חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 57

אכן נראה, דהנה צריך עיון הך דינא דטומאה בבית מה שבתוכו טמא משום שסוף הטומאה לצאת דרך המגדל, והא הך דינא דסוף טומאה לצאת לא מצאנו רק בחציצת אהלים, דבסוף טומאה לצאת לא חייץ, משא"כ בצ"פ לא מצינו דנימא סוף טומאה לצאת שתהא הטומאה נכנסת תוך הצ"פ, וגם דהך דסוף טומאה לצאת לא שייך רק על המקום דסוף טומאה לצאת בו, משא"כ בצ"פ, דהצלתו אינה על המקום ורק על תוכו, ובתוכו לא שייך סוף טומאה לצאת, וקשה דאמאי טומאה בבית מה שבתוכו טמא, נהי דאינו מועיל להציל מדין אהל, כיון דסוף טומאה לצאת, אבל אכתי תועיל הצלתו בתורת צמיד פתיל, וכדתנן בפ"י דכלים דכלי עץ הטהורים מצילין בצ"פ. ועיין בר"ש שם שגורס באמת טומאה בבית מה שבתוכו טהור, והיינו כמש"כ, אבל להגירסא דגרסינן טמא צ"ע כנ"ל. אכן לפי המבואר בדעת הר"ח דכיסוי אינו מצטרף רק להצלת אהל ולא להצלת צ"פ, ע"כ מתישבא שפיר הגירסא דמה שבתוכו טמא, דנימא דאיירי דאית בי' כיסוי המחוסר מירוח, דאז אינו מציל רק בתורת אהל, ועל כן שוב מועיל הא דסוף טומאה לצאת לטמא מה שבתוכו. ולפ"ז הרי ניחא גם דברי הרמב"ם שכתב טעמא דתוכו טמא שהרי פתוח הוא בתוך הפתח, דלפמש"נ הרי דעת הרמב"ם היא דבמחזיק ארבעים סאה מצטרף הכיסוי גם להצלת צ"פ, וא"כ הא קשה לדידי' דאמאי תוכו טמא, דהא צריך להציל על תוכו בתורת צ"פ, דליכא בי' סוף טומאה לצאת כלל, אשר להכי הוסיף הרמב"ם דאיירי בנפתח תוך אהל הפתח, ואהל הפתח שחוץ למגדל הא פשיטא דטמא משום סוף טומאה לצאת, וממילא דהטומאה חוזרת משם להמגדל הפתוח שם, וע"כ טמא מה שבתוכו. ולפ"ז דדעת הרמב"ם דכיסוי האהל מצטרף להצלת תוכו בתורת צ"פ, וא"כ מיושב היטב מש"כ בדעת הרמב"ם בהך דשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר וכמש"כ.

והנה כ"ז שכתבנו בדעת הרמב"ם דאיירי גם בשהשתו"מ פורחין, וכסתימת לשון הרמב"ם, ואך דהם סתומין גם למעלה, וכש"נ למעלה בדברינו, כ"ז הוא רק בדברי הרמב"ם. אבל הסוגיא דנזיר הא בע"כ מיירי בפתוחה למעלה. וכדקאמר דכו"ע משום גושא, ואי בסתומה גם למעלה הא אין זה שייך כלל לדין גושא ואוירא, ובכל גווני מצלת, ולפ"ז הא בע"כ דהסוגיא מיירי בשעה שהן נחין, ולא בשעה שהן פורחין, דבעת פריחתן הא הויין ממש כספינה שהיא שטה על פני המים דאינה חוצצת לכו"ע. אכן אין בזה דוחק מה דשינה הרמב"ם הך דשתו"מ באופן אחר מהסוגיא דנזיר דלפי כל הנך סוגיות שהבאנו דפלוגתייהו דרבי ור"י בר"י הוא באהל זרוק אם שמי' אהל אם לא, והך דמשום אוירא גזרו או משום גושא גזרו נשאר באיבעיא, א"כ הא בע"כ צ"ל דאי משום אוירא גזרו מיירי הך פלוגתא דרבי ור"י בר"י בסתומה גם למעלה, וע"כ הרמב"ם דפסק דמשום אוירא גזרו הרי ג"כ בע"כ איירי בשתו"מ הסתומין, וממילא דקיימא זאת בכל גווני, אף בשעה שהן פורחין, וכש"נ. ועיין בלח"מ פ"ז מהל' נזירות שהקשה על דברי הרמב"ם דהנכנס לארץ העמים בשתו"מ דתלי לה בדין אהל זרוק, והא הך אוקימתא דפליגי באהל זרוק קיימא רק אם נימא דמשום גושא גזרו, אכן לפ"ז הרי ניחא, דכל הני סוגיות שהבאנו מוכיחין דהך פלוגתא קיימת גם אם נימא דמשום אוירא גזרו, ואך דמיירי בסתומין למעלה. ועיין במל"מ בפי"א מהל' טו"מ שם שכתב בזה כמש"כ.

פי"ב הל"א כופח על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה ד"ת שאין קרוי אהל אלא טפח על טפח ברום טפח או יתר על זה עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאל"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת עכ"ל, ועיין בכ"מ שהביא לשון הרמב"ם בפי"ב הל"ו שם גבי ארונות של עץ שכתב אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ, וכן לעיל בפ"ז גבי קבר היתה הטומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, שזה מורה דגם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד דחלל טפח פנוי בעינן, עכ"ד.

והנה הזכיר הראב"ד טעמא משום דהויא טומאה רצוצה, ולא כתב בפשיטות משום דכיון דהטומאה ממעטת את הטע"ט א"כ הרי אין כאן אהל טפח ואינו מביא ואינו חוצץ, אלא משום דבאמת אע"פ שהטומאה ממעטת את החלל טפח, מ"מ האהל אינו מתבטל, ודין אהל טפח עליו, וכדתנן פט"ו דאהלות בית שמלאו עפר או צרורות ובטלו וכן כרי של תבואה או גל של צרורות אפילו כגלו של עכן ואפילו טומאה בצד הכלים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ומבואר בסוגיא דסוכה דף ד' דהכל תלוי בביטלו, הרי דבלא ביטלו המילוי שבו אינו ממעט את האהל, והוי אהל גמור להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה, ולהדיא תנן שם בית שהוא מלא תבן וכו' כלים שבפנים אם יש במקומם טפח על טפח על רום טפח טהורים ואם לאו טמאים, משום דאינן ממעטין ואינן חוצצין הואיל ולא ביטלן, וע"כ חשוב אהל גמור להביא את הטומאה, והכא הא הטומאה ממעטת את החלל טפח בכל גווני ואפילו בלא ביטלה להטומאה שם, אשר ע"כ כתב הראב"ד דזהו משום דין דטומאה רצוצה, ור"ל דאע"ג דיש כאן דין אהל, מ"מ אינו מביא ואינו חוצץ משום ההילכתא דטומאה רצוצה בוקעת, ולענין לאשוויי' רצוצה אפילו בלא ביטלה מ"מ כיון דמלא טומאה שפיר הויא רצוצה, ובזה בודאי מחלקינן, דבמלא טומאה הטומאה גופא נעשית רצוצה עי"ז שהאהל מלא טומאה, משא"כ בשאר דברים כגון עפר וצרורות וכדומה, דלא הוי האהל מלא טומאה, ע"כ בלא ביטלן דיש עליו דין אהל לא הויא רצוצה.

ולפ"ז הא י"ל, דבאמת דעת הרמב"ם דטע"ט מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה גם כשהטומאה ממעטת את החלל טפח, והא דכתב הרמב"ם בפ"ז ובפי"ב שם דבעינן חלל טפח מלבד הטומאה, היינו משום דהתם הא איירי לענין דין קבר, דנאמרה בו ההלכה דדוקא קבר סתום הוא שמטמא, ותניא בב"ב דף י"ב דאפילו בסתמו כולו כל שלא פרץ את פצימיו אינו מטמא, הרי דבעינן דוקא סתום ומבוטל מתורת פתח, וא"כ הרי ממילא דגם הטומאה חייל עלה דין ביטלה לגבי אהל זה, ובכה"ג ודאי דהטומאה ממעטת, כיון דממעטת את עיקר דין אהל, אבל הכא דמיירי בלא ביטלה להטומאה שם, דעצם האהל לא נתמעט, בזה י"ל דדעת הרמב"ם כמו שכתב הכא בסתמא דאף אם הטומאה ממעטת ג"כ מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, כל שיש כאן אהל טע"ט.

וי"ל דהרמב"ם והראב"ד לטעמייהו אזלי, דהנה בפט"ז מהל' טו"מ הל"ו כתב הרמב"ם ז"ל לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה עכ"ל, והראב"ד חולק שם ע"ז וס"ל דאין רצוצה אלא טמונה, וכל שיש לה אויר טפח אף שאינה תחת אהל לא הויא רצוצה, הרי דלדעת הרמב"ם כל דין רצוצה מיתלא תלי באהל, דכל שהיא תחת אהל אינה רצוצה, ובליתא לאהל הויא רצוצה, ולדעת הראב"ד דין רצוצה תלוי רק בחלל טפח פנוי, ואין תלוי כלל באם היא תחת אהל אם לא, ולפ"ז הא דכתב הראב"ד הכא, דאף אם עצם האהל לא נתמעטו מחלל טע"ט, מ"מ הדין רצוצה שיש בהטומאה מבטל את הבאת האהל וחציצתו, הוא רק לפ"מ דסובר דעיקר דין רצוצה תלוי בחלל טע"ט פנוי, וא"כ הכא אע"ג דלענין דין אהלו חשוב טע"ט, ויש בו דין אהל כל זמן שלא ביטלה, מ"מ לענין דין רצוצה שפיר הויא רצוצה, דחלל טע"ט הא ליכא הכא, ולענין זה ליכא שום נ"מ בין ביטלה ללא ביטלה, וע"כ שפיר אתיא ההילכתא דרצוצה ומפקעת דין הבאת האהל וחציצתו, משא"כ לדעת הרמב"ם דסובר דכל דין רצוצה תלוי בדין אהל, א"כ הכא דלא ביטלה כיון דאית בי' שיעורא דטע"ט לענין דין אהל, א"כ ממילא לית בה דין רצוצה כלל, וע"כ שפיר ס"ל הכא דכל שיש בו טע"ט מביא וחוצץ אף בשהטומאה ממעטת את החלל, דהרי יש כאן אהל טפח כל זמן שלא ביטלה, ורצוצה אין כאן כיון שהיא תחת אהל. וי"ל עוד, דאפילו בביטלה להטומאה ג"כ צריכינן לטעמא דהויא רצוצה שכתב הראב"ד, משום דבלא"ה אין האהל מתמעט כלל ע"י הטומאה, ואע"ג דלכל מילי הרי פקע דין אהל מיני', כיון דביטלה להטומאה שם, מ"מ לענין טומאה דין אהל טומאה עלה, משום דטומאה לא חוצצת ולא מבטלת את עצם האהל.

וכן נראה מבואר מהא דפסק הראב"ד בפ"ז מהל' טו"מ וז"ל שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת את החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום וכו' ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה עכ"ל, הרי דס"ל להראב"ד דקבר האמור בקרא שמטמא באהל הוא היכא שהטומאה ממעטת את החלל טפח, והרי בקבר בעינן דוקא שיהא שם אהל טפח, וכמבואר כן גם בדברי הראב"ד שהבאנו דאם אין בקבר אהל טפח אינה מטמאה במגע מצדיה, והיינו משום דלא הוי קבר רק באהל טפח, ובע"כ צ"ל דהיכא דהטומאה ממעטת לא פקע מיני' דין אהל טפח, ועל כן הוי קבר, והרי הגזה"כ של קבר הוא בכל גווני גם בביטלו, ומה גם לפמש"כ למעלה דכל קבר חשוב ביטלו, ומ"מ חשוב אהל בכה"ג, ובע"כ דבעצם דין אהל של טומאה אמרינן דטומאה אינה ממעטת את האהל, וחשוב אהל טפח לגבי טומאה, והא דהטומאה ממעטת את האהל מלהביא ולחוץ בפני הטומאה, הוא משום ההילכתא דרצוצה דמפקעת דין הבאה וחציצה, וע"כ לענין קבר דלית בי' דין הבאת טומאה כלל, והוא אב הטומאה מעצמו, ולא בעינן בי' רק שם אהל טפח, שפיר ס"ל להראב"ד דחשוב קבר בשהטומאה ממעטת את האהל, כיון דההילכתא דרצוצה בוקעת לא מפקעת דין קבר, ושם אהל טפח הא איכא הכא, כיון דטומאה אינה ממעטת את עצם האהל טפח, וכמש"כ. ואשר ע"כ זהו שהוצרך הראב"ד לטעמא דהויא טומאה רצוצה, משום דבלא"ה הא איכא אהל גמור להביא ולחוץ בפני הטומאה, כיון דאין הטומאה ממעטת את עצם דין האהל טומאה שבו וכמש"נ, וממילא נמצא דלדעת הראב"ד ליכא שום.

נ"מ בין ביטלה ללא ביטלה, כיון דבכולהו גווני אין עצם האהל מתמעט, ורק דהדין רצוצה שבהטומאה הוא דמפקיע מינה דין הבאה וחציצה, אשר בזה לא שייך כלל הך נ"מ בין ביטלה ללא ביטלה. והנה הרמב"ם חולק שם בפ"ז על הראב"ד וז"ל אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טע"ט על רום טפח וכו' היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכו' זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדין עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דרק בשיש בו חלל טפח פנוי הוא דיש בו דין קבר לטמא באהל, ולא בשהטומאה ממעטת את החלל טפח. ולכאורה היה נראה לומר, דטעמו של הרמב"ם הוא, משום דסובר דהטומאה ממעטת את האהל, כיון דאיירי בביטלה להטומאה שם, ומשום דסובר דטומאה ושאר דברים שוין, וממילא דאין כאן אהל טע"ט, וע"כ לא הוי קבר. אכן מדסיים הרמב"ם בזה הכלל דטומאה רצוצה בוקעת, ש"מ דבעיקר הדין אהל ס"ל להרמב"ם דאין הטומאה ממעטת את האהל טע"ט אף בביטלה להטומאה שם, ורק משום ההילכתא דרצוצה בוקעת הוא דפקע מיני' דין קבר. ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד נראה דהיא, דהראב"ד סובר דהך דינא דרצוצה בוקעת לא מבטל רק דין הבאה וחציצה, אבל טומאת קבר שהיא טומאה דממילא, ולית בה דין הבאת טומאה כלל, זה אינו סותר לדין בקיעה דרצוצה, וכיון דשם אהל טומאה עלה, ע"כ שפיר הוי קבר, בשהטומאה ממעטת את החלל טע"ט, ודעת הרמב"ם היא דדין בקיעה מפקעת גם דין קבר.

וי"ל בזה בתרי טעמי, או דס"ל דהדין רצוצה מבטל גם את עצם שם אהל טומאה, וממילא דלא הוי קבר כיון דאין כאן שם אהל טומאה, או דנימא דבאמת שם אהל טומאה לא פקע, ורק דס"ל דכל טומאה שבאה מהמת הרצוצה מפקיעתה שלא תהא רק במקום המת וכנגדה ומחמת המת עצמו, וע"כ גם קבר שטומאתו היא ממילא, מ"מ ההילכתא דרצוצה בוקעת מפקיעה שלא תהא בה רק טומאת המת עצמה שבוקעת, ולא שם קבר שהוא שם טומאה בפ"ע, וגם שהוא בכל הקבר גם שלא כנגד המת עצמו. ועכ"פ נתבאר דגם דעת הרמב"ם דבעיקר הדין אהל אין טומאה ממעטת את השיעור טע"ט אף בביטלה להטומאה שם, ואך משום ההילכתא דרצוצה הוא דמתבטל הדין אהל שבו, וא"כ הרי חזינן דאע"ג דאהל מבטל את הרצוצה מ"מ היכא דהטומאה ממלאה את החלל אז אדרבה הרצוצה מבטלת את האהל, וא"כ הרי ממילא צ"ל בדעת הרמב"ם כדעת הראב"ד דהטע"ט צריך להיות מלבד הטומאה, ולא שייך החילוק שכתבנו בין ביטלה ללא ביטלה, כיון דגם בביטלה הרי לא נתבטל הדין אהל, ורק דהדין רצוצה הוא שמבטל את האהל, שזה הדין שייך גם בלא ביטלה. אלא דמ"מ אין זה מוכרח, די"ל דגם לענין רצוצה הדין חלוק, דבביטלה להטומאה, שמדין אהלים הרי צריך להיות האהל בטל, בזה הוא דנשארת רצוצה, ומה דהוי אהל לטומאה לבד לא מהני לבטולי רצוצה, משא"כ בלא ביטלה, דהוי אהל לכל מילי, בזה שפיר נפקעת הרצוצה ע"י האהל לדעת הרמב"ם. ולפ"ז שוב נוכל לומר, דהא דכתב הרמב"ם בסתמא דטע"ט מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, הוא גם כשהטומאה ממעטת את החלל, משום דאיירי בלא ביטלה, ולא דמי לקבר דצריך שם טע"ט פנוי, משום דהתם הוי ביטלה להטומאה לגבי האהל, וכש"נ.

פי"ח ה"ז כל שיפועי אהלים וכו' הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל, היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה, והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב, כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב והאהל עצמו טמא טומאת שבעה, עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע, ולפי דבריו שיחשוב אחוריו ככלי שני לגבי תוכו וא"כ באהל עצמו אמר כן אבל לא, בשיפוע ולא באהל, אין נחת בפירושו, שיחשבו כשני כלים למנות בהן ראשון ושני, ואני אומר שאין שנים טמאים טומאת שבעה בשום דבר אלא או בחרב או בחיבורין, או חיבור אדם באדם או חיבור אדם במת, וחיבור לאדם במת הוא העיקר מן התורה, וע"ז הדרך אני מפרש את המשנה, כשהטומאה בתוך האהל הנוגע בו מתוכו טמא אפילו יהפך מן האהל מתוכו לחוץ טמא שבעה מפני שהוא בחיבורין, אבל נגע מבחוץ טמא טומאת ערב שאינה חיבורין, ואע"פ שאין אומרים כן בשאר כלים שאין הצדדים נחלקים, גבי אהל שאינו עשוי אלא לתוכו וכשהטומאה מבחוץ טמא שבעה שזה חיבור אבל נגע מבפנים טמא טומאת ערב שאינה חיבורים, וכשהטומאה כחצי זית בפנים וכחצי זית מבחוץ אין הנוגע באהל חיבור לטומאה לא בפנים ולא בחוץ אבל האהל מ"מ טמא שבעה, זה הדרך ערב לי והוא הישר לכל מבין, עכ"ל. והנה יסוד מחלקותן מבואר, דהרמב"ם מפרש דהא דהנוגע באהל טמא שבעה הוא משום דהאהל נעשה כחלל מדינא דחרב הרי הוא כחלל, והראב"ד מפרש דהא דהנוגע טמא שבעה הוא משום דין חיבורין, ולטעמייהו אזלי דנחלקו לעיל בפ"ה הל"ג ובפ"ז מהל' נזירות אם אמרינן חרב הרי הוא כחלל בכל כלי שטף או דוקא בכלי מתכות עיי"ש.

והנה הטעם דחלוק נוגע מתוכו לנוגע מאחוריו, מבואר בדברי הראב"ד משום דאהל שאני שאינו עשוי אלא לתוכו אכן כל זה הוא אם נימא דלגבי טומאת האהל עצמו אין חלוק תוכו מאחוריו, ורק לענין חיבורין, וע"ז הוא דמהני טעמא דלתוכו עשוי, דעל כן נגיעתו מצד אחד אינו עושה חיבורין לטומאה שבצד השני, אבל לדעת הרמב"ם דטומאת הנוגע היא משום חרב ה"ה כחלל, א"כ הרי אין לטהר את הנוגע בו אלא א"כ נימא דהאהל גופו בטומאתו נחלק הצד השני מהראשון להקל טומאתו דאינו כחלל, וכאשר כן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דנעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל, וצ"ל דהטעם דאינו עשוי אלא לתוכו מהני לחלק האהל לשנים אף לגבי טומאת האהל עצמו, ואם נימא דלזה לא מהני כלל טעמא דלתוכו עשוי, דהרי אפילו אם לתוכו עשוי מ"מ נטמא כולו, צ"ל דהא דחלוק תוכו מאחוריו לדעת הרמב"ם הוא משום דין חציצה, דאהל צד הפנימי שבו חוצץ על טומאתו שבתוכו שלא יטמא צד החיצון, או שמציל על עצמו שלא יטמא מהטומאה שבחוץ, ובזה הוא שנחלק האהל עצמו תוכו ואחוריו לשני כלים למנות בהן ראשון ושני, וכמבואר להדיא הך טעמא בר"ש פ"ז דאהלות עיי"ש. וזהו שמיאן הראב"ד בפירוש הרמב"ם, משום דס"ל דלגבי טומאת האהל עצמו לא שייך חילוק, כי אם לגבי דין חיבורין שלו. אלא דהא דהשיג הראב"ד דלמה נקט הרמב"ם הך חילוקא שבין נוגע מתוכו לנוגע מאחוריו בשיפועי אהלים ולא באהל עצמו צ"ע, דהרי במשנתינו תנן כן להדיא הך חילוקא דתוכו מאחוריו לגבי שיפועי אהלים, והרמב"ם נקיט כמתניתין, וגם דמה נוגע זה לפלוגתת הראב"ד והרמב"ם אם טומאתו היא משום דחרב ה"ה כחלל או משום חיבורין.

אכן נראה, דהנה אם נימא דאיירינן בדין חרב ה"ה כחלל, והחילוק שבין תוכו לאחוריו הוא משום דין חציצה, א"כ לא מיקרי תוכו אלא מה שהיה בתוך האהל בעת שהאהיל על הטומאה, אבל אותו מקצת שנתהפך לחוץ ולא האהיל על הטומאה מעולם, האהל חוצץ עליו, ודינו כאחוריו, משא"כ אם נימא דאיירינן בדין חיבורין ומשום טעמא דעשוי לתוכו, א"כ גם אותו מקצת שנתהפך לחוץ ג"כ יש בו דין תוכו, כיון דעשוי מיהת להיות תוכו של אהל. והכי מוכרח, כיון דמיירי בנוגע בעוד שהמת באהל, א"כ בתוכו ממש הרי הוא טמא בלא"ה מהמת, ובע"כ דמיירי בנוגע במקצת שנתהפך לחוץ, וגם בזה שייך דין תוכו. וע"כ זהו שהשיג הראב"ד, דבשלמא אי מיירי באותו מקצת שנתהפך, ע"כ ניחא דנקיט זאת בהדי שיפועי אהלים, דאותו מקצת שנתהפך הוא בשיפועי האהל, משא"כ לדעת הרמב"ם דמיירי בנוגע מתוכו ממש, א"כ הרי קשה המשנה למה לא נקטה הך דינא באהל עצמו. ולדעת הרמב"ם צ"ל, דהרי שני דינים באהל, חדא דאהל מביא את הטומאה, שנית דאהל חוצץ בפני הטומאה, ואשמעינן הכא ברישא דמתניתין דשיפועי אהלים כאהלים לענין הבאת טומאה, ובסיפא דהנוגע מתוכו טמא שבעה ומאחוריו אינו טמא אלא טומאת ערב דשיפועי אהלים הויין כאהלים גם לענין חציצה, וכדחזינן דתוכו חוצץ בפני אחוריו, וממילא דהוא הדין באהל עצמו, דחלוק תוכו מאחוריו ע"י חציצת האהל, וכש"נ.