חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 64

ולפי דברינו הדבר מבואר היטב, דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"ג ממטמאי מו"מ הל"א בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה מטמא כלים במגע ומטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט ומטמא משכב ומרכב כנדה עכ"ל, הרי דבועל נדה לכל טומאותיו יליף מנדה ושוה אלי', דכל שהנדה מטמאה הוא מטמא, ומשום דבקרא כתיב ותהי נדתה עליו ויליף מנדה לכל דבר, אשר ע"כ ס"ל להרמב"ם, דה"ה בהך דינא דנדה אינה מטמאה לאברים, אע"ג דהוא חידוש דין מסויים בגוף המטמא של הנדה וכיוצא בה, מ"מ ס"ל להרמב"ם דלא חמיר בועל נדה מנדה עצמה, וכיון דנדה אינה מטמאה לאברים ממילא גם בועל נדה אינו מטמא רק כולו ולא מקצתו. אכן לענין הדין של אבן מסמא, ס"ל להרמב"ם, דכיון דהוא זה טומאה מחודשת מהלכה למ"מ בזב וחביריו, ואינו בכלל דין משא שנאמר בקרא ובכה"ת כולה, דהוא רק במשא ממש, ע"כ לענין זה לא יליף בועל נדה מנדה, דהקרא דותהי נדתה עליו קאי רק על הטומאות שנאמרו בפרשה, ולא על טומאה ודין מסויים שנאמר מהלכה, ואין דין אבן מסמא נוהג רק בזב וחביריו, שנאמרה בהן ההלכה, אבל בועל נדה טומאת משאו היא דוקא במשא ממש שנישא מחמתו ומכחו, כמו כל טומאת משא של כה"ת כולה. ולפ"ז הדר דינא בבועל נדה, דבנישא מקצתו חשוב באמת רק משא מקצתו, ולא משא כולו, דהשאר שלא נישא לית בי' תורת משא, וכמו בכה"ת כולה דבנישא מקצתו לא נישא כולו, אשר ע"כ ממילא דבבועל נדה מיחשבא משא מקצתו באמת טומאת אברים ולא טומאת כולו, והרמב"ם לטעמי' דס"ל דנדה אינה מטמאה לאברים, ע"כ זהו שכתב דבועל נדה צריך דוקא שישאנו כולו, ומשום דגם בועל נדה כנדה דאינו מטמא רק כולו ולא מקצתו כנדה.

ועיין ברמב"ם פ"ג מביאת מקדש הל"ב שכתב וז"ל שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד ת"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלש מחנות וכו' מפני שהוא מטמא בביאה מה שאין הזב מטמא, ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות וכו' מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא עכ"ל, וקשה דהרי במת ליכא שום טומאת משכבות ולמה נקט הרמב"ם דוקא משכב ומושב שתחת האבן דהוא זה דין אבן מסמא. והנה דברי הרמב"ם הם מהספרי נשא דאיתא שם חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא מה שאין כן במת, אכן הספרי הי' אפשר לפרש על טומאת אבן מסמא של טומאת משא, דעצם טומאת משא איתא גם במת, וכל חומרתו של זב בזה: היא מה שמטמא באבן מסמא, אבל הרמב"ם דמפרש לה על טומאת אבן מסמא של מו"מ צ"ע כנ"ל. ובלא"ה צ"ע דברי' הספרי, דהרי בזב איכא כמה חומרות ממת, שמטמא בהיסט ומטמא מו"מ, ולמה נקט הספרי דוקא לחומרא דאבן מסמא. אכן לפמש"כ דברי הספרי והרמב"ם מיושבים היטב, דהנה הרי גם בועל נדה שוה בשילוחו לט"מ, וכדתנן בזבים פ"ה מי"א דבועל נדה כטמא מת, ומפרש לה בפסחים דף ס"ח: דלמחנותם קאמר יעו"ש, והרי בועל נדה כזב לטמא מו"מ ולטמא בהיסט, אכן טומאת אבן מסמא לפמש"כ ליתא בבועל נדה, וזהו דנקט הספרי לחומרא זו של אבן מסמא שהיא שישנה בזב גם לגבי בועל נדה ששוה בשילוחו לט"מ. ומזה סייג לדברינו, דלענין טומאת אבן מסמא שהיא מהלכה למשה מסיני, בועל נדה שוה לכל הטמאים, ואין דינו כנדה בזה, וכמש"כ.

והנה בתו"כ פ' מצורע מרבינן לטמא אבן מסמא במשכבות ומושבות, וצ"ע הך אבן מסמא במאי קאי, אם כשאין הזב נישא כלל על המו"מ, רק שהוא ע"ג אבל אינו נישא עליו, א"כ הרי טהור, וכדקי"ל דבעינן שינשא רובו על המשכב, ואם בנישא רובו עליו, א"כ הרי הוי משכב ומושב ממש, ובמאי נתחלק משאר משכבות ומושבות דצריך ריבויא, הלא זהו עצם משכב ומושב, מה שהזב נישא עליהם, ואיזה תוספת דין יש באבן מסמא, וצ"ע. והנה תרי דיני יש במשכבות, חדא דאינו נעשה מו"מ אלא בנשיאת רובו, והוא זה מעצם שם משכב דאינו נחשב משכב אלא כשנישא רובו, ועוד דאפילו אם הוה משכחינן שיחול בי' שם משכב, אבל הרי קי"ל דנדה אינה לאברים, וא"כ אין בו טומאת משכב כי אם כשכל הזב נישא עליו, דיש כאן טומאת משכב מהזב כולו, אבל כל שנישא רק מקצתו א"כ הרי אין כאן מטמא שלם לענין המשכב, וטהור משום הדין דנדה אינה מטמאה לאברים. ונ"מ בין הנך תרי דיני, דאי משום דין שם משכב שאינו אלא בנשיאת רובו, א"כ ברובו סגי, דכל שנישא רובו שם משכב בי', משא"כ משום הדין דאינה מטמאה לאברים, א"כ בעינן לטומאת המשכב דוקא לכולי' זב, דכל שאינו כולו הרי הוי בכלל אברים דאינם מטמאין. ולפ"ז הרי ניחא הא דמרבינן אבן מסמא במו"מ, דנ"מ לענין דנטמא בנשיאת רובו של הזב, דאלא"ה הרי בעינן דוקא כולו משום דינא דנדה אינה לאברים.

אלא דצ"ע מה מועיל הדין דאבן מסמא לענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים, בשלמא בטומאת משא מועיל הדין דאבן מסמא דא"צ עצם נשיאת החפץ רק שיהא ע"ג, וממילא דכשהוא תחת מקצתו ה"ה תחת כולו, ויש כאן דין משא על הזב כולו, אבל במו"מ, דאף דמרבינן לדין אבן מסמא, אבל הרי עכ"פ בעינן דוקא לעצם מעשה המשא, וא"כ המקצת שאין בו מעשה המשא לית בי' תורת מו"מ, דוגמת משא של כה"ת דנישא מקצתו לא נישא כולו, א"כ סוף סוף דין אברים בי', ומאי מהני דין אבן מסמא להדין דנדה אינה מטמאה לאברים, וצ"ע. אכן נראה, דמלבד הסברא דכשהוא תחת מקצתו הרי הוא ממילא תחת כולו עי"ז המקצת, אלא דגם בעצם הדין של אבן מסמא נאמר דמקצת הזב מועיל ככולו, ויסודו הוא על דינא דנדה אינה מטמאה לאברים, וע"ז אמרינן דכ"מ דאיתרבי טומאת אבן מסמא ישנה לאברים, וגם מקצתה מטמאה. אשר ע"כ מו"מ ומשא והיסט דאיתרבו בהו אבן מסמא בבנין אב לכל הנישאין איתנהו לאברים, משא"כ מגע ותוך כ"ח דלא אתרבו לאבן מסמא אית בהו הך דינא דאינה לאברים, וכיון דבמגע הרי מגע מקצתו הוי מגע כולו, א"כ ממילא דהך דינא דאינה מטמאה לאברים ליתי' רק בטומאת תוך של כ"ח, והן הן דברי הרמב"ם דנקט להך דינא דנדה אינה מטמאה לאברים רק בטומאת תוך של כ"ח ולא זולת, וכש"נ. ונראה דהכי מתבאר גם מהא דתנן בזבים פ"ד מ"ז הי' יושב ע"ג המטה וד' טליות תחת ארבע רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ר"ש מטהר, וטעמא דת"ק מבואר בשבת דף צ"ב משום דזהו דין דין בכה"ת דכל שזה אינו יכול וזה אינו יכול כולי מעשה קעביד, וע"כ גם הכא נחשב שהזב נישא על כולם, ור"ש לטעמי' דס"ל גבי שבת דבזה אינו יכול וזה אינו יכול כולם פטורים, וע"כ גם הכא אין הזב נישא על כל אחד בפ"ע.

ולכאורה צ"ע, נהי דמועיל הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול להחשב נישא על כאו"א, אבל לענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים הרי קשה מה מועיל הא דזה אינו יכול וזה אינו יכול, הלא זהו דין בפ"ע בהזב גופי' דבעינן לכולי' זב לענין הטומאה, ולזה לא שייך כלל צירופא דזה אינו יכול וזה אינו יכול, וא"כ אכתי איך מתטמאין הלא אין הזב מטמא לאברים, וצ"ע. אלא ודאי מוכרח הדבר כמש"כ, דלענין הדין דנדה אינה מטמאה לאברים מועיל דין אבן מסמא דאתרבו במו"מ דבמקצת הזב סגי, וכל הדין דבעינן רובו הוא רק משום עצם שם משכב דבעינן שינשא רובו עליו, ונמצא דאנו דנין הכא רק לענין שם משכב ולא לענין הטומאה, ושפיר תנן דכל שזה אינו יכול וזה אינו יכול מצטרפי שיחול על כולהו דין משכבות, וממילא דכולן טמאין, ומיושב היטב דעת הרמב"ם דהדין דנדה אינה מטמא לאברים הוא רק באויר כלי חרס, וכש"נ. הלכות אבות הטומאות פ"ג הל"א נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבלה וכו' אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד וכו' וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהוא כזית עכ"ל, דין זה דבעינן כזית מבואר בזבחים דף ע' דאיתא שם ור"מ האי נבילה מאי עביד לי' לשיעור אכילה בכזית ותיפוק לי מקרא קמא מדאפקי' רחמנא בלשון אכילה חד לשיעור אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס, ולפי"ז הרי קשה על הרמב"ם שהשמיט להך דינא דמצטרף בכדי אכילת פרס וכמבואר בגמ', וצ"ע.

ונראה לומר בזה, דהנה מבואר הכא בדברי הרמב"ם דטומאת נבילת עוף טהור היא במקום בית הבליעה, והרי בכל אכילות דעלמא בכה"ת הרי ליכא כלל מקום מסויים היכן שנעשית האכילה, כי אם דעיקר דינו הוי רק דין מעשה אכילה, במה שעושה את הדבר שיהא בלוע ונאכל, והכא הרי תלי לה הרמב"ם בדין מקום בית הבליעה, וגם דהרי בכל אכילות דעלמא הרי לאחר הבליעה היא שנעשית האכילה, וכל זמן שהוא בבית הבליעה אין עליו עוד שום דין אכילה, וכמבואר בכתובות דף ל' ע"ב גבי תרומה דכשהיא בבית הבליעה עוד אינו חייב עלי' משום אכילה דזרות, ולאחר מקום בית הבליעה הלא כבר נחשב לאחר האכילה, וא"כ הא ממילא נמצא דבאמת אין כאן כלל מקום שנעשה בו האכילה, כי אם דיש רק מעשה אכילה במה שעושה את הדבר בלוע ונאכל, וא"כ ה"ה בנבלת עוף טהור אם אך היתה טומאתה טומאת אכילה א"כ הרי לא הי' בזה ג"כ מקום מסויים בטומאתה, כי אם דהוה חשיבא טומאת מעשה, ומדפסק הרמב"ם דטומאת נבלת עוף טהור היא במקום בית הבליעה, בע"כ ש"מ דדעת הרמב"ם דטומאתה אינה טומאת אכילה, ורק טומאת מקום, דכן הוא הגזה"כ בנבילת עוף טהור, שאם היתה במקום בית הבליעה שהוא מקום מעשה האכילה מטמאה, אבל לא דעצם מעשה האכילה הוא המטמאו. ובהכי מתבאר היטב לשון הרמב"ם שכתב ז"ל וזה שנאמר תאכל, ר"ל דהויא פרכא על מה שפסק מתחלה דטומאתה אין בה דין טומאת אכילה, רק במקום אכילה, ע"ז הוא דפריך דהלא נאמר תאכל, ומתרץ זאת בדרשת הגמ' דהקרא דתאכל בא להורות דשיעורה בכזית.

ולפי"ז הא ניחא מה שהשמיט הרמב"ם להך דינא דמטמאה בכדי אכילת פרס, משום דההילכתא דבכא"פ לא נאמרה רק על עצם דין אכילה, משא"כ הכא דטומאתה אינו תלוי' בדין אכילה עצמה, כי אם במקום אכילה, דבזה שהיא במקום אכילה היא מטמאה, ע"כ לית בה הך דינא דבכא"פ, ודינה ככל טומאות דעלמא דבעינן שיעורא בב"א. אלא דהא גופא קשיא, דמאחר דבסוגיא דזבחים הרי מבואר דמצטרף בכדי אכילת פרס, ש"מ דטומאה זו הויא טומאת אכילה, ולמה פסק הרמב"ם דאינה רק טומאת מקום בית הבליעה ולא טומאת אכילה. אכן בזה י"ל, דסמך על הא דדרשינן בספרא מקרא דנפש דאינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש, הרי דסיום מקומה ועיקר דין בית הבליעה לא ילפינן כלל מקרא דתאכל ורק מקרא דנפש, וש"מ דאינה טומאת אכילה. וכן מהא דצריך קרא בספרא שם דאינה מטמאה דרך יציאתה, ג"כ ש"מ דטומאתה אינה טומאת אכילה, דעל דין אכילה פשיטא דיציאה אינה בכלל אכילה. אלא ודאי דהויא רק טומאת מקום של בית הבליעה ולא טומאת אכילה, וע"כ שפיר צריך קרא דנפש לסיים מקומה זה, וכן שפיר צריך קרא על זה שהיא במקום בית הבליעה דרך יציאתה דאינה מטמאה. והרי בסוגיא דזבחים איתא להך דרשא דבכא"פ לר"מ, ומפרש הרמב"ם דאידך תנאי פליגי וס"ל דאינה טומאת אכילה, וכדמוכח כן מהספרא שהבאנו. ויסוד לזה מהא דאיתא בנדה דף מ"ב אותו מקום של נבלת עוף טהור אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר בית הסתרים הוי, הרי להדיא דמקום בית הבליעה עצמו דהוי מקום בית הסתרים לרבא זהו מקום טומאתה של נבלת עוף טהור, וש"מ דלא הויא טומאת אכילה, דבמקום בית הסתרים הרי ודאי דאכתי לא נעשית האכילה, ומדמטמאה מוכח כמו שכתבנו דאידך תנאי פליגי ארבי מאיר, ופסק הרמב"ם כוותייהו וכהך סוגיא, וכמו שנתבאר.

הלכות טומאת אוכלין פ"ב הל"ד וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין תאנים שיבשו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין במקומן עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמ' דחולין אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הן כמחוברין עכ"ל, ובכ"מ שם ז"ל דהא בפ' העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכו' עכ"ל, וכן מבואר להדיא בחולין דף קכ"ז דתאנים שצמקו באיביהן מקבלין טומאה משום דחשיבי כתלושין, וצ"ע. ונראה דהראב"ד ג"כ לא השיג על תאנים שיבשו ורק על יבש האילן, והיינו משום דהראב"ד סובר לחלק בין יבש האילן ליבשו הפירות, ובמקום אבל אם יבשו בו פירות המוזכר בהראב"ד שלפנינו צ"ל אבל אם יבש ובו פירות אשר לפ"ז הרי מבואר בדברי הראב"ד גופי' הך חילוקא, דכשיבשו הפירות מקבלין טומאה, וכשיבש האילן והפירות לא יבשו הרי הן כמחוברין ואינן מקבלין טומאה, וההשגה היא על מה שכתב הרמב"ם דגם ביבש האילן מקבלין טומאה, וע"ז הוא שכתב דזה לא נזכר בגמ', וכבר הדבר מבואר כן במל"מ שם.

והרי הא דכשיבשו הפירות הרי הן כתלושין, הא זה לא שייך רק לגבי פירות וטומאת אוכלין, אבל לענין דין מחובר בכל התורה הלא לא שייך כלל הך דינא דיבשו, אלא דיש לפרש בתרי גווני, או דנימא דפירות שאני משאר דברים, דשאר דברים לא בטל חיבורן, ופירות משיבשו נתבטל חיבורן, או דנימא דגם פירות לאחר שיבשו הרי הן אז כשאר דברים המחוברין, אלא דלענין דין מחובר האמור בטומאת אוכלין לא מועיל דין מחובר שבכל התורה, ורק דין חיבור פירות ודין זרעים בעינן, וכדילפינן לה בספרא שמיני מקרא דזרע זרוע, והוי דין מסויים של חיבור פירות, וע"כ כשיבשו נהי דעדיין הם כמחוברין אבל דין זרעים ודין חיבור פירות דבעינן בטומאת אוכלין שוב לית בהו, וע"כ מקבלין טומאת אוכלין. ונראה דהראב"ד ס"ל דכל זמן שיש להן דין חיבור של כה"ת עדיין אינן מקבלין טומאה, ובע"כ דצ"ל דפירות שאני, דכשיבשו בטל מהן דין מחובר לגמרי, וע"כ מחלק דכל זה לא שייך אלא היכא שהפירות עצמן יבשו ואז בטל מהן חבורן, משא"כ היכא שהפירות עצמן לא יבשו, והן מחוברין באילן, ורק שהאילן יבש, א"כ הרי הן עדיין מחובר לכה"ת כולה, וע"כ אין מטמאין טומאת אוכלין ג"כ, דבעצם הדין דין מחובר של טומאת אוכלין שוה לדין מחובר של כה"ת, וכן מבואר להדיא בלשונו שכתב אבל אם יבש ובו פירות במחובר, ר"ל דכיון שהפירות להאילן עדיין מחוברין הן, א"כ הא נשארו בדין מחובר של כה"ת ואינן מקבלין טומאת אוכלין ג"כ.

ולדעת הרמב"ם צ"ל, או דס"ל דגם פירות שיבשו עדיין הן נשארין בדין מחובר של כה"ת כולה, אלא דשאני דין מחובר האמור בטומאת אוכלין, דבעינן שיהא בו דין זרע, וכשיבשו בטל מהן דין זרע, וע"כ ליכא חילוקא בין יבשו הפירות או שיבש האילן, ובשניהם ליכא בהו דין מחובר של זרע, וע"כ מקבלין טומאה, או דנימא דס"ל דגם ביבש האילן בטל מהן דין מחובר לכה"ת כולה, ומשום דפירות שאני משאר דברים, ולא ס"ל לחלק בין יבש האילן ליבשו הפירות, אלא דבכל גוונא לית בהו דין מחובר, וע"כ מקבלין טומאה.

והנה תנן בפ"א דמכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון או שסופו לרצון אע"פ שאין תחלתו לרצון ה"ז בכי יותן, וברמב"ם בפי"ב מהל' טומאת אוכלין ז"ל כל משקה שנפל על האוכל בתחלה ברצון בעלים אע"פ שאין סופו ברצון או שהיה סופו ברצון ואין תחלתו ברצון הכשיר, נפל שלא ברצונו אינו מכשיר, ובהשגות שם ז"ל לא תימא שנפל על האוכל בתחלה ברצון אלא שאם רצה בו תחלה לשום דבר תלוש אע"פ שנפל על האוכל שלא לרצון ואין בו רצון לא בתחלה ולא בסוף הרי הוא מכשיר עכ"ל, וטעם מחלקותן מבואר, דדעת הרמב"ם היא דהויין שני דינים, חדא תלישת המשקין, דבעינן שיתלשו לרצון, וכדדרשינן בספרא שמיני מקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי, דבעינן דוקא שיתלשו לצורך תלוש, דהיינו לרצון של צורך תלוש, וילפינן מיני' דכל מים שנתלשו שלא לרצון אינם בכלל משקה המכשיר כלל, ועוד בעיקר ההכשר בעינן שיהיו המים על הפירות ג"כ דוקא לרצון, וכדדרשינן וכי יותן דומיא דכי יתן דילפינן מיני' שיהא עיקר הכשר הפירות דוקא לרצון, וע"כ ס"ל להרמב"ם דתרתי בעינן, תלישת המים לרצון, ונתינתן על הפירות לרצון, והמשנה דתחלתו אע"פ שאין סופו וסופו אע"פ שאין תחלתו מפרש הרמב"ם דקאי על נתינת המים על הפירות, דסגי או שהיה לרצון בשעת נתינה או אח"כ בשעה שהיה משקה טופח עליהן, והראב"ד מפרש דתחלתו האמור במשנה היא תלישת המים, וסופו הוא נתינתן על הפירות, דבחדא מינייהו סגי, ואע"ג דילפינן להו מתרי קראי, מ"מ מהניא חדא מינייהו, משום דדעת הראב"ד היא דהא דדרשינן וכי יותן דומיא דכי יתן הוא ג"כ בתלישת המים, אלא דתרי גווני תלישה הן, או תלישתן מקרקע דילפינן מקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי, או תלישתן אח"כ בנתינתן על האוכלין, וזהו דילפינן מקרא דוכי יותן דומיא דכי יתן דבעינן שתהא תלישה זו לרצון, וכיון דתרי גווני תלישה הן ע"כ סגי בחדא מינייהו.

והכי מבואר לקמן בהל"ג שכתב הרמב"ם ז"ל משקין שנתלשו מן הקרקע שלא ברצון אינן מכשירין לפיכך אדם או כלים או פירות שנבללו במשקין ונתלשו שלא ברצון אע"פ שנגעו אוכלין באותן משקין ברצון לא הוכשרו שהרי אותן המים שלא לרצון נתלשו וכאילו הן עדיין בקרקע שאינן מכשירין עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל ואילו היו בקרקע ונתלשו משם לרצון וניתזו על האוכלין הלא הן מוכשרין וגם אלו כמו כן מוכשרין עכ"ל, ור"ל דגם אלו הרי בשעה שנגעו בהן האוכלין הותלשו ממקומן על האוכלין, וממילא דהוו תלושין לרצון דמכשירין. ולדעת הרמב"ם נ"ל, דנ"מ להיכא שנגעו בהן אוכלין כשהן במחובר והיתה אז מחשבה לרצון ואח"כ כשנתלשו לא היתה בהן מחשבת רצון, דלענין דין נתינתם על האוכלים דילפינן מכי יתן נראה דמהניא מחשבתו שמקודם שהיתה בשעת חיבורם, לענין זה דכשנתלשו והיה משקה טופח עליהן הוכשרו, דהמחשבה הראשונה הועילה שהמשקים הם לעולם על הפירות ברצון, משא"כ לענין דין תלישת המים דילפינן מקרא דוכל משקה, הרי בעינן שיהא לרצון בשעת תלישה, ולא מהניא מחשבתו הראשונה, וגם דבמחשבתו הראשונה לא היתה כוונת תלישה כלל, וא"כ הרי שפיר יכול להיות שנתינת המים על האוכלין יהיה לרצון ודין תלישתן יחשב שלא לרצון. וגם דיוכל להיות באופן שנתינת המים היתה רק סופה לרצון, דחשיבא נתינה לרצון, ותלישה אין בהם לרצון, כיון דכבר הם על האוכלים מתחלה עוד קודם מחשבתו. וגם דהרי י"ל דבנגיעת האוכלין להמים כ"ז שהמים במקומן לא מיחשבא תלישה כלל, וא"כ אם אח"כ היתה תלישתן שלא לרצון אינן מכשירין משום דהויין תלושין שלא לרצון. אשר ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דאע"פ שניתנו המים על האוכלין לרצון אם אך נתלשו שלא לרצון אינם מכשירין, כיון דמצינו הרבה גווני דיוכל להיות שאע"פ שניתנו על הפירות לרצון מ"מ לא נתלשו לרצון.