חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 62

ולפ"ז הרי מיושב היטב מה דמחלק הרמב"ם בין מעזיבה לכותל, דבכותל במע"מ הרי אינו מאהיל רק על מקצת הטומאה שמחציו ולחוץ, ולא על הטומאה שמחציו ולפנים שהאהל מפסיק, ביניהן וע"כ הדבר מתחלק, דהמחצה שלפנים שהיא תחת האהל אינה מצטרפת, משא"כ במחצה על מחצה דמעזיבה, הרי בזה שמאהיל על חצי' מבחוץ הרי הוא חשוב מאהיל על כולה, כיון דאין כאן אהל המפסיק, וכל הטומאה כנגד המאהיל בלא הפסק אהל, וע"כ הרי הוא מאהיל כנגד כולה, ולהכי הוא דפסק הרמב"ם דבמחצה ע"מ במעזיבה העומד מלמעלה טמא, דזה לכו"ע כיון דהוא מאהיל על כולה.

ובהכי מדוייק לשון הרמב"ם דגבי מעזיבה כתב דמחצי' ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה טהור שהרי פשטה הטומאה בכל הבית, מה שלא הזכיר זה הטעם גבי כותל, אלא משום דגבי כותל הרי העומד מלמעלה טהור מפני שהאהל מפסיק וחוצץ בפני הטומאה, ומחציו ולפנים דינו כמו תחת האהל, בין לענין הבאה ובין לענין חציצה, משא"כ במעזיבה, נהי דהטומאה היא מחציה ולפנים, אבל מ"מ היכא דפתוחה גם להחצי של מעלה א"כ הא אין כאן אהל המפסיק, ועוד דהרי הטומאה בוקעת למעלה כנגדה בתוך המעזיבה במקום הפתוח, וממילא דאיתה לטומאה גם בחצי' שלמעלה, דהוי דינא בזה דהעומד ע"ג טמא, אלא דמ"מ הוי דינא הכא דטהור, משום דדינו הוא כהא דתנן בפ"י שם, נתן רגלו על הארובה אם רגלו קדמה את הטומאה טהור, ואע"ג דליכא אהל החוצץ בין הטומאה לרגלו, אלא משום דטומאה שתחת אהל אינה נכנסת לפחות מפו"ט, וה"נ דכוותה אע"ג דפתוחה הוא לחצי' שלמעלה, אבל מ"מ הרי אין בהפתוח פו"ט, דאם היה בו פו"ט, הרי לית בי' כלל דינא דבלוע בכתלים, דהא הוי אהל בפ"ע, וכמבואר בראב"ד פכ"ד מטו"מ גבי קורות שם], והטומאה הא הויא טומאה שתחת אהל ואינה נכנסת בפחות מפו"ט, וע"כ זהו שכתב הרמב"ם טעמא דפשטה הטומאה בכל הבית, ור"ל דמשו"ה הויא טומאה שתחת אהל ואינה נכנסת בפחות מפו"ט.

ועכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם דגם מחצי' ולמטה במעזיבה הא דהעומד ע"ג טהור, הוא משום דאין טומאה שתחת אהל נכנסת לפחות מפו"ט, וא"כ הרי כ"ז הוא רק בשכל הטומאה מחצי' ולמטה, שהיא בתוך האהל, דאז כל אהל הבית מציל עליה וחוצץ בפניה, משא"כ במע"מ, דעצם הטומאה בולטת למעלה ויוצאת חוץ לאהל הבית, ואין אהל הבית מציל בפניה כלל, א"כ הרי העומד מלמעלה טמא לכו"ע, כיון דמאהיל על כל הטומאה כנגדה ואין שם דבר החוצץ בפניה, וזהו שפסק הרמב"ם דמע"מ במעזיבה העומד מלמעלה טמא וכש"נ. ונראה דגם לדעת הר"ש שכתב דהא דבמע"מ העומד ע"ג טהור, הוא משום דשדינן לה לגמרי בתר בית, ג"כ ניחא דעת הרמב"ם כמש"כ דלא דמי כותל למעזיבה, ומשום דהרי עיקר ההילכתא של מחציו ולפנים ומחציו ולחוץ, הא נאמרה על הכותל והמקום, ולא על הטומאה והכלים, דהא יסוד הילכתא זו הוא בעיקרי דין הבית והאהל, דוה המקום עד חציו שייך לאהל הסמוך לו, ובע"כ דהספק להיכא שדינן לה דנאמר במע"מ הוא רק על הבאת טומאתו, אבל עיקר הטומאה פשיטא דמקצתה היא בפנים, ומקצתה היא בחוץ, כמו שהיא מונחת בכותל, וא"כ במעזיבה היכא דמקצת הטומאה מונחת למעלה, ודאי דמונעת את האהל מלחוץ בפני הטומאה כולה, וע"י מקצתה שמחצי' ולמעלה חשוב מאהיל כנגדה על כל הטומאה, וממילא דהעומד ע"ג טמא, וליכא הכא הך טעמא דשדינן לה כולה לצד הבית, כיון דכולה פתוחה לחוץ, ולא הוי מע"מ כלל לגבי העומד מלמעלה, משא"כ במע"מ דכותל, דעל חצי' של צד פנים הרי אהל הבית מציל, ובזה הוא דשייך דינא דמע"מ דשדינן לה לבית, והעומד ע"ג טהור, ומיושב היטב דעת הרמב"ם וכש"כ אלא דהרי אכתי קשה, דהרי להדיא תניא בתוספתא דפליגי ר"מ ור"ש במעזיבה, הרי להדיא דגם במעזיבה איכא הך דינא דמע"מ, ודלא כמש"כ דבמטזיבה חשוב מאהיל על כולו לכו"ע.

ונראה דהך מע"מ אין פירושו שהטומאה באמצע, ורק דדינא קתני, דהרי יכול להיות שהטומאה מונחת ביקוא שהיא ע ונגמרת עד מחצה ממש, ואז נקרא זה לענין הצד של אויר מחציו ולחוץ, דעצם הטומאה הא הויא בחציו שלחוץ, ולגבי האהל נקרא מע"מ, דהטומאה היא עד מחציתו ממש, והיכא שהטומאה מונחת בחציו שלפנים ונגמרת עד מחציתו נקראת לגבי האהל קרוב לאהל, כיון דעצם הטומאה מונחת בהחצי שלפנים אא הצד שלאויר נקראת מע"מ, וזהו דין מע"מ דפליגי ר"מ ואש דב"א דר"לן ס"ל א"א מגם וע"כ הבית והעומד ע"ג מיא דדילמא מקצתו יוצא למעלה מחצי' וממילא דהוי מאהיל על כולו אואל ור"ש סובר אפשר לצמצם, כ העומד אאא טהור כיון דהטומאה כולה בהחצי שלפנים. ולפ"ז נמצא דהפלוגתא דר"מ וחכמים במע"מ דכותל שבמתני' והפלוגתא דר"מ ור"ש במע"מ דמעזיבה שבתוספתא תרי פלוגתות בתרי דיני מיוחדים נינהו, דמתני' קיימא לפי"מ דקי"ל א"א לצמצם, והוי דינה כמו מקצתה בחציו שלפנים ומקצתה בחציו שלחוץ, ומ"מ חכמים מטהרין את העומד ע"ג כנגדה, משום דליכא כולא שיעירא בחצי שלחוץ, והתוספתא דקיימא לענין מעזיבה, בזה לכו"ע גם במקצתה למעלה העומד ע"ג טמא משום דחשוב מאהיל על כולו, ואך דפליגי בדין אם אפשר לצמצם. ונראה דכן הוא מבואר ברמב"ם להדיא, שכתב טעמא דבמע"מ במעזיבה העומד מלמעלה טמא משום שא"א לצמצם, ואם נימא דפירושא דמע"מ הוא שמקצת הטומאה למעלה ומקצתה למטה.

וא"כ איזה שייכות הוא דן אם אפשר לצמצם, וגם אה אם ז אמצא ארי מחל יכול לצמצם שתהא מקצת הטומאה למטה ומקצתה למעלה, אלא ודאי דבמע"מ אכלו בי' תראי, אדא יא דמקצת הטומאה בחצי זה ומקצתה בחצי השני, ועוד גוונא היכא דמונחת בחציו האחד ונשלמת בצמצום במחצית הכותל, ומשום דכיון דא"א לצמצם ע"כ היא חשובה מקצתה בחצי' השני, והוי בכלל מחצה על מחצה דשניהם טמאין, ולהכי הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא דא"א לצמצם, כיון דבלא"ה הרי היא כולה בחצי' האחר והשני טהור. ולפ"ז הא שפיר נוכל לומר דפלוגתא דר"מ ור"ש בתוספתא במעזיבה שהיא לאויר הוא רק במע"מ הזה שהטומאה נשלמת במחצית הכותל, ופליגי בדינא דאפשר לצמצם, ואה"נ דהיכא דהטומאה נכנסת בחצי השני שניהם טמאין לכו"ע במעזיבה וכש"נ למעלה. ולפ"ז הרי ניחא הא דפסק הכא הרמב"ם כר"מ דשניהם טמאים ודלא כר"ש משום דהכי קי"ל בכל דוכתי דא"א לצמצם. אלא דלפ"ז הא נמצא דלר"ש דפליג וסובר דהעומד מלמעלה טהור ומשום דאפשר לצמצם, א"כ גם הבית צריך להיות אליבי' טהור במע"מ, כיון דאפשר לצמצם והטומאה כולה מונחת בחצי מעזיבה שלחוץ, ובתוספתא שהבאנו הרי תניא מעזיבה שהיא לאויר העולם וכו' וטומאה בתוכה וכו' מחצה על מחצה הבית טמא, והעומד מלמעלה כנגד הטומאה ר"מ מטמא ור"ש מטהר, הרי דברישא דהבית טמא גם ר"ש מודה, וא"כ הרי נסתרים דברינו שכתבנו בביאור התוספתא.

והנה בראב"ד פכ"ד מטו"מ שם על הך דמע"מ ז"ל מחלוקת ר"מ ור"ש בתוספתא ור"מ מטמא והוא פסק כר"מ וכו' הילכך הבית טהור כר"ש וכו' עכ"ל, הרי דמבואר בדברי הראב"ד דלר"ש הבית טהור, שזהו להדיא כנגד המבואר בהתוספתא דהבית טמא גם לר"ש, וע"כ נראה מזה דגירסא אחרת היה לו להראב"ד בהתוספתא דהך דר"מ מטמא אתרווייהו קאי ולא על העומד ע"ג לחוד, וגריס בסיפא והעומד מלמעלה טמא דברי ר"מ, והך דברי ר"מ קאי אתרווייהו בין על הבית ובין על העומד מלמעלה, וממילא מפרש דר"ש דמטהר קאי על דין הבית שברישא. ולפ"ז הרי מיושב היטב מש"כ, דדעת הרמב"ם דפלוגתא דר"מ ור"ש היא בדין אם אפשר לצמצם, ומפרש דהך דר"ש מטהר קאי בין ארישא ובין אסיפא ומטהר גם את הבית ומשום דס"ל אפשר לצמצם וכש"נ, והנה בתוספתא דאהלות פ"ז כותל שבין שני בתים וטומאה בתוכו הבית הקרוב לטומאה טמא והקרוב לטהרה טהור מע"מ שניהן טמאין ר"א אומר שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, וכן בתוספתא פ"ט שם ופ"ה דנזיר ר"א אומר וכו' טומאה שהיא נתונה בכותל מחצה על מחצה וכן עדר וכו' אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, ומבואר בירושלמי נזיר משום דאע"ג דהן אהל ד"ת וגם לחצוץ בפני הטומאה מ"מ לא הויין אהל גמור לענין נזיר וטומאת מקדש וקדשיו, וכן הוא ברמב"ם פי"ט מה' טומאת מת דהואיל שדין אהלן הוא מדברי קבלה על כן אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, דנאמרה בהן ההלכה דבעינן בהו דוקא טומאה המפורשת בקרא.

אלא דצ"ע בדברי הרמב"ם שם דחשיב כל הנך שבתוספתא והשמיט הך דטומאה שנתונה בכותל מע"מ, ואשר ע"כ נראה מוכרח מזה, דדעת הרמב"ם דטומאת אהל שבכתלים מיקריא מפורש בקרא, ומן הדין נזיר מגלח עליה, וחייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו, והא דתניא בתוספתא דאין הנזיר מגלח עליה, מפרש הרמב"ם דמיירי באופן השני שהזכרנו, היכא שהטומאה נשלמת עד מחצית הכותל בצמצום, דטומאתה מספק משום טעמא דא"א לצמצם, ולהכי הוא שהשמיטה הרמב"ם, משום דסמך בזה על דין ספק טומאה שפסק הרמב"ם בפ"ט מנזירות ובפי"א משגגות, והכא לא קחשיב רק הנך דאהלן הוא רק מדברי קבלה. ולפ"ז שפיר נוכל לפרש גם הך דמע"מ דמעזיבה דכל דינו הוא רק משום טעמא דא"א לצמצם, וכמש"כ והנה בהשגות שם ז"ל מחלוקת ר"מ ור"ש בתוספתא ור"מ מטמא והוא פסק כר"מ משום דחזא מתניתין במעזיבה שבין בית לעלי' מחצה למחצה הרי הן טמאין ואולי אינו דומה דהתם טומאה היכא שדית לה אי להכא טמא אי להכא טמא הלכך שניהם טמאים אבל מעזיבה שהיא לאויר אי שדית לה לחוץ ליכא טומאה הלכך הבית טהור כר"ש דר"מ ור"ש הלכה כר"ש ועוד דספיקא לקולא עכ"ל, ומבואר מדברי ההשגות דהך מע"מ פירושו שמקצת הטומאה למטה ומקצתה למעלה, וכמש"כ טומאה היכא שדית לה, דלפ"מ שכתבנו דהתוספתא מיירי בשהטומאה בהחצי האחד ופליגי רק בדין אפשר לצמצם, א"כ הרי ליכא ספיקא להיכא נשדי', כיון דהצד שהטומאה בתוכו הא אית בי' דינא דקרוב לטומאה טמא, אלא ודאי דהראב"ד מפרש דהך מע"מ הוא שהטומאה מקצתה בחצי זה ומקצתה בחצי האחר, ופליגי ר"מ ור"ש אם שדינן לה גם לבית אם לא.

אכן קשה לדעת הראב"ד, דמ"ש כותל ממעזיבה, והרי בכותל שהוא לאויר הא ג"כ אם שדינן לה לחוץ ליכא טומאה, וכדתנן דאם מחציו ולחוץ טומאה בוקעת כמו במעזיבה, ומ"מ הא תנן דבמע"מ הבית בודאי טמא, והעומד מלמעלה פליגי ר"מ ורבנן, והילכתא כחכמים דטהור, הרי דשדינן לה בתר בית, ומ"ש במעזיבה דהבית טהור לר"ש, וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, דהנה בהך דינא דמע"מ הרי הא ודאי דהחצי שלצד פנים דינו כמחציו ולפנים והחצי שלחוץ דינו כמחציו ולחוץ, והגע עצמך, אם היה חצי זית מת בבית שיצורף להחצי של מע"מ שבצד פנים הרי פשיטא דהבית טמא לכו"ע, וכן אם היה עוד חצי זית בחוץ שיצורף להחצי שבמע"מ בצד חוץ ג"כ ודאי דהעומד ע"ג טמא לכו"ע, ורק דאם באנו לדון לשדי' כולה או לצד פנים או לצד חוץ בזה הוא דפליגי ר"מ וחכמים בכותל ור"מ ור"ש במעזיבה, ולפ"ז הא נמצא דכל מע"מ מיתדן בתרי דיני, ותרי גווני טומאה איתנהו בי', החצי שבכל צד שייך לקרוב לו לענין להצטרף שם עם טומאה אחרת, וזה לכו"ע, וגם אית בי' גם הך דינא דשדינן לה כולה אם לצד פנים או לצד חוץ דפליגי בזה תנאי. ולפ"ז הרי מיושב היטב דעת הראב"ד, דהנה חלוק דין הצלת אהל של מעזיבה מדין הצלת כותל, דבכותל לא מצינו שיהא בו דין הצלה מטומאה, ורק דכשהכותל מפסיק ממילא אין מקום להטומאה להתפשט, כיון דאין שם פו"ט, וגם דחשיבי שני אהלים בפ"ע, ואין הטומאה יוצאת מאהל זה לאהל השני, ועכ"פ כל הצלת כותל היא מעיקר מעשה האהילה, שהכותל חוצץ שצד השני אין בו אהילת טומאה כלל, משא"כ בהצלת אהל הוי עיקר דינה דהאהל מציל וחוצץ בפני הטומאה עצמה, וחציצתו והצלתו באהילת הטומאה הוא ג"כ בעצם הטומאה עצמה, והוא ג"כ משום דין מניעת הטומאה, שמונעה שלא יהא חשוב מאהיל עלי'.

ויסוד לזה מהא דתנן בפ' ארובה מקצת טומאה בבית מקצתה כנגד ארובה וכו' ר' יוסי אומר אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור, והרי שם ליכא חציצה במעשה ההאהלה, דכיון דמאהיל על מקצתה א"כ ממילא הא הוי מאהיל גם על כולה, וכמו בכל מאהיל כנגד הטומאה דסגי במאהיל על מקצתה, ובע"כ צ"ל דהא דכנגד הטומאה טהור הוא משום דהאהל מציל וחוצץ בפני הטומאה שתחתיו שלא תחול בה כלל מעשה האהלה שע"י מקצתה שתחת ארובה, משא"כ בכותל, אם הוה מצאנו כה"ג שהאהיל על מקצתו של כזית טומאה, לא שייך כלל לומר שהכותל יחוץ שלא תחול ההאהלה על כל הכזית, דכיון דאין בכותל דין הצלה בפני הטומאה א"כ ממילא דלית בי' גם הך דינא דמניעת חלות האהלה, וכל שהאהיל על מקצתו ממילא חשוב מאהיל על כולו וטמא.

אשר לפי"ז נמצינו למדין, דדין מע"מ דתנן לגבי כותל ודין מע"מ דתנן גבי מעזיבה תרי דינים הם, דבמע"מ גבי כותל דתנן דשניהם טמאים, כל אחד מתטמא ע"י האהלת מקצתה, וכש"נ דבכותל כיון שמאהיל על מקצתה חשוב מאהיל על כולה וטמא, משא"כ במעזיבה, דיש בה דין הצלת אהל, א"כ האהל של מטה חוצץ בפני החצי שלחוץ שלא תחול בי' דין האהלה כלל, ואין אהילתו על החצי שבפנים מועיל כלל לטמא את הבית, כיון דהאהל חוצץ בפני החצי שלחוץ, וכן הוא חוצץ ומציל בפני החצי שבפנים שלא תצא טומאתו למעלה לחוץ ולא תחול בי' ההאהלה שלמעלה, והיה צריך להיות מדינא דבין הבית ובין העליה שניהם טהורים כיון דכל אחד לית בי' שיעורא דכזית טומאה, וכל עיקר טומאתן היא משום דשדינן לי' כולי' לצד בית וכולי' לצד עלי', ואשר על כן זהו שכתב הראב"ד דמעזיבה שהיא לאויר דאי שדינן לה לחוץ ליכא טומאה הילכך לא שדינן לה לפנים, וזהו שהקשה רק מבית ועליה ולא מכותל, כיון דהא דטמא בכותל הוא לא משום דשדינן לה כולה לפנים, כ"א דטמא גם באהילת מקצתה לבד, משא"כ במעזיבה שבין בית לעליה, דלא סגי באהילת מקצתה לחוד כיון דיש שם אהל החוצץ, והא דטמא התם הוא רק משום דשדינן לה כולה לכאן ולכאן, ע"כ זהו שהקשה משם על מעזיבה שהיא לאויר דנשדי ג"כ כל הטומאה לצד פנים, וזהו שתירץ ע"ז דהתם טומאה היכא שדית לה אי להכא טמא אי להכא טמא על כן שניהם טמאים אבל מעזיבה שהיא לאויר אי שדית לה לחוץ ליכא טומאה הילכך הבית טהור.

והנה כבר כתבנו למעלה, דטעמו של הרמב"ם שפסק דבמע"מ של מעזיבה שניהם טמאים, הוא משום דס"ל דכיון דעצם הטומאה בולטת מקצתה למעלה מחוץ לאהל ע"כ שוב ליכא חציצת אהל על כל הטומאה, וה"ה גם למטה כל שנכנסת מקצתה בתוך האהל ממילא ליכא חציצה גם למטה בפני כל הטומאה, וע"כ שניהם טמאים לכו"ע, והא דפליגי בתוספתא במע"מ של מעזיבה, הוא רק בשהטומאה כולה בצד אחד והיא נגמרת עד חצי המעזיבה בצמצום, והפלוגתא היא בדין אם אפשר לצמצם. ולפמש"נ הרי הראב"ד חולק בזה וס"ל דגם היכא שהטומאה בולטת למטה לתוך האהל מ"מ האהל חוצץ בפני יתר הטומאה שמחצי' ולחוץ שלא תכנס בו הטומאה, וה"ה גם בבולטת לחוץ האהל חוצץ בפני חצי' שלפנים שלא תצא ותטמא, וע"כ כל טומאתו היא רק משום דשדינן לה כולה לצד אחד, ודעת הר"ש שוה בזה לדעת הראב"ד, אלא דהר"ש סובר דרק לגבי למעלה האהל חוצץ בהחצי שלפנים שלא תצא, אבל לענין החצי שלחוץ כיון דבולטת מקצתה לצד פנים ממילא אין כאן חציצת אהל שלא תכנס בו הטומאה, וע"כ גורס דהבית טמא לכו"ע במע"מ של מעזיבה, והראב"ד סובר דהאהל חוצץ גם למטה שלא תכנס בו הטומאה, והילכך הבית טהור. אלא די"ל דגם בזה דעת הר"ש כהראב"ד דהאהל חוצץ גם מלמטה, והא דהבית טמא הוא משום דס"ל דלגבי הבית כו"ע מודים דשדינן לה כולה לפנים, וכמבואר כן בדברי הר"ש שם.

פכ"ד הל"ח טומאה שהיתה בין קורות הבית אפילו אין תחתי' אלא כקליפת השום הבית טהור, ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ ומטמאה כנגדה בלבד, ואם יש במקומה טפח על טפח הכל טמא, וכן אם היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא עכ"ל, והוא משנה באהלות פ"ו מ"ה טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא, ר"ל משום קבר, אם אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו היא אוטם, ר"ל דהויא רצוצה ואינה מטמאה אלא כנגדה, ומשום דגבי קורות ליתא לדינא דמע"מ ששייך להבית, היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא, וזהו דברי הרמב"ם, והראב"ד פירש המשנה באופן אחר וכמבואר בהשגה שם. והנה צריך עיון בהא דתנן דרואין את הטומאה כאילו היא אוטם, דכתב על זה הרמב"ם דהיינו דרואין אותה כאילו היא רצוצה בארץ ומטמאה כנגדה בלבד, אם פירושו הוא דכנגדה מיהא מטמאה בין בבית ובין בעלי', ורק דאין הטומאה מתפשטת שם, ואם כן יהא מבואר בזה דט"ר בוקעת גם לתוך אהל, ואין האהל מציל מטומאה רצוצה, דהרי תחת הקורות הא הוי אהל, ומ"מ הטומאה שבין הקורות בוקעת לבית מתחת הקורות, א"כ הא ש"מ דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך אהל, או דנימא דהכא כללא נקט דדינה כרצוצה דבוקעת כנגדה, וממילא דבבית טהור אף כנגדה, ומשום דהאהל חוצץ כנגדה אף שהיא רצוצה, ולתוך העלי' שפיר בוקעת כיון דאין שם דבר שיציל, ואה"נ דכיון דבוקעת שם ממילא מתפשטת בכל העלי' אם יש שם אהל על גבה.

ונראה דכן הוא מוכרח מהא דתניא בתוספתא פ"ז במעזיבה שהיא לאויר העולם דטומאה מחצי' ולמעלה הבית טהור וכנגדה למעלה טמא, הרי להדיא דטומאה רצוצה אינה בוקעת לתוך אהל וכדתנן דהבית טהור, ומשום דאהל הבית חוצץ, וה"נ דכוותה אהל הבית הבית חוצץ לגבי הקורות ואין הטומאה בוקעת לבית והבית טהור, וש"מ כפירוש השני שכתבנו בקורות, דהא דאינו טמא אלא כנגדה ר"ל למעלה, ולמטה תחת הקורות הבית טהור לגמרי, וממילא דגם למעלה מחלקינן דאם יש אהל על גבה הטומאה מתפשטת בכל האהל ואם אין אהל כנגדה אינו טמא אלא כנגדה, וכל החילוק דתנן גבי קורות דאם יש שם פו"ט הכל טמא ואם אין שם פו"ט רואין אותה כאילו היא אוטם, הוי רק לגבי הבית, דאם יש שם פו"ט הוי קבר וגם הבית טמא, ואם אין שם פו"ט הבית טהור. והכי מוכרח ממתניתין דנקטה ותחתיהן כקליפת השום וכן בסיפא היתה נראית בין כך ובין כך הבית טמא, ולא נזכר לגבי עלי' אם היא מחצי' ולמעלה וכן אם היתה נראית, אלא משום דלגבי עלי' ליכא נ"מ כלל, דטומאה רצוצה שבוקעת לתוכה חוזרת ומתפשטת בכל העלי', ורק דכל הנ"מ היא בהבית אם האהל חוצץ וטהור או לא, והיינו כמש"כ. והנה לעיל בפ"ז נחלקו הרמב"ם והראב"ד בקבר שיש בו חלל טע"ט פנוי. דדעת הרמב"ם דחשוב קבר גם לענין טומאת אהל, ודעת הראב"ד דכיון דיש בו חלל טפח על טפח שוב אינו מטמא באהל, ולפי"ז הרי לדעת הראב"ד כל שיש אהל החוצץ בין המת שוב לא הוי קבר, ואהל הקבר גופי' מועיל לזה שיחוץ בפני טומאת המת שבו, ושיהא נפקע עי"ז טומאת אהל של קבר.