חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 68

ונראה לומר, עפי"מ שכתב הרמב"ם בפי"ח שם הל"י וז"ל כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אעפ"י שאותן השברים ראויין לתשמיש חוץ משברי כ"ח וכו' שנאמר וכל כלי חרס מפי השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס עכ"ל, והוא גזה"כ דאע"ג דלכתחלה בעשיית כלי כ"ח שוה לשאר כלים דבעינן צורת כלי, ובלא"ה לא הוי כלי כלל, ואינו מקבל טומאה, כיון דבלא צורת כלי אינו חשוב כלי שתחול עליו טומאת כלים, אבל בשברים הבאין מכלי שהי' כבר, בזה אתרבו כ"ח דגם שבריהן שאין בהן צורת כלי מ"מ דין כליין עליהן ומקבלין טומאה. ולפי"ז הרי צ"ע המשנה שמחלקת דבחבית שניקבה אף שנטהרה חוזרת לטומאתה בסתימת זפת מפני שלא בטל שם כלי מעלי' ובחרס שניקב לא מהניא לי' סתימת זפת מפני שבטל שם כלי מעליו, והרי לא מצינו כלל בכ"ח דין הפקעת כלי, כיון דאין בהן דין צורת כלי, ובכל אופן שיהי' דין כלי עליו, אם אך בא מכלי שהי' כבר, ואיזה ביטול כלי מצינו בו. ואשר יראה לומר בזה, דביטול כלי של שברי כלי חרס הוא רק ע"י טהרתן, וחלוק בזה כלי שלם משברי כלים, דבכלי שלם הרי תנן דחבית שניקבה לא בטל שם כלי מעלי', ואף בעת שהיא נקובה שהיא טהורה מ"מ הרי דין כלי עלי', אכן שברי כ"ח, שאין להם צורת כלי, ורק מריבויא דוכל כלי הוא דאיתרבו, דבהריבוי נאמר שחשובין כלי לקבל טומאה, על כן לא אתרבי דין כליין רק בצירוף דין קבלת טומאה, אבל אם אך טהורין מלקבל טומאה אז ליכא בהו הך ריבויא ופקע מינייהו גם דין כלי שעליהן, וגם דכיון דהך דינא דשברים אינו נוהג בכל הכלים רק בכלי חרס בלבד, א"כ הרי י"ל, דאין עליהן שם כ"ח אלא בזמן שיש בהן דין טומאת כ"ח, אבל כי פקע מינייהו דין טומאה של כ"ח, הרי הן בכלל כל הכלים, דלא אתרבו בהו שברים, וממילא דפקע מינייהו דין כלי בטהרתן.

אשר לפי"ז הרי ניחא היטב הא דהוסיף הרמב"ם טעמא דכ"ח שטהר שוב אין לו טומאה לעולם, ומשום דכיון דאין בכ"ח דין ביטול כלי ע"י שבירתן, ורק ע"י טהרתן כשניקבו ונעשו אינן ראויין לתשמיש, משום זה הוא דבטלה מינייהו גם דין כלי שלהן, א"כ הרי נמצא דאע"ג דתיקון הזפת אינו מועיל לאשוויי' כלי מ"מ כיון דמועיל מיהא זה להחשיבו ראוי לתשמיש ולהיותו ראוי לקבל טומאה סגי בזה, דממילא הרי חוזר בו הך דינא של וכל כלי דאית בי', שהוא חשוב כלי גם כמו שהוא עתה בנקיבתו, דנהי דבלא סתימת הזפת הרי אית בי' גם החסרון של צורת כלי, אבל כיון דכ"ז הוא משום דין טהרתו, א"כ ממילא דכל שחוזר בו דין טומאתו הדר בדיני', ואית בי' גם הדין של וכל כלי, שחשוב כלי בכל גווני גם כשהוא שבור, בלעדי התיקון, ולהכי הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא דכל כ"ח שטהר שוב אין לו טומאה לעולם, דיסוד הך דינא הוא דכל שהופקע ממנו תורת כלי שלו פעם אחת שוב אינו חוזר לו, וע"כ גם הכא כיון דבעת טהרתו מיהא בטל מיני' גם שם כלי, ע"כ אינו חוזר עוד לדין כ"ח וטהור מלקבל טומאה עוד. וניחא נמי מה דמחלק הרמב"ם בין חבית שטפלה בגללים ובין חרס שניקב וסתמו בזפת, דהך דטפלה בגללים הא איירי באין בכל חרס בפ"ע כדי תשמיש, ורק דע"י חיבורן יחד הוא דנעשו כלי וראויין לתשמיש, וא"כ אין זה שירים מכלי שהי' מקודם, ורק פנים חדשות של כלי חדש הוא דהוי כאן, וא"כ הרי סגי בטעמא דבטל מיני' תורת כלי לחוד, דדינא דוכל כלי לא שייך הכא, דזה נאמר על תורת כלי שמקודם ולא בפנים חדשות, וכיון דטפילת גללים לא משויא כלי חדש, ע"כ ה"ה בטהרתה, ורק בחרס שניקב וסתמו, דחוזר לתורת כלי שמקודם, ואית בי' דינא דוכל כלי, בזה הוא שהוצרך הרמב"ם בדין טהרתו לטעמא דכ"ח שטהר שוב אין לו טומאה לעולם, וכמש"נ.

הלכות מקואות פ"ו הל"ד הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאהו מקוה ה"ז כשר עכ"ל, ובהשגות ז"ל דבר זה אינו מחוור להטביל בתוכו אלא שאין המים היוצאין ממנו פוסלין את המקוה אבל להטביל בתוכו עד שיהיו המים שבתוכו מעורבים עם המקוה בנקב שהוא כשפופרת הנוד ר"י אומר בכלי גדול ד' טפחים ובקטן ברובו הרי ר"י שהוא מחמיר בהטבלה בתוך כלי ורבנן מיהא כשפופרת הנוד בעו ואע"פ שהשידה והתיבה בכלי שניקב בכדי טהרתו הוא ועוד איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצאת טבילה זו בכלים עכ"ל, ועיין לקמן פרק זה הל"ח שפסק הרמב"ם כן דשידה ותיבה שבים אם היו נקובים כשפופרת הנוד מטבילין בהם, וכרבנן דמשנתינו, ובע"כ דהרמב"ם מחלק בין שידה ותיבה שבים להך דהכא דשיעורו בכדי טהרתו. ונראה החילוק בזה, דבאמת הויין תרי דינים מחולקים, שיעורא דשפופרת הנוד הוא לענין עירוב מקואות, וכדתנן פ"ו דמקואות עוקת המערה אין מטבילין בה אלא א"כ היתה נקובה כשפופרת' הנוד, והתם לא איירינן בכלים כלל, אלא לענין חיבור שני המקואות יחד, ומהני הך שיעורא גם בשידה ותיבה שבים, משום הך טעמא דעירוב מקואות, דנעשין המים שבהן מעורבין עם המים שבים, וחשיבי כמונחים בים ואינם בכלי כלל ומטבילין בהם, אכן הך שיעורא דבכדי טהרתו הרי לא מהני כלל לענין עירוב המים, אלא דעיקר הכשר זה הוא משום שנשברו ונתבטלו מתורת כלי, וע"כ אף שהמים שאובין כמונחים בתוכם, מ"מ כשרים לטבול בהן, כיון שאין כאן עוד טבילה בכלי, דהא בטלו מתורת כלי, ובהך שיעורא דביטול כלי הוא שפסק הרמב"ם דהוי בכדי טהרתו.

אשר על כן לא קשיין אהדדי, כיון דתרי מיני הכשרי נינהו, חדא ע"י עירוב המים, ושנית ע"י ביטול התורת כלי, ובחדא מינייהו מתכשרא, וכש"נ. אלא דהא מיהא קשיא, דאמאי לא מהני בשידה ותיבה שבים גם הך שיעורא דבכדי טהרתם לבטל מהן תורת כלי, ויהא מותר לטבול בהן משום טעמא דביטול כלי, ולמה צריכינן בהו דוקא להך הכשירא דעירוב מקואות דרבה שיעורי' והוא כשפופרת הנוד. ונראה דהנה הך דינא דאין טובלין בכלים איתא בספרא על הקרא דבור מקוה מים יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע, הרי דהא דאין טובלין בכלים לא תלי עיקר הפסול בדין כלי, אלא דכל שאינו בקרקע אין מטבילין בו, וגם אם המים אינם בכלי אלא בשבר כלי ג"כ אין מטבילין בהן, כיון דבעינן דוקא שיהיו המים בקרקע, ולפ"ז הרי צ"ע עיקר הך דינא שפסק הרמב"ם דכשנשתברו ונתבטלו מתורת כלי מטבילין בהן, והרי זה לא תלי כלל בדין כלי, ומאי איכפת לן בין כלי לשבר כלי. והפשוט בזה, משום דכל שקבועין ועומדין בקרקע חשובין המים שבתוכן כאלו הן בקרקע, ואך דבכלים הוי דינא דאפילו אם הן קבועים בקרקע יש להן דין קבלה בפ"ע, והמים שבהן אינן בקרקע, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דכשנשתברו וקבען בקרקע מטבילין בהן, דכיון דנשתברו ופקע מהן תורת כלי ממילא אהניא קביעתן בקרקע לענין זה שהמים שבתוכן הרי הן בקרקע וכשרים לטבילה.

אשר כ"ז לא שייך אלא כשעומדין בארץ, משא"כ בשידה ותיבה שבים, דעמידתן במים לא הויא כעומדין בארץ לגבי השידה והתיבה בעצמן, וממילא דהמים שבהן ג"כ אינם בארץ, ולפ"ז גם בנשברו דפקע מהן תורת כלי, מ"מ כיון שהמים שבתוכן לא הויין עוד בארץ הרי הן פסולים לטבילה, וע"כ אין בהו רק הך הכשירא דעירוב מקואות, דהמים בעצמן הן מעורבין עם המים שבים, ועי"ז הוא דהויין בקרקע, ואין מונחין בהשידה והתיבה כלל, וכשרין לטבילה, ובזה הא הוי שיעורא כשפופרת הנוד וכש"נ. ונראה דגם דעת הראב"ד כן כמש"כ, ולזה הוא שהביא דברי ר"י דסובר דבגדול ד' טפחים ובקטן ברובו, אשר לכאורה צ"ע למה הביא זה, דהרי קי"ל כרבנן דשיעורא הוי כשפופרת הנוד, אלא דבאמת הלא גם ר"י סובר הך שיעורא דעירוב מקואות כשפופרת הנוד לעיל בפרק זה גבי עוקת המערה, ורק דהכא בכלים ס"ל לר"י לחומרא דלא סגי בשיעורא דשפופרת הנוד, שהוא רק דינא בעירוב מקואות, אלא דבעינן גם שיבטלו מתורת כלי, ואפילו רבנן הרי לא פליגי רק דס"ל דסגי בטעמא דעירוב מקואות לחוד, אבל בשיעורא דביטול כלי הרי לא מצינו מי שחולק על ר"י, וזהו. שהשיג הראב"ד, דאם באנו לדון ולהכשיר את המקוה, מטעם ביטול כלי, הא צריכא שיעורא רבה ד' טפחים בגדול ובקטן ברובו, אלא דכיון דנפיש האי שיעורא משיעורא דעירוב מקואות שהוא כשפופרת הנוד, א"כ הא ממילא לעולם לא צריכינן להך טעמא דביטול כלי, לדידן דקי"ל כרבנן דטעמא דעירוב מקואות לחוד מהני, אבל עכ"פ הא מיהא דשיעורא דשפופרת הנוד לעולם בעינן, כיון דשיעורא דביטול כלי נפיש טפי.

והנה סיים הראב"ד דאיך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצאת טבילה זו בכלים, ובזה הראב"ד והרמב"ם לטעמייהו אזלי, דלקמן פ"ח הל"ז פסק הרמב"ם דמטהרין את המקואות זמ"ז ע"י סילון, והראב"ד כתב שם ז"ל בתוספתא ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסל וקשיא לי שהרי אמרו במשנה הכלים הטהורים שבכלי חרס הסילונות אע"פ שהן כפופין ואע"פ שמקבלין, ואולי אע"פ שהן טהורים לעצמן מ"מ כיון שבני קבלה הן ומקבלין פסולין למקוה מידי דהוה אכלי גללים וכיוצא בהן מפני שיש עליהן תורת כלי קיבול עכ"ל, והרמב"ם הרי לא הזכיר הך חילוקא דכפופין, ומשמע דסובר דאפילו כפופין כשרין לחבר את המקואות. ועיין בכ"מ שם שהביא הא דתנן פ"ד ממקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל משום שלא נעשה לקבלה, והקשה מזה על הראב"ד שסובר דלעולם פוסל אף שלא נעשה לקבלה. ולדעת הראב"ד צ"ל, דס"ל דהכא שאני, דכיון דהסילון הוא המחבר את שני המקואות יחד להצטרף למ' סאה, א"כ הוי דינו כטובל בהסילון עצמו, כיון שהמים שהטבילה עולה בהן הוא בסילון, וע"כ ס"ל להראב"ד דהמשנה והתוספתא לא פליגי, דהתוספתא איירי לענין לטבול בתוכו, בזה הוי דינא דכפופין פסולים ואע"פ שלא נעשו לקבלה, משא"כ המשנה דמיירי לענין לפסול את המקוה במים היוצאין ממנו, בזה כל שלא נעשה לקבלה אינו פוסל. ועכ"פ הא מבואר בדברי הראב"ד, דכל כלי קיבול שלא נעשה לקבלה דין כלי קיבול עליו, ודוקא לענין טומאה הוא דבעינן מיוחד לקבלה, ומשום דילפינן דומיא דשק שמיוחד לטלטל מלא וריקן. אבל בשאר דיני כלים לעולם תורת כלי קיבול עליו, ואפילו לא יחדו לקבלה, ואין מטבילין בתוכו.

אשר ע"כ זהו שהשיג גם הכא, דנהי דנשבר ואינו ראוי לקבלה עוד, אכן הרי כל זה הוא לענין תשמישו המיוחד לו, אבל כיון שיש בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחוד, א"כ הא נמצא דאף קודם יחודו הרי הוא ראוי לקבלה, אלא דאינו מיוחד לתשמיש קבלה זה, והוי דינו ככל כלי קיבול שלא נתיחדו לקבלה, דפסולין לטבול בהן לדעת הראב"ד. והרי בתחלת דבריו כתב הראב"ד דמ"מ כלי זה שנשבר אינו פוסל את המקוה ע"י מים היוצאין ממנו, אשר מזה מוכח להדיא כמש"כ לחלק לדעת הראב"ד, דלענין לפסול את המקוה ע"י המים היוצאין ממנו בעינן דוקא שיהא הכלי עשוי ומיוחד לקבלה, וכש"נ. אכן הרמב"ם הרי לא חלק כלל בהך דמטהרין את המקואות בין סילון כפוף לאינו כפוף, וס"ל דכל שלא נתיחד לקבלה אין עליו תורת כלי כלל וכשר גם לטבול בתוכו, ולהכי כשר לטהר את המקואות ולחברן יחד גם בסילון כפוף, וע"כ פסק גם הכא בלוקח כלי גדול דכשר לטבול בתוכו, ולא איכפת לן במה שיש בו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחוד, דכיון דהשתא מיהא לא נתיחד, הלא אין עליו תורת כלי לדעת הרמב"ם ומטבילין בו, וכש"נ פ"ט הל"ט מעין שמימיו יוצאין ונמשכין לתוך השוקת, ואח"כ יוצאין מן השוקת ונזחלין, הרי כל המים שבשוקת ושחוץ לו פסולין עכ"ל, דין זה הוא במקואות פ"ה. אלא דצ"ע למה כתב הרמב"ם שהן נזחלין, כיון דהן פסולין לגמרי מחמת שאיבה, וא"כ הרי גם באשבורן הן פסולין, ולמה כתב שהן נזחלין, וצ"ע.

ולומר דלדעת הרמב"ם הם באמת כשרין באשבורן, ורק דדין מעין פקע מינייהו, ג"כ לא משמע, דלשון פסולין משמע דלגמרי פסולין, וכן מוכח מהמשנה, דבסיפא תנן דה"ה כמקוה והכא תנן פסולין, א"כ הא משמע דפסולין לגמרי, וכן מהא דפסק הרמב"ם בהל"י שם ז"ל מעין שמימיו נמשכין ע"ג כלים שאין להן בית קיבול וכו' ה"ז כמקוה וכו', מבואר להדיא דביש להן בית קיבול פסולין לגמרי ואינן אף כמקוה, וצ"ע הא דכתב הרמב"ם ונזחלין, כיון דגם בלא זחילה פסולין, וצ"ע והנראה לומר בזה, דהנה הר"ש שם הקשה דאמאי נפסלו המים שבשוקת והלא הם מחוברין למעין, ותירץ דפסילי מיהא מדרבנן עיי"ש, והנה יעו"ש ברמב"ם בפ"ח הל"ח שכתב וז"ל ג' גומות שבנחל התחתונה והעליונה של כ' סאה והאמצעית של מ' ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב וכו' שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו עכ"ל, הרי דזוחלין לא הויין חיבור כלל, ולפ"ז הרי י"ל דלהכי הוא שכתב הכא דמיירי בנזחלין, כי היכי דלא ליהוי בהו דין חיבור להמעין, ומשו"ה הוא דחייל עלייהו דין שאיבה. אכן הרי זה דזוחלין לא הויין חיבור הוא רק במקוה, אבל במעין הרי קי"ל דגם הזוחלין חיבור, וכדתנן בפ"ה דמקואות הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה, וברמב"ם בפ"ט הי"ג ז"ל המים הזוחלין מן המעין הרי הן כמעין לכל דבר והמנטפין מן המעין וכו' הרי הן כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין עכ"ל, והיינו משום דהרמב"ם מפרש דהא דנוטפין כמקוה הוא משום דנפסקו מהמעין, וכמו שפסק כן גם גבי גל שנתלש דדינו כמקוה, כיון דאינו מחובר למעין, ורק הזוחלין שמחוברין למעין הוא דדינם כמעין, ובע"כ דבמעין גם זוחלין הויין חיבור.

אכן נראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דבאמת מעיקר הדין הי' צריך להיות דהמים שבתוך השוקת אינם נפסלין לגמרי, ולא חייל עלייהו דין שאיבה, כיון שהן מחוברין להמעין, ורק דדין מעין פקע מינייהו, ואף דמחוברין להמעין, מ"מ אהני להו זה שהם בתוך השוקת להפקיע מינייהו דין מעין, וצריך להיות דינם כמקוה, ורק דכיון דפקע דין מעין מינייהו שוב הדר דינא דאין הזוחלין מערבין ובטל מהן חיבורן להמעין לגמרי, וממילא דחל עלייהו דין שאיבה ע"י השוקת ופסולין לגמרי. ונמצא דתרי דינים בזה ולתרווייהו צריכינן, חדא מה דע"י השוקת פקע מינייהו דין מעין אף שהן מחוברין למעין, ושנית מה דפקע מינייהו חיבורן להמעין עי"ז שהן נזחלין, משום דבמקוה קי"ל דאין הזוחלין מערבין, וממילא דנפסלין לגמרי משום דין שאיבה שחל עלייהו ע"י השוקת, וזהו דברי הרמב"ם. אלא דצ"ע בעיקר הך טעמא, מדוע נפקעו מדין מעין ע"ג השוקת, ושאיבה לא חלה עלייהו, וצ"ע דאם אך לית בהו פסול שאיבה, א"כ הרי הן ממילא כמעין גמור, וכדתנן במתני' דהעבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לה שהמעין מטהר בכ"ש, הרי דמועיל חיבורן למעין גם להעשות מעין, וא"כ גם בתוך השוקת יועיל חיבורן להיות כמעין, אם לא דחשיבי כשאובין, וצ"ע. אכן נראה, דהנה שם בפ"ה תנן העבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל ר' יהודה אומר הרי הוא כמו שהי' ר' יוסי אומר ה"ה כמקוה, ר"ל דפקע מיני' דין מעין ונשאר בו רק דין מקוה.

וביאור המשנה נראה, עפי"מ דתנן שם ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל ד"ר יהודה ר' יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, והך נוטפין שעשאן זוחלין פירושו לדעת הרמב"ם דהיינו שהעמיד דבר תחת הנוטפין ונעשו זוחלין ומחוברין למעין, ופליגי בזה ר' יהודה ור' יוסי, דר' יהודה סובר דמזחילין בכל דבר, ור' יוסי סובר דכל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו כדדרשינן בזבחים דף כ"ה דבעינן הוייתן ע"י טהרה. אשר ע"כ זו היא פלוגתתן גם הכא בהעבירו ע"ג כלים וספסל, דנמצא דזחילתו וחיבורו למעין הוא בדבר המקבל טומאה, וע"כ ר' יהודה לטעמי' ס"ל דהרי הוא כמעין, ור' יוסי לטעמי' דכל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו, ובטל מיני' דין חיבורו למעין, וע"כ הרי הוא רק כמקוה. ולפ"ז הרי ניחא גם הך דשוקת כמש"כ, דנימא דאיירי בשוקת המקבלת טומאה, דפקע מהמים דין חיבור למעין, וממילא דהדר דינא דאין הזוחלין מערבין, ופקע מינייהו דין חיבור לגמרי, וממילא דנפסלו משום שאיבה, וכמש"כ.

אכן עדיין צ"ע, דהרי מהא דתנן בדברי ר' יוסי דהרי הוא כמקוה, אין להוכיח דלענין מקוה ליתא לכל הך דינא דהוייתן ע"י טהרה תהא, די"ל דטעמא הוא משום דלענין דין מקוה אין הכלים והספסל מסייעין כלל לזה, כיון דלא צריכינן לענין זה לדין חיבור להמעין, ורק דהמים מצד עצמן הרי הן ממילא מקוה במקומן, כיון דאינן שאובין, א"כ ממילא דאין כאן חסרון דין הוייתן ע"י טהרה בזה שהכלים מקבלין טומאה, ודוקא לענין שיהא דין מעין על המים, שזה בא רק מחמת חיבורן להמעין, בזה הוא דאמרינן דכיון דחיבורן בא ע"י הכלים מקרי אין הוייתן ע"י טהרה, אבל אה"נ דעצם הדין דהוייתן ע"י טהרה איתי' בין במעין ובין במקוה, וממילא דגם במקוה במקום דצריכינן חיבור צריך שיהא החיבור דוקא ע"י דבר שאינו מקבל טומאה, אשר לפ"ז הרי אכתי צ"ע דברי הרמב"ם דשוקת, דהרי בשוקת אילולי דין חיבורה להמעין הא נעשין המים שבה שאובין, כיון שהיא כלי המקבלת, ורק מדין חיבורה להמעין הוא שאנו דנין להכשירה, שלא יחול על המים שבה דין שאיבה, וא"כ הא נמצא דגם לענין דין מקוה שבה ג"כ צריכינן להחיבור שנעשה ע"י השוקת, וכיון דאיירינן הכא בשוקת המקבלת טומאה הא הויא הוייתן ע"י טומאה גם לענין מקוה, ושוב קשה ל"ל טעמא דזחילה, ותיפוק לן דבלא"ה פסולין משום דאין הוייתן ע"י טהרה, ומ"ש דין מקוה מדין מעין, וצ"ע.

ונראה דדעת הרמב"ם היא, דהדין של הוייתן ע"י טהרה הוא רק במעין ולא במקוה, והטעם בזה, או משום דעיקר הלכה זו לא נאמרה רק במעין ולא במקוה, או משום דכל מעין מקרי חלות שם של מעין, והמחובר לו צריך ג"כ שיחול עליו שם מעין, משא"כ במקוה, דלית בה שום דין של חלות שם, ורק הוא מידי דממילא דדין מקוה בה, וכל המחובר לה שחל בו דין מקוה הוא ג"כ דין דממילא, כיון דכל עיקרה של דין מקוה הוא דין דממילא, ואשר על כן לא שייך במקוה הך דינא דהוייתן ע"י טהרה, דדין הוי' לא שייך רק במידי דאית בי' חלות שם, ולפ"ז שפיר קם דינא דכל מעין שפקע מיני' שם מעין משום דהוייתו שלא ע"י טהרה הרי הוא נשאר בדין מקוה, והוא כמש"כ בדעת הרמב"ם, וכש"נ. והנה בזבחים דף כ"ה תנן התם נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולין עלי קנים ועלי אגוזים כשרה, זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולין דבר שאינו מקבל טומאה כשרין מנה"מ דאר"י משום ריב"א אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור הוייתן ע"י טהרה תהא, ועיין ברש"י שפי' דקאי שהמים מקלחין למרחוק ואינן יורדין להחבית וע"י הדבר המקבל טומאה הוא שעוברין המים להחבית, ולפ"ז נמצא דעצם החיבור של המים היורדין להחבית להמעין הוא ע"י הדבר המקבל טומאה.