חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 56

אכן זה אינו, דנראה דאם נימא דמשום אוירא גזרו ליתא לטומאת גושא כלל, וכמבואר בדברי הרמב"ם שפסק בסתמא דבטומאת אוירה ליכא הזאה, ולא הזכיר הזאה בטומאת ארץ העמים רק במגע ומשא של גושא, ואם נימא דטומאת גושא לעולם איכא אף אם משום אוירא גזרו, א"כ הא הו"ל להזכיר הזאה בהאהלת גושא, והכי מוכחת ג"כ הסוגיא דנזיר שם דפריך ואי משום אוירא הזאה ל"ל, ומאי פירכא, ונימא דההזאה קיימא על טומאת האהלת גושא, דהא סתמא תנן טומאת ארץ העמים, דנכלל בזה האהלת גושא. וגם דהכי מסתברא, דהא חזינן דטומאת אוירא היא מין טומאה בפ"ע שאין בה משום סרך האהלה כלל, וטומאת גושא היא משום סרך האהלה, וכדקאמרה הגמ' דהזאה איתא בגושא וליתא באוירא, והיינו משום דטומאת גושא אית בה סרך טומאת אהל, ושייכא בה הזאה, משא"כ טומאת אוירא, דהויא מין טומאה בפ"ע, ואינה שייכה כלל לדין הזאה. ולפ"ז הרי ממילא מובן דאי משום אוירא גזרו ליתא לטומאת גושא, דלא מצינו רק חדא גזירה ולא תרתי גזירות. ולפ"ז הרי לא נוכל לומר דר"י בר"י ס"ל דמשום אוירא גזרו והא דמצריך ראשו ורובו הוא משום טומאת גושא, כיון דליתנייהו כלל שני הטומאות ביחד, ולפ"ז שוב קשה הנך תרי ברייתות אהדדי, וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, דהא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן לא מהניא רק אם יש כאן הצלת אהל ובזה הוא דלא גזרו, אבל בלא הצלת אהל לא מהניא כלל מה דלא שכיחא.

ולפ"ז שפיר ניחא, דבאמת ס"ל לר"י בר"י דמשום אוירא גזרו, והא דמטהר בלא הוציא ראשו ורובו אף שפתוח לארץ העמים, היינו משום טעמא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, והא דמטמא בהוציא ראשו ורובו היינו משום דאז הרי ליכא הצלת אהל כלל, ובכה"ג לא שייך הא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, אבל אה"נ דמשום אוירא גזרו לר"י בר"י, וניחא הך דבקרון ובספינה טמא כיון דמשום אוירא גזרו, ומיושבת היטב הסוגיא וכש"נ. אכן כ"ז הוא לשיטת הר"ח, דר"י בר"י ס"ל דאהל זרוק שמי' אהל, אבל לשיטת המפרש דבברייתא מבואר דר"י בר"י ס"ל אהל זרוק לא שמי' אהל, ומ"מ סובר דהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, א"כ הרי מבואר להדיא דאף במקום דליכא אהל ג"כ לא גזרו בי' רבנן, והא דטמא בהוציא ראשו ורובו ע"כ צ"ל דגם בלאו טעמא דאהל שאני הך לא שכיחא דשידה תיבה ומגדל מהך דהוציא ראשו, ואולי בחציצה בעלמא הדבר תלוי. אלא דמ"מ לשיטת הר"ח שפיר צ"ל כמש"כ דבדין אהל תליא מילתא, וראי' לזה מכל הני סוגיות שהבאנו דרבי ור"י בר"י פליגי בדין אהל זרוק אי שמי' אהל אי לא, וקשה לפ"מ דאיבעיא לן דילמא משום אוירא גזרו א"כ הא לא שייך כלל דין אהל לטומאת ארץ העמים, כיון דהוא פתוח למעלה ואיכא שם טומאת אוירא, ומאי איכפת לן אם אהל זרוק שמי' אהל או לא, וביותר דלפי שיטת הר"ח הא מוכח מהא דבקרון וספינה טמא דר"י בר"י ג"כ ס"ל דמשום אוירא גזרו, א"כ הא בודאי לא שייך כלל חציצת אהל, וקשה כל הנך סוגיות דאיתא שם דטעמא דר"י בר"י הוא משום דאהל זרוק שמי' אהל.

אלא ודאי כמש"כ, דלשיטת הר"ח הא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן בחציצת אהל תליא, וע"כ שפיר תלי לה הגמ' בדין אהל זרוק גם אי משום אוירא גזרו, וכמש"כ דאם שמי' אהל ואיכא חציצת אהל אז הוא דשייך בי' הא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, אבל בלא"ה לא שייך בי' גם הך דמילתא דלא שכיחא, וכש"נ. והמבואר מכ"ז, דלשיטת הר"ח דר"י בר"י ס"ל אהל זרוק שמי' אהל, א"כ ממילא מוכח מהא דבקרון ובספינה טמא דמשום אוירא גזרו, דאי משום גושא איכא שם חציצת אהל, וכל הני סוגיות דאיתא שם דפליגי באהל זרוק אם שמי' אהל אם לא מתישבים גם אם נימא דמשום אוירא גזרו. אשר ע"כ זהו שפסק כן הרמב"ם, כיון דלפי המסקנא הא מוכחא הך ברייתא דבקרון ובספינה טמא כהך שינויא דכו"ע ס"ל משום אוירא גזרו, וממילא דקי"ל כן. וניחא נמי הא דפסק הרמב"ם בסתמא דהנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל טמא משום דאהל זרוק ל"ש אהל, ולא הזכיר דאיירי בסתומין, כיון דגם בפתוחין צריכינן להך טעמא דל"ש אהל, דבלא"ה הי' טהור גם אי משום אוירא גזרו, משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, וכש"נ. אלא דכ"ז לשיטת הר"ח, משא"כ לפי גירסת המפרש, דלפי המסקנא ר"י בר"י ג"כ ס"ל דאהל זרוק ל"ש אהל, א"כ הא ליכא הוכחה מהא דבקרון ובספינה טמא דמשום אוירא גזרו, דהרי גם אי משום גושא גזרו ג"כ טמא בקרון ובספינה, כיון דהוי אהל זרוק דל"ש אהל, ואין כאן חציצה גם בפני טומאת גושא, וא"כ ממילא דנשאר באיבעיא אי משום גושא גזרו אי משום אוירא גזרו, והוי ספיקא דדינא.

פי"א הל"ה הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל עכ"ל, ובנזיר דף נ"ד איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא גזרו עליה או דילמא משום גושא גזרו עליה וכו' לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל רבי מטמא ור"י בר"י מטהר, מאי לאו רבי סבר משום אוירא ור"י בר"י סבר משום גושא, לא דכו"ע משום גושא מ"ס אהל זרוק שמי' אהל ומר סבר לא שמי' אהל, והתניא ר"י בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה אלא דכו"ע וכו', וגירסת הר"ח שם ואם היתה מונחת טהורה ואבע"א וכו', ובתוס' שם פירשו שני הגירסאות, דלגירסת הר"ח הוי הך והתניא סייעתא, דהא דתניא דאם היתה מונחת טהורה פירושו שהיתה מונחת ע"ג אדם או בהמה שנושאין אותה, וא"כ הא הויא אהל זרוק, ומ"מ מצלת על הכלים שבתוכה שהם טהורים, ש"מ דר"י בר"י סבר דאהל זרוק שמי' אהל, וזהו סייעתא דפליגי באהל זרוק, והא דבזרקה כלים שבתוכה טמאים, היינו משום דכשהיא נזרקת באויר הרי היא כטלית המנפנפת ועוף הפורח וספינה שהיא שטה על פני המים דתנן בפ"ח דאהלות דלא מביאין ולא חוצצין, וזה לכו"ע, אפילו אם אהל זרוק שמי' אהל, מ"מ הני לא הוו אהל כלל, וע"כ גם בזריקה דכוותה דאינה אהל לכו"ע, ולפי הגירסא דגרסינן אלא הוי הך והתניא פירכא, דהגמ' מוכיח מהא דבזרקה כלים שבתוכה טמאים ש"מ דאהל זרוק לא שמי' אהל אפילו לר"י בר"י, ומוכח מזה דלא פליגי באהל זרוק, והא דבמונחת כלים שבתוכה טהורים פירושו דמונחת על הארץ דאז לא הויא אהל זרוק כלל.

והתוס' הכריעו כגירסת הר"ח דהאוקימתא דפליגי באהל זרוק לא איתותבא, והוכיחו זאת מהא דבעירובין דף ל' ובחגיגה דף כ"ה איתא דרבי יוסי ברבי יהודה ורבי פליגי באהל זרוק, ולפ"ז הא נמצא דכל הנך סוגיין איפרוך, אלא ודאי כגירסת הר"ח. ולהרמב"ם שכתב דהך שידה תיבה ומגדל דפליגי באהל זרוק איירי בפורחין באויר דהוי כמו תיבה שזרקה, א"כ ש"מ דגם תיבה שזרקה הויא בכלל אהל זרוק, ומדמטמא גם ר"י בר"י בע"כ מוכרח כדעת המפרש דהך והתניא הויא תיובתא ולא סייעתא, וקשה אליבי' ג"כ מכל הנך סוגיות שהביאו התוס'. והנה קשה מאד לפי שיטת הרמב"ם והמפרש דס"ל דזרקה ופורחין באויר תלוי בדין אהל זרוק, והא הויין ממש כמו טלית המנפנפת ועוף הפורח וספינה שהיא שטה על פני המים דתנן סתמא בפ"ח דאהלות דלא מביאין ולא חוצצין, וכפי הנראה פשוט דזה לכו"ע ולא שייך לדין אהל זרוק כלל, ואיך תלי הסוגיא הכא תיבה שזרקה בדין אהל זרוק.

וצ"ל לדעת הרמב"ם דמיירי בשידה תבה ומגדל בשעה שהן מתעכבין באויר ולא פורחין, וע"כ דינן כספינה שקשרה דתנן באהלות פ"ח שם דהויא האהלה, ורק אהל זרוק הוא דהויין, כיון שהם באויר, והא דנקט הרמב"ם דאיירי בפורחין באויר ולא אוקמה בנישאין, היינו משום דס"ל דבלא"ה לא מצינו אהל זרוק כלל, וכדתנן בפ"ו דאהלות ארבעה נושאין את הנדבך טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאין וכו' נתון וכו' על דבר שיש בו רוח חיים טומאה תחתיו כלים שע"ג טהורים, וא"כ הרי כל שנישא ע"ג אדם לא הוי אהל לכו"ע, ואי בנישא ע"ג בהמה לכו"ע הוי אהל, וגם בשעה שהן מהלכים ג"כ הוי אהל לכו"ע כדתנן בפ"ג דפרה מ"ב ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות ותינוקות יושבין על גביהן, הרי דמהני אהל הדלתות שע"ג בהמה להוליך התינוקות ולהציל עליהן בפני טומאת התהום שמתחת, וש"מ דלא הוי אהל זרוק, וכבר הקשו זאת התוס' בעירובין דף ל"א יעו"ש, ומשו"ה הוא שכתב הרמב"ם דמיירי בפורחין באויר דאז הוא דהוי דינא דחשיבי אהל זרוק, אבל אה"נ דמיירי בשעה שהן מתעכבין ולא כשהן פורחין. ולפ"ז ניחא שיטת הרמב"ם גם לפי גירסת הר"ח דתיבה שזרקה כלים שבתוכה טמאים משום דהויא כטלית המנפנפת, ואם היתה מונחת ר"ל באויר כלים שבתוכה טהורים, ומשום דר"י בר"י סבר אהל זרוק שמי' אהל, והיינו כפי הסוגיות שהביאו התוס'.

אולם לדעת המפרש הרי קשה כנ"ל דמ"ש תיבה שזרקה מטלית המנפנפת והנראה לומר בזה, דהנה מצאנו חלוקין הך דינא דטלית המנפנפת וספינה ששטה על פני המים מדין אהל זרוק למ"ד אהל זרוק לא שמי' אהל, דבטלית המנפנפת וספינה ששטה הא תנן דלא חוצצין ולא מביאין ג"כ, ואילו באהל זרוק הא תנן בפט"ז דאהלות דהאיכר עובר והמרדע על כתפו דאם יש במרדע פותח טפח מביא את הטומאה, ומבואר בשבת דף י"ז דזהו מד"ת, ואע"ג דבשעה שהוא עובר הוי אהל זרוק ומ"מ מביא את הטומאה, והיינו משום דכל הך דינא דאהל זרוק לא שמי' אהל לא נאמר אלא לענין חציצה אבל לענין הבאה גם אהל זרוק מביא את הטומאה, והטעם בזה נראה פשוט, דטלית המנפנפת וספינה ששטה הוי הדין בהו דלח חשיבי האהלה כלל, ואינם מאהילים כלל על מה שתחתיהם, כיון דאינם קבועים, וע"כ לית בהו גם דין הבאת טומאה, כיון דאין כאן האהלה על הטומאה, משא"כ אהל זרוק, כיון דהוי על הבהמה הנושאת אותו שפיר הויא האהלה קבועה ומביא את הטומאה, אלא דכיון שהוא זרוק הוי חסרון בגופו של האהל, דאין בהחפצא דין אהל, וכל דחשיבא האהלה אלא דהוי חסרון בגוף האהל ע"כ אין זה שייך אלא לדין חציצה, דאינו חוצץ אם לא שיהא בגופו דין אהל אבל אין זה שייך לדין הבאת טומאה, דאף אם אינו חשוב אהל, מ"מ כל מידי דמאהיל מביא את הטומאה והן יש לעיין, בספינה ששטה על פני המים ושידה תיבה ומגדל הפורחין באויר, דלענין אהלן על מה שתחתיהן הא לא הויין האהלה כלל, מה דינם היכא שמכוסין למעלה ויש כאן דין אהל גם על מה שבתוכן אם נימא דבטל כל דין אהל שלהן ואינן אהל גם על תוכן, או דנימא דעל תוכן שפיר הויין אהל גמור.

ולפי המבואר נראה, דמשום דין טלית המנפנפת דעיקר הדין הוי דהאהלה עוברת לא הויא האהלה, אבל לא דהוי חסרון בגוף האהל, א"כ אין זה שייך רק לתחתיהן, דעל תחתיהן הויין מנפנפין ועוברין ולא קבועין, משא"כ לענין אהל תוכן, כיון דהכיסוי לעולם קבוע בהספינה והמגדל, א"כ הא הוי אהילה קבועה, ועל מה שהוא קבוע שפיר חשוב האהלה, אלא דאם נימא דאהל זרוק לא שמי' אהל וזה הא הוי חסרון בגוף האהל, דבשעה שהוא זרוק אין בו דין אהל, ולא איכפת לן גם מה שהוא קבוע, אבל מ"מ כיון שהוא זרוק אינו אהל, א"כ ממילא גם הכא אהל של הספינה והמגדל על תוכן ג"כ הוי אהל זרוק, ואין בו דין אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה, אם נימא דאהל זרוק לא שמי' אהל ולפ"ז הרי ניחא הא דתלי הגמ' הך דינא דתיבה שזרקה דכלים שבתוכה טמאים בדין אהל זרוק, וכן הא דמפרש הרמב"ם דשידה תיבה ומגדל הויין פורחין באויר, ומ"מ תלי לה לדין הצלתן בדין אהל זרוק, וכבר הקשינו ע"ז דהא הויין כטלית המנפנפת וספינה ששטה דלא הויין אהל לכו"ע, אכן לפ"ז הרי ניחא, דהנה הך תיבה שזרקה הא תניא כשהיא באהל המת, וא"כ הא אינה יכולה להציל אם לא בסתומה גם למעלה ומכל צדדיה, וכן השידה תיבה ומגדל לפ"מ דקי"ל משום אוירה גזרו וכמבואר ברמב"ם פי"א מה' טו"מ יעו"ש, ג"כ בע"כ מיירי במכוסין גם למעלה ומכל הצדדים, וא"כ הא קשה דאמאי כלים שבתוכה טמאים, והא אף אם נימא דאהל זרוק לא שמי' אהל, ואפילו גם אם נימא דהויא גם כטלית המנפנפת, אכתי צריכה להציל גם מדין צמיד פתיל, דמציל בכל גווני, וכדתנן בפ"י דכלים דכלי עץ הטהורים מצילין בצ"פ, אשר בכלל זה גם שתו"מ, ובדין צ"פ הא לא שייך כלל לא דין זרוק ולא דין מנפנף, ולעולם הצ"פ מציל על כל מה שבתוכו, וא"כ גם הכא תציל התיבה על כל מה שבתוכה מדין צ"פ.

וצ"ל דמיירי במכוסה למעלה בלא חיבור ומירוח, וע"כ לא מהניא הצלתן רק מדין אהל, ולא מדין צ"פ, ומשו"ה הוא דתלוי בדין אהל זרוק ולפ"ז הא עיקר דין אהל דדיינינן בהך תיבה אין זה על מה שתחתיה, ורק לענין תוכה הוא דדיינינן דין אהל, שהכיסוי יהא חשוב אהל לחצוץ על תוכו, ולענין אהלו שעל תוכו הא לא הוי מנפנף כלל, כיון דמאהיל עליו בקביעות, ואינו מנפנף ממנו, וכמש"נ דבכה"ג לא שייך דין מנפנף, אלא דהא מיהא דאהל זרוק מיהא הוי, וזה שייך גם לענין אהל הכיסוי שמאהיל על תוכו, וע"כ זהו דתלי לה הסוגיא בדין אהל זרוק, ומיושב היטב דעת המפרש בהך דתיבה שזרקה, וכן דברי הרמב"ם בהך דשתו"מ הפורחין באויר, אף אם מיירי בשעה שהן פורחין, כיון דמיירי במכוסין ולענין הצלת תוכן, ע"כ לא שייך זאת רק לדין אהל זרוק, ולא לדין מנפנף, וכמש"נ. ובאמת שלפ"ז צ"ע שיטת הר"ח, דאיך תלי לה לתבה שזרקה בדין טלית המנפנפת, כיון דאיירינן לענין דין אהל של הכיסוי על תוכו דליתא בכה"ג לדין מנפנ ובע"כ צ"ל לדעת הר"ח דמיירי בגוונא דליכא דין צ"פ מלמטה, וכגון שפתח התיבה מלמטה דחסר מירוח טיט מלמטה, ואין הכלים ניצולין אם לא שנדון דין אהל גם על הצלתה למטה, והרי אין אהל רק על מה שתחתיו ולא לצד מעלה, וכמבואר ברמב"ם בפ"כ מטו"מ ה"ו, ובע"כ דההצלה הויא במה שמאהלת על הטומאה שתחתיה וחוצצת בפניה, וע"כ זהו שפי' הר"ח דלהכי מה שבתוכה טמא משום דהויא כטלית המנפנפת, דלענין תחתיה של תיבה יש בה דין מנפנפת, דלא הויא אהל כלל לכו"ע.

ולפי"ז הרי שוב נוכל לומר בדעת הרמב"ם גם כפי גירסת הר"ח ושיטתו, והא דתלי לשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר בדין אהל זרוק, משום דאיירי בפתחן למעלה, דמצילין מלמטה מדין צ"פ, ואיירי רק לענין אהל הכיסוי על תוכו, דלית בי' דין מנפנף, ורק דין אהל זרוק, וזהו השתו"מ שיש בהן הפלוגתא דרבי ור"י בר"י ופסק הרמב"ם כרבי דלא שמי' אהל, משא"כ הך תיבה שזרקה דאיירי בפתחה מלמטה, וע"כ הויא בכלל מנפנפת, וניחא דברי הרמב"ם בין לפי גירסת הר"ח ובין לפי גירסת המפרש, וכש"נ. והן חלוק דין הצלה דצמיד פתיל מהצלת אהל, דהצלת צ"פ היא על תוכו, וזהו עיקר דינו של צ"פ דכל אשר בתוכו טהור, משא"כ באהל עיקר דינו הוא דין חציצה, שחוצץ ומציל על מקומו, וכדתנן בפ' כוורת, כוורת שמונחת בתוך הפתח וטומאה ע"ג או תחתיה תחתיה וגבה טמא היתה פחותה או מחזקת ארבעים סאה וטומאה תחתיה כנגדה עד התהום טמא טומאה ע"ג כנגדה עד לרקיע טמא, הרי דבצ"פ טומאה עוברת דרך עליו, וה"ה דאינו מציל גם על מקומו, כי אם דתוכו ניצל, ואהל מציל וחוצץ לטהר המקום ממנו ואילך.

אשר לפ"ז הרי מיושבת היטב שיטת הר"ח דתיבה שזרקה על פני המת כלים שבתוכה טמאים משום דהויא כטלית המנפנפת, וכבר הקשינו ע"ז דאכתי תציל בתורת צ"פ למטה, בצירוף דין אהל בכיסוי מלמעלה, דכלים הבאין במדה הרי מצילין בכיסוי לבד גם בלא מירוח טיט ע"י דין אהל שלהן, ולפ"ז הרי ניחא, דנימא דדעת הר"ח היא, דכל שהצלתו היא מדין אהל הוא דוקא היכא שמציל על עצם המקום, אבל להצלת תוך לא מהני כלל דין אהל, ולענין הצלת מקומה הא שוב הדר דינה כמו טלית המנפנפת דלא הוי אהל, ואע"ג דלגבי התיבה בעצמה חשובה האהלה קבועה, אבל כ"ז הוא לענין הצלת תוכה, אבל לענין הצלת מקומה הא פשיטא דחשובה כטלית המנפנפת, וכיון דלענין הצלת תוכה לא שייך דין אהל אם כן ממילא דאינו מועיל כיסוי, דהכיסוי דהצלתו היא משום דין אהל לא מהני רק היכא דנעשה אהל על מקומו, אבל לא על תוכו, כיון דלא חייל כלל דין אהל על הצלת תוכו ולפ"ז אין אנו צריכין למש"כ למעלה, לאוקמי דמיירי כשפתחה של תיבה למטה, כיון דגם אי פתחה מלמעלה ג"כ אינה מצלת, וכדביארנו דאין הצלת אהל מועלת לדין תוכה. אלא די"ל, דכיון דהך דינא דמנפנף אינו מפקיע רק דין אהילתו והצלתו שעל המקום, אבל מ"מ לא פקע מיני' דין אהל בגופי' ובהחפצא שלו, וא"כ שוב מועיל הא דהוי אהל, לענין שיהא סגי כיסויו להצלת צ"פ, ושלא יהא בו דין מירוח וחיבור, דזה דאהל לא בעי מירוח וחיבור אין זה שייך לדין הצלת אהל, כ"א לעצם דין אהל, וכל שבגופו דין אהל עליו שפיר מועיל בי' כיסוי ומצטרף בין להצלת אהל ובין להצלת צ"פ אם יש בו גם דין כלי.

אשר ע"כ הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם הא דתלי לה לשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר בדין אהל זרוק, וכן דעת המפרש בהך דתיבה שזרקה, דכיון דהכיסוי אינו מנפנף מתוך הכלי, שפיר מועיל הדין אהל שבגופי' שיציל גם בכיסוי לבד על כל מה שבתוכו בתורת צ"פ, ואך דכיון דאהל זרוק לא שמי' אהל, ופקע דין אהל גם מגופי', להכי הוא דאינו מועיל בו כיסוי, ומיושבין היטב דברינו כמש"כ. ועיין בר"ש פ"ד דאהלות גבי מגדל ובפ"ט גבי כוורת שכתב דכיון דמחזיקין ארבעים סאה מצילין גם בכיסוי לבד, ואע"ג דשם הויא הצלתן מדין צ"פ ולא בתורת אהל, וכמבואר שם בר"ש דהטומאה עוברת על גביו וליכא שם רק הצלת תוך, הרי להדיא דכיון דמחזיקין ארבעים סאה ואית בהו דין אהל ע"כ מועיל גם לדין הצלת תוך, וזהו להדיא כמש"כ. והנה בפי"ח מהל' טו"מ הל"ד כתב הרמב"ם ז"ל מגדל הבא במדה שהוא עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור, טומאה בבית מה שבתוכו טמא שהרי הוא פתוח בתוך הפתח ודרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס עכ"ל, וצ"ע דמה זה שכתב הרמב"ם טעמא שהרי הוא פתוח בתוך הפתח, ומה לן אם פתוח לתוך הפתח או לחוץ, והלא עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך המגדל, וצ"ע.