חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 61

אכן אכתי קשה דעת הרמב"ם, מהא דתנן בפ"ד דאהלות גבי מגדל, היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס וכו' ר' יוסי מטהר מפני שהוא יכול להוציאה חציים או לשרפה במקומה, היה עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טמא שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס, והרי הא דעומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ לא מהני רק לענין דלא הוי סוף טומאה לצאת דרך הבית, אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דאהל אינו מציל כלל על הטומאה, א"כ הרי אכתי צריך להיות הבית טמא בהיתה טומאה בתוך המגדל, כיון דאין כאן אהל החוצץ, וכן מהא דמטהר ר' יוסי מפני שיכול להוציאה חציים וכו', דהוא ג"כ רק טעמא בדין סוף טומאה לצאת, מבואר מזה להדיא דהיכא דלא הוי סוף טומאה לצאת אהל מציל גם על הטומאה, והרי המגדל הוא אהל עראי והבית הוא אהל קבע ומ"מ מציל על הטומאה שבתוכו שלא תכנס לבית, וכן בפ"ט שם גבי כוורת תנן ג"כ דכשהיא בתוך הפתח אם היתה פחותה או אפוצה וטומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה והבית טהור משום דאהל הכוורת חוצץ, ואע"ג דהכוורת היא אהל עראי והבית הוא אהל קבע, הרי להדיא דגם אהל עראי שהוא בתוך אהל קבע ג"כ מציל על הטומאה שבתוכו, וקשה על הרמב"ם שפסק דאהל אינו מציל כלל על הטומאה, וצ"ע.

ואולי י"ל, דכל שהטומאה בתוכו וכשינטל המגדל והכוורת תנטל גם הטומאה משם, א"כ מיחשבא זאת האהלה קבועה לגבי הטומאה שבתוכו, ושפיר מועיל אהל זה גם לחלוקת אהלים, ומשום דזה דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, אין דינו תלוי בעצם האהל, כי אם בההאהלה שבו, וע"כ שפיר חוצץ בין בפני הטהרות ובין בפני הטומאה, משא"כ היכא דהוי אהל עראי גם לגבי ההאהלה שעל הטומאה, אז הוא דחלוק דעל הטהרות מציל ועל הטומאה אינו מציל וכש"נ, וצ"ע בזה. והנה בפכ"ד שם ז"ל בית שחלקו בנסרים או ביריעות אם חלקו מן הצדדין או מכלפי הקורות והיתה הטומאה בבית כלים שבין המחיצה ובין הכותל או שבין המחיצה והקורות טהורין, היתה טומאה בין מחיצה לכותל או בין מחיצה לקורות כלים שבבית טמאין שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו באהל שבתוך הבית עכ"ל, וצ"ע מהא דפסק לעיל בפ"כ הל"ו ז"ל וכן אם חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו והיתה הטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאין שאין האהלים מונעין הטומאה כמו שביארנו היתה הטומאה למעלה מן המחיצה כלים שבין המחיצה והארץ טהורין שהאהל מציל עכ"ל, הרי להדיא דאם הכלים למטה מן המחיצה והטומאה למעלה הכלים טהורים דהוא בכלל אהל מציל על הטהרות, ומ"ש הכא בפכ"ד דפסק דהכלים טמאים.

האומנם דדברי הרמב"ם הם מפורשים במשנה פט"ו דאהלות, אכן שם ניחא, דהחילוק שביניהם הוא, דבחצצו מכלפי ארצו הפתח הוא למעלה בבית, ובחצצו מכלפי הקורות הפתח הוא למטה בבית, וטומאתן היא משום דינא דסוף טומאה לצאת, וע"כ לעולם כלים שלמעלה או שלמטה מן המחיצה טהורין, ואם הטומאה למעלה או למטה מן המחיצה כלים שבבית טמאים, משא"כ לדעת הרמב"ם שמפרש דטעמא הוא משום דאין האהל מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, א"כ הא לאו בפתחא תליא מילתא, וקשה מ"ש חצצו מכלפי ארצו מחצצו מכלפי הקורות, ועוד דהלא כל עיקר דין אהל והצלתו הוא על מה שתחתיו לצד מטה אם על הטומאה אם על הטהרות, וא"כ בהיתה טומאה למעלה מן המחיצה והטהרות למטה הא חשיבא המחיצה לעולם אהל שעל הטהרות דדינו דמציל, ואם הטומאה למטה והטהרות למעלה חשיבא המחיצה אהל שעל הטומאה דדינו דאינו מציל, וקשה בהך דחצצו מכלפי הקורות דמחלקינן להיפוך, וצ"ע. ואשר נראה מבואר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דאמרינן סוף טומאה לצאת הוא ג"כ רק בצירוף הך טעמא דאהל אינו מציל על הטומאה, אבל אם אך היה הדין דאיכא הצלת אהל גם על הטומאה שמונע את עצם הטומאה שלא תצא ותטמא, אז שוב לא הוה מהני גם הך דינא דסוף טומאה לצאת. ויסוד הטעם בזה נראה, משום דגם הך דינא דסוף טומאה לצאת עיקר דינו הוא דין הבאת טומאה, וע"כ אם אך היה הדין דאהל חוצץ בפני עצם הטומאה ומונע אותה שלא תלך ותטמא, א"כ ממילא דהיתה מועלת חציצה זו גם בפני הך הבאת טומאה של סוף טומאה לצאת, ורק דמאחר דדין הצלה בפני עצם הטומאה ליכא באהל, ורק דחסר לנו הבאת טומאה מטעמא דחלוקת אהלים, אבל דבר המונע את הטומאה ג"כ ליכא, ורק חסרון הבאת טומאה, ע"ז הוא דמהני הדין דסוף טומאה לצאת להביא טומאה.

ונמצא דשני הטעמים צריכן, דטעמא דסוף טומאה לצאת צריכינן, דאי משום טעמא דאהל אינו מציל על הטומאה לחוד הא אכתי צריך להיות טהור מטעמא דחלוקת אהלים, וטעמא דאהל אינו מציל על הטומאה צריכינן ג"כ, משום דבלא"ה לא הי' מועיל גם הך דינא דסוף טומאה לצאת וכש"נ. ולא תקשי על דברינו, דא"כ גם באהל שעל הטהרות לא יהיה בזה הדין דסוף טומאה לצאת, כיון דאהל מציל על הטהרות שלא תכנס בו הטומאה. אכן נראה, דלא נאמר כ"ז אלא אם היה האהל מציל על הטומאה, דזה הוי דין חציצה בפני עצם הטומאה, וע"כ הי' מבטל גם הבאת טומאה שבאה ע"י הדין דסוף טומאה לצאת, משא"כ לפ"מ דמסקינן דאהל אינו מציל על הטומאה, רק על הטהרות, א"כ הצלה זו שעל הטהרות אינה חציצה בפני עצם הטומאה, רק שמציל על המקום שלא תכנס בו טומאה, ע"כ אין זה שייך כלל לדין טומאה שבאה ע"י דין סוף טומאה לצאת, כי אם דכל שסוף הטומאה לצאת דרך עליה בטלה הצלתה. פכ"ב הל"ב כלי חרס שנתן בו טיט עד חציו לא ביטלו ואם השקיע בו את הכלים מציל עכ"ל, והוא בתוספתא כלים פ"ז כפישה שנתן בה טיט עד חצי' והשקיע בה את הכלים ר"י אומר אינה מצלת וחכ"א מצלת, ומפרש הרמב"ם דפליגי אם ביטלה או לא, ופסק כחכמים דלא ביטלה ומצלת. ובהשגות שם ז"ל לשון התוספתא אינו כן וכו' שהחבית אטומה עד חצי' טמאה היא אינה מצלת, ואפילו אטומה כולה טמאה היא והכי איתא בתוספתא עכ"ל. וביאור הדבר, דהראב"ד מפרש לדברי הרמב"ם, דס"ל דהטיט בעצמו הוי צמ"פ ומציל על הכלים השקועים בתוכו, וזהו שהשיג דמאחר דהטיט הוא רק עד חצי' א"כ הרי החבית בעצמה טמאה, דהרי היא מיטמאת דרך חצי' הפתוח, וא"כ הא הויא כלי טמא שאינו מציל בצמ"פ, ואיך מצלת על הכלים השקועים בה.

ויעו"ש בכ"מ שכתב דדברי הרמב"ם והתוספתא קיימי שהכ"ח מוקף צמ"פ מלמעלה, וקסבר ר"י דאינו מציל משום דביטלו מתורת כלי, ואין בו דין הצלת צמ"פ, וחכמים ס"ל דלא נתבטל מתורת כלי ויש בו דין הצלת צמ"פ, עכ"ד הכ"מ, וקשה דאיך אפשר שיבטל מתורת כלי, כיון דנשאר בו מלמעלה שיעור כלי שאינו אטום, ומאחר דעצם הכ"ח שם כלי עליו מחמת חציו הפנוי, א"כ הרי ממילא דגם מה שבתוך הטיט ג"כ ניצל, דלא גרע מבלוע בדופני הכלי המוקף צמ"פ דג"כ ניצל, וכדתנן בכלים פ"ט, ומ"ט דר"י דאינה מצלת, וצ"ע. והנראה לומר בזה, עפי"מ דאיתא בתוספתא, הובאה בר"ש פ"ט מכלים, אין במשמע אלא בזמן שהוא בתוך החבית ומנין אפילו בתוך המגופה למעלה מאויר של חבית ת"ל כלי, וביאור הדבר, דאי לאו ריבויא דכלי הו"א דרק תוכו של הכלי המוקף צמ"פ הוא דניצל, אבל לא מה שבתוך המגופה, ת"ל כלי, ר"ל דמה שבעצם הכלי ג"כ ניצל, ובזה נכללה גם המגופה, כיון שהיא עצם הכלי. אלא דצ"ע בזה, אם נימא דלאחר הילפותא מקרא דכלי שוב אין דין הצלת צמ"פ תלוי כלל בדין תוך, ולא בעינן תוך רק לענין שיחול בו דין מוקף צמ"פ, אבל כל שחל בו דין צמ"פ שוב מציל על כל הנמצא בכלי בין בתוכו ובין בדפניו, ואין דין הצלתו תלוי כלל בשם תוך, או דנימא דהא ודאי דדין צמ"פ נאמר רק על תוכו, ויסוד דין הצלתו תלוי בדין תוך, וכך הוא עיקר דין הצלת צמ"פ דכל מה שבתוכו טהור, ולא זולת, והריבוי מקרא דכלי הוא זה דין מחודש, דכל הבלוע בגופו של הכלי הרי הוא שייך לתוכו בדין הצלה, וחלה עלי' הצלת תוכו, אבל הא ודאי דרק התוך של הכ"ח הוא שמציל, וזהו יסוד דינה של הצלת צמ"פ האמור בכ"ח דהתוך מציל על מה שבו מדין צמ"פ.

ונראה דזה מתבאר מהסוגיא דחולין דף ע"א אשכחן טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן ק"ו ומה כ"ח המוקף צמ"פ שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא וכו' מציל על טהרה שבתוכו מליטמא אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא מה לכ"ח שכן אין מטמא מגבו וכו' אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן אדרבה כלי חרס חמור שכן מטמא מאוירו, וביאור פרכת הגמ' הוא דלא נוכל למילף בלוע באדם מצמ"פ דשאני הצלת צמ"פ דאינו מקבל טומאה מגבו ועי"ז הוא שניצל כל מה שבו, וע"ז משני אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן, ר"ל דהצלת צמ"פ אינה ע"י הכלי בעצמו כי אם תוכו הוא שמציל על כל מה שבו, ועצם הכלי הוא כטפל לתוכו וגורם שיהא כאן תוך הכלי המציל, וכיון דעיקר המציל הוא תוכו שפיר ילפינן מיני' מק"ו דגם בלוע מציל, ולא איכפת לן מה שהאדם מקבל טומאה, כיון דעכ"פ מה שבתוכו דין בלוע בי', דהצלתו היא ק"ו מהצלת צמ"פ שמציל.

אשר לפי"ז נראה, בכ"ח שמלאו טיט עד חציו, נהי דעצם הכלי תורת כלי עליו ע"י חציו הפנוי, אבל הרי יש לדון ולומר, דמקום הטיט מכיון שהוא אטום פקע מיני' שם תוך, וממילא דאין בו דין הצלה, וכש"נ דכל דין הצלת צמ"פ הוא רק ע"י התוך, וכל שאינו בכלל התוך אינו ניצל, ולא דמי לבלוע בתוך הדופן ובתוך המגופה שניצל, דלפמש"נ דין הצלת צמ"פ מתחלק בשנים, תוך הכלי שהוא יסוד דין ההצלה, וגם מה שבלוע בדופני הכלי, דהוי ג"כ בכלל תוך הכלי מגזה"כ דוכל כלי, אשר באה ההלכה דגם מגופת הכלי בכלל זה, ודין תוך עלה, אכן במלאהו טיט עד חציו, אם נימא דהמילוי מבטל את התוך שבמקומו, נראה דהכלים שבתוך הטיט אינן ניצולין, כיון דהתוך נתבטל בזה המקום, וגם דהטיט אינו בכלל גוף הכלי, ואינו בכלל הריבוי דוכל כלי, ונמצא דאין כאן דין תוך כלל, וממילא דאין כאן דין הצלה, ואע"ג שהוא בפנים הכ"ח, מ"מ הרי כבר נתבאר דאין הכלי מציל על מה שבו כי אם בדין תוך, ולא זולת אשר לפי"ז זהו שכתב הרמב"ם דאם מלאהו טיט עד חציו לא ביטלו, ר"ל דגם התוך של מקום הטיט לא בטל, ולהכי הוא דהכלים שבתוכו ניצולין, ואה"נ דמיירי במוקף צמ"פ מלמעלה, ואך דגם במוקף צמ"פ מ"מ צריכינן לטעמא דלא ביטלו להתוך וכש"נ. ומעתה ניחא מה שהקשינו, דאיך אפשר שהכ"ח יבטל מתורת כלי כיון דעכ"פ נשאר מחציתו פנוי, דלפמש"נ בדעת הרמב"ם הרי לא דיינינן הכא כלל מדין ביטול כלי, כי אם מדין ביטול תוך, ולענין דין תוך אין מחציתו האחד שייך לחבירו, כי אם דכל מקצת נידון בפ"ע אם שם תוך בי' או לא, וזהו דפליגי ר"י וחכמים בתוספתא אם מקום הטיט בטל מתורת תוך או לא, ופסק הרמב"ם כחכמים דהוי בכלל תוך ומציל, וכש"נ.

והנה מדברי הרמב"ם שכתב כ"ח שמלאו טיט עד חציו לא ביטלו, הרי מבואר דבמלאו כולו באמת בטל ואינו מציל, ולפמש"כ הביטול הוא על התוך, דבטל ממנו תורת תוך, ומשו"ה הוא דאינה מציל, ולפי"ז גם לענין קבלת טומאה בכ"ח, דתלוי' ג"כ בדין תוך, צריך להיות הדין נותן דכל שמלאו כולו שוב לית בי' קבלת טומאה, כיון דפקע שם תוך ממנו, ודין זה מבואר להיפוך בדברי הראב"ד שהבאנו, שכתב להדיא דאפילו אטומה כולה טמאה היא, והביא זאת מפורש מתוספתא, הרי להדיא דאפילו באטומה כולה ג"כ לא פקע מינה שם תוך, וצ"ע הא דנקט הרמב"ם דוקא מילאו טיט עד חציו. אכן נראה, דאין ללמוד קבלת טומאה מהצלת צמ"פ, אע"ג דגם קבלת טומאה תלוי בדין תוך, אבל עיקר דינו הוא בהכלי שהכלי יהי' לו תוך, וכן לענין עצם הקבלת טומאה הרי עיקר המתטמא הוא הכלי, ואך שקבלת טומאתו צריכה להיות מתוכו, וא"כ עיקר הדין תוך שבזה הוא תנאי בהכלי, אבל לא חלות שם תוך בפ"ע, משא"כ לענין דין הצלה דצמ"פ, עיקר דינו תלוי רק בשם תוך, והתוך בפ"ע הוא המציל. אשר ע"כ לענין דין ביטול שפיר חלוקים הם מהדדי, דדוקא לענין הצלת צמ"פ, דדינה הוא חלות שם תוך בפ"ע, שם הוא דנאמר דינא דכל שהוא אטום בטל מיני' דין תוך המציל, משא"כ לענין דין קבלת טומאה, דעיקר דינה הוא הכלי, והתוך הוא ג"כ מדיני הכלי, בזה הוא דתניא בתוספתא דאף באטומה כולה מ"מ לא הופקע ממנה דין תוכו של כלי והכלי מקבל טומאה, וכמש"כ דקבלת טומאה וצמ"פ שני עניני תוך חלוקים הם, וכל אחד נידון כדינו.

אולם באמת נראה דשיטת הרמב"ם דכ"ח שמלאו כולו פקע מיני' דין תוך גם לענין קבלת טומאה, דהנה ברמב"ם פ"א מהל' מקואות הל"ג ז"ל כל הכלים שנטמאו יש להם טהרה במקוה חוץ מכ"ח וכו' כ"ח נאמר בו ואותו תשבורו ואין לו טהרה אלא שבירה אפילו חיברו בקרקע ואפילו קבעו במסמר ואפילו מלאהו סיד או גפסיס הרי הוא כמו שהי' עד שישבר עכ"ל, הרי דהא דבמלאהו סיד וגפסיס נשאר בטומאתו, הוא זה משום גזה"כ דואותו תשבורו שאין לכ"ח טהרה אלא שבירתו, שהוא זה דוקא בנטמא מקודם ואח"כ נתמלא סיד וגפסיס, וש"מ מיהא דבשעה שהוא מלא סיד וגפסיס לאו בר קיבולי טומאה הוא, והיינו כמש"כ דבנתמלא כולו פקע מיני' תורת תוך, ולהכי אין בו גם דין קבלת טומאה, ובנטמא מקודם הוא בטומאתו משום דהפקעת טומאתו היא דין טהרה, דזהו הדין האמור בקרא דואותו תשבורו דכ"ח אין לו דין טהרה.

פכ"ד הל"ד כותל שבין שני בתים וטומאה בתוך הכותל בית הקרוב לטומאה טמא והקרוב לטהרה טהור, היתה מחצה למחצה שניהם טמאים וכו', וכן מעזיבה שבין הבית והעלייה והטומאה בתוך מעזיבה מחציו ולמטה הבית טמא והעלייה טהורה, מחציה ולמעלה העלייה טמאה והבית טהור, מחצה למחצה שניהם טמאין וכו', היתה המעזיבה לאויר וטומאה בתוכה מחציה ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה אפילו כנגד הטומאה טהור שהרי פשטה הטומאה בכל הבית, היתה הטומאה מחציה ולמעלה הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא, מחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא שהרי אי אפשר לצמצם וכו', כותל שהוא לאויר וכו' וטומאה רצוצה בתוך הכותל היתה מחציו ולפנים הבית טמא והעומד מלמעלה על ראש הכותל טהור כעומד על גג הבית, היתה מחציו ולחוץ הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא שהרי לא פשטה הטומאה בתוך הבית, היתה הטומאה מחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלה טהור שהרי פשטה הטומאה בבית עכ"ל. והנה באהלות פ"ו גבי כותל שהוא לאויר תנן מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמעלה ר"מ מטמא וחכמים מטהרין, ובתוספתא שם לענין מעזיבה תניא מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמעלה ר"מ מטמא ור"ש מטהר, והרי נראה מבואר בזה דבהך דינא דמחצה על מחצה מעזיבה וכותל שוין, דר"מ מטמא להעומד מלמעלה בין בכותל ובין במעזיבה, ור"ש דמטהר במעזיבה היינו משום דסובר כחכמים דמטהרין גם בכותל, וכן מבואר בר"ש שם, וקשה על הרמב"ם שפסק במעזיבה דהעומד מלמעלה טמא ובכותל פסק דהעומד מלמעלה טהור, והא תרווייהו חד דינא להו.

ואם כי י"ל דמאחר דבתוספתא תניא ר"ש מטהר ובמתניתין גבי כותל תנן וחכמים מטהרין, ש"מ דלאו חד דינא הוא, וע"כ גבי כותל דפליגי חכמים אר"מ פסק כחכמים דהלכה כרבים גם להקל משא"כ במעזיבה דלא פליגי חכמים ורק ר"ש הוא דפליג והוי יחיד ויחיד וע"כ פסק להחמיר דהעומד מלמעלה ג"כ טמא, אכן עצם הסברא קשה, דמהיכי תיתי נחלק בין כותל למעזיבה, כיון דחזינן דבדין קרוב שוין הם, א"כ גם במע"מ ג"כ צריכין להיות שוין. ובע"כ דר"ש היינו חכמים, ומר"מ. אין ראיה דהא ר"מ גם בכותל פליג, ומהיכי תיתי נחלק ונאמר דבמעזיבה במע"מ שניהם טמאים, וצ"ע. והנה בהא דתנן מחצה על מחצה הבית טמא, והעומד מלמעלה ר"מ מטמא וחכמים מטהרין, כתב הר"ש דפלוגתייהו הוא דר"מ סבר דלהחמיר שדינן לה בתר בית ובתר אויר ורבנן סברי דלגמרי שדינן לה בתר בית, ובאלי' רבא כתב ז"ל חכמים דהכא כסברא דר"י דארובה פ"י מתני' ג', והיינו משום דהאלי' רבא ס"ל דהא פשיטא דהמקצת טומאה שקרוב לבית שייך לבית, והמקצת שמחציו ולחוץ שייך לאויר ולא לבית, וע"כ הוי כטומאה שמקצתה תחת הבית ומקצתה כנגד ארובה, דפליגי ר"מ ור"י לקמן, וכמו"כ פליגי גם הכא ר"מ וחכמים.

ונראה דכן הוא מוכח גם מדברי הרמב"ם, שכתב טעמא במע"מ דהעומד מלמעלה טהור בכותל, משום שהרי פשטה הטומאה בבית, ואם נימא כשיטת הר"ש דטעמא דמע"מ דשניהן טמאין הוא משום דשדינן לה כולה לצד חוץ וכולה לצד פנים והכל להחמיר, וא"כ מה מועיל הטעם דפשטה הטומאה בבית, כיון דעל זה גופא אנו דנין דמ"מ נישדה כולה לצד חוץ ג"כ, אלא ודאי דדעת הרמב"ם כדעת האלי' רבא, דהא ודאי דהחצי זית שמחציו ולפנים הוא שייך בדינו לבית, והחצי זית שמחציו ולחוץ הוא שייך לאויר, וא"כ הא קשה הכא במע"מ אמאי העומד ע"ג טהור, והלא מאהיל הוא על כל הזית דרך אותו מקצת שמחציו ולחוץ, ואמאי אינו מצטרף בהדי החצי זית שמחציו ולחוץ גם החצי זית שמחציו ולפנים לטמא העומד ע"ג מלמעלה, כיון דבדין האהלתו הרי סגי בהאהלת מקצתו. ובאמת דזה קשה גם במקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה, דאמאי לא מצטרף החצי זית שבבית עם החצי זית שכנגד ארובה לטמא כנגד ארובה משום מאהיל כנגד הטומאה. אכן נראה, דהוא משום דהמקצת טומאה שתחת הבית דהויא תחת אהל, פקע מינה דין רצוצה ודין טומאת מאהיל כנגד הטומאה, וע"כ לא מצטרפא הטומאה שבבית לטמא דרך הארובה שהיא פחות מפו"ט, וה"נ הכא במע"מ אינו מצטרף החצי זית ששייך לבית לטמא ע"י בקיעה, כיון דאין בה דין רצוצה, וע"כ זהו שכתב הרמב"ם שהרי פשטה הטומאה בבית, ר"ל דהחצי זית שמחציו ולפנים פשטה טומאתו בבית והויא טומאה שתחת אהל, ולהכי אינה מצטרפת לבקיעה דרצוצה.