חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 63

ולפי"ז הרי גם הכא בקורות, כיון דהויין אהל טפח על שלמטן לגבי הבית, ומועילין לחצוץ על הבית לבין טומאת המת שבתוכן, אם כן הרי ממילא פקע טומאת אהלו של קבר מלמטה בהבית, ונמצא דלדעת הראב"ד לא נוכל לפרש משנתינו דאם יש בו פו"ט הכל טמא דהוא משום קבר, כיון דלדעת הראב"ד אין כאן טומאת אהל של קבר כלל על שלמטה בהבית, והקורות עצמן נעשין אהל החוצץ על שלמטן, כיון דיש בהן פו"ט. האומנם דדברי הראב"ד דביש בהקבר חלל טע"ט פנוי אינו מטמא באהל יש לפרשן בתרי גווני, או משום דביש בהקבר חלל טע"ט פנוי חשוב אהל הקבר גופי' אהל החוצץ על הטומאה של תוכו, וע"כ שוב אינו מטמא באהל, או דנימא דלאו מדין חציצה על הטומאה אתינן עלה, אלא דבגוף הקבר הוא דהוי דין בפ"ע דבעינן דוקא שתהא הטומאה בתוכו רצוצה, ובלא"ה אין זה קבר, ואם נימא כן הא נוכל לאוקמי מתניתין היכא שהטומאה ממעטת את החלל טפח, ואז מטמא גם למטה באהל כדין קבר, ולא אמרינן שהאהל שלמטה חוצץ, כיון דלא מצינו כלל בדעת הראב"ד דחציצת אהל של הקבר תפקיע ממנו דין קבר. אכן נראה דיסוד הך דינא של הראב"ד הוא מהסוגיא דנזיר דף נ"ג דמייתי שם הגמ' על טומאת קבר הא דאמר מר ט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, וא"כ הא מבואר בהך סוגיא לדעת הראב"ד דעיקר דין טומאת אהל של קבר הוא רק ע"י ההילכתא דט"ר בוקעת, הרי להדיא דלא סגי במה שגוף הטומאה רצוצה היא, כ"א דצריכינן לעצם הדין בקיעה של רצוצה, וע"כ כל דאיכא אהל החוצץ למטה ואין בו דין בקיעה שמה שוב אינו מטמא משום טומאת אהל של קבר. אלא דעיין בראב"ד פכ"ד שם דמפרש להמשנה דקורות באופן אחר דלא איירי כלל בדין קבר, וא"כ ניחא דעת הראב"ד.

ולדעת הרמב"ם צ"ל דלטעמי' אזיל דפסק בפ"ז שם דההלכה דקבר נאמרה ביש בו חלל טפח על טפח פנוי, הרי דס"ל דהקבר בעצמו אינו נעשה אהל החוצץ על טומאתו, כיון דאיהו גופי' הוי מעצם הטומאת קבר, וה"נ לענין למטה ג"כ לא שייך לומר דהקבר יהי' אהל החוצץ, כיון דאיהו גופי' עצם הטומאה, ואין כאן דבר החוצץ בפני הטומאה. האומנם דאכתי יש לחלק, דמהא דפסק הרמב"ם דביש בו חלל טע"ט הוי קבר ומטמא באהל הרי לא שמעינן רק דאהל הקבר לא הוי חציצה, משא"כ הכא גבי קורות, דאהלן של הקורות שהוא על הבית למטה הא הוי אהל בפ"ע, ובכה"ג לא מצאנו שלא יחוץ האהל. וכן במש"כ דלדעת הראב"ד אין טומאת הקבר יורדת למטה לתוך אהל הבית, ג"כ צ"ע מהא דתנן בפ"ט דאהלות בארון שהוא חקוק בסלע דאם רחבה מלמעלן וצרה מלמטן הנוגע למטה טמא, הרי דהטומאה יורדת למטה, ולא אמרינן דהאהל שלמטה חוצץ בפני טומאת הקבר שבו. אלא דכפי הנראה בדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ז שם הוי יסוד פלוגתתן, דדעת הרמב"ם דטומאת אהל של קבר נאמרה בין על תוכו ובין גגו וכתליו, וע"כ מטמא באהל גם ביש בו חלל טפח פנוי, ואין כאן אהל החוצץ כיון דגם גגו וכתליו הם בכלל הקבר ומטמאין באהל, ולגבייהו הא ליכא אהל החוצץ כלל, ודעת הראב"ד היא דחלוק דין טומאת מגע של קבר מטומאת אהלו, דטומאת מגעו נאמרה גם על גגו וכתליו, וע"כ מטמא במגע בכל גווני, גם ביש בו חלל טפח פנוי, וטומאת אהלו ליכא רק על תוכו לא על גגו וכתליו, וע"כ ביש בו חלל טע"ט איכא על תוכו דין חציצת אהל, ושוב אין בו טומאת אהל של קבר.

ולפי"ז הרי ניחא הא דתנן בארון שהוא חקוק בסלע דהנוגע בו מלמטה טמא, ואע"ג דאיכא אהל החוצץ, כגון דהתם מיירי בטומאת מגע, וטומאת מגע הא איתא בכל גווני, וכן ניחא דעת הרמב"ם הכא בקורות דטמא הבית משום טומאת אהל של קבר, ואע"ג דאיכא אהל החוצץ בהבית, כיון דס"ל דגם גגו וכתליו הם בכלל קבר ומטמאין באהל, וא"כ הא ליכא אהל החוצץ כלל מהקבר, כיון דגם הצד שלמטה של הקורה הוא בכלל קבר ומטמא באהל, וע"כ שפיר ס"ל דטמא הבית משום קבר, ומיושב היטב דעת הרמב"ם והראב"ד כמש"כ.

הלכות טומאת צרעת פט"ז הל"ח מי שהי' עומד בבית מנוגע ופשט ידיו חוץ לבית וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת השיעור נטמאו הטבעות אעפ"י שהם בחוץ, וכן העומד בחוץ ופשט ידיו לבית מנוגע וכו' ואם נשתהו שם כדי אכילת השיעור נטמאו טבעותיו ואם לאו טהורות עכ"ל דין זה מבואר במשנה נגעים פי"ג מ"י היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת פרס טמאין, היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר"י מטמא מיד וחכ"א עד שישהה כדי אכילת פרס, אלא דקשה ממ"נ אם ברישא דהיה רובו בפנים אמרינן דשדי מיעוטו בתר רובו והוי ככולו בפנים, א"כ בסיפא שהיה בחוץ ופשט ידו לפנים אמאי ס"ל לרבנן דאם שהה כדי אכילת פרס טמאין ואמאי לא אמרינן שדי מיעוטו בתר רובו ויהי' דינו ככולו בחוץ, ובשלמא לר"י דמטמא מיד א"כ ס"ל דטומאתן היא רק מהכלים בעצמן, ולא שייך כלל להרישא דהתם טמאין מחמת האדם, אבל לרבנן דס"ל דבסיפא נמי טמאין מחמת האדם, א"כ קשה ממ"נ אמאי ברישא אמרינן שדי מיעוטו בתר רובו ובסיפא לא אמרינן הכי ונראה לומר, דהנה בשבועות דף י"ז ע"ב איתא א"ר אושעי' וכו' הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה, והנה לכאורה נראה דאינו טהור רק האדם אבל הכלים שעליו נטמאו, חדא דהא דדרך אחוריו לא הויא ביאה הוא רק לגבי האדם, אבל לגבי הכלים הרי לא איכפת לן כלל מה שהאדם נכנס דרך אחוריו, ועוד דהרי גם באדם גופי' אם נכנס כולו טמא אף דרך אחוריו וכמבואר שם בהסוגיא, א"כ הכלים שכבר הביאן כולן הרי צריכין להיות טמאין, וקשה על הרמב"ם שפסק בסתמא בפט"ז מהל' טומאת צרעת שם דטהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור, ונקיט לה בסתמא, ואמאי לא פירש דהכלים מיהא טמאים, ושוב ראיתי בתוס' שבועות שם ד"ה אפילו וכו' שמבואר שם דבנכנס כולו דרך אחוריו חוץ מחוטמו באמת הכלים טהורים, וקשה דהרי הכלים הי' להם להיות טמאין וכמו שביארנו.

ואין לומר דכיון דטומאת הכלים הויא ע"י האדם ולהכי כיון שהאדם טהור ממילא גם הכלים טהורין, ז"א, דהרי להדיא מבואר בהמשנה שהבאנו דאפילו הכניס רק ידיו הכלים טמאים, והרי התם ג"כ האדם טהור מדאורייתא, ואפ"ה הכלים טמאין, וא"כ ה"נ דכוותה בביאה דרך אחוריו הו"ל להיות ג"כ הכלים טמאין. ונראה לומר, דהנה נראה דהך דינא דשהה בבית כדי שיעור אכילה הכלים טמאין, בע"כ מוכרחים אנו לומר דלא דהדין הוי דהבגדים נטמאו ע"י האדם כדין טומאת בגדים, וכמבואר בהמשנה שהבאנו דהיכא דהיה עומד בחוץ והכניס ידיו לפנים הכלים טמאין, הרי להדיא דאף דהאדם טהור מ"מ הכלים טמאין, אלא ודאי דהא דתלויין בביאת האדם הוא רק לענין הדין ביאה, דע"י ששהה האדם שם בהבית המנוגע חשיבי הכלים ג"כ כבאין להאהל המנוגע, אבל טומאתם באמת הויא מחמת עצמם, דכיון דחשיבי כבאים להאהל המנוגע נטמאו מחמת הבית. ולפ"ז הרי אתי שפיר הא דבנכנס דרך אחוריו הכלים טהורים ובהכניס ידיו הכלים טמאים, דהנה התוס' בשבועות הקשו דלפ"מ דמסיק הגמ' דבנכנס כולו דרך אחוריו טמא משום דלא גרע מכלים שבבית וא"כ אמאי לא נימא רובו ככולו ויהי' טמא גם בנכנס רובו דרך אחוריו, והרי גם בבא כדרך ביאה צריך ג"כ ביאת כולו, אלא דטמא הוא בנכנס רובו משום דין רובו ככולו, וא"כ גם בבא דרך אחוריו נימא ג"כ רובו ככולו.

ונראה לומר, דלא שייך לומר הך דינא דרובו ככולו, רק היכא דנכנס כדרך ביאה, דכל מקצת ומקצת ביאה מיקריא והבא, אלא דלא נטמא עד שיכנס כולו, וע"ז שפיר אמרינן דרובו ככולו, משא"כ בנכנס דרך אחוריו דכל זמן שלא נכנס כולו לא הויא ביאה כלל, וא"כ הא דצריכינן לביאת כולו הוא מלבד מה שלא גרע מכדרך ביאה דקי"ל דלא נטמא עד שיכנס כולו, עוד הוא טהור משום דכ"ז דלא נכנס כולו עוד לא הויא אפילו ביאה במקצת, ולפ"ז הרי לא שייך הכא כלל הך דינא דרובו ככולו, דרובו ככולו לא שייך אלא לענין הך דינא דבעינן כמה שיכנס, וע"כ שפיר אמרינן דהרוב שחשוב כבר בא הוי ככולו, משא"כ היכא דבלא כניסת כולו לא הויא ביאה כלל. וא"כ לא שייך לומר רובו ככולו כיון דגם הרוב עדיין אין עליו דין ביאה. ולפ"ז הרי מבואר היטב החילוק שבין נכנס דרך אחוריו לבין הך דינא דהכניס ידו, דבדרך אחוריו דקי"ל דאפילו מה שנכנס ג"כ לא חשיבא ביאה כלל ע"כ שפיר טהורין גם הכלים, דכיון דהגזה"כ דוהאוכל בבית דילפינן מיני' הך דינא דשהיי' לענין לטמאות בגדים הא הוי דביאת הכלים צריכה להיות דוקא ע"י ביאת האדם, א"כ מאחר דבהאדם לא הי' עוד דין ביאה כלל, ממילא הרי ליכא דין ביאה גם על הכלים. משא"כ בהכניס ידו, דהוי דרך ביאה, וחשיב האי מקצת ככבר בא, אלא דהאדם טהור משום דלא נטמא עד שיכנס כולו, א"כ שפיר אמרינן לגבי הכלים, כיון דלא צריכינן רק שתהא ביאתן ע"י האדם ולא טומאתן, א"כ שפיר יש בהן דין ביאה ע"י ביאת מקצת האדם, וממילא נטמאו מחמת עצמן.

ומעתה הרי מיושב היטב מה שהקשינו בראשית דברינו, דכמו דמהניא ביאת רובו של אדם לטמאות הכלים כמו כן תהני מה שרובו בחוץ לטהרן דלפמש"נ הרי המקצת של האדם גופי' ג"כ דינו כבא, וא"כ שפיר מהני הך מקצת לענין הכלים דלהוו חשובין כבאין לתוך הבית ע"י אותו מקצת אדם. ועוד יותר נראה, דהרי תנן שם דטלית טהורה שהכניס ממנה ג' על ג' לבית המנוגע נטמאת, ובשאר כלים תניא בתוספתא פ"ז שם דעד שיכניס רובן, והיינו משום דנטמאו באחת משתי אלה, או שיכניס רוב, או שיכניס שיעור הראוי לקבל טומאה וע"כ בטלית דאית בה ג' על ג' דהיינו שיעור הראוי לקבל טומאה נטמאת, משא"כ בשאר כלים דבמקצת כלי ליכא שיעור הראוי לקבל טומאה, ע"כ בעינן שיכניס רובן, ולפ"ז הא נמצא דבעומד רובו בפנים צריך להיות טמא משום דינא דרובו ככולו, ובהכניס ידו עם הכלים לפנים ג"כ צריך להיות טמא משום הך דינא דהכניס שיעור טומאה, דהרי הכלים יש בהן שיעור טומאה, ושפיר תנן במתניתין דתרווייהו טמאין, וכש"נ. הלכות מטמאי משכב ומושב פ"ח הל"ד זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו הרי זה טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאברים עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה אינו מחוור אצלי כי מאחר שאויר מטמא במגע למה אין התנור טמא ומה שאמר שאין הנדה מטמאה לאברים לא על זו הדרך נאמר אלא שהמשכב והמושב שפשטה הנדה ידה או רגלה עלי' אינו טמא וכו' עכ"ל.

וביאור הדברים, דהנה בשבת דף פ"ג איתא ורבנן למאי הלכתא איתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנדה דאינה לאברים למת דלא מטמא בכעדשה וכו', הרי דנתחלקה נדה משאר טמאים בזה דאינה מטמאה לאברים, ומפרש לה הראב"ד דקיימא לענין דין טומאת משכב ומושב, שהיא טומאה מסויימת בנדה ושאר מטמאי מו"מ, וקי"ל בזה דאינו נעשה משכב ומושב רק בכולו או רובו, אבל בלא"ה נדה ושאר טמאין שוין, אכן הרמב"ם מפרש דהוא זה דין מסויים בגופן ויסוד טומאתן של הנדה וכיוצא בה שאינן מטמאין לאברים, וכל הטומאות שלהן הם דוקא בכולן או רובן, מה שאין הדין כן בשאר טמאין דכה"ת כולה, זהו יסוד המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד, אלא דלשיטת הרמב"ם הרי צריך ביאור באיזה אופן שייך דין זה דאינה מטמאה לאברים, דבכל מגע הרי מגע מקצתה הוא מגע כולה, וע"כ זהו דנקט הרמב"ם דהך דינא ליכא אלא באויר כ"ח, דעיקר טומאתו אינה טומאת מגע רק דהוא דין תוך, ובזה הוא דשייך הך דינא דאינה לאברים, דבכניסת אברים הרי ליכא דין תוך רק על האברים שנכנסו ולא על יתר גופן, וע"כ שייך שפיר הך דינא דאינה לאברים לטהר הכ"ח שהכניס בו ידו, משום דאין באברים דין טומאה לטמאות והנה הראב"ד הרי השיג מ"ש אויר משאר מגעות, ולפי דברינו הרי דעת הרמב"ם מתבארת היטב, דשאר מגעות הויין בכל גופן, וטמאין דאין כאן מגע אברים רק מגע כולו, משא"כ באויר כ"ח, דדין תוך ליכא רק על האברים הנכנסין, וכיון דאינה לאברים ממילא הכ"ח טהור, דאין כאן מטמא, דכולה הרי היא חוץ לתוכה ונראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי ביסוד הדין של טומאת תוך האמור בכ"ח, דהראב"ד ס"ל דהא דבעינן תוך בכ"ח הוא דין בקבלת טומאתו, דהתוך הוא המקבל טומאה, וכל צד קבלת טומאה שיש בהכלי צריך להיות ע"י תוכו, אבל דנימא חלות דין תוך לענין המטמא, שצריך שיהא המטמא בתוך הכ"ח זה ליתא כלל, ואשר ע"כ ס"ל להראב"ד דבאמת לא משכחת לה כלל הך דינא דאינה מטמאה לאברים גם באויר כ"ח, דכיון דבדין קבלת טומאה הרי יש ממקצת הנדה קבלת טומאה מכולה, א"כ גם במקצת נדה בתוך כ"ח, מיחשב בהתוך קבלת טומאה מהנדה כולה, וטמא משום דיש כאן מטמא שלם על התוך, ולא איכפת לן מה דאין המטמא כולו בתוך הכ"ח, כיון דבאמת לא נאמר כלל חלות דין תוך בהמטמא, רק בקבלת טומאת הכלי שהיא מתוכו, ע"כ כל שיש צד קבלת טומאה מהמטמא ע"י מקצתו שבפנים מצטרף גם השאר שחוץ לכ"ח לטמא את הכ"ח והרי יש כאן בהתוך קבלת טומאה מהנדה כולה ע"י מקצתה שבפנים וטמא, וזהו שכתב דמאחר דאויר מטמא במגע ע"כ הכ"ח טמא, ומשו"ה הוכיח מזה דליכא כלל דינא דאינה לאברים בעצם הטומאה, כיון דלא מצינו אופן שיתקיים דין זה והרמב"ם ס"ל דהגזה"כ של טומאת תוך בכ"ח נאמר לענין המטמא, שהמטמא יחול עליו דין תוך של כ"ח, ורק עי"ז שהמטמא בתוך הכ"ח נטמא הכ"ח, וע"כ שפיר ס"ל דהמקצת שחוץ לכ"ח אין בו דין מטמא על הכ"ח, ושפיר משכחת לה הך דינא דאינה מטמאה לאברים בטומאת אויר כ"ח, דהשאר שחוץ לכ"ח אינו מצטרף לטמא את הכ"ח, והרי היא רק טומאת אברים וטהור.

והנה בב"ק דף כ"ה מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב מטמא במת מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת, ויעו"ש בתוס' שהקשו דאמאי פכין קטנים טהורים בזב והא יכולין להטמא ע"י שערו, ולפי דברי הרמב'"ם הרי ניחא, כיון דגם מקצת גופו אינו מטמא, משום טעמא דאינה לאברים, א"כ כ"ש שערו דאינו גופו, ובע"כ דהתוס' ס"ל כדעת הראב""ד. והנה יעו'"ש בפירש"י ותוס' שהקשו עוד דהא פכין קטנים טמאין בזב ע"י היסט, והוכיחו מזה דפכין קטנים אינם מתטמאין גם בהיסט משום דאינן באין לכלל מגע, יעו"ש בדבריהם, ונראה דלא ניחא להו לפרש דהילפותא היא מטומאת מגע של אויר, משום דטהרתן אינה מדינא רק משום שאי אפשר ליגע בתוכן, וזהו שתירצו דגם בהיסט אינן מטמאין, וא"כ טהרתן היא מדינא. והנה ברמב"ם לא הוזכר בשום מקום שפכין קטנים אינם מיטמאין בהיסט, וכפה"נ דעתו דבהיסט גם פכין קטנים מיטמאין, והוא משום דהרמב"ם מפרש דהא דפכין קטנים טהורין בזב הוא זה משום דנדה אינה מטמאה לאברים, א"כ טהרת הפכין קטנים במגע היא מדינא, ושפיר מפרש דהילפותא מפכין קטנים היא מטומאת מגע, אבל אה"נ דטומאת היסט אית בהו, וזהו שלא הביא זאת הרמב"ם. והנה בזבים פ"ה מ"ד מקצת טמא על הטהור ומקצת טהור על הטמא וכו' טמא, וזה לכאורה סותר לדברינו, דהרי במשא מקצתו ליכא משא כולו, וא"כ מאחר דאינה לאברים אמאי במקצת טמא על הטהור טמא משום משא, והא אינה לאברים, ומאחר דהמשא היא רק במקצת הזב הו"ל להיות טהור הנושא.

אכן נראה, דכ"ז הוא דוקא במשא דעלמא, דבעינן דוקא לעצם מעשה המשא, שהחפץ יהא ניסט או נישא מחמתו ומכחו, ובזה ודאי דהמקצת שלא הוסט ולא נישא אין בו דין משא, משא"כ בזב וחביריו דקי"ל דמטמאין באבן מסמא, ויש בו דין משא אף שלא נישא הזב מכחו כלל, רק כל שהזב ע"ג יש בו תורת משא, א"כ ממילא דגם בשמקצת הזב על הטהור מקרי ג"כ משא על כל הזב, דעי'"ז שהוא תחת מקצת הזב הרי הוא תחת כולו, ושפיר תנן דמקצת טמא על הטהור טמא כיון דאין זה בכלל אברים, כי אם דיש כאן משא כל הזב מדין אבן מסמא. ובאמת דגם מלבד הדין דנדה אינה מטמאה לאברים ג"כ מוכרח הדבר כמש"כ, מסיפא דמתניתין דמקצת טהור על הטמא טמא, דהוא זה מטעם היסט, והרי בדין היסט פשיטא דבעינן שיחול ההיסט על כל החפץ, וכדאמרינן מגע שהוא ככולו זה היסט, ואיך תנן דמקצת טהור על הטמא טמא, אלא ודאי כמש"כ, דכיון דנתרבה אבן מסמא לטמא, ע"כ כל שנישא מקצתו ע"ג הזב מקרי היסט כולו. והנה במתני' שם ר"ש אומר מקצת טמא על הטהור טמא ומקצת טהור על הטמא טהור, ונראה דר"ש סובר דבהיסט ליתא לדין אבן מסמא כ"א דבעינן היסטו ממש, וע"כ ממילא דבהיסט מקצתו חשיב זה היסט רק על זה המקצת שהוסט ולא על כולו וע"כ טהור, וכמש"כ דליתא לדין היסט רק בכולו, ות"ק דפליג ומטמא הוא משום דסובר דגם על היסט נאמר דין אבן מסמא, והוי בכלל היסט כולו. ועכ"פ הא מיהא לכו"ע, דבמשא דנאמר דין אבן מסמא הוי זה משא כולו ולא משא מקצתו, ועל כן שפיר טמא אף דנדה אינה לאברים.

ובדברינו אלה יבוארו דברי הרמב"ם בפה"מ בפ"א דכלים מ"ג על הא דתנן שם למעלה מהן בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון למעלה מהן זובו של זב וכו' שהן מטמאין במגע ובמשא, ועיי"ש בר"ש שפי' דהחומרא דזובו של זב מבועל נדה היא דגם במגע מטמא אדם לטמא בגדים, משא"כ בועל נדה דאינו מטמא אדם לטמא בגדים רק במשא, אכן בפי' הרמב"ם שם מבואר דהחומרא דזובו של זב היא שמטמא במשא בכל שהוא, משא"כ בועל נדה דבעינן שישאנו כולו, והיינו משום דדעת הרמב"ם דגם בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אף בטומאת מגע, וכמבואר בדבריו בפ"ו מאה"ט הי"ב ז"ל וכל אב טומאה שמטמא במגע ובמשא וכו' אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו וכו' בד"א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילות והמרכב אבל הנבילה והמרכב אעפ"י שמטמאין במגע ובמשא הנוגע בהן אינו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו' והנושא מטמא בגדים וכו' עכ"ל, הרי להדיא דלא הוציא מן הכלל רק נבילה ומרכב, אבל בועל נדה דינו שוה לאידך שגם בשעת מגעו מטמא בגדים, ומשום דבועל נדה דינו כנדה לענין זה, ומשו"ה הוכרח לפרש דהחומרא שיש בזובו של זב היא לענין טומאת משא, דבבועל נדה בעינן כולו, וזובו של זב מטמא בכ"ש. אבל צ"ע עיקר יסוד דין זה, מה"ת שהבועל נדה דינו משונה מכל הטמאים שבתורה, דצריך משא כולו, מה שאין הדין כן לא בזב וחביריו ולא בשאר טמאים, ואיזה חידוש הלכה מסויימת יש בזה בבועל נדה, ולכאורה הוא תמוה.