חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 65

והראב"ד חולק וס"ל דלא מצינו גוונא שתהא נתינה לרצון בלא תלישה לרצון, וכל מחשבת נתינה הויא גם מחשבת תלישה, וזהו שהשיג דכיון שניתנו על האוכלין לרצון, ממילא הויא גם תלישה לרצון ומכשרי. ולפ"ז הא בע"כ מוכרח לדעת הראב"ד, דהך דינא דנתינה לרצון ותלישה לרצון חד מילתא הוא, דהרי הראב"ד הא סובר דכל שנתלש לרצון מכשיר גם בלא נתינה לרצון, וגם סובר דכל נתינה לרצון חשיבא גם תלישה לרצון, וממילא דלא צריכינן כלל להנתינה לרצון שבו, דהא מכשיר גם משום תלישה לרצון, וא"כ הך דינא דנתינה לרצון היכא משכחינן לי', כיון דלעולם הוא מכשיר משום תלישה לרצון, אלא ודאי מוכרח דדעת הראב"ד דהך דינא דתלישה לרצון ונתינה לרצון תרווייהו חד דינא הויין, דבעינן רצון בהכשר מים, והיינו כמש"כ למעלה בדעת הראב"ד. והנה הא קי"ל דרק תלוש מקבל הכשר ולא מחובר, ולדעת הראב"ד הרי מבואר דדין מחובר זה הוא חד דינא עם דין מחובר של כה"ת כולה, דהרי לדעת הראב"ד נאמר בקרא דוכי יותן דכשחשב שיותן המים על דבר המקבל הכשר חשוב זה מחשבת תלישה על המשקין, ומשום דבעינן בתלישת משקין שיחשב לצורך תלוש.

ובהך קרא הא נכלל גם הך דינא של דבר המקבל הכשר, דרק תלוש הוא מקבל הכשר ולא מחובר, וכדאיתא בתורת כהנים פ' שמיני וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' וכי יותן מים על זרע וגו' יש לי בענין הזה זרעים טמאים וזרעים טהורים מחוברין לקרקע ותלושין מן הקרקע וכו', וא"כ הא נמצא דנאמר בזה דכשחשב לצורך דבר המקבל הכשר הויא תלישה משום דהויא מחשבה לצורך תלוש, אשר להדיא מבואר מזה דדין מחובר ותלוש של קבלת הכשר ודין מחובר ותלוש של תלישת משקין חד דינא להו, והרי גבי תלישת משקין הא תנן להדיא דבשביל שיודח הכותל אינו בכי יותן ובשביל שתודח הקערה ה"ז בכי יותן, הרי דלגבי תלישת משקין דבעינן לצורך תלוש הוא תלוש הנאמר בכל מקום, ומחובר שבו היינו מחובר שבכ"מ, וממילא דגם בדין קבלת הכשר תלוי ג"כ בדין מחובר ותלוש שבכ"מ.

אשר על כן להכי הוא שסובר הראב"ד דגם לענין קבלת טומאה הא דמחובר אינו מקבל טומאה תלוי ג"כ בדין מחובר של כה"ת, דאחרי שמצינו דדין זה דמחובר ותלוש נוהג בין בקבלת טומאה ובין בהכשר, ממילא הדין נותן דשוין הן להדדי, וכדאיתא בחולין דף קי"ח ע"ב דהכשר תחלת טומאה הוא, ולהכי הוא שחילק דכשיבש האילן והפירות עדיין לחין אין מקבלין טומאה, כיון דאכתי הפירות מחוברין להאילן, ואית בהו דין מחובר של כה"ת כולה, דטהור בקבלת טומאה, משא"כ לדעת הרמב"ם הרי נתבאר דלא נאמר בהקרא דוכי יותן כלל מדין תלישת משקין, ורק דין קבלת הכשר לחוד הוא דכתיב בי', וא"כ לא מצינו כלל שיהא שייך דין מחובר של קבלת הכשר לדין מחובר של תלישת משקין, ולא לדין מחובר של כה"ת, ושפיר נוכל לומר אליבי' דדין מחובר האמור בקבלת טומאה וקבלת הכשר תלוי רק בדין זרוע, כיון דהוי דין מסויים בטומאת אוכלין, וילפינן לה מקרא דאשר יזרע, וכמבואר בתורת כהנים, ושפיר נוכל לומר אליבי' כמש"כ למעלה, דלהכי לא מחלק בין יבש האילן ליבשו הפירות, כיון דגם ביבש האילן פסקה יניקתו ושוב אינו בכלל זרוע. אלא דדעת הרמב"ם בלא"ה ניחא, די"ל דס"ל דפירות שאני משארי דברים, ובפירות כל שפסקה יניקתן שוב אין בהם דין מחובר, וחשיבי כתלושין בכ"מ, וכש"נ. פ"ז הל"ה הניצוק אינו חיבור וכו', וכן הקטפרס שיש עליו משקה טופח אינו מחברן לשאר המשקין שבמדרון לא לטומאה ולא לטהרה, אבל המשקין שבאשבורן כולן חיבור לטומאה ולטהרה עכ"ל, והוא מהא דתנן בטהרות פ"ח הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. וקצת יש לדקדק, דבקטפרס הא גם בלאו טעמא דמשקה טופח ג"כ לא הוי חיבור, וכדתנן בהמשנה שהבאנו, ולמה לא נקט הרמב"ם הך דינא דקטפרס היכא דאיכא טופח להטפיח.

אכן נראה דגם הך טופח שהזכיר הרמב"ם ג"כ כוונתו על טופח להטפיח, וכאשר כן נמצא לשון זה בהרמב"ם לעיל בפ"ב מהל' טומאת אוכלין הכ"ח, ושם מבואר דהך טופח שהזכיר שם הוא טופח להטפיח יעו"ש, וע"כ גם הכא יתפרש כן. אלא דהא צ"ע למה השמיט הא דתנן דמשקה טופח לא הוי חיבור, דהוי דין בפ"ע בלאו הך טעמא דנצוק וקטפרס. וכמבואר בגיטין דף ט"ז יעו"ש, וצ"ע. האומנם דבפי"א מהל' מקואות פסק שם הרמב"ם דמשקה טופח לא הוי חיבור לענין נטילת ידים, אכן אכתי צ"ע דבעיקר דין טומאה וטהרה דנשנית במשנתינו השמיטו הרמב"ם, וצ"ע. והנה בגיטין דף ט"ו בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין וכו' והאמרי דבי ר' ינאי ידים אין טהורות לחצאין. ל"צ דאיכא משקה טופח וכו' והתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור וכו' ל"צ דאיכא טופח להטפיח, הא נמי תנינא טופח להטפיח חיבור דילמא לענין מקואות ור' יהודה היא דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו בזאח"ז ראשון טהור והשני טמא, ר"י אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור, וקשה דהיכן מצינו פלוגתא דר"י ורבנן לענין חיבורא דטופח להטפיח, והרי פלוגתייהו הא הויא לענין אם אמרינן גוד אחית וכגון בנצוק וקטפרס, אבל הכא דאיירינן לענין חיבורא דטופח להטפיח מאי שייכות הוא הך דר"י לכאן. והנראה מוכרח מזה, דבאמת כל דהוי באשבורן לא צריכינן כלל לדין חיבור.

ורק דכל שהמים הם ביחד הרי הן ממילא מחוברין ועומדין, וע"כ ממילא לא בעינן באשבורן טופח להטפיח ג"כ, דזה הא הוי שיעורא הנאמר בדין חיבור, ובמקום שמחוסר חיבור, ולא באשבורן, ולא שייך שיעורא דטופח להטפיח לענין חיבור, כי אם בנצוק וקטפרס, דאינן מחוברין ממילא, וצריכינן בהו לדין חיבור, בזה הוא דבעינן השיעור של טופח להטפיח, וכיון דקי"ל דנצוק וקטפרס אינן חיבור ולא מהניא להו שום חיבור, א"כ לא משכחינן הך שיעורא דטופח להטופוח, אלא או בנט"י דשם מהני גם חיבור של קטפרס, ובעינן בזה טופח להטפיח, או לר"י לענין מקואות, דס"ל דאם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור, ומבואר בחגיגה דף י"ט טעמא משום דאמרינן גוד אחית, ומועיל זאת שיחול דין חיבור גם בקטפרס, דשם כיון דאינו באשבורן צריכינן בי' לדין חיבור, ושפיר בעינן בי' שיעורא דטופח להטפיח ולפ"ז זהו דמייתי הגמ' מתחלה מהא דתניא טופח להטפיח חיבור, והך ברייתא קיימא אמתני' דהנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור, וא"כ בע"כ דקיימא בנט"י דמהני בי' חיבור של קטפרס, דבענין אחר לא יוכל להיות כלל הך שיעורא דטופח להטפיח האמור לענין קטפרס, כיון דקטפרס אינו חיבור, וש"מ דידים טהורות לחצאין, ודחי דילמא לענין מקואות ור"י היא, וא"כ אע"ג דקטפרס אינו חיבור מ"מ במקום גוד אחית שפיר הוי חיבור, ובזה הוא דצריכינן שיעורא דטופח להטפיח, כיון דהוי חיבור של קטפרס, אבל אה"נ דידים אין טהורות לחצאין.

ועכ"פ הא מבואר מהסוגיא דגיטין דמוקי לה כר"י, דשיעורא דטופח להטפיח הוא רק בחיבור של קטפרס, אבל באשבורן הוי חיבור ממילא, וגם בכ"ש בלא טופח להטפיח סגי, וע"כ זהו שהשמיט הרמב"ם הך דינא דמשקה טופח אינו חיבור, כיון דפסק כחכמים דלא ס"ל הך דגוד אחית, ולעולם קטפרס אינו חיבור, וכמבואר ברמב"ם פ"ח ממקואות הל"ח והי"ב, וע"כ ממילא דליתא כלל אליבי' לכל הך דינא דבעינן טופח להטפיח, ואך לגבי ידים דחיבורן הוי חיבור של קטפרס ואית בהו דין חיבור, בזה הוא שהביא הרמב"ם להך שיעורא דטופח להטפיח והנה י"ל עוד בביאור הסוגיא, דהנה הרי הקשו בתוס' שם דאיך קאמר הגמ' דהך דטופח להטפיח חיבור הוא לענין מקואות, והלא קי"ל דעירוב מקואות כשפופרת הנאד ולא סגי בטופח להטפיח לחוד עיי"ש. והנה במקואות פ"ו תנן מטהרין את המקוה העליון מן התחתון וכו' כיצד מביא סילון וכו' ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו, ועיין בר"ש שם שהקשה דהלא עירוב מקואות כשפוה"נ ואיך תנן הכא דאפילו כשערה דיו, ותירץ דלענין טהרת שאיבה שהיא מדרבנן הקילו, אכן צ"ע דהרי דין השקה נאמר גם לענין טהרת מים טמאין, דזה הא הוי דאורייתא, וא"כ אמאי לא בעינן בזה כשפוה"נ, וצ"ע.

ואין לומר, דכל הך דינא דכשפוה"נ לא נאמר רק לענין דין מקוה, אבל לענין דין טהרת מים טמאין ע"י השקה לא שייך כל הך דינא דכשפוה"נ, ז"א, דהרי גם זה דמים טמאים נטהרין ע"י זריעה יסוד דינו הוא משום דנעשו מקוה, וכדילפינן לה מקרא דמקוה מים יהי' טהור, וכן מבואר להדיא בפסחים דף י"ז דרביעית מים בקרקע טהורים משום דחזו להטביל בהו מחטין וצינורות, הרי להדיא דדין טהרת מים שבקרקע הוא רק ברביעית דהוא שיעור מקוה, וזהו הדין מה דנטהרין ע"י השקה, משום דהן עצמן נעשו מקוה, וא"כ הלא עיקר דינו הוא דין מקוה, וא"כ הא צריך להיות בזה דינא דעירוב מקואות כשפוה"נ. וגם דבאמת הך דינא דכשפוה"נ אינו דין מסויים בדין מקוה, דהרי גם גבי קידוש מי חטאת איכא הך שיעורא, וכדתנן בפ"ה דפרה מ"ח שתי שקתות שבאבן אחת קדש אחת מהן המים שבשני' אינן מקודשין, היו נקובות זו לזו כשפוה"נ וכו' וקדש את אחת מהן המים שבשני' מקודשין, הרי להדיא דהך שיעורא דכשפוה"נ הוא דין בכה"ת, דאם יש כשפוה"נ חשיבי מעורבין יחד, וא"כ הא צ"ע דמ"ש דלענין השקה לא בעינן כשפוה"נ, וצ"ע.

והנראה לומר בזה, דבאמת תרי שיעורי ודינים נפרדים נינהו מד"ת בכה"ת, דין עירוב, ודין חיבור, ודין טופח להטפיח הוא שיעור בדין חיבור, והיכא דצריכינן לדין עירוב הוי שיעורו כשפוה"נ, וזהו הדין דעירוב מקואות כשפופרת הנאד משום דלצרף שני מקואות יחד שיהיו חשובין חד מקוה ויהא בהם שיעורא דמ' סאה לא סגי בדין חיבור לבד מה שהמים מחוברין זל"ז, כי אם דצריכינן לדין עירוב, וע"ז הוא דנאמר הדין דעירוב מקואות כשפופרת הנאד, וכן לענין קידוש מי חטאת דבעינן שיחול הקידוש מאחד לחבירו ג"כ צריכינן לדין עירוב, ולא סגי בחיבור לבד, וע"כ צריכינן כשפוה"נ, דזהו שיעור עירוב, משא"כ לענין דין השקה של שאובין וטהרת מים טמאים, דלא צריכינן כלל לצרפן ליתר המקוה, ועיקר דין טהרתן והפקעת שם שאיבה שבהן הוא רק במה שחל עליהן בעצמן שם מקוה, בזה לא צריכינן לדין עירוב, ורק דין חיבור לבד, דכל המחובר למקוה חל בי' שם מקוה, וממילא דפקע מיני' דין שאיבה ונטהר מהגזה"כ דמקוה מים יהי' טהור, וע"כ שפיר סגי בזה בטופח להטפיח, דזהו שיעורא דחיבור.

ונראה דכדברינו מבואר במשנה דמקואות פ"ו עוקת המערה אין מטבילין בה אלא א"כ היתה נקובה כשפוה"נ, אר"י אימתי בזמן שהיא מעמדת עצמה אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא, ולכאורה צ"ע, ממ"נ אם היא חשובה הפסק הך מחיצה שאינה יכולה לעמוד א"כ ליבעי כשפוה"נ, ואם לא חשיבא הפסק א"כ אפילו כ"ש לא ניבעי, אכן לפי דברינו הרי ניחא, דבאמת הפסק מחיצה ליכא, אלא דאפילו בלא הפסק מחיצה מ"מ בעינן שיהיו המים נוגעין זב"ז ושיהיו חשובין מחוברין זל"ז, דהרי גם אם חלוקין הן בלא הפסק מחיצה ג"כ לא מצטרפי, וכל דין הפסק מחיצה לא שייך רק לענין דין עירוב, דבליכא מחיצה המפסקת א"כ כל שהמים מחוברין יחד הרי הן חד מקוה, ובעינן רק שיהיו מחוברין יחד, וע"כ שפיר סגי בכ"ש, וכש"נ דלדין חיבור לא בעינן כשפופרת הנאד, אבל כ"ש מיהא בעינן, דאלא"ה לא הויין מחוברין כלל, וזהו דתנן דמטבילין בה אשר לפ"ז נראה דזהו ביאור הסוגיא דגיטין דמוקי להך דטופח להטפיח חיבור לענין מקואות וכר"י דאית לי' גוד אחית, משום דבאמת הרי לא משכחת לה כלל השיעור דטופח להטפיח לענין צירוף מקואות, כיון דלעולם הרי צריכינן לדין עירוב, וא"כ הא לעולם בעינן כשפוה"נ, וכקושית התוס', וזהו דקאמרה הגמ' ור"י היא ומשום דינא דגוד אחית, דנראה דהדין דגוד אחית לא מהני רק לענין דין עירוב, דבעינן שיהיו נחשבין כחד, ובזה הוא דמועיל גוד אחית, משא"כ לענין דין חיבור לא מהניא כלל הך דגוד אחית וכמובן, אלא דבהיו רגליו של ראשון נוגעות במים הרי באמת איכא חיבור, כיון דהמים נוגעין זב"ז, ולא חסר שם רק דין עירוב לבד, וע"ז הוא דנאמר דין גוד אחית, וזהו דקאמרה הגמ' דהך שיעורא דטופח להטפיח לענין צירוף מקואות לא משכחת לה רק לר"י ובאופן דאמרינן גוד אחית, דמועיל זאת לענין דין עירוב, ומ"מ חיבור מיהא בעינן, ושם הוא דנאמר שיעורא דטופח להטפיח חיבור, וניחא קושית התוס' מהא דעירוב מקואות כשפוה"נ, וכש"נ.

ולפ"ז הרי נסתרה הוכחתינו מהסוגיא מהא דמוקי לה דוקא כר"י ובגוונא דגוד אחית דבאשבורן לא צריכינן לדין חיבור, כיון דהא דמוקי לה כר"י הוא מטעמא דעירוב מקואות כשפוה"נ וכש"נ. וגם עצם החילוק שכתבנו דגוד אחית מועיל שיחול דין חיבור גם בקטפרס, אבל מ"מ חיבור בעינן, ג"כ לפי"ז אינו, דבאמת גוד אחית מועיל בקטפרס למשוי' לכל מילי כאשבורן, ורק דחיבור בעינן גם באשבורן, ונסתרים כל דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם. אכן נראה דאפילו אם נפרש כן ג"כ מוכרחים דברינו דבאשבורן לא צריכינן לדין חיבור, דאכתי קשה הסוגיא למה מוקים לה כר"י ובקטפרס, והלא גם לרבנן שפיר משכחת לה במקואות שיעורא דחיבור, בעוקת המערה שהבאנו דסגי בחיבור לבד, ולמה צריך הגמ' לאוקמי דוקא כר"י, וע"כ מוכרח לומר גם לפי פירוש זה כמש"כ דבאשבורך לא צריכינן לדין חיבור ולשיעורא דטופח להטפיח כלל, וכל דין חיבור של טופח להטפיח הוא רק בנצוק וקטפרס ובגוונא דגוד אחית וכמש"כ למעלה, ובע"כ דאתיא רק כר"י. אלא דקשה על דברינו, דבמתני' הא תנן דמשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, ולפי דברינו הרי לא משכחת לה כלל הך דינא לענין טומאה, דבאשבורן הרי גם משקה טופח חיבור, דהרי הן מחוברין ועומדין ממילא, ולית בהו דינא דטופח להטפיח, ובנצוק ובקטפרס הרי גם בטופח להטפיח לא הוי חיבור, והך דינא דגוד אחית לר"י הלא לא מצינו רק לענין מקואות, אבל לענין טומאה לא מצינו כלל דנימא גוד אחית, וא"כ איך משכחת לה כל הך דינא דמשקה טופח אינו חיבור לענין טומאה, ובע"כ מוכרח מזה דגם באשבורן צריכינן לדין חיבור ולשיעורא דטופח להטפיח. ועוד צ"ע על דברינו, דנראה דהך שיעורא דטופח להטפיח הוא הלכה למשה מסיני, ואיך תהא מיתוקמא הלכה זו לפ"מ דקי"ל דנצוק וקטפרס אינו חיבור.

אכן זה יש לישב, דנראה דהך שיעורא דטופח להטפיח עיקרו נאמר לענין דין שם משקה, דבפחות מטופח להטפיח לא חל בי' שם משקה כלל לשום דבר, וכ"ה מבואר להדיא מהא דתנן בטהרות פ"ג הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה, ועיין בר"ש שם דפירושא דמשקה טופח שבמתני' הוא טופח להטפיח, הרי להדיא דלענין שיהא בו טומאת משקין צריכינן דוקא טופח להטפיח, ובפחות מטופח להטפיח לית בי' שם משקה כלל, וכן לענין הכשר תנן בפ"ג דמכשירין המטנן בטיט הנגוב אם יש בו משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן, וכן בחולין דף ל"ו מבואר דפרת שלמים שהעבירה בנחל ושחטה ועדיין משקה טופח עלי' הוכשרה, ובתוספתא פ"ב דמכשירין המרבץ את ביתו במים ונתן בו שבלים וטננו אם יש עליהן משקה טופח הרי זה בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן, וכן בתוספתא עוקצין פ"ג בעולשין שלקטן לבהמה ואח"כ חשב עליהן לאדם אם יש עליהן משקה טופח הוכשרו, הרי דמבואר מכל הנך שהבאנו דגם בהכשר בעינן טופח להטפיח, דכל הנך משקה טופח בע"כ נראה דר"ל טופח להטפיח, דלא מצינו בשום דוכתא שיעורא דטופח לבד, וכל דסגי בטופח סגי בכ"ש, ובע"כ דכל הנך משקה טופח המבוארים גבי הכשר פירושן טופח להטפיח, והיינו משום דבפחות מטופח להטפיח לא חל עליו שם משקה כלל לשום דבר, ואינו מכשיר ואינו מקבל טומאה. ואשר ע"כ גם לענין דין חיבור מחלקינן ואמרינן דדוקא בקטפרס דהרי הן מחולקין, וצריכינן שיחול בה דין משקה המחבר, ע"כ בעינן דוקא שיהא בו שיעורא דמשקה, דהוא טופח להטפיח, משא"כ באשבורן דהרי הן מחוברין ועומדין ממילא, עי"ז שהן ביחד, ע"כ לא צריכינן בהו כלל לדין חלות שם משקה, וממילא דגם בפחות משיעורא דטופח להטפיח סגי, והרי הן מחוברין ועומדין ממילא, ומיושב היטב כמש"כ.

אבל משנתינו דתנן דאינו חיבור לטומאה עדיין צ"ע. ונראה לומר בזה, עפי"מ דאיתא בתוספתא בפ"ד דאהלות, ר' יוסי אומר זקנים הראשונים היו אומרים מקטפרס ולפנים הבית טמא מקטפרס ולחוץ הבית טהור, חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור, ועיין בראב"ד בפ"ד מטומאת מת שכתב וז"ל טעמייהו דזקנים לא ידענא מ"ש בפנים ומ"ש בחוץ והא מפוזר הוא ואולי נאמר דס"ל דכולי בית כאשבורן דמי וזה הוא כשהמדרון כלפי פנים אבל כלפי חוץ לא עכ"ל, אלא דכ"ז כפי שיטתו שם דמיירי שכל הרביעית דם הוא בתוך אהל הבית, וע"כ שפיר חייל בי' דינא דבית משוי לי' לאשבורן, משא"כ לדעת הרמב"ם שם דאיירי כשהבית מאהיל על מקצתו, א"כ הא זה שבחוץ ודאי דלא הוי אשבורן, ושוב קשה מ"ש מקטפרס ולפנים למקטפרס ולחוץ. אכן נראה דלדעת הרמב"ם פירוש דברי התוספתא עפי"מ דאיתא בחגיגה דף י"ט שלש גממיות בנחל העליונה התחתונה והאמצעית העליונה והתחתונה של עשרים עשרים סאה והאמצעית של מ' סאה וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם ר' יהודה אומר מאיר הי' אומר מטביל בעליונה וכו' ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה, ומבואר בסוגיא שם דהוא משום דר"י גוד אחית אית לי' גוד אסיק לית לי', וע"כ מצטרפי יחד רק לענין להשלים שיעורא בהתחתונה, אבל לענין השלמת שיעורא בהעליונה לא מצטרפי, אשר ע"כ נראה דזהו גם טעמא דזקנים הראשונים, דס"ל כר"י דאמרינן גוד אחית, ועל כן אם הקטפרס הוא כלפי פנים, דההאהלה היא על המקצת שלמטה, מועיל דין גוד אחית להשלים אליו שיעורא דרביעית ומועיל שיחשב כמאהיל על כולו, וע"כ הבית טמא, משא"כ כשהמדרון כלפי חוץ, דההאהלה היא על המקצת שלמעלה, ואין כאן גוד אחית להשלים שיעורא דהאהלת רביעית בפנים, וע"כ הבית טהור.