להחזיר דמי השור לבעלים, דהוא זה מטעם שמירת גופו, בהדי הך דנכנסו תחת הבעלים שהוא מטעם שמירת נזקיו, כיון דנתבאר דחובת תשלומין של שמירת גופו בתם שהזיק הוא ג"כ מחמת חיובא דשומר שנתחייב בתשלומי נזקיו, וא"כ יסוד חיובו הוא רק מה שנתחייב בתשלומי נזקיו, וזהו הא דנכנסו תחת הבעלים. והנה התוס' בב"ק דף מ"ה חולקים ע"ז, שכתבו דבתם אין השומר יכול לומר לבעלים הרי שלך לפניך משום דחשוב היזק ניכר, ולפי המבואר הרי אין כאן חובת תשלומין של שמירה כלל, רק מטעמא דהשומר בעצמו מתחייב בנזקין לשלם מהשור, וא"כ אין זה שייך כלל לדין הרי שלך לפניך, ולפ"ז צ"ע מאי דפריך הגמ' אי תם הוה מודינא ומיפטרינא, כיון דאכתי מתחייב דמי שור לבעליו משום דין שמירת גופו.