חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 58

והנה קשה לדעת הרמב"ם, מסיפא דמתניתין דתנן כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב, ולדעת הרמב"ם הרי צריך להיות טהור לגמרי, בין האהל בין הנוגע בו, כיון דכל צד מהאהל לא האהיל רק על חצי זית, והחצי זית שמתוכו הרי אינו מביא טומאה לצד אחוריו של אהל, והחצי זית של אחוריו הרי אינו מביא טומאה על צד תוכו של אהל, ונמצא דאין כאן רק מאהיל על חצי זית דטהור לגמרי, והיאך תנן במתניתין דהנוגע בו טמא, והרי מזה מבואר כדעת הראב"ד דלענין טומאת האהל עצמו אין חלוק כלל תוכו מאחוריו, וע"כ הוי מאהיל על שני חצאי זיתים דטמא, לפ"מ דקי"ל דמאהיל וחוזר ומאהיל, ואולי לזה כיון הראב"ד במה שהביא ביאור סוף המשנה בהשגתו שם, והיינו להוכיח כמש"כ. וצ"ל לדעת הרמב"ם, דבאמת בהך דינא דהנוגע באהל טמא שבעה תרתי איכללו בזה, חדא הא דהנוגע במת דטמא, ועוד דאמרינן חרב ה"ה כחלל, וע"כ י"ל דהא דחלוק באהל תוכו מאחוריו להיות כשני כלים, הוא רק לגבי הך דינא דחרב ה"ה כחלל, דהצד שלגבי הטומאה נעשה כחלל, והצד השני נחלק כאהל שני, דאינו נעשה כחלל, אבל לענין עיקר טומאתו כל האהל כולו חד הוא, ואין חלוק תוכו מאחוריו, וכולו נטמא מהמת, וע"כ ממילא דבחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, משום דלענין עיקר טומאתו לא חלוק כלל תוכו מאחוריו, וע"כ טמא, דהא קי"ל דנוגע וחוזר ונוגע טמא, וה"נ הרי כולו נוגע בשניהם, משא"כ לענין הנוגע בו, דצריכינן לדינא דחרב ה"ה כחלל, דבזה חלוקין תוכו ואחוריו לשנים, ע"כ ממילא דליכא כזית שלם בחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו, וע"כ הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב.

ואין זה תימה, דמ"ש דין חרב ה"ה כחלל דחלוק בו תוכו מאחוריו, מעיקר טומאתו דאין חלוק תוכו מאחוריו, כיון דשני דינים הם ולא תליין זה בזה. והנראה עוד בזה, דהנה הך דינא דהאהל חוצץ על צדו השני, יש לפרשו בתרי גווני, או דחציצת האהל היא על ההאהלה, דאהל צד הפנימי חוצץ בפני צד החיצון שלא יהא חשוב מאהיל על הטומאה כלל, וממילא דאינו נטמא מהמת עצמו שבתוך האהל, ורק ע"י נגיעתו בצד הפנימי הוא שמתטמא, ככלים שנגעו בכלים, או דנימא דחציצת האהל היא על עצם הטומאה שלא תתפשט לצד החיצון או שלא תכנס לצד הפנימי. ועל שני האופנים קשה טובא, דלטעמא דחציצה בפני עצם הטומאה צ"ע דאיזה חציצת אהל שייך ע"ז שלא יתטמא כולו, אחרי שיש כאן האהלת טומאה הראויה לטמא, ולא שייך חציצת אהל רק על עצם הטומאה שבתוכו שלא תצא לחוץ, או על ההאהלה, אבל הכא דמצד האהלת עצם הטומאה יש כאן האהלה הראויה לטמא, היכן מצינו שחציצת אהל תמנע מלהתטמא, ועל אופן הראשון שכתבנו דהחציצה היא בפני ההאהלה ג"כ צ"ע, דמאי איכפת לן כלל במה שהצד השני אינו מאהיל על הטומאה, והלא מ"מ יש כאן האהלת טומאה על הצד שכלפי טומאה, וסגי בזה לטמא את כולו, וכי צריכינן שיאהיל על כולו, וא"כ הרי לכל האופנים קשה דאמאי חלוק אחוריו מתוכו. והנראה לומר בביאור הך דינא לדעת הרמב"ם, דכיון דהא מיהא הרי מועיל חציצת האהל, שהצד החיצון לית בי' מדינא האהלת טומאה, ולית בי' קבלת טומאה מחמת עצמו, ורק דמתטמא הוא רק ע"י צד השני, וע"כ ס"ל להרמב"ם דכל כי האי לא חייל בי' עי"ז דין חרב ה"ה כחלל, דלענין למיחשב כחלל צריכינן שיהא בו בפ"ע מגע או האהלה, אבל כל שטומאתו באה לו ע"י האהלה וקבלת טומאה של דבר אחר לית בי' דין חרב ה"ה כחלל.

ולפ"ז הא ניחא הא דבחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, כיון דבאמת לענין עצם קבלת טומאה הוי כל האהל חד קבלת טומאה, ורק דדין חרב ה"ה כחלל הוא דחסר בהצד השני, משום דחסר מעשה ההאהלה, וע"כ זהו דתנן דהאהל עצמו טמא שבעה והנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב. והנה לפמש"כ הראב"ד דהואיל והאהל עשוי לתוכו ע"כ אין זה חיבורין, דביאורו הוא דלהכי חשיבי תוכו ואחוריו כשני כלים, ומחלקינן בעצם דין אהלו ומגעו, דלענין טומאת עצמו הוי תוכו ואחוריו חד, ולענין חיבורין הוא דחלוק תוכו מאחוריו, ניחא ג"כ דעת הרמב"ם, די"ל דכל כי האי שיש לו צד חילוק במגעו, ואין בצד השני דין מגע מעצמו, שוב לא אמרינן בי' חרב ה"ה כחלל, וכמש"כ למעלה דדין טומאתו ודין זה דה"ה כחלל שני דינים נפרדים הם, אלא דאם נפרש בדעת הרמב"ם כפי המבואר בר"ש, דטעמא הוא משום חציצת אהל, ומשום דהצד השני אין בו דין האהלה, רק דין טומאה לחוד, וכמש"כ, מתישב יותר הא דלא אמרינן בהצד השני חרב ה"ה כחלל, וכש"נ.

אמנם אם נפרש כן בדעת הרמב"ם כאופן הראשון שכתבנו, דהאהל חוצץ בפני ההאהלה של צד החיצון, שלא יהא בו דין מגע והאהלה וקבלת טומאה ע"י עצמו, ורק ע"י מגע והאהלת צד הפנימי הוא שמתטמא, צ"ע לפ"ז אם שייך בזה הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע מצטרפין, מאחר דמאי דנוגע בהאי אינו נוגע בהאי, א"כ הא אין כאן מגע והאהלה של כזית שתטמא, ולא דמי לכל נוגע וחוזר ונוגע דעלמא, דהתם מצטרפין בעצם דין מגען והאהלתן, וחשוב נוגע ומאהיל כולו על כל הכזית טומאה, אבל הכא דעצם המגעות וההאהלות לא מצטרפי, אף דקבלת טומאתן אחת היא, ומתטמא אחד במגע והאהלת חבירו, מ"מ כל שבדין מגען והאהלתן חלוקים הם, ולא מצטרפי עצם המגעות וההאהלות להחשב נוגע ומאהיל כולו בכזית טומאה, א"כ י"ל דלא שייך שוב ע"ז הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, כיון דאין כאן מגע והאהלה של כזית שלם טומאה, ומדתנן דכחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, דהיינו משום הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, לכאורה נראה מוכרח מזה כאופן השני שכתבנו, דגם לדעת הרמב"ם עיקר טעמא הוא משום דהאהל עשוי לתוכו, וע"כ לית בהצד האחר דין חרב ה"ה כחלל, דחשובין כשני כלים, ונסתרו דברינו שכתבנו מתחלה. אולם נראה, דנהי דעצם המגעות וההאהלות לא מצטרפי, מ"מ מאחר דכל מגע והאהלה של צד אחד יש בה דין מטמא על כולו, כיון דחדא נינהו בקבלת טומאתן, א"כ ממילא הא נמצא דיש כאן על כולו מטמא של כזית, ע"כ שפיר גם בכה"ג שייך הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, דכל שבין שניהם יש כאן מטמא של כזית שלם שוב מצטרפין לטמא. ולפ"ז מיושבים היטב גם דברינו שכתבנו מתחלה, דהוא משום חציצת אהל, וכש"נ.

והנה בנגעים פי"ג תנן טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא וכו' טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת, והטעם בזה כמבואר בספרא מצורע פ"ה דכל ביאה היינו ראשו ורובו, וכן הוא בנזיר דף מ"ג ע"א, ור"ל דביאה הויא כולו וראשו ורובו הוי ככולו וע"כ אינו טמא עד שיכנוס ראשו ורובו, אלא בטלית כיון שיכול לקוצצה על כן מה שהכניס שפיר מיחשב ביאת כולה (וכן הוא מבואר בתוס' בזבחים דף צ"ה ע"א ד"ה מכניסו] וע"כ טמאה, ודוקא בשהכניס שיעור קבלת טומאה, אבל אם הכניס פחות משיעור קבלת טומאה הרי זה שהכניס בפני עצמו אינו יכול לקבל טומאה אם לא בצירוף מה שלא הכניס, ולענין מה שלא הכניס חשיב המקצת שהכניס ביאה במקצת, דלא הויא ביאה בדין בית המנוגע, וע"כ טהורה. אלא דהא מיהא קשה, בהכניס שלש על שלש אמאי נטמאת כולה, והלא בהשאר שלא הכניס ליכא ביאה, ולטמא כולה עי"ז שהכניס מקצתה הא הויא ביאה במקצת דלא הויא ביאה, ואיך טמא השאר מן הבגד אף מה שלא הכניס.

והנראה מזה מבואר, דהא דביאה במקצת לא חשיבא ביאה, אינו שייך רק כל זמן שאנו דנין על עצם מעשה הביאה, אם חשיבא ביאה לטמא אם לא, ובזה הוא דנאמר דלא שמה ביאה ואינה מטמאה, אבל בהכניס שיעור טומאה דהביאה בודאי מטמאת להבגד, אלא שאנו דנין בדין קבלת טומאתו אם יטמא כולו אם לא, בזה לא נאמר הך דינא דביאה במקצת לא שמה ביאה, ואך דהדר דיני' ככל דיני קבלת טומאה דסגי במקצתו, דאם נעשה דבר המטמא במקצתו נטמא כולו, והוא הדין בטומאת ביאה דכוותי', וע"כ נטמא כל הבגד וחזינן מזה, דאע"ג דמעשה הביאה בעצמה לא חיילא על כל הבגד משום דהויא ביאה במקצת דלא שמה ביאה, מ"מ נטמא כל הבגד ע"י ביאת המקצת, משום דהואיל ויש כאן ביאה המטמאה, ע"כ הדר דינא גבה לטמא את כל הבגד, והוא זה כמו שכתבנו לענין אהל, דאף דחוצץ על צד החיצון שלא יהא בו דין האהלה, מ"מ נטמא כולו, ואך דמדין ביאה הא חזינן, דהא דטמא כולו הא אינו משום מעשה ביאה של מקצתו, כי אם דמצורף לזה מה דחיילא בי' דין מטמא על מקצתו, וע"י זה הוא דחייל בי' דינא דנטמא כולו, ומשום דדין ביאה במקצת לא נאמר רק על מעשה הביאה, ולא על דין טומאתו, וכל ששם מטמא בי' הרי הוא מטמא את כולו, וה"נ גבי אהל ג"כ הא דנטמא צד השני הוא משום דין קבלת טומאה שחייל בצדו השני. אשר על כן להכי הוא דלא אמרינן בי' חרב הרי הוא כחלל, הואיל וטומאת כולו לא באה ע"י אהילת מקצתו לבד, כ"א בדין קבלת טומאה שחיילא בי', וכל כה"ג לא אמרינן בי' הך דינא דהרי הוא כחלל. פי"ט הל"א כוורת שהיא מוטלת בארץ והיא בתוך פתח הבית ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתי' או בגבה טמא וכו' עכ"ל.

ובהשגות ז"ל אין הענין מתפרש אלא בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה עכ"ל, ועיין בכ"מ שכתב דהרמב"ם מעמידה במחזקת מ' סאה, וכפירושו במשנה שם. אלא דצ"ע דהרי לקמן בהל"ד כתב ז"ל היתה טומאה בתוכה הכל טמא וכו' שהכלים מביאין ואינן חוצצין וכו' לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ פחותה ופקוקה בקש או שהיתה באה במדה וכזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, ע"ג כנגדו עד לרקיע טמא וכו', הרי להדיא מבואר בדעת הרמב"ם דהא דהכא בוקעת מתחתי' לע"ג הוא דוקא באינה מחזקת ארבעים סאה. ועיין באלי' רבא שפירש דאיירי באינה מחזקת ארבעים סאה ומ"מ היא טהורה מחמת הנקבים שבה, אשר כזה יש לפרש גם דעת הרמב"ם כן, אלא דצריך להבין יסוד פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה.

והנה בטומאה בתוכה דתנן שם הכל טמא, פסק הרמב"ם דבתחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, והטעם בזה הוא עפי"מ דתנן בפט"ו חביות שהן יושבות על שוליהן או מוטלות על צדיהן באויר והן נוגעות זו בזו בפו"ט טומאה תחת אחת מהן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת בד"א בטהורות אבל אם היו טמאות וכו' טומאה תחת אחת מהם תחת כולם טמא, הרי דכלי טהור שיש בו דין צ"פ שאין הטומאה בוקעת לתוכו ממעט את החלל טפח לאשוויי רצוצה, ולפ"ז גם בטומאה בתוכה, נהי דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, והטומאה צריכה להיות יורדת גם לתחתי', מ"מ כיון דמתחתי' לתוכה אינה יכולה לחזור ולהתפשט, א"כ הא חשוב לעולם תחתי' אין בו חלל טע"ט, דהכוורת ממעטת את החלל, וע"כ תחתי' טהור, ואף דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, אבל גם בלא חציצה הרי קי"ל דאין הטומאה נכנסת למקום שפחות מטע"ט, וגם תחתי' דאין בו חלל טע"ט אין הטומאה נכנסת בו, ולהכי מפרש הרמב"ם דהא דתנן הכל טמא הוא רק כנגדה בלבד, או משום דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, או משום מאהיל כנגדה, דשם לא בעינן חלל טפח, משא"כ כנגד שאר תוך הכוורת דהיא טומאה המתפשטת, ואין בה דין בקיעה, ורק דין הבאת טומאה שע"י אהל, דבעינן בה חלל טפח, ע"כ תחתי' שאין בו חלל טפח טהור.

ולפ"ז הרי מובן היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, דלעיל בפט"ז הל"ו הרי נחלקו בטומאה שבאויר, דדעת הרמב"ם דחשיבא רצוצה ואית בה דין בקיעה, ודעת הראב"ד דאין בה דין בקיעה, וכן נחלקו בפ' זה בהיתה גבוהה מן הארץ ומונחת תחת אהל כלים, דלדעת הרמב"ם הויא רצוצה, דדמיא למונחת באויר, ולדעת הראב"ד לא הויא רצוצה, כיון דגם באויר לא חשיבא רצוצה, ועל כן הרמב"ם לטעמי' דס"ל דטומאה שבתוכה חשיבא רצוצה, ולהכי מוקים לה גם בכוורת טהורה שאינה מקבלת טומאה, והא דתנן דתחתי' טמא בטומאה בתוכה, מוקים לה בכנגד הטומאה, דיש בה דין בקיעה, וע"כ בוקעת גם לפחות מטע"ט, משא"כ לדעת הראב"ד דסובר דטומאה שבאויר וטומאה שבתוכה לא הויא רצוצה, ואין בה דין בקיעה, וא"כ הלא צריך להיות תחתי' טהור לגמרי אף כנגד הטומאה בטומאה בתוכה, כיון דאין הטומאה נכנסת בפחות מטע"ט, וקשה הא דתנן בטומאה בתוכה הכל טמא, והרי תחתי' טהור, וע"כ מפרש הראב"ד דאיירי בכוורת של חרס, דבטומאה בתוכה הרי היא כלי טמא, דאינה ממעטת את החלל כלל, וממילא דגם תחתי' חשיב יש בו חלל טע"ט, וממילא דכל תחתי' טמא וכמבואר בדברי הראב"ד שם. אלא דנראה, דכל דברינו יתכנו לענין הדין בקיעה, אבל באמת הרי גם מלבד הדין רצוצה דבוקעת, צריך להיות טמא גם משום מאהיל כנגדה, דנכנסת ג"כ למקום פחות מטע"ט, והואיל דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, א"כ כל טומאה שעוברת תחתיהן אינה צריכה לדין בקיעה, ומשום מאהיל כנגדה לבד ג"כ הטומאה נכנסת לשם, וכדתנן דטומאה על גבה כל שתחתי' כנגד הטומאה טמא, והרי לדעת הראב"ד טומאה שע"ג לא הויא רצוצה, ובע"כ דמה שתחתי' טמא הוא משום דין מאהיל כנגדה, וא"כ גם בטומאה בתוכה ג"כ כנגד הטומאה טמא משום מאהיל כנגדה, וזה גם לדעת הראב"ד, וממילא דלא יתכן לאמר כמש"כ בדעת הראב"ד.

אלא דנראה פשוט, דהראב"ד מדייק מהא דתנן דטומאה בתוכה הכל טמא, וא"כ הרי צריך להיות כל תחתי' טמא, וכל שלא כנגד הטומאה הא הויא טומאת המשכה, דאינה נכנסת במקום פחות מטע"ט, ומשו"ה הא פי' הרמב"ם דאע"ג דתנן דהכל טמא מ"מ תחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, והראב"ד מפרש כפשוטו דכל תחתי' טמא, ורק דמוקי לה בכוורת של חרס דלא מיטמאה מגבה, ובטומאה בתוכה הויא כלי טמא דאינה חוצצת כלל, ומצטרפת עם תוכה יחד לדין טע"ט, וכדהבאנו מהך דחבית דתנן שם דאם היו טומאות הכל טמא, וע"כ גם הכא הכל טמא, ונמצא דמזה דתנן טומאה בתוכה הכל טמא הוכיח הראב"ד דאיירי בכוורת של חרס, וכש"נ. והנה בפי"ג מה' כלים הל"ה כתב הרמב"ם ז"ל אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אהל עלי' שהרי הטומאה בתוכו מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים עכ"ל. ובהשגות שם ז"ל אבל האהלים שהוצרכו לרבות הן השידה התבה והמגדל הבאין במדה שהם כאהלים שאינן צריכין צמיד פתיל באהל המת שאפילו בכסוי בעלמא הן מצילין באהל ואפילו הכי לענין אויר כלי חרס מיטמאין ככלים ולא נחשוב אוירן כאויר בית וכו' עכ"ל, והנה הא דכתב הראב"ד דלענין הצלה דינם כאהלים, נראה דמקורו הוא מהא דתנן הכא בכוורת דבזמן שהיא באה במדה דינה כאהלים וחוצצת, ולדעת הראב"ד דמוקי לה בשל חרס, ש"מ דגם בכלי חרס איכא הך דינא דבאים במדה להעשות אהל, אכן לדעת הרמב"ם הרי י"ל דבכלי חרס ליתא כלל להך דינא דבאים במדה. ואין בזה דוחק לומר כן, דהרי תנן גבי תנור נסר שהוא נתון על פי תנור חדש טומאה תחתיו כלים שע"ג טהורים וכו' ובישן טמא, ובע"כ דתנור חשוב אהל גמור, דאל"ה הרי גם כלי אדמה אינם חוצצין, ומ"מ בישן פקע מיני' דין אהל, ובע"כ דכל שנעשה כלי חרס שוב אין בו דין אהל.

ולפי"ז הרי ניחא הא דלא מוקים לה הרמב"ם בכוורת של חרס, דתקשי סיפא דמתניתין דתנן דאם באה במדה חוצצת, והרי בחרס ליתא כלל להך דינא דבאין במדה, ובע"כ דאיירי בכוורת של שאר מינים, וע"כ ממילא מוכח דהא דתנן בתוכה הכל טמא תחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, משא"כ הראב"ד לטעמי' דס"ל דגם בכלי חרס איכא הך דינא דבאין במדה, ע"כ שפיר מוקי לה בכוורת של חרס, ולפ"ז מתפרש הא דתנן דבתוכה הכל טמא כפשטה, דכל תחתי' טמא בין כנגד הטומאה ובין שלא כנגד הטומאה, דאין כלי טמא חוצץ, כיון דמיירי בכוורת של חרס, וכש"נ. פי"ט הל"א כוורת שהיא מוטלת בארץ והיא בתוך פתח הבית ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתי' או בגבה טמא וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה עכ"ל, והוא ברפ"ט דאהלות דתנן שם כוורת וכו' כזית מן המת נתון תחתי' או ע"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תוכה וגבה טמא, ועוד גירסא שם תחתי' וגבה טמא, והנ"מ בין שני הגירסאות הוא, דלפ"מ דגרסינן תוכה, א"כ הא תנן דכנגד הטומאה טמא גם בתוכה, ובע"כ דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ, ואין הצלת צמיד פתיל מועלת בפני בקיעה דרצוצה, ולפ"מ דלא גרסינן תוכה, ותוכה טהור לגמרי אף כנגד הטומאה, א"כ צמיד פתיל מציל גם מטומאה רצוצה, וכבר נחלקו הראשונים בזה, דדעת הרמב"ם והראב"ד לגרוס תוכה, וכנגד הטומאה טמא אף בתוכה, ודעת הר"ש והרא"ש היא דלא גרסינן תוכה.

אכן קשה ע"ז מהא דתניא בתוספתא דאהלות פ"י, והביאה הר"ש בפ"ט דאהלות, חבית וכו' היתה מלאה אוכלין ומשקין ומוקפת צמיד פתיל ונתונה ע"ג המת באויר כלים שלמעלה ושלמטה הימנה טמאין והאוכלין והמשקין שבתוכה טהורין, וכן פסק ג"כ הרמב"ם בפי"ז מה' טומאת מת הל"ו, והרי כל באויר לדעת הרמב"ם הא הויא רצוצה, וכמבואר ברמב"ם פט"ז מה' טו"מ הל"ו, ומ"מ אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, הרי להדיא דצמ"פ מציל גם מרצוצה, וקשה דמ"ש בכוורת דטמא גם בתוכה. והנה בסיפא דמתניתין דכוורת שם דתנן היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתי' וכו' הכל טמא אלא תוכה, נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפי"ט שם, דהראב"ד כתב דבגבוהה מן הארץ טפח תוכה טהור אף כנגד הטומאה, משום דאינה רצוצה, ולפ"ז הרי ניחא גבי חבית הא דאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, דנוקמה בגבוהה מן הארץ טפח, דאז הכל טהור, אכן דעת הרמב"ם שם דכנגד הטומאה טמא גם בגבוהה מן הארץ טפח אף בתוכה, משום דבאויר חשוב כרצוצה, ולפ"ז הא קשה מהא דאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, אמאי אינו טמא כנגד הטומאה, וכהך דכוורת, וצ"ע. והנה ברפי"ט שם כתב הראב"ד ז"ל א"א אין הענין מתפרש אלא בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה עכ"ל, וביאור הדברים, משום דבכולא פרקין שם מחלקינן דבטומאה בתוכה הכל טמא ובטומאה תחתי' או ע"ג תוכה טהור, מלבד כנגד הטומאה לדעת הרמב"ם והראב"ד, והיינו משום דהכוורת דין צמ"פ עליה שמצלת על הטהרה ואינה חוצצת בפני הטומאה, ולפי המבואר בדברי הרמב"ם שם דמיירי בכוורת של עץ, בע"כ דאיירי בכלי עץ הטהורין שאינן מקבלין טומאה, דמצילין בצ"פ, וכדתנן בפ"י דכלים, וע"ז באה ההשגה דזה הענין אינו מתפרש אלא בכוורת של חרס דאינה מטמאה מגבה ומצלת בצ"פ.