חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 59

אכן קשה ע"ז, דכיון דכלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאין, א"כ הרי הטומאה בוקעת כנגדה לתוכה, וצריך להיות גם הכוורת טמאה, וא"כ הא בטיל מינה כל דין צמ"פ, דכלי טמא הא אינו מציל, וכדתנן בעדיות פ"א מי"ד, וממילא דליכא שום נ"מ בין טומאה בתוכה לטומאה ע"ג, וגם קשה סיום דברי הראב"ד שכתב שאינה מטמאה מגבה, והא כיון דהטומאה רצוצה בקעה לתוכה, א"כ הרי יש כאן גם טומאת תוך, דטמא גם בכ"ח, וצ"ע. והנראה לומר בדעת הראב"ד, דס"ל דבטומאה רצוצה מלבד דעצם הטומאה נכנסת לכנגדה, עוד איכא בה דין דמטמאה כנגדה גם למרחוק, ואף במקום שאין עצם הטומאה נכנסת לו, מ"מ כל שהוא כנגד הטומאה טמא, משום דינא דרצוצה ומאהיל כנגד הטומאה, דנאמרה בהו ההלכה דמטמאה כל שכנגדה גם בלא דין הבאת עצם הטומאה, וסובר הראב"ד דבאמת צמ"פ מציל שלא תכנס עצם הטומאה לתוכו גם ברצוצה, והא דתוכו נגד הטומאה טמא, הוא משום דהצ"פ אינו מציל רק מדין הבאת וכניסת טומאה לתוכו, אבל מ"מ נטמא כל מה שבתוכו משום הך דינא דמטמא גם מרחוק גם בשאין עצם הטומאה עוברת לשם, ולענין זה לא שייך כלל הצלת הצ"פ. ויסוד לזה מהא דבתוכה אין טמא אלא כנגד הטומאה לבד, וכבר הקשה הכ"מ דמאחר דהטומאה בוקעת לתוכה, א"כ ממילא תביא הכוורת טומאה לצדדין, כמו בטומאה בתוכה דתנן הכל טמא, אלא ודאי דבאמת אין כאן טומאה כלל בתוכה אף כנגד הטומאה, וא"כ הרי ליכא כאן האהלת טומאה כלל, ולא שייך בזה הבאת טומאה לצדדין, וע"כ אינו טמא אלא כנגדה. ולפי"ז הרי ניחא הא דהכוורת עצמה טהורה ולא מתטמאת, דכל בכלי חרס דטומאתו היא טומאת תוך, בעינן דוקא שהטומאה תהא בתוכו, אבל הכא דאינה בוקעת לתוכה, ורק דהוא נוגע ומאהיל מרחוק, א"כ אין בו רק שם מאהיל ונוגע, אבל שם טומאת תוך אין בו, וע"כ בכלי חרס טהור.

והאומנם דיסוד דין טומאת תוך נראה דהוא רק על קבלת הטומאה של הכלי שיהא דרך תוכו, ולא בעינן שעצם הטומאה תהא בתוכו, ודחזינן דמיטמאה בהיסט דרך תוכה, ואע"ג דלא שייך שם כלל שהטומאה בתוכה. אכן כ"ז הוא רק בטומאת מעשה, שע"י מעשה ההיסט הוא דנטמאת, בזה הוא דהוי גזה"כ דחייל שם היסט גם על תוכו, משא"כ בטומאת מגע ואהל שעצם הדבר מטמאתו, בזה י"ל דכל דליתא לטומאה בתוכה לא חייל בה גם על קבלת טומאתה שם תוך, וטהור בכ"ח. והנה הרי כבר הבאנו גירסת הר"ש והרא"ש דתחתיה כנגד הטומאה טמא, אבל תוכה טהור כולו אף כנגד הטומאה, ולפי המבואר י"ל בזה תרי טעמי, או משום דס"ל דגם כנגד הטומאה וגם ברצוצה מ"מ כל שלא בא לו עצם הטומאה לא מתטמא, ולהכי תוכה טהור, כיון דלא יוכל להתטמא כל מה שבתוכה כי אם בכניסת הטומאה לתוך הכוורת, וע"ז הא מועיל צ"פ שמציל ומונע כניסת הטומאה לתוכה, או דנימא דזה ודאי לכו"ע כל כנגד הטומאה הרי הוא טמא גם בלא הבאת עצם הטומאה אליו, והא דתוכה טהור הוא משום דצ"פ המועיל להציל בפני כניסת הטומאה לתוכו, הוא חוצץ על כל תוכו שלא יהא גם בכלל מאהיל כנגד הטומאה, ואינו חשוב כנגד הטומאה כלל, וע"כ תוכו טהור.

ונראה דכן היא גם שיטת הרמב"ם דגריס תוכו כנגד הטומאה טמא, דמ"מ ס"ל דצ"פ כשם שמציל על כניסת עצם הטומאה לתוכו, כמו כן הוא חוצץ על כל שבתוכו שלא יהא גם בכלל מאהיל כנגדה, ואף כנגד הרצוצה ג"כ חוצץ, והא דתוכו כנגד הטומאה טמא, הוא משום דתרי דיני בצמ"פ, חדא דהכלי חוצץ ומציל, ושנית דאף כשהכלי מנוקב ג"כ מציל, כל שאין בנקביו כשיעור, וכדתנן בפ"ט דכלים וברמב"ם פכ"ב מטו"מ, וס"ל להרמב"ם, דנהי דבין מקום הנקב ובין מקום הסתום שוין הן בדינן, והכלי כולי' מציל על כל תוכו ביחד בתורת צמ"פ, אבל כ"ז הוא לענין כניסת טומאה לתוכו, אבל לענין שלא יהא חשוב מאהיל כנגדה להטמא גם מרחוק, דיסודו דין חציצה, בזה הדין חלוק, דבמקום שהכלי מפסיק שפיר איכא חציצה, ואינו חשוב כנגד הטומאה, משא"כ כנגד נקביו, כיון דאין שם חציצה, א"כ הרי הוא כנגד הטומאה, ומתטמא מדין מאהיל כנגד הטומאה, שטמא גם בלא הבאת עצם הטומאה אליו, דבזה ליכא דין הצלת צמ"פ היכא דהוא בלא חציצה, וע"כ משנתינו דאיירי בכוורת שיש בה נקבים, וכדתנן שהיא מחולחלת, זהו דתנן בה דתוכה כנגד הטומאה טמא, ר"ל דמקום הפתוח שהוא כנגד הטומאה תוכה טמא וכמש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הא דחבית המוקפת צמ"פ ונתונה ע"ג המת באויר אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין. גם כנגד הטומאה, ואף דלדעת הרמב"ם הא הויא שם רצוצה, דבחבית שהיא מוקפת וסתומה מכל צדדיה, ע"כ ממילא מהני הצ"פ לחוץ על תוכה גם כנגד הטומאה וטהורה כולה, וכמש"כ דגם בכוורת אין טמא בתוכה אלא במקום הפתוח ולא במקום הסתום.

והנה בהא דתנן היתה גבוהה מן הארץ טפח הכל טמא אלא תוכה, כתב הראב"ד בפי"ט שם דכנגד הטומאה ג"כ תוכה טהור, משום דכיון דגבוהה טפח הרי אינה רצוצה, וצ"ע אם דעת הראב"ד היא דכל עיקר הך דינא דכנגד הטומאה טמא אף בלא הבאת עצם הטומאה הוא רק ברצוצה, וכל עיקרה של טומאה זו הוא משום ההילכתא דרצוצה, וכל שאינה רצוצה אינה מטמאה אף כנגדה רק משום דין הבאת עצם הטומאה, ולפ"ז יהא הדין פשוט, דבאמת צ"פ מועיל גם בפני רצוצה, ורק דלא שייך צ"פ רק על כניסת טומאה לתוכו, משא"כ לענין שיהא חשוב כנגד הטומאה, בזה ליכא דין צ"פ כלל, ועל כן זהו שחלוק, דברצוצה דמטמאה גם מרחוק משום האהלה כנגדה אף בלא כניסת הטומאה לתוך הצ"פ, משו"ה מה שבתוכה טמא, דלא שייך זאת להצלת צ"פ כלל, משא"כ בגבוהה טפח דאינה רצוצה, ואין בה טומאה מרחוק, כי אם בכניסת הטומאה לתוך הצ"פ, א"כ יש כאן דין צ"פ שמציל על תוכו, וע"כ טהור כולו אף כנגד הטומאה.

או דנימא דבאמת גם באינה רצוצה כל שכנגד הטומאה מטמאה אף בלא הבאת עצם הטומאה אליו, ובזה הוא דחלוק דין מאהיל כנגד הטומאה מדין הבאת טומאה לצדדין, דכל הבאת טומאה לצדדין לא חיילא רק ע"י הבאת עצם הטומאה, משא"כ מאהיל כנגדה טמא אף בלא הבאת טומאה אצלו, והא דהוצרך הראב"ד הכא לטעמא דרצוצה, הוא משום דבאמת צ"פ מהניא חציצתו גם לזה שלא יהא חשוב כנגד הטומאה כלל, ולזה הוא דמועיל ההילכתא דרצוצה דבוקעת ומבטלת חציצת הצ"פ ומטמאה כנגדה, והא דעצם הטומאה אינה נכנסת לתוך הכוורת, צ"ל דדוקא לענין מאהיל כנגדה מרחוק בזה הוא דמועלת הבקיעה של רצוצה לבטל דין הצלת צ"פ שבו שלא יחוץ כנגדה, משא"כ לענין כניסת הטומאה עצמה לתוכה, בזה אינו מועיל הדין בקיעה דרצוצה, והצ"פ מציל, וע"כ בגבוהה מן הארץ טפח דאינה רצוצה ולית בה בקיעה, הצ"פ חוצץ שלא יהא גם בכלל טומאה כנגדה, ולהכי תוכו טהור כולו אף כנגד הטומאה. ולפי אופן השני שכתבנו בדעת הראב"ד, דהא דצריכינן לדין רצוצה הוא משום דבלא"ה הצ"פ חוצץ גם בפני האהלה שכנגדה, א"כ בע"כ דאיירי כנגד הסתום, דכנגד הפתוח הא ליכא חציצה, ובע"כ מבואר מזה דהראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דרצוצה בוקעת גם בפני הסתום שיהא טמא כנגדה, ותקשי אליבי' בחבית המוקפת צמ"פ ומונחת ע"ג המת באויר אמאי אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, וצ"ל דמיירי בגבוהה טפח דתוכה טהור כולה לדעת הראב"ד, ומשום דלא הויא רצוצה, וכמש"נ.

והנה תנן בפ' כוורת שם בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכו' כזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, והראב"ד בפי"ט שם הקשה ע"ז דאמאי אינה בוקעת הטומאה גם למעלה לתוך הכוורת, כיון דמונחת על הארץ ואין שם פו"ט, א"כ הא אין שם הצלת אהל למטה, ואמאי לא תבקע הטומאה לתוך הכוורת, כיון דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ. ולפמש"נ י"ל, עפי"מ דתנן בפ"י דאהלות ארובות זו ע"ג זו וכו' אין בארובות פו"ט וכו' הטומאה כנגד ארובות נתן דבר וכו' שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון, ופי' הרמב"ם בפט"ז מהל' טו"מ דבנתן דבר ע"ג ארובת העלי' הטומאה מתפשטת בכל הבית והעליה כולה אף כנגד הטומאה טהורה משום דאין טומאה שתחת אהל יוצאת דרך הארובה שהיא פחות מפו"ט, והרי הך שיעורא דפו"ט לא שייך אלא לענין כניסת הטומאה עצמה, אבל לענין דין טומאת האהלה מרחוק ודאי דלא שייך הך שיעורא, וכל שהוא כנגדה חשוב מאהיל כנגדה להיות טמא, וא"כ הא קשה דלמה אין טמא אלא תחתון, ולהוי טמא כל שכנגד הטומאה אף בעליה, משום הך דינא דמאהיל מרחוק. אלא ודאי מוכרח מזה, דכל תחת אהל ליתא להך טומאה דמאהיל מרחוק, ולהכי הוא דאינו טמא אלא תחתון, כיון דהויא טומאה שתחת אהל דפקע מינה דין מאהיל מרחוק. ולפ"ז ניחא גם הכא הא דאין הטומאה בוקעת למעלה לתוך הכוורת, ואע"ג שאין תחתי' פו"ט, דמאחר דעצם הטומאה אינה בוקעת לתוך הכוורת משום הצלת צ"פ, וטומאת כלים שבתוכה כנגד הטומאה היא רק משום דין מגע ומאהיל מרחוק, וא"כ בפחותה ואפוצה, דתוכה דין אהל בי', דליכא שם הך הבאת טומאה דמגע ומאהיל מרחוק, א"כ ממילא דליכא שום צד הבאת טומאה לתוכה, וע"כ תוכה טהור לגמרי, וכש"נ.

פי"ט הל"א בד"א בזמן שהיא כלי ומחולחלת, אבל אם היתה פחותה וכו' או שהיתה אפוצה עד שלא יהיה בה חלל טפח וכו' היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, היה ע"ג כנגדו עד הרקיע טמא וכו' היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה, ואני מפרש כל שאין לה טפח ממקום אחד שהיא אפוצה כגון שנשברו דפנות הכוורת עד שלא נשאר שום דופן [שלם[ שאינו כלי שיהא ראוי להשתמש כוורת, אלא שיש פו"ט בין עובי השולים והדפנות כדי להביא את הטומאה, והקושיא במקומה, עכ"ל. וביאור הדברים, דהרי עיקר דברי המשנה שמחלקת בין כוורת שלמה לפחותה ואפוצה, הוא משום דשלמה הויא כלי ואינה חוצצת בפני הטומאה, משא"כ בפחותה ואפוצה דלא הויין כלי, ע"כ נעשין אהלים לחוץ בפני הטומאה, וזהו דפריך הראב"ד, דלפי' הרמב"ם דאפוצה היא שאין בה חלל טפח, וא"כ הא אינה אהל, כיון דהויא פחות מטע"ט, וא"כ הא קשה דאיך חוצצת הכא, ואמאי לא תבקע הטומאה ע"ג למעלה כלמטה, כיון דליכא אהל החוצץ, וזהו שסיים פירושו דאפוצה היינו שבורה ואין לה דופן שלם, אבל אה"נ דיש שם חלל טע"ט, וממילא ניחא הא דאינה בוקעת, כיון דיש כאן אהל טפח החוצץ, וסיים עוד והקושיא במקומה, ור"ל דכיון דאין שם דופן שלם של טפח, א"כ הרי ממילא ג"כ דליכא אהל, וחזרה הקושיא דאין כאן אהל לחוץ בפני הטומאה.

ובדעת הרמב"ם י"ל, עפי"מ שפסק לעיל בפי"ב הל"ח ז"ל סאה שהיא מוטה על צדה באויר אינה מביאה את הטומאה תחת כולה עד שיהיה בהיקפה ד' טפחים ומחצה בקרוב, כדי שיהיה גובה הצד העליון טפח ומחצה ויהיה הטפח על טפח ממנה גבהו מעל הארץ טפח עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דצד התחתון של הכלי אינו ממעט את השיעור טפח על טפח שמצד העליון, וא"כ ה"נ באפוצה שהיא שאין בחללה טע"ט מ"מ שפיר חשוב זאת אהל טפח, דמיירי בגוונא דעד הקרקע אית בה טע"ט, וא"כ שפיר איכא אהל טע"ט, כיון דהצד שלמעלה יש ממנו עד לקרקע טע"ט, והראב"ד בזה לטעמי' אזיל דס"ל שם גבי סאה דהצד שלמטה של הכלי ממעט את השיעור טע"ט מהצד שלמעלה, וע"כ השיג גם הכא על הרמב"ם דבאפוצה הא ליכא אהל טפח. אלא דהראב"ד הרי מפרש הכא דאפוצה היינו דליכא דופן שלם של טע"ט, אבל חלל טע"ט איכא, ומה דקשה להראב"ד דאכתי הא ליכא אהל טפח כיון דליכא דופן טפח, י"ל דאיירי בהניח דבר על מקום הפחת, ונמצא דיש כאן אהל טפח, וכלי לא הויא הואיל והכוורת בעצמה אין לה דופן שלם שראוי להשתמש. אלא דקשה בין על פחותה ובין על אפוצה ואפילו היכא דנעשה אהל גמור, מ"מ למה לא תבקע הטומאה לתוכה, והלא כל עיקר דין אהל לא שייך אלא על מה שתחתיו לצד מטה, שחוצץ על מה שתחתיו אם על הטומאה או על הטהרה, וכיון דמונחת על הארץ ואין שם טע"ט וא"כ הא אין שם אהל כלל, ואמאי לא תבקע הטומאה לתוך הכוורת כיון שאין שם דין אהל להציל. ואין לומר דמציל מלמטה בצמיד פתיל, וכדתנן בכלים פ"י דכלים הבאין במדה מצילין בצ"פ, וכן בפחותה הא מבואר בשבת דף צ"ו דבצ"פ עד שיפחת רובו, דהא הכא איירינן ברצוצה דבוקעת גם לתוך צ"פ, וצ"ע. ואולי זהו כוונת הראב"ד ג"כ.

והנה תנן שם כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ כזית מן המת נתון תחתי' או ע"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תוכה וגבה טמא, וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור, כן היא גירסת הרמב"ם והראב"ד בפי"ט מהל' טומאת מת שם, וגירסא השניה כל שכנגד הזית תחתי' וגבה טמא. ולגירסא השניה הא דמחלקינן בין כנגד הטומאה לשלא כנגד הטומאה, הוא רק בתחתי' וגבה, אבל בתוכה הכל טהור משום דניצל בצמיד פתיל, ואע"ג דיש כאן טומאה רצוצה, מ"מ אינה בוקעת לתוך צ"פ, ולגירסת הרמב"ם והראב"ד דכל שכנגד הטומאה טמא אף בתוכה, היינו משום דס"ל דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ, וע"כ כנגד הטומאה טמא הכל אף בתוכה, וכן פסק הרמב"ם דבתוכה כנגד הטומאה טמא. אלא דכבר הקשה הכ"מ שם דאמאי באמת אינו טמא בתוכה הכל, דכיון דהטומאה בוקעת לתוכה וכלים נעשין אהלים להביא את הטומאה, א"כ יהא טמא כל שבתוכה ע"י אהל הכלי, עי"ש בכ"מ פי"ט מטו"מ שם.

ואשר נראה מבואר בדעת הרמב"ם והראב"ד בזה, דס"ל דהנה באמת הרי צ"פ מציל על תוכו שלא תכנס בו טומאה, אלא דט"ר שאני דהוי דינא גבה דבוקעת ועולה, וע"כ בוקעת גם לתוך צ"פ, והנה בחולין דקכ"ה איתא אר"א ואיתימא ריב"א אף אנן נמי תנינא הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו טמא, אא"ב חד שמא הוא משו"ה מצטרף, אא"א תרי שמי נינהו מי מצטרף והתנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא משני שמות טהור, אלא מאי חד שמא הוא אימא סיפא אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור, ואי חד שמא הוא אמאי טהור, אלא קשיא רישא, אר"ז בטומאה רצוצה בין שני מגדלים עסקינן ואין ביניהן פו"ט דכולה נגיעה היא, הרי דטומאה רצוצה שבוקעת דין טומאת מגע ג"כ אית בה בבקיעתה, וא"כ הרי י"ל, דבט"ר שבוקעת לתוך צ"פ, מדין אהל של ט"ר הצ"פ מציל, ורק הדין מגע של ט"ר הוא שבוקע לתוך הצ"פ, ובזה לא שייך כלל שאהל יביא אח"כ את הטומאה לצדדין, כיון דגם כנגדה ג"כ ליכא טומאת אהל כלל בתוך הצ"פ, ורק טומאת מגע הוא דאית בה, דלית בה דין הבאת טומאה לצדדין, וע"כ אינו טמא אלא כנגדה.

והנה פסק הרמב"ם בפי"ט שם דגם בגבוהה מן הארץ טפח כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמא, הרי דאף שאינה רצוצה טמונה ג"כ בוקעת לתוך הצ"פ ואינה מתפשטת שם לצדדין, אכן אין זה סתירה לדברינו, דבחולין דקכ"ה שם איתא עוד אמר אביי למטה מטפח אהל נגיעה למעלה מטפח אהל גרידא, רבא אמר אפילו למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא וה"ד אהל גרידא בהמשכה, הרי דלרבא כל כנגד הטומאה יש בה גם דין טומאת מגע ואף באינה טמונה, וא"כ שפיר נוכל לומר כמש"כ, דלעולם אינה בוקעת לתוך הצ"פ רק טומאת מגע בלבד, ומטומאת אהל הצ"פ מציל, והא דפסק הרמב"ם דגם בגבוהה מן הארץ טפח ג"כ בוקעת הטומאה לתוך הכוורת כנגדה, היינו משום דקי"ל כרבא דכל כנגד הטומאה לעולם אית בה גם דין טומאת מגע, וזהו שבוקע לתוך הכוורת. ועיין בראב"ד שם שהשיג ע"ז ופסק דטהור לפי שאין כאן רצוצה, ובפט"ז מטו"מ הל"א נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין טומאה שבאויר, דהרמב"ם סובר דהויא רצוצה ובוקעת, והראב"ד סובר דלא הויא רצוצה ואינה בוקעת, וי"ל דזהו פלוגתתם גם הכא, דלהרמב"ם דבאויר חשיבא רצוצה ע"כ בוקעת לתוך הכוורת, ולהראב"ד דאינה רצוצה ע"כ אינה בוקעת.

והן נראה דמקור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בטומאה שבאויר הוא מדברי רבא בחולין שהבאנו דכנגד הטומאה הוי אהל נגיעה, אשר זהו מקור דברי הרמב"ם דלעולם כל שכנגד הטומאה באויר חשיבא רצוצה ואית בה דין בקיעה לכנגדה משום ההלכה דט"ר בוקעת, ובדעת הראב"ד נראה, דס"ל דנהי דבעיקר דין טומאת מגע שלהן טמונה ואינה טמונה שוין הן, דכל שכנגד הטומאה חייל עלי' דין טומאת מגע, אבל מ"מ דין בקיעה של רצוצה אינו רק בטמונה, דאז הוא דהויא הלכה דחייל עלה דין בקיעה, ולא בטומאה שבאויר, אבל עכ"פ הא מיהא דהרמב"ם פוסק כרבא, וע"כ שפיר מיושב פסק הרמב"ם גם הכא, דטומאת מגע היא שבוקעת לתוך הצ"פ, ולא טומאת אהל המתפשטת, וע"כ אינו טמא בתוכה אלא כנגד הטומאה לבד, ומשום דפוסק כרבא וכמש"כ. ומתניתין אתיא שפיר גם לר"ז, דבמתניתין הרי אינו מבואר כלל דבגבוהה טפח תוכה כנגד הטומאה טמא, אלא דהרמב"ם דפסק כרבא, ע"כ זהו שפסק דכנגד הטומאה טמא תוכה אף בגבוהה טפח, ובאמת דלר"ז אינה נכנסת הטומאה כלל לתוך הכוורת בגבוהה טפח, וכש"נ. והנה באהלות פ"י תנן מקצת טומאה בבית מקצתה כנגד ארובה וכו' ר' יוסי אומר אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא, ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור, וקשה בהא דאם אין בטומאה כדי שתחלק כנגד הטומאה טהור, והלא מאהיל הוא על כל הטומאה ע"י האהלתו על אותו מקצת שכנגד הארובה, והרי בכל מאהיל כנגד הטומאה לא צריכינן שיאהיל על כל הכזית, אלא דסגי בהאהלת מקצתו, ואמאי הכא טהור העומד כנגד הטומאה, וצ"ע.

ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' טו"מ הל"ו ז"ל לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה עכ"ל, הרי דכל עיקר דין רצוצה מיתלא תלי באהל, ואם היא תחת אהל האהל מפקיע מינה דין רצוצה, וע"כ גם זה דכל מאהיל כנגד הטומאה חשוב מגע, וגם זה דכל מאהיל כנגד הטומאה א"צ פו"ט, והטומאה נכנסת גם בפחות מפו"ט, כולהו מיתלא תליין בדין אהל, דכשם שהאהל מפקיע דין רצוצה, כמו"כ מפקיע גם דין מאהיל כנגד הטומאה, וכל טומאה שהיא תחת אהל אין בה הך הבאת טומאה שמדין מאהיל כנגד הטומאה. ומעתה הרי מבואר היטב הא דבאין בהטומאה כדי שתחלק לכאן ולכאן כנגד הטומאה טהור, דכיון דהחצי זית שתחת אהל הבית פקע מגוף החפצא שלו הבאת הטומאה של מאהיל כנגדה, על כן שוב לא סגי בהאהלת מקצתה שכנגד הארובה, דאין החצי זית שתחת אהל הבית מצטרף לטומאה זו, ואינה יוצאה מן האהל רק בפו"ט, ונמצא דאין כאן האהלת טומאה של זית שלם, וע"כ העומד מלמעלה טהור. ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דבפחותה או אפוצה או מחזקת ארבעים סאה וטומאה תחתי' כנגדה עד התהום טמא, אבל תוכה טהור לגמרי, ואף דמונחת על הארץ, ומ"מ אינה בוקעת למעלה לתוך הכוורת, ואע"ג דאין שם דין אהל החוצץ, אכן לפ"ז הרי ניחא, דהרי הא מיהא דדין צ"פ שבה הרי מועיל דליכא בקיעה רק על דין מגע והאהלה כנגדה שבה, אבל טומאת אהל לא בקעה לתוכה, וא"כ מאחר דכל אהל מבטל דין בקיעה והאהלה כנגדה, א"כ הא נמצא דעכ"פ הא ליכא שום צד הבאת טומאה בתוכה, דמטומאת אהל הרי היא ניצלת בצ"פ, ומאהיל כנגדה ובקיעה הרי ג"כ ליכא בתוכה, דתחת אהל הא ליכא לא בקיעה ולא האהלה כנגדה, וממילא הא ליכא שום צד הבאת טומאה בתוכה.