חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 60

ולא דמי לכל ט"ר שבוקעת אף למקום שאינו רצוץ, דהתם ע"י הרצוצה שבגופה הוי דינה שבוקעת והולכת בכ"מ, וממילא דאית בה דין בקיעה והאהלה כנגדה, ואם בקעה לתוך אהל אית בה גם הבאת טומאה של אהל, אבל הא מיהא דגם ברצוצה בעינן צד הבאת טומאה לטמא, אם ע"י בקיעה או ע"י אהל, אבל הכא בכוורת כיון דהצ"פ מציל שאף אם תבקע הטומאה לתוכה לא יחול בה שם אהל, א"כ הא נמצא דבתוך הכוורת שהיא אהל וצ"פ יחד ליכא שום צד הבאת טומאה, דהצ"פ מפקיע מדין אהל, והאהל שע"ג מפקיע מינה הדין בקיעה ומגע כנגדה, ואין כאן הבאת טומאה כלל, וע"כ תוכה טהור ואינה בוקעת למעלה. האומנם דיש לחלק, דהא דאהל מפקיע דין רצוצה היינו אהל שחל אהילתו על הטומאה, אבל הכא כיון דאין הטומאה מתפשטת בהאהל אין זה אהל של טומאה כלל, ובכה"ג י"ל דאינו מפקיע את הרצוצה. וגם דלא מצינו רק שהאהל מפקיע מהטומאה דין רצוצה, וממילא דאין כאן רצוצה, אבל היכא דהיא עכ"פ רצוצה, זה לא מצינו שלא תבקע לתוך אהל, וא"כ הרי נסתר מש"כ. אכן נראה דזהו הנלמד ממשנה זו דכוורת דלא נחלק בהכי, ורק דבכולהו גווני אין שום בקיעה של רצוצה ומגע תחת אהל, וכולהו מילי דרצוצה האהל מבטלן, ואין שם טומאת מגע כלל תחת אהל, וזהו דתנן דבפחותה או אפוצה וטומאה תחתי' אינו טמא אלא תחתי' כנגד הטומאה, אבל למעלה טהור, ואף באינה גבוהה טפח מהארץ, ומשום דהצ"פ מציל מטומאת אהל, וטומאת מגע של הבקיעה לא שייכה תחת אהל, וכש"נ.

ובזה יובן מקור דברי הרמב"ם שפסק דגם בגבוהה מן הארץ טפח חשובה הטומאה שתחתי' רצוצה, והיינו משום דאהל כלים אינו מפקיע דין רצוצה, וגם הראב"ד לא פליג אלא משום דסובר דטומאה שבאויר לא הויא רצוצה, וכדכתב בפט"ז מהל' טו"מ הל"ו בהשגתו שם, אבל בדין הפקעת רצוצה שע"י אהל לא מצינו דחולק על הרמב"ם, ולפי דברינו הרי הדבר מפורש במשנתינו, שמחלקת בין שלמה לפחותה ואפוצה ובאה במדה, דבשלמה דהויא כלי אינה מפקעת דין בקיעה וע"כ תוכה טמא מפני שהטומאה בוקעת לתוכה, משא"כ בבאה במדה או פחותה או אפוצה דלא הויא כלי והויא אהל גמור, ומפקיע בתוכו דין בקיעה, ע"כ תוכה טהור, והיינו להדיא כפסק הרמב"ם דאהל של כלים אינו מפקיע לא דין בקיעה ולא דין מאהיל כנגד הטומאה, וכש"נ. והנה קשה על דברינו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ד שם דמאהיל כנגד הטומאה מצטרף בהדי אהל ולא בהדי מגע, הרי דדעת הרמב"ם היא דמאהיל כנגד הטומאה הויא טומאת אהל ולא טומאת מגע, והוא כר"ז בחולין שם ולא כרבא, וזהו דלא כמש"כ דלהכי אינה מתפשטת בתוך הכוורת משום דפוסק כרבא דהויא טומאת מגע, והרי דעת הרמב"ם היא דהיא טומאת אהל. אלא דבאמת אכתי צ"ע דברי הרמב"ם בפ"ד שם שפסק בסתמא דמאהיל כנגד הטומאה מצטרף רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, ולא חילק דברצוצה מצטרף בהדי מגע, ולמה השמיט משנתינו דהמגע והמאהיל כנגדה מצטרפין ברצוצה.

והנראה מוכרח מזה, דטעמא דהרמב"ם הוא משום דפוסק כר"ש דאמר מלא תרווד רקב אינו מטמא במגע, וחולק ארבי יוסי וכמבואר בסוגיא דחולין שם, וסובר הרמב"ם דלר"ש גם רצוצה ממש ג"כ מצטרפת רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, דאלא"ה הרי מצינו מגע בתרווד רקב היכא דהיא רצוצה, וע"כ זהו שפסק בסתמא דמאהיל כנגדה אינו מצטרף בהדי מגע, כיון דגם רצוצה אינה מצטרפת רק בהדי אהל ולא בהדי מגע, אבל בפלוגתא דר"ז ורבא באמת פוסק הרמב"ם כרבא דטומאת מאהיל כנגדה הויא בכלל מגע לר"י, דהרי פסק דכל טומאה שבאויר חשיבא רצוצה, שזהו יסוד הדין דחשוב מגע. ולפ"ז מתישבים היטב דברינו, דנראה דטומאה רצוצה בין אם שם מגע בה או שם אהל, מ"מ הא מיהא ודאי לכו"ע דאיכא צד הבאת טומאה בבקיעתה לכנגדה, אף אם לא יהא בה דין הבאת טומאה לצדדין, וכעיקר ההלכה שנאמרה בה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, וא"כ הכא דהצ"פ מציל מטומאה המתפשטת לצדדין שלא תבקע לתוכה, א"כ ממילא דבתוך הכוורת לית בה רק בקיעת טומאה דכנגדה לבד, וזהו דתנן דאין טמא אלא כנגדה, וניחא הא דתנן דבפחותה ואפוצה גם כנגדה טהור גם לר"ש דשם טומאת אהל בה, וכמש"כ דתחת אהל דליכא שם דין בקיעה א"כ ממילא דלית בה טומאה זו שאין בה דין הבאת טומאה לצדדין, כיון שכל הבאת טומאה זו היא רק ע"י בקיעה דליתא זאת באהל, וכש"נ.

פי"ט הל"ב היתה גבוהה מן הארץ טפח וטומאה תחתי' או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו' וכל שע"ג וכל שבתוכה טמא שהכלי מביא את הטומאה ואינו חוצץ כמו שנתבאר עכ"ל, ובהשגות ז"ל דברים אלו כבדים הן וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתי' אעפ"י שגבוהה מן הארץ טפח והיא כלי והלא היא של חרס, ומצאתי וכו' שהרי אמרו המאהיל על הטומאה של שרצים טהור פי' ספק נגע וספק לא נגע טהור דהו"ל כנזרק והנזרקין ספיקן טהור שאין לך דבר שמטמא מלמעלה ומלמטה אלא כזית מת וכו' ואולי על זה הדרך הלכו ואמרו אם הטומאה על גבה והכוורת תחתי' וכלים תחת הכוורת וכו' הכל תחת אויר הטומאה וכיון שהוא כלי אינו מפסיק וכו' עכ"ל, וכ"כ לעיל בהל"א בהשגות שם וז"ל אין כאן טעם שהרי בכוורת של חרס עסקינן שהוא חוצץ ולא נתחוור אצלי טעם המשנה טעם ברור עכ"ל, אבל צ"ע מה שהביא מהסוגיא דנזיר, והלא הכא הא הויא הקושיא משום דהצ"פ מפסיק ביניהם, ומזה לא הוזכר כלל בהסוגיא דנזיר שם, וגם צ"ע דמאי אלימותא להוכיח מהסוגיא דנזיר, אחרי שדבר זה מפורש במשניות בכל פרק כוורת, וצ"ע.

והן יסוד קושיית הראב"ד מה דלא ניחא לי' בתירוץ הרמב"ם שכתב דלהכי הטומאה עוברת על גביהן משום דאדם וכלים אינן נעשין אהלים לטהר אשר בזה הרי מפורש דכלים אינן חוצצין בפני הטומאה, צ"ל דהוא משום דס"ל, דנהי דליכא כאן אהל החוצץ, אבל מ"מ הרי חוצצת על תוכה מדין צ"פ שלא יהא שם טומאה עוברת, וממילא דחסר כאן עיקר הבאת טומאה, כיון דבין הטומאה והטהרה הרי יש כאן מקום שאין בו הבאת טומאה, ולא מצינו הבאת טומאה אלא כשהטומאה הולכת מהמת עד הטהרות, משא"כ כשחסר הבאת טומאה באמצע, א"כ הלא אין כאן הבאת טומאה כלל, ולא שייך כאן ההילכתא דכלים אין חוצצין בפני הטומאה לטהר, דהתם איירי בכלים טהורין אבל אין מוקפין צ"פ, וא"כ הטומאה עוברת דרך הכלים, הואיל ואין חוצצין, ושפיר יש כאן הבאת טומאה, משא"כ בצ"פ, כיון דאין הטומאה עוברת דרך הצ"פ, א"כ אף אם אינן נעשין אהלים, אבל מ"מ הרי יש כאן הפסק בהבאת טומאה, וממילא דעל גבן טהור.

ולפי"ז ניחא דברי הראב"ד מה שהביא מהסוגיא דנזיר דף ס"ד, דהנה שם תניא והנזרקין ספיקן טהור, חוץ מן כזית המת והמאהיל על פני טומאה וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה לאתויי זב וזבה, וסובר הראב"ד דאם אך הוה צריכינן שההבאת טומאה תהא נמשכת מהטומאה להטהרות בלי הפסק אין זה בכלל מטמא מלמעלה כלמטה, ודוקא אם הטומאה עוברת מרחוק גם בהפסק בינתים מעצם הטומאה, אז הוא דנחשב מטמא מלמעלה כלמטה, ובע"כ מוכרח מזה דגם בהופסקה ההבאת טומאה ביניהן מ"מ כל שהוא כנגד הטומאה מלמעלה ומלמטה יש במת דין העברת טומאה גם מרחוק וטמא, וזהו שהביא הראב"ד, דכיון דאיכא במת הבאת טומאה גם מרחוק, שוב מועיל הא דכלים אינן נעשין אהלים לחוץ בפני הטומאה דאין צ"פ מועיל להפסיק ביניהן, דנהי דתוכו אין הטומאה עוברת בו, אבל מ"מ מאחר דאין דין צ"פ מועיל לענין חוצה לו, א"כ אכתי איכא הבאת טומאה מרחוק, ולגבי הך הבאת טומאה הרי הוא ככל הכלים דנאמרה בהן ההלכה דאין כלים חוצצין בפני הטומאה והנה בהך דהנזרקין ספיקן טהור מבואר בתוס' בנזיר שם ובמפרש שם משום דהוי בכלל דינא דספק טומאה צפה, דילפינן לי' מקרא שם, אכן ברמב"ם פי"ד מה' אבות הטומאות הל"ג כתב ז"ל ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד עכ"ל, ולפי"ז ספק הנזרקין דלא מפיק מיני' רק מת וזב, בע"כ דהוי דין בפ"ע, ואין זה שייך כלל לדין צפה, דבצפה הלא לא נאמר דספיקה טהור רק בטומאת שרץ, משא"כ נזרקין דספיקן טהור בכל הטומאות, וצ"ל דספק נזרקין הוא הלכה למשה מסיני, וכך נאמרה כלשון הברייתא דספק הנזרקין טהור חוץ ממת וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה, ונמצא דבהלכה זו נכלל דיש דין הבאת טומאה במת גם מרחוק ובהפסק המשכה בינתיים, וזהו שהביא הראב"ד הכא את שתי ההלכות, חדא הא דבמת איכא הבאת טומאה גם מרחוק, ועוד ההלכה דאין כלים חוצצין בפני הטומאה, דמשתיהן ביחד הוא דנלמד הך דינא דאין צ"פ מועיל להפסיק מלמעלה ומלמטה, ומשתי ( ההלכות אלו הוא דנשנה פרק זה דכוורת.

פ"כ הל"א שלשה דברים מצילין באהל המת צמיד פתיל ואהלין ובלועין וכו' צמיד פתיל ואהלין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ואינן מונעין את הטומאה שלא תצא וכו' וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים עכ"ל, ובהשגות ז"ל דוקא באהל שהוא מקבל טומאה א"נ באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון עכ"ל, ובהל"ו שם ז"ל וכן אם חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו והיתה הטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאים שאין האהלים מונעין הטומאה כמו שביארנו עכ"ל, ובהשגות ז"ל והלא דבר ידוע הוא שהאהל חוצץ וכו' אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה לצאת עכ"ל, ועוד בפכ"ד הל"ב ז"ל בית שחלקו בנסרים וכו' מן הצדדין או מכלפי הקורות וכו' היתה הטומאה בין מחיצה לכותל או בין מחיצה לקורות כלים שבבית טמאים שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו עכ"ל, ודינים אלו הם במשנה פט"ו דאהלות מ"ד, אלא דהראב"ד מפרש דכולהו משום דינא דסוף טומאה לצאת, ודעת הרמב"ם דכולהו משום דאין האהל מציל על הטומאה, ועיין בכ"מ שהביא מהתוספתא פ"ו דכלים דתניא שם להדיא והצמיד פתיל ואהלין מצילין על הטהורין מליטמא ואין מצילין על הטמאין מלטמא, וזהו דברי הרמב"ם.

והנה לדעת הראב"ד לא תקשי מהך תוספתא, דתרי גווני אהלים נינהו בדין הצלה מטומאה, וכדתנן בכלים פ"י אלו הכלים מצילין בצמיד פתיל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כלי חרס וכו' היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום, והיינו מדין אהל, והרי באמת תנן בפ"ו דאהלות דאדם וכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר, אכן פשוט דתרי ענינים נפרדים הם, דהמשנה דאהלות קיימא על דין אהל האמור בתורה בקרא דכל אשר באהל וגו', שמביא וחוצץ ודינו דין חציצה, ובזה הוא דתנן דאדם וכלים אינן חוצצין בפני הטומאה, משא"כ המשנה דכלים מיירי בדין הצלת אהל, ולא בדין חציצת אהל, ודינה כדין צמ"פ שמציל על הטהרה ולא על הטומאה, ובזה שפיר מועיל אהל כלים, דכל הני כלים דמצילין בצמ"פ מצילין גם באהלן על מה שתחתיהן, כיון דדין טהרת והצלת צמ"פ בהו ועיין ברמב"ם פכ"א הל"א שכתב ז"ל אם הדברים שבתוך הכלי המוקף נצלו ק"ו לבלועין ולכלים שתחת האהלים, ועל אהל גמור האמור בתורה הלא לא צריכינן לק"ו, דהא מקרא מפורש הוא כל אשר באהל יטמא הא מה שחוץ לאהל טהור, ומשום שהאהל חוצץ, אלא משום דקאי על אהלי כלים שהצלתן היא מדין צמ"פ, וזהו דצריכינן בהו לק"ו, כיון דאינן בכלל אהל האמור בתורה, משום דינא דהאדם וכלים אינן נעשין אהלים, וע"כ מפרש הראב"ד דהא דתניא בתוספתא דהאהלין מצילין על הטהרה ולא על הטומאה, קאי על אהלי הכלים שהזכרנו, דבהו ודאי דאינן מצילין על הטומאה, כיון דמדין צמ"פ קאתו, אבל אהל גמור האמור בתורה מציל גם על הטומאה, אבל הרמב"ם הרי פסק דגם אהל גמור של נסרים אינו חוצץ בפני הטומאה, וזהו שהשיג הראב"ד, דאהל של נסרים דהוא אהל גמור האמור בתורה, ע"כ הוי דינו דין חציצה שחוצץ גם בפני הטומאה.

האומנם דבעיקר הך דינא דכלים כפויין מצילין, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפכ"א שם, דדעת הרמב"ם היא, דאע"ג דדין הצלתן נלמד מצמ"פ, מ"מ הואיל שהן אהלים ובתורת אהל הוא שמצילין לא צריכינן בהו מירוח טיט, והראב"ד חולק שם וס"ל דצריכין מירוח טיט ככל צמ"פ, וא"כ הרי לדעת הראב"ד הצלת כלים כפויין לאו משום אהל היא כלל כי אם מדין צמ"פ ממש, וא"כ הרי לא נוכל לפרש לשיטת הראב"ד דהתוספתא קאי על הצלת כלים כפויים, כיון דאין זה בכלל אהל. אכן נראה מוכרח מהא דחזינן דמצילין כל מה שתחתיהן עד התהום, ואם נימא דהצלתן היא רק בתורת צמ"פ, א"כ הרי צמ"פ אינו מציל רק על תוכו לחוד, אלא ודאי נראה דגם לדעת הראב"ד הצלתן היא בתורת אהל, והא דס"ל דבעינן מירוח טיט, נראה דהוא משום, דהנה באמת צ"ע עיקר הדין דתנן בהמשנה דמצילין כל מה שתחתיהן עד התהום, ומ"ש דלענין הצלה על הטומאה אמרינן דאינן מצילין, ומשום דכיון דילפינן להו מצמ"פ ע"כ הן שוין בזה לצמ"פ שאינו מציל רק על הטהרה לבד, א"כ ה"נ נימא דכי היכי דאמ"פ אינו מציל רק על תוכו גם אהל לא יציל רק על תוכו, ומ"ש דמצילין עד התהום.

והפשוט בזה, דהרי הא דאהל מציל עד התהום וצמ"פ אינו מציל רק על תוכו, הא אין זה משום דדין הצלה דצמ"פ שאני מהצלה דאהל, אלא דהוא דין בעצמן של אהל וצמ"פ, דכך הוא דינו של עצם האהל שעד התהום מקרי הכל תחת האהל, ודין צמ"פ ליכא רק על תוכו וע"כ אינו מציל רק על תוכו, ולהכי גם כלים הכפויין נהי דדין הצלתן בק"ו מצמ"פ הוא דילפינן לי', אבל מ"מ מכיון דעיקר הילפותא בזה הא הויא שגם אהל יציל בק"ו מצמ"פ, ומכח דין אהל שעליהן הוא שמצילין, ע"כ ממילא דמצילין עד התהום כדין אהל, ולא שייך כלל לדמותן לענין זה לצמ"פ, כיון דאין זה שייך כלל לדין הצלתן, וכל חילוקן זמ"ז הוא רק בעיקר חלות שם צמ"פ ושם אהל, אשר בזה אין אהל נלמד מצמ"פ, ופשיטא דכל אחד חל כדינו, ואהל לחוד וצמ"פ לחוד, משא"כ הא דצמ"פ מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, הלא אין זה שייך כלל לחלות דין צמ"פ, כי אם דכן הוא עיקר דין הצלתו דמועיל רק על הטהרות לבד, וע"כ גם אהל כלים דילפינן לי' מצמ"פ, ג"כ אינו מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, דלא שייך לחדש דין הצלה על הטומאה באהלים, כיון דליתא זאת בצמ"פ. ולפ"ז הא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם צריכין מירוח טיט אם לא, הוא משום, דהרמב"ם ס"ל דגם מירוח טיט הוא שייך לעצם מעשה הצמ"פ, וממילא דלא שייך למילף אהל כלים מיני', דאהל שאני דחייל שם אהלו גם בכיסוי לבד, והראב"ד ס"ל דדין מירוח טיט הוא שייך לדין הצלתו, דכל שלא נתמרח בטיט אינו ניצל, והטומאה נכנסת בו, וממילא דגם אהל דכוותי' דצריך ג"כ מירוח טיט, אבל אה"נ דגם לדעת הראב"ד הצלת כלים כפויין היא מדין אהל, וכדחזינן מהא דמצילין כל מה שתחתיהם עד התהום, ושפיר מתפרשא התוספתא דאהלים אינן מצילין על הטומאה, דקיימא על אהלי כלים הכפויין, ומבוארת היטב ההשגה כמש"כ למעלה.

והנה דברי הרמב"ם לכאורה תמוהין מאד, דהרי משניות מפורשות הן באהלות דאהל מציל על הטומאה, וכדתנן בפ"ט שם גבי כוורת דכשהיא פחותה או מחזקת ארבעים סאה טומאה תחתי' ע"ג טהור, וכן בכל הפרק דארובה פ"י שם דטומאה בבית העלי' טהורה, וכן בפ"ז שם דאם בנה עלי' ע"ג כל העליות שע"ג טהורות, הרי להדיא דאהל מציל גם על הטומאה שלא תצא ותטמא, וכן הוא מבואר להדיא גם ברמב"ם פי"ב הל"א ז"ל הנה למדת שכשם שהאהל מטמא כל שתחתיו מציל כל שחוצה לו וחוצץ בין הטומאה ובין כלים שעל גביו וכו', ואיך פסק הכא הרמב"ם דאהל אינו מציל על הטומאה. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בעיקר הדין מה דאין טומאה עוברת מאהל לאהל יש לפרשו בתרי גווני, או דהוי מדין חילוק אהלים וחציצת האהלה, דכל אהל חולק מקומו לאהל בפ"ע ואין הטומאה והטהרות בחד אהל, וגם דהאהל חוצץ בין האהלת הטהרות והטומאה שלא תהויין חדא האהלה, וע"כ טהורין כיון דאין כאן האהלה מהטומאה להטהרות, ובקרא כתיב כל אשר באהל יטמא ולא מה שחוץ לאהל, או דנימא דהוי דין חציצה בפני עצם הטומאה, שהאהל חוצץ בפני הטומאה שלא תצא ממנו ולא תכנס אליו.

ונ"מ בזה, דהנה בסוכה דף כ"א אמרינן דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, וא"כ גם בטומאה כה"ג באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, אם נימא דטעמא דאין טומאה עוברת מאהל לאהל הוא משום דין חלוקת אהלים שבכ"מ, שהאהל חולק את מקומו שלא יהא בכלל אהל השני, א"כ באהל עראי דלא אתי ומבטל אהל קבע, ותוך האהל עראי בכלל תוך האהל קבע חשיב, א"כ שפיר יש כאן הבאת טומאה מזל"ז, כיון דהטומאה והטהרות תרווייהו בחד אהל נינהו, וחדא האהלה להו, והרי הוא בכלל כל אשר באהל יטמא, משא"כ אם נימא דחציצת האהל היא בפני עצם הטומאה, א"כ גם באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, כיון דאיהו בפ"ע דין אהל עליו, שפיר אית בי' דין חציצה בפני הטומאה שלא תצא ממנו ולא תכנס אליו, וממילא דאין הטומאה עוברת מזל"ז, דלענין דין האהל עצמו הרי אהל עראי ואהל קבע שוין דדין אהל בהו וחוצצין בפני הטומאה. ועל כן נראה דזהו שחלק הרמב"ם בין טומאה לטהרות, משום דס"ל דכל הצלת אהל היא מדין חלוקת האהלה, ולא שחוצץ בפני עצם הטומאה, אלא דכ"ז באהל שעל הטומאה, משא"כ באהל שעל הטהרות, הרי מלבד דין אהל הנלמד מקרא דוכל אשר באהל וגו', עוד נוכל למילפי' בק"ו מצמ"פ, אשר מזה נלמד שיש בו גם דין הצלה כמו צמ"פ, ונימא דהרמב"ם איירי הכא באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, דחלוקת אהלים לא מהניא משום דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, וכל הצלתו תוכל להיות רק מדין הצלה בפני עצם הטומאה, ולהכי הוא שפסק דמציל רק על הטהרות ולא על הטומאה. ולפ"ז הרי ניחא מכל הני דוכתי שהבאנו דחוצץ גם בפני הטומאה, דבכל הני דוכתי הא איירי או בששניהם קבועים או דליכא אהל קבע כלל, ובכה"ג שפיר מציל גם על הטומאה, מדין חלוקת האהלה האמור באהל, וכש"נ.