חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 66

אשר לפ"ז הרי נראה מוכרח, דגם לענין דין מגע טומאה מועיל ג"כ טעמא דגוד אחית, דהרי הכא בדין טומאת מת הא לא סגי בהשלמת שיעורא דרביעית, כי אם דבעינן שיאהיל על כל הרביעית, והא דטמא באהילת מקצת הוא משום דין חיבור דחשוב האהיל על כולו, ומדתניא דמקטפרס ולפנים הבית טמא ולא חיישינן להא דקטפרס אינו חיבור, ש"מ דדין גוד אחית מועיל גם לענין דין חיבור של מגע טומאה, ולהכי הוא דהבית טמא, כיון דחשיב כמחובר, וההאהלה שעל מקצתו הויא האהלה על כולו, כיון דכולו חשוב כמחובר. ולפי"ז הרי מיושבת היטב המשנה דמשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, דנימא דלטומאה ולטהרה תרווייהו בחד גוונא מיירי, וכדמוקי לה בסוגיא דגיטין דמיירי בקטפרס ובגוונא דגוד אחית וכר' יהודה, דהגוד אחית מועיל שיחול בו דין חיבור גם לענין מגע טומאה, ובזה הוא דבעינן שיעורא דטופח להטפיח, דדין חיבור עכ"פ בעינן בי', אבל אה"נ דבאשבורן לא בעינן טופח להטפיח, ומשום דהויין מחוברין ועומדין ממילא, וע"כ לדידן דקי"ל דלא אמרינן גוד אחית וקטפרס לעולם אינו חיבור, וליתא לחיבור משקין כי אם באשבורן, א"כ ממילא דליתא להך שיעורא דטופח להטפיח לענין חיבור משקין, ולהכי הוא שהשמיטו הרמב"ם, ולא הביאו רק בנטילת ידים ששם גם קטפרס חיבור, ומיושב דעת הרמב"ם כמש"כ.

והנה בטהרות פ"ח תנן עריבה שהיא קטפרס והבצק מלמעלן ומשקה טופח מלמטן שלש חתיכות בכביצה אינן מצטרפות וכו' ואם הי' משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף, ועיין בר"ש שם שפי' דהך כעין החרדל קאי על האוכלין, אכן ברמב"ם בפ"ז מטומאת אוכלין כתב ז"ל ואם הי' תחתיהן משקה עומד אפילו כעין החרדל ה"ז מצרף את כולן, ושינה לכתוב לשון מצרף במקום מצטרף האמור במשנתינו, והיינו משום דהרמב"ם מפרש דהך כעין החרדל קאי על משקה המצרף, וכ"ה בכ"מ שם, ולפ"ז הוי שיעור משנתינו דבקטפרס אפילו משקה טופח אינו מצרף, ובאשבורן אפילו כעין החרדל שהוא פחות מטופח להטפיח ג"כ מצרף והרי זה פשוט דאין המשקה מצרף את האוכלין כי אם כשהמשקה עצמו חשוב כולו כמחובר, ובע"כ מבואר מזה דכל באשבורן הוי מחובר גם בלית בי' שיעורא דטופח להטפיח, וכדתנן דגם כעין החרדל מצרף. ולדעת הנך רבוותא דס"ל דבעינן דוקא טופח להטפיח גם באשבורן, צ"ל דמפרשי הך כעין החרדל דקאי על האוכלין, ואה"נ דהמשקה אית בי' שיעורא דטופח להטפיח המוזכר בתחלת המשנה, אבל בדעת הרמב"ם הרי מבואר להדיא דבאשבורן לעולם הויין מחוברין, ולא בעינן בהו טופח להטפיח, וכמש"כ. האומנם די"ל, דבאמת גם בחיבור אשבורן איתא לשיעורא דטופח להטפיח, והא דתנן הכא דכעין החרדל מצטרף, הוא משום דהנה צ"ע בעיקר השיעור של טופח להטפיח, אם בעינן דוקא שבכ"מ בפ"ע יהא בו טופח להטפיח, או דנימא דמצטרף מכל המשקה ביחד, דאם יש בכולו יחד טופח להטפיח יש בו שם משקה. ולכאורה נראה, דכיון דהך דטופח להטפיח הוא מדין שיעורין, דכך הוא שיעורא בדין משקה, א"כ ממילא דכל שיש מיהא בכולו טופח להטפיח, א"כ הרי יש בהמשקה שיעורא דבעינן לחלות שם משקה.

אשר לפ"ז הרי י"ל, דהא דתנן במתני' דאפילו כעין החרדל מצטרף, הוא קאי על מלמטן האמור במשנה, וזהו דקאמר דאפילו אם המשקה שתחת החתיכות הוא רק כעין החרדל מ"מ מצטרף, ומשום דבאמת מיירי דאם נצרף לכל המשקה שבהעריבה יש בו שיעורא דטופח להטפיח, וכדבעינן בחיבור משקין וצירוף אוכלין, ואה"נ דגם באשבורן איתא לשיעורא דטופח להטפיח. אלא דמהא דמבואר בהסוגיא דגיטין שהבאנו דהא דמשקה טופח אינו חיבור הוא לענין מקואות וכר' יהודה, דהיינו לענין צירוף שני מקואות יחד, הרי לפי פי' כל הראשונים דאיירי לענין השקה דג"כ הוא חיבור למקוה, הרי חזינן להדיא דאף דיש בכולו ביחד שיעור מקוה מ"מ המקום שאין בו טופח להטפיח אין מועיל לחבר, ומבואר מזה דלא מצרפינן שיעור טופח להטפיח מכל המשקה ביחד, כי אם דבעינן שבכל מקום בפ"ע יהא בו טופח להטפיח. ובאמת נראה, דגם הך דינא אם השיעור טופח להטפיח מצטרף מכל המשקה ביחד אם לא, הוא תלוי בהך דינא אם צריכינן באשבורן לדין חיבור, דאם נימא דגם באשבורן צריכינן לדין חיבור, א"כ הא נמצא דכל שאין בו טופח להטפיח המשקה עצמו אין בו דין חיבור מזל"ז, וא"כ לא שייך לצרף השיעור של טופח להטפיח מכל המשקין ביחד, כיון דהמקום שאין בו טופח להטפיח אינו מחובר כלל ליתר המשקין ולא מצטרף להם, משא"כ אם נימא כמש"כ דבאשבורן לא צריכינן לענין חיבור המשקה עצמו לדין חיבור כלל, וגם בפחות מטופח להטפיח הרי הן מחוברין ועומדין ממילא, וא"כ שפיר י"ל דהשיעור של טופח להטפיח מצטרף מכל המשקה ביחד, כיון דהמשקה עצמו הרי הוא מחובר כולו, ושפיר מצטרף השיעור מכולו.

ולפ"ז הרי אין סתירה מהא דמשקה טופח אינו חיבור לענין מקוה, ואע"ג דיש שם מ' סאה בצירוף יתר המשקה, דהתם הרי צריכינן לשיעורא דטופח להטפיח לענין חיבור עצם המים להדדי, וע"כ שפיר צריכינן שבכל מקום בפ"ע יהא בו שיעורא דטופח להטפיח וכש"נ, דאלא"ה הרי זה המקצת אינו מצטרף כלל ליתר המשקין, וממילא דלא שייך לצרופי שיעורא מכל המשקין ביחד, אבל אה"נ דבאשבורן לפמש"כ דהמשקין בלא"ה מחוברין ועומדין אז שפיר מצטרף השיעור טופח להטפיח מכל המשקין ביחד, כיון דהמשקה עצמו יש בו דין צירוף. אשר לפ"ז י"ל דבצירוף אוכלין שע"י משקין שפיר בעינן דין חיבור ושיעור שם משקה דטופח להטפיח, והא דמהני כעין החרדל הוא משום דמיירי שיש בו לצרף טופח להטפיח, וכרישא דמתני' שם, אבל הא מיהא מוכרח דלענין חיבור המשקין עצמן באשבורן ליכא שום שיעורא, ולעולם הוא חשוב מחובר ועומד, וכדחזינן דהך כעין החרדל חשוב מחובר ליתר המשקין, וזהו דעת הרמב"ם, וכש"נ.

הלכות כלים פ"י הט"ו החצוצרת שמפוצלת חליות חליות אם אין יודע להחזירה אלא אומן ה"ז מקבלת טומאה כשהיא מחוברת, ואם יכולין הכל לפרקה ולהחזירה אינה מקבלת טומאה עכ"ל, ובהשגות ז"ל ומה שאמר שאם אין יכול להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה כשהיא מחוברת אבל אם הדיוט יכול להחזירה אינה מקבלת טומאה אפילו מחוברת דבר זה רחוק מאד ובהפך נמצא במשנה פכ"ו סנדל עמקי וכיס של שנצות הרי אלו מטמאין ומטהרין שלא באומן, אמר ר' יוסי והלא כל הכלים מתטמאין ומתטהרין שלא באומן אבל אלו אע"פ שמותרין טמאין שההדיוט יכול להחזירם וכן בגמ' דשבת לגבי ענבל וזוג אמרינן הואיל והדיוט יכול להחזירם אפילו נטלו ענבליהם טומאתם עליהם אלמא כיון שיכול הדיוט להחזירו כ"ש שהוא כמחובר ואפילו נתפרק וכ"ש בשעת חיבורו עכ"ל, והנה שיטת הרמב"ם דזהו המשנה דפי"א דכלים דתנן שם קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה, והיינו משום דבעגולה אינו יכול להחזירה אלא אומן ופשוטה גם הדיוט יכול להחזירה, אבל אכתי תמוה דהרי מהסוגיא דשבת שהביא הראב"ד מבואר להדיא דבהדיוט יכול להחזירו ג"כ מקבל טומאה, ובע"כ דלא נוכל לפרש כן המשנה, ועיין בר"ש שם שפירש פירוש אחר בהך דקרן עגולה, וזהו השגת הראב"ד דמהסוגיא דשבת הא מוכח דלא נוכל לפרש כן המשנה.

והנה בכלים פי"א תנן כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא וכו', ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' כלים דמפרש לכל הפרק שם דאיירי בכלי של פרקים שנפרק, וע"ז תנן דהפרק שיש לו שם בפ"ע טמא כשנפרק וזה שאין לו שם בפ"ע טהור כשנפרק, ושם תנן עוד נזם שהוא עשוי כקדירה מלמטה וכעדשה מלמעלה ונפרק כקדירה טמא משום כלי בית קיבול וכעדשה טמא בפ"ע, וברמב"ם פ"ט שם הל"ג ז"ל והעדשה מקבלת טומאה בפני עצמה מפני שיש לה שם בפ"ע, עוד תנן שם העשוי כמין אשכול ונפרק טהור, וברמב"ם שם ז"ל היה הנזם עשוי כמין אשכול ונפרק טהור מפני שאין בו בית קיבול ואין לכל גרגיר ממנו שם בפ"ע והרי אינו ראוי לתכשיט משנפרק עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל אני איני תולה אותם בשם אלא הטהורים מפני שאינם משמשים בפני עצמם כלום אלא ע"י חבורם עם השאר והטמאים מפני שמשמשים בפ"ע עכ"ל, ולכאורה צ"ע דהרי בקבלת טומאה בעינן דוקא כלי מעשה, ובלא"ה לא מקבל טומאה, וכדאיתא בשבת דף נ"ח ע"ב מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנאמר כל דבר וגו' תעבירו באש אפילו דבור יבא באש, והיינו משום דבעינן דוקא כלי מעשה, וע"כ ילפינן דמשמיע קול חשוב כלי מעשה, וכן הוא בדף ס"ג ע"ב שם דתכשיט כל שהוא טמא מכל כלי מעשה, והיינו דגם תכשיט חשוב מעשה, וכן טבעת בהמה וכלים דתנן בפי"ב דכלים דטהורה הוא ג"כ משום דבעינן דוקא כלי מעשה דאדם, ואין תשמיש ותכשיט בהמה בכלל, הרי מיהא פשוט דבעינן דוקא כלי מעשה, וא"כ הא קשה לדעת הרמב"ם למאי מהני מה שיש להן שם בפ"ע, אבל מאחר דאינן ראויין לתשמישן ולתכשיטן, א"כ הא לא הויין שוב כלי מעשה ואיך טמאין.

והנראה בדעת הרמב"ם, דס"ל דשני דינים הם, דבעינן שיהא כלי, שזהו יסוד הדין שנאמר בזה הגזה"כ דטומאה, דכלים מקבלים טומאה ושאר דברים אין בהן דין קבלת טומאה, ועוד בעינן שיהא כלי מעשה, דהיינו או לתשמיש או לתכשיט. ונ"מ ביניהם, דבהך דינא דבעינן שיהא ראוי לתשמיש גם שני כלים נפרדים אם בין שניהם הרי הן ראויים לתשמיש הרי הן מקבלין טומאה, וכמבואר בהסוגיא דשבת דף נ"ח דנטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהן ופריך הגמ' למאי חזו ומשני הגמ' הואיל שההדיוט יכול להחזירו, והרי הא דהדיוט יכול להחזירו אינו מועיל רק לענין שלא יהא חשוב נשבר ולענין שיהיו חשובין ראויין לתשמיש, אבל אכתי מאחר דנטלו ענבליהן א"כ הרי הן כשני כלים נפרדים שיחדיו הן ראויין לתשמיש ותניא דטמא, הרי להדיא דלא בעינן שיהא ראוי לתשמיש בפ"ע, אלא כל שראוי לתשמיש עם שאר כלים שפיר חשוב כלי מעשה ומקבל טומאה. אכן כ"ז הוא לענין הדין דכלי מעשה,. אבל לענין הדין כלי, בזה בעינן שיהא כל אחד בפ"ע חשוב כלי, ובלא"ה לא מקבל טומאה, דאין שני חצאי כלים מצטרפין, דיש עליו דין כלי ע"כ הוא מקבל טומאה, משא"כ אם אין וע"כ זהו דתנן כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא, ור"ל דכל שיש לו שם בפ"ע אז הוי בפ"ע כלי שלם, וכיון לו שם בפ"ע, אז אין לו דין כלי כלל ואינו בר קבולי טומאה ואינו מועיל לו מה דחזי לתשמישי' בהדי אחריני, אבל מ"מ מאחר שהוא בפ"ע אינו כלי אינו בר קבולי טומאה בפ"ע וכש"נ. וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"ט שם הל"א ז"ל וכל כלי מתכות שיש לו שם לווי אינו מתטמא בפ"ע מפני שהוא כמקצת כלי, וכן עיין בר"ש פי"א דכלים שם שהביא מהספרי זוטא דילפינן לה מקרא דכלי מתכות תלויין בשם, והיינו דזהו דילפינן לה דדין כלי שלהן תלוי בשם בפ"ע, והיינו כמש"כ.

ולפ"ז הרי ניחא דברי הרמב"ם בהך דחצוצרת, דהרמב"ם מפרש להמשנה דקרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה דתלוי בהדיוט יכול להחזירה, משום דס"ל דכל שההדיוט יכול להחזירה אינו חשוב חיבור לעשותן יחד כלי אחד, וא"כ הרי בעינן שבאחד בפ"ע יהיה לו שם בפ"ע, דבלא"ה לא הוי כלי, וכיון שאין להם שם בפ"ע ולא הוי כלי בפ"ע, ממילא אין בהן קבלת טומאה כלל, משא"כ בעגולה, דאינו יכול להחזירה אלא אומן, והויין חיבור זל"ז שיהיו יחד כלי אחד, וממילא לא איכפת לן בשם בפ"ע, כיון דמחוברין יחד להיות כלי אחד, וע"כ טמאה. וניחא מה דבזוג וענבל טמאין בהדיוט יכול להחזירה, דהתם הא טמאין גם בנטלו ענבליהן, ומדמקבל טומאה בפ"ע הרי בע"כ דחשוב כלי בפ"ע, או דיש לו שם בפ"ע, או משום דיש לו בית קיבול, וכל שיש לו בית קיבול חשוב כלי, משום דלא גרע כלי מתכות משאר כלים דכל שיש לו בית קיבול הוי כלי, וכדתנן גבי נזם דהקדירה טמאה משום שיש לה בית קיבול, אלא דפרכת הגמ' הויא נטלו ענבליהן למאי חזו, ר"ל וא"כ אף דהוו כלי אבל אכתי אינן כלי מעשה, כיון דאינן ראויין לתשמישן, וע"ז משני הגמ' הואיל והדיוט יכול להחזירן ע"כ מקבלין טומאה וטמאין, וכש"נ דלענין דין תשמיש וכלי מעשה גם שני כלים נפרדים שראויין לתשמיש ביחד טמאין ומקבלין טומאה, משא"כ בחצוצרת שמפוצלת, דכל אחת בפ"ע אין בה דין כלי כלל, ע"כ כל שהדיוט יכול להחזירה אינן חיבור יחד, וכיון דלענין דין כלי בעינן שיהא בו בפ"ע דין כלי, ע"כ טהורה בהדיוט יכול להחזירה. והרי הך דקרן עגולה תנן לה בהך פרקא דיש לה שם בפ"ע, והיינו משום דזהו דין טהרתה, וכן פסקה הרמב"ם ג"כ בהדי הנך דאין להן שם בפ"ע דטהורין, והיינו כמש"כ.

ונראה דגם דעת הראב"ד דלענין דין כלי בעינן שיהא בו בפ"ע דין כלי, ולענין דינא דכלי מעשה מצטרפין שני כלים נפרדים לתשמיש אחד, והא דכתב לעיל אני איני תולה אותו בשם אלא בראויין לתשמיש, היינו משום דס"ל דהדין כלי אינו תלוי כלל בשם, אלא בראוי לתשמיש, וכל שראוי לתשמיש יש בו דין כלי, וכל שאינו ראוי לתשמיש אין בו דין כלי כלל, ולדעת הראב"ד כל הכלים שתשמישן יחדיו כשהם מפורדין, א"כ כל אחת מהן מקרי ראויה לתשמיש כשהיא מפורדת, וע"כ דין כלי עליהן גם בפ"ע, וכל שתשמישן בחיבור דוקא אז כ"א בפ"ע אין בו דין כלי כלל, וע"כ זהו שכתב אני איני תולה אותו בשם אלא בתשמיש, ר"ל דדין כלי שלהן תלוי בתשמישן כמו שהוא. ולפ"ז גם הכא בחצוצרת, לענין דינא דהדיוט יכול להחזירה, אף אם אין בה דין חיבור של כלים להיות כלי אחד, אבל הלא ראוי' היא לתשמיש, וא"כ ממ"נ חשובה כלי, או דכולהו ביחד חד כלי מיקרו, או דגם כל אחד בפני עצמו חשוב כלי, כיון שראוי לתשמישו כמו שהוא בלא דין חיבור, וא"כ הוי כשני כלים נפרדים שראויין לתשמיש ביחד, דחשוב עי"ז כל אחד בפני עצמו כלי שלם, וה"נ דכוותה. וזהו שהביא מסוגיא דשבת גבי זוג וענבל דהיכא דהדיוט יכול להחזירן מקרי גם כשהם בפ"ע ראויין לתשמיש, וממילא דהויין כלי גם בפ"ע, וכשיטת הראב"ד דכל דמקרי ראוי לתשמיש חשוב כלי שלם, ולפ"ז כל דהדיוט יכול להחזירן בודאי דמקבלין טומאה וטמאין ממ"נ, משא"כ לדעת הרמב"ם דדין כליין של כלי מתכות אינו תלוי בתשמיש, אלא בשם בפ"ע, ע"כ מחלק דלענין ראוי לתשמיש לא בעינן דין חיבור, וטמא גם בהדיוט יכול להחזירו, אבל לענין דין כלי דבעינן שיהא בפ"ע חשוב כלי, ע"כ כל שאין לו שם בפ"ע ואינו חיבור ממילא לא הוי כלי ואינו מקבל טומאה וטהור, וכש"נ.

והנה בסוגיא דשבת דף נ"ח שם על נטלו ענבליהן למאי חזו, אמר אביי הואיל שההדיוט יכול להחזירו, מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור, [עיי"ש בפירש"י דהפרכא היא דמדהוי חיבור ש"מ דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו, ואע"ג דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדרי' לאו שלם הואן, וכ"ת ה"ק אע"ג דלא מחבר כמחבר דמי, והתניא מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה וכו' ואמר רבה ד"ת בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו וכו' אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, איתמר נמי אמר ריב"ח הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, רי"א הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק, ומסקנא דפליגי אם בעינן מעין מלאכתו הראשונה ואיפוך דריב"ח ור"י, ע"כ הסוגיא שם, הרי להדיא דאע"ג דהדיוט יכול להחזירו מ"מ חשוב זוג וענבל חיבור, דכי נתפרקו כנשבר דמי והן טהורין, אם לא משום דראוי להקישו ע"ג חרס או לגמע בו מים, וכן מועיל החבור לעשותן כלי אחד, מדמייתי הגמ' מהך דזוג וענבל חיבור לענין נשבר, ש"מ דתרווייהו חד דינא להו, דביחד הויין חבור להיות כלי אחד וכשנתפרקו יהיו כנשברין, ומבואר מתוך הסוגיא דאע"ג דההדיוט יכול להחזירו ג"כ הוי חיבור להיות כלי אחד יחדיו, וזהו להדיא דלא כמש"כ בדעת הרמב"ם דכל שהדיוט יכול להחזירו לא הוי חיבור. אם לא שנימא דזהו גופא מייתי הגמ' דמדהוי חבור ש"מ דאין הדיוט יכול להחזירו, אשר זה דוחק.

אלא דנראה, דהא דתלי הגמ' דהואיל דהזוג והענבל חיבור ש"מ דכי נתפרקו חשיבי מפורקין וניטל מקצתו, ולא מהניא הא דהדיוט יכול להחזירו, אם נימא דעל כן חשיבי נשברין ואינן עוד כלי, או דנימא דעל כן כ"א בפ"ע חשוב אינו ראוי לתשמיש, במחלוקת שנוי, דלדעת הראב"ד שסובר דכל דין כלי תלוי בתשמיש, א"כ קאי הגמ' גם לענין דין כליין, דהואיל דכי נתפרקו ואינם מחוברין חשיבי אינם ראויין לתשמיש, ממילא שוב לא הוי כלי ג"כ, דכל שאינו ראוי לתשמיש לא הוי גם כלי, משא"כ לדעת הרמב"ם דדין כלי בשל מתכות תלוי בשם, א"כ צריך לפרש דהסוגיא קאי לענין אם חשיבי ראויין לתשמיש, אבל לא לענין דין כלי, דהרי הגמ' משני הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס, א"כ הא הויא המסקנא דהכל תלוי בתשמיש, והרי דין כלי להרמב"ם הא תלוי בשם בפ"ע, אלא ודאי דהכא קיימא הסוגיא לענין אם חשובין ראויין לתשמיש כל פרק בפ"ע, וע"ז הוא דקאמרה הגמ' דכיון דחשוב חיבור ש"מ דחשוב ניטל מקצתו כשנתפרק, ולא הויין ראויין לתשמיש אם לא משום דראוי להקישו ע"ג חרס או לגמע בו מים, וכדמשני הגמ'. ולפ"ז הרי לא קשה מה דפסק הרמב"ם דכל דהדיוט יכול להחזירה לא הוי חיבור מהא דהזוג והענבל חבור, ואע"ג דהדיוט יכול להחזירו, דהך דהזוג והענבל דקיימא לענין דין ראוי לתשמיש, ובזה מועיל גם חבור של הדיוט יכול להחזירו, משא"כ לענין לעשותן כלי, וכמו בחצוצרת של פרקים דאיירי לענין לעשותן כלי ביחד, וכמש"נ דהתם אין להן שם בפ"ע וכל פרק בפ"ע לא הוי כלי כלל, בזה להרמב"ם חיבור של הדיוט יכול להחזירו לא חשוב חיבור וטהורין לגמרי. ולדעת הראב"ד דס"ל דהסוגיא קיימא גם לענין דין כלי, א"כ מוכרח מהסוגיא דחיבור של הדיוט יכול להחזירו חשוב חיבור גם לעשותן כלי.

והנה סיים הראב"ד ז"ל אלמא כיון שיכול הדיוט להחזירו כ"ש שהוא כמחובר ואפילו נתפרק וכ"ש בשעת חיבורו, וכבר נתבאר דדעת הראב"ד דאפילו אם הן מפורקין ג"כ הויין כלים המקבלין טומאה ומשום דכן הוא תשמישו במפורק, אלא דזהו שהוסיף דגם חיבור שההדיוט יכול להחזירו ג"כ חשוב חבור לאשוויי' כלי, וכש"נ דלדעת הראב"ד מבואר מסוגיא דשבת דגם היכא דהדיוט יכול להחזירו חשוב ג"כ חבור לענין דיני כלים, וכש"נ. פי"ד ה"ח וה"ט כלי שהיתה הטומאה בתוכו והכניס הכלי לאויר כלי חרס ושפת הכלי הטמא חוץ לכלי חרס אע"פ שהטומאה מכוונת בתוך כלי חרס ה"ז טהור שנאמר אל תוכו לא אל תוך תוכו, וכן אם הי' כלי חרס טמא והכניס לאוירו כלי אחר שיש בו אוכלין ומשקין ושפת הכלי האחר חוץ לכלי חרס וכו' הרי אלו טהורין שנאמר כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו וכו', היתה הכוורת או הקופה או החמת וכיוצא בהן נקובין אינן מצילין, אלא אם הי' השרץ לתוכן ושלשלן לאויר כלי חרס הטהור נטמא, ואם היו אוכלין או משקין לתוכן ושלשלן לאויר כ"ח הטמא נטמאו, וכמה יהי' בנקב אם הי' בכלי שטף במוציא זיתים, ואם הי' בכ"ח העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים והעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה, והעשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו עכ"ל, ובהשגות ז"ל אם הי' בכלי שטף וכו' זה ההפרש לא נמצא בשום מקום לענין צמיד פתיל, וההפרש שביניהם לענין קבולי טומאה הוא דבכ"ח אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רמון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון וכו' אבל לענין הצלה מאויר הטומאה כולן שוין כלומר למה שהוא מיוחד אזלינן, ומשנה שלמה היא פ"ח עיין ותמצא עכ"ל.