חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 55

אלא דנראה מלשון הראב"ד שכתב זאת בלשון וי"ל, ואי משום סוף טומאה לצאת הא הויא זאת טומאה ודאית, אלא ודאי נראה דכוונת הראב"ד היא שמטמא כל סביביו במגע, וע"כ כתב זאת בלשון וי"ל, ומשום דמהך דבית שפרץ את פצימיו דמטמא כל סביביו אכתי לא מכרעא מילתא אם הוא משום דבמגע מטמא גם ביש בו חלל טע"ט פנוי או משום סוף טומאה לצאת וכמבואר בתוס', וע"כ כתב זאת בלשון וי"ל. והרי זה סותר לדברינו שכתבנו בדעת הראב"ד, דטעמא דבעינן שלא יהי' שם חלל טע"ט פנוי הוא משום שלא יהא חשוב אהל החוצץ, ולפום הך טעמא הרי לכאורה ודאי דהוא רק לענין לטמא באהל, דשייכא בי' חציצת אהל, ולא לענין מגע, ומדחזינן בדעת הראב"ד די"ל דביש בו חלל טע"ט פנוי גם במגע אינו מטמא, ש"מ דטעמו הוא טעמא אחרינא ודלא כמש"כ. אכן נראה, דבקבר מלבד שמועיל בי' דין חציצת אהל על תוכו על טומאתו מלטמא בחוץ, עוד חייל בי' דין חציצת אהל גם להפקיע מהצד שלחוץ עצם דין קבר, דכיון דעיקר דין קבר שבגגו וכתליו הוא עי"ז שעשוי לתוכו, א"כ ממילא דהצד הפנימי שבו חוצץ על צד החיצון ומפקיעו מכלל תורת קבר. אשר לפי"ז הרי מיושבים היטב דברי הראב"ד, בהא דמבואר בדבריו דיוכל להיות דביש בו חלל טע"ט אינו מטמא כל סביביו אף במגע, דכיון דחציצה זו של צד הפנימי מועלת לחצוץ בפני צד החיצון להפקיע מיני' עיקר דין קבר, א"כ הרי ממילא שייכא חציצה זו גם לענין טומאת מגע שלא יטמא מבחוץ, כיון דחשוב אינו נוגע בקבר כלל, דהא פקע מיני' דין קבר מבחוץ, וע"כ כתב להך שמטמא כל סביביו במגע רק בלשון וי"ל.

והנה מסקנת דעת הראב"ד הרי היא, דבמגע מטמא בכל גווני אף ביש בו חלל טע"ט פנוי, וס"ל דלא שייך דין הפקעת קבר גם בצד חוץ, אבל מ"מ דין חציצה בפני הטומאה אית בי', וע"כ זהו טעמו של הראב"ד דס"ל דביש בו חלל טע"ט פנוי אינו מטמא באהל, וזהו ג"כ טעמא דהסוגיא דצריכינן לההילכתא דט"ר בוקעת, ומיושבים היטב דברינו בדעת הראב"ד, וכמש"כ, והנה לדעת הרמב"ם שסובר דקבר הוא ביש שם חלל טפח פנוי, אלא דגם בזה יש ההילכתא דבקיעה, משום דכן הוא גזה"כ של קבר דטומאתו חשובה רצוצה, וכמבואר בהסוגיא דנזיר שהבאנו, צ"ע אם זה הגזה"כ דחשוב טומאה רצוצה הוא משום דין טומאת קבר, ולענין טומאת קבר הוא דחשוב רצוצה, אבל אם באנו לדון על טומאת המת עצמו לא הויא רצוצה, ואין בה דין רצוצה כלל, כיון דיש שם חלל טע"ט והויא תחת אהל, או דנימא דהגזה"כ הוא על טומאת המת עצמו ג"כ, דכל שהוא בקבר סתום הויא רצוצה, וממילא דכל שהוא כנגד המת עצמו אית בי' טומאה דמת עצמו, כיון דחשובה טומאתו רצוצה, ורק שלא כנגד המת שם הוא דטומאתו היא רק מחמת קבר ולא מחמת עצמו של מת, כיון דאין שם מת, אבל כנגד המת חשיבא טומאה הבאה ממת עצמו, כיון דדין רצוצה בה. אכן זה מבואר מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' נזירות דנזיר שנטמא בבית הקברות אינו מגלח משום דאין הנזיר מגלח על טומאת קבר, ואם נימא דכנגד המת יש בו דין רצוצה של עצמו של מת, א"כ אמאי אינו מגלח, אלא ודאי דגם דין רצוצה שבו הוא ג"כ רק מדין טומאת קבר, ולהכי הוא דאין הנזיר מגלח עלי'.

ונראה דהראב"ד חולק גם בזה, וס"ל דאם אך הי' גזה"כ שיחול דין טומאה רצוצה בקבר סתום, א"כ לא שייך כלל לומר דזה יהא מדין טומאת קבר, דההילכתא דרצוצה על כל דבר ודבר כמו שהוא בעצמותו, והרצוצה שכנגד המת מיקריא טומאת מת עצמו, והרצוצה שבצדדין שלא כנגד המת חשיבא טומאת קבר, אבל דנימא דגם רצוצה זו שהיא כנגד המת יהא דין בקיעתה ודין רצוצה שבה מדין טומאת קבר ולא מדין טומאת מת עצמו, ס"ל להראב"ד דזה לא אמרינן, כ"א דאם אך חלה שם רצוצה על המת, ממילא חשיבא טומאת מת עצמו ולא טומאת קבר, ואע"ג דיש שם חלל טפח, מ"מ כל שהוא בכלל בקיעה דרצוצה חשוב טומאת מת עצמו, ונזיר מגלח עלי'. ולפ"ז הרי מיושב היטב סתירת דברי הראב"ד שהבאנו, דבפי"ב כתב דטעמא דמדלגין היו ע"ג ארונות הוא משום דאין הכהנים מוזהרין על טומאת קבר, כיון דאין הנזיר מגלח עלי', וכבר הקשינו ע"ז דא"כ איך מוכיח בפ"ז שם מהך דמדלגין דביש בו חלל טע"ט פנוי אינו מטמא באהל, והא אף אם יש בו טומאת אהל ג"כ אין הכהן מוזהר עליו, אכן לפי"ז ניחא, דמ"מ הא זה מיהא שפיר מוכח דדין בקיעה דרצוצה מיהא ליתא ביש בו חלל טפח, וכדחזינן דאין הכהן מוזהר עליו, וא"כ ממילא דלית בי' טומאת אהל כלל, וכמבואר בהסוגיא דנזיר דכל טומאת אהל של קבר היא רק מההילכתא דבוקעת, ובע"כ דביש בו חלל טע"ט אינו מטמא רק במגע ולא באהל.

והא דהוצרך הראב"ד בפי"ב לטעמא דאין כהן מוזהר על טומאת קבר, הוא משום דבהך דמדלגין היתה גם טומאת מגע של קבר, דזה איתא גם ביש בו חלל טע"ט, וע"ז הוא דכתב טעמא דאין הכהן מוזהר עליו, דזה פשיטא דכיון דלית בי' ההילכתא דרצוצה, והאהל חוצץ בין המת למבחוץ, א"כ ודאי דטומאת מגעו שמבחוץ היא רק טומאת קבר ולא טומאת המת עצמו, ואע"ג דטומאתו היא עם המת ביחד, מ"מ טומאתו מדין קבר היא דבאה, ואין הנזיר מגלח עלי', וע"כ אין הכהן מוזהר עלי', ומיושבים היטב דברי הראב"ד וכש"נ.

פ"ז הל"ז טומאה שהיא רצוצה בכותל וסמך סוכה לכותל הסוכה טמאה שהרי נעשה הכותל צד מצדי האהל ואע"פ שהצדדין טהורים לנוגע אילו לא הי' עליהן אהל אבל משנעשה עליהן אהל האהל כולו טמא שהרי הטומאה בתוכו עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין דרך המשנה כדבריו דתנן פ"ז נפש אטומה הנוגע מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אם היה מקום הטומאה טפח על טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום, סמך לה סוכות טמאות ור"י מטהר, הנה שאין הסוכה טמאה אלא שיש במקום הטומאה טפח על טפח שנעשית הסוכה דופן הקבר ומטמאה במגע מכל סביביה ולא באהל אלא א"כ הקבר פתוח אליה וכו' אבל בנפש אטומה כיון שהנוגע בנפש מן הצדדין טהור אף הסוכה הסמוכה לה טהורה במגעה ובאהלה מתוכה וכו' שאם אין קבר אין גולל ונפש אטומה אינה קבר וכו' עכ"ל, והרמב"ם מפרש דהא דסמך לה סוכות טמאות דתנן במתני' קאי על נפש אטומה, ומשום דכיון דסמך לה סוכות ונעשית אהל ממילא פקע מינה דין רצוצה, והטומאה מתפשטת לכל האהל, וכדתנן בפ"ו דאהלות כותל שהוא לאויר והטומאה בתוכו מחציו ולפנים הבית טמא וכו', הרי דטומאה הבלועה בכותל חשובה כמו בתוך האהל, וה"נ דכוותה בסמך לה סוכות דנעשה הנפש אחת מן הכתלים המשמשים את הסוכה הטומאה מתפשטת בתוך הסוכה שהיא אהל שלה.

ולא חלק הרמב"ם בין מחצי' ולפנים למחצי' ולחוץ, משום דדעת הרמב"ם דדוקא בסמך התקרה לצד הכותל אז הוא דנידון בדין מחציו ולפנים ומחציו לחוץ, משא"כ אם התקרה מונחת על הכותל אז כל הכותל שייך להאהל, וכמבואר כן בלשון הרמב"ם בפכ"ד מטומאת מת שכתב שם ז"ל כותל שהוא לאויר וגג הבית סמוך לכותל ואינו מורכב על הכותל וכו' מחציו ולפנים הבית טמא וכו' עכ"ל, הרי מבואר להדיא דאם היה מורכב על הכותל אין בו דין דמחציו ולפנים ומחציו ולחוץ, אלא דכל הכותל שייך להאהל, ומפרש הרמב"ם דהך דסמך לה סוכות איירי בשהתקרה מורכבת על הכותל, ולכן לא הזכיר החילוק דבין מחציו ולפנים למחציו ולחוץ. ודעת הראב"ד צ"ע, במש"כ דנפש אטומה שאין בה פותח טפח כל הסוכה טהורה בין במגעה בין באהלה מתוכה, ומ"ש מכותל המשמש את הבית וטומאה בתוכו דהבית טמא. וצ"ל דהראב"ד ס"ל דהך דסמך לה סוכות איירי באהל עראי או באהל תלוש דאז אין הנפש בטל לגבי האהל ואין בו דין טומאת כתלים, וע"כ הסוכה טהורה. אלא דצ"ע קצת למה סתם הרמב"ם הך דינא דסמך לה סוכות ולא הזכיר להדיא דאיירי בשמורכב על הכותל, וכן צ"ע למה חלקן הרמב"ם וכתב הך דינא דבלוע בכתלים בפכ"ד שם והך דסמך לה סוכות בפ"ז, ולא סמכן אהדדי, והלא חד דינא הוא.

והנה בהא דתנן בפ"ז שם דאם יש בהנפש טפח על טפח הנוגע בה טמא מפני שהיא כקבר סתום ואם לאו הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, והיינו משום דהא דקבר מטמא באהל הוא דוקא בשיש בו חלל טפח על טפח, אבל בשאין בו חלל טע"ט אין בו דין קבר כלל, צ"ע בבלוע בכתלים מחצי' ולפנים דהבית כולו טמא, ואע"ג דאין במקום הטומאה טע"ט מ"מ טמא משום דהכותל שייך להבית וחשוב כאילו הטומאה מונחת בתוך הבית, אם מהניא הך הלכה גם לדינא דטע"ט של קבר, שאע"פ שאין במקום הטומאה טע"ט, מ"מ כיון דבבית יש בו טע"ט תהני גם לענין קבר, כמו דמהניא לענין אהלים, או לא, די"ל דלא מהניא הך הלכה דכתלים רק לענין הבאת טומאה ולענין דין אהלים, אבל לא לענין קבר, וגם די"ל דבקבר הוי דינא דבעינן טפח על טפח במקום הטומאה עצמה והמת גופו, וממילא לא מהני גבי' דינא דכתלים, כיון דסוף סוף במקום שהמת עצמו מונח שם אין טע"ט. והנה בהל"ד שם כתב הרמב"ם ז"ל אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טע"ט על רום טפח וכו' זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח הטומאה בוקעת ועולה וכו' ואינה מטמאה מן הצדדין וכו', וקשה דמאי שייכות הוא דין רצוצה בוקעת לדין קבר, דהרי דין רצוצה הוי דין בהבאת טומאה, משא"כ בקבר דהוי אב הטומאה בפ"ע.

אולם נראה, דכל דין טומאת קבר הוא בזה שיש בו דין אהל הבאת טומאה, ובזה שחייל עליו דין אהל זה גופא משוי לי' לקבר, משא"כ אם לא הוי אהל אינו שייך כלל להטומאה ולא הוי קבר כלל, וכמבואר ברמב"ם פ"ט מטומאת מת הל"ד ז"ל הנכרים אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה עכ"ל, וכן הוא בפ"ג מה' אבל עיי"ש, והיינו משום דכשאין בתוכו דין טומאת אהל ממילא אין הקבר שייך להמת כלל, ואין בו דין טומאת קבר, וע"כ ה"נ דכוותה כיון דהויא רצוצה ופקע מינה דין אהל הבאת טומאה, ממילא שוב לא הוי קבר ואינו מטמא גם במגע, וזהו דכייל הרמב"ם בהדדי חלל טפח האמור בקבר דהוי חד מילתא עם שיעורא דטפח של אהל הבאת טומאה, דזה גופא דהוי אהל של הבאת טומאה זה גופא משוי לי' לקבר כשהוא סתום, [ואע"ג דיש לחלק דמת נכרי שאני דפקע מיני' דין טומאת אהל כלל, משא"כ בפחות מטפח דכל ביטולו של האהל הוא רק מההלכה דרצוצה, וא"כ י"ל דלא שייך זאת לענין טומאת קבר, וכאשר כן מוכרח לדעת הראב"ד דסובר דגם ברצוצה הוי קבר, ובמת נכרי לא השיג, ומשמע דס"ל כדעת הרמב"ם דאין קבריהן מטמאין אף במגע, וגם די"ל, דהא דקברי נכרים אינם מטמאין במגע, לאו משום דקבר בעי אהל, רק דטעמא דכיון דחזינן דליכא גבייהו טומאת אהל, והיינו משום דהגזה"כ הוא דבעינן שיגע בעצמו של מת, ממילא כמו כן לא שייך בהו טומאת קבר, מ"מ לפי"ד הרמב"ם דסובר דרצוצה אין בה טומאת קבר, שפיר הוי טעמא כמש"כ, דבעינן אהל הבאת טומאה, וממילא דרצוצה וקברי נכרים חד טעמא להו], ומדכתב הרמב"ם דכל עיקר הטעם דבעינן בקבר טע"ט הוא רק משום דין רצוצה, מבואר מזה דדעת הרמב"ם דמלבד דין אהל של הבאת טומאה ליכא דין בפ"ע בקבר דבעי מקום טע"ט, ושניהם שוין דכל מה דהוי אהל לענין הבאת טומאה הוי אהל לענין קבר.

ולפ"ז בבלוע בכתלים, לדעת הרמב"ם דדין טע"ט של אהל ודין טע"ט של קבר חד דינא הוא, וא"כ בבלוע בכתלים דיש בו טע"ט של הבאת טומאה, ממילא חשוב קבר ג"כ, כיון דדין אהל של הבאת טומאה וקבר חד דינא הוא. ולפ"ז מבוארים היטב דברי הרמב"ם דסמך לה סוכות, דהרמב"ם מפרש דמיירי בשהסוכה סתומה, וטמאה משום דנעשית קבר ע"י ההלכה של דין כתלים, וטומאת קבר עלי' לטמא באהל, ולכן א"ש מה דכתב הרמב"ם להך דינא הכא בפ"ז, וגם לא הביא החילוק של מחצי' ולפנים ומחצי' ולחוץ, משום דרק עיקר הדין אתי לאשמעינן דגם גבי קבר איכא להך דינא דכתלים כמו גבי אהל, ולכן כתבם הכא בפ"ז דאיירי בהלכות קבר, ופשוט דגם הכא בעינן כל הדינים המבוארים באהל וא"צ להביאם בהדיא.

והנה הראב"ד בפ"ז שם הל"ד כתב וז"ל שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת את החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום וכו', הרי דדעת הראב"ד דעיקר דין קבר האמור בתורה הוא דוקא בטומאה רצוצה, ולקמן בפי"ב כתב וז"ל דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאם לא כן הטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת, הרי דדעת הראב"ד היא דבטומאה ממעטת את החלל טפח לא הוי אהל כלל, ומ"מ כתב כאן בפ"ז דבטומאה ממעטת יש בו דין קבר לכל דיני טומאת קבר, וחזינן דלדעת הראב"ד טע"ט של קבר לא שייך כלל לדין טע"ט של אהל הבאת טומאה, אלא דהוי דין בפ"ע בקבר דבעי מקום טע"ט, וא"כ הך דינא דכתלים לא מצינו לדעת הראב"ד רק בדין אהל ולא בדין קבר, ושפיר י"ל דבקבר בעינן שיהא מקום הטומאה עצמה טע"ט וכמש"כ, וגם דכיון דהויין שני דינים הטע"ט של הבאת טומאה וטע"ט של קבר, ונמצא דאין מועיל כלל טע"ט של הבאת טומאה לאשוויי' קבר, א"כ ממילא בעינן בהכותל גופא טע"ט, ולא מהניא כלל מה שהטומאה מתפשטת בתוך האהל טע"ט, דזה הא הוי מדין הבאת טומאה, וזה לא מהני בקבר, לדעת הראב"ד דס"ל דבקבר הוי דין בפ"ע דבעינן מקום טע"ט וכמש"כ. ולפ"ז הראב"ד שהשיג וכתב דהך דסמך לה סוכות קאי על יש בהנפש פותח טפח, ובאין בה פותח טפח טהורה, לטעמי' אזיל, דהרי כל המשנה מיירי בדין טומאת קבר, וא"כ הך דסמך לה סוכות מיירי ג"כ לענין טומאת קבר, ולפמש"נ דלהראב"ד ליכא בקבר דין כתלים, א"כ באין בו פותח טפח לא הוי קבר כלל, ולכן מפרש להמשנה דמיירי בשיש בה פו"ט דהוי קבר, וכמש"כ דבאין בה פותח טפח לא חשוב קבר אף בסמך לה סוכות.

פי"א הל"א ארץ העמים בתחלה גזרו על גושה בלבד כבית הפרס ולא היו מטמאין אלא המהלך בה או נוגע או נושא מעפרה חזרו וגזרו על אוירה שיטמא ואע"פ שלא נגע ולא נשא אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העמים נטמא וכו' טומאת אויר ארץ העמים לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה שעל טומאת עפרה שורפין תרומות וקדשים והמתטמא בגושה טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי אבל הנטמא באוירה א"צ הזייה שלישי ושביעי וכו' עכ"ל, והוא בנזיר דף נ"ד ע"ב איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא גזרו עלי' או דילמא משום גושא גזרו עליה, ת"ש ומזה בשלישי ובשביעי ואי אמרת משום אוירא הזאה ל"ל וכו' לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני אשארא, ופסק הרמב"ם כשינויא דגמ' דבטומאת אויר ארץ העמים א"צ הזאה שלישי ושביעי.

והנה בטעמו של הרמב"ם שפסק דמשום אוירא גזרו הי' מקום לומר דהוא משום דהויא איבעיא דלא אפשיטא וספק דבריהם להקל, ואה"נ דלהחמיר לא אמרינן דמשום אוירא גזרו, אכן ממה שפסק הרמב"ם לקמן בהל"ה ז"ל המהלך בארץ העמים בהרים ובסלעים טמא טומאת שבעה, בים ובמקום שהים עולה בזעפו טהור משום נוגע בארץ העמים וטמא משום אוירה עכ"ל, והרי התם ליכא טומאת גושא כלל, דכיון דטהור הוא מטומאת גושא של מגע ומשא, א"כ ממילא דכש"כ דלית בי' גם טומאת אויר גושא, וכל טומאתו היא רק משום אוירא, ומשום דהרמב"ם פוסק בודאי דמשום אוירא גזרו בין להקל ובין להחמיר, וזה צ"ע דהא הויא איבעיא דלא אפשיטא והי' צריך להיות דין זה בספיקא, ויותר קשה דהנה שם בסוגיא לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר מאי לאו רבי סבר משום אוירא ור"י בר"י סבר משום גושא, לא דכו"ע משום גושא מ"ס אהל זרוק שמי' אהל ומ"ס לא שמי' אהל, והך משום גושא פירושו דוקא משום גושא, דאי משום אוירא אין כאן חציצת אהל דהרי הן פתוחין למעלה, והנה בעירובין דף ל' ובחגיגה דף כ"ה איתא שם הך פלוגתא דרבי ורבי יוסי ברבי יהודה וכהך אוקימתא דפליגי באהל זרוק אם שמי' אהל אם לא, וא"כ הנך סוגיות מוכיחות דמשום גושא גזרו, ולמה פסק הרמב"ם דמשום אוירא. ועיין ברמב"ם בפי"א שם שכתב ז"ל הנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל עכ"ל, הרי דהרמב"ם ג"כ פוסק כהך אוקימתא דפליגי באהל זרוק, דהוא זה רק אם נימא דמשום גושא גזרו, וזה סותר למה שפסק הכא דמשום אוירא גזרו.

ואם די"ל דהרמב"ם איירי בסתומין גם למעלה דאיכא חציצת אהל גם בפני טומאת אוירא, אבל מאחר דהסוגיות הא מיירו בפתוחין למעלה ומוכיחות דמשום גושא גזרו, א"כ אכתי צ"ע פסק הרמב"ם דמשום אוירא גזרו.

והנה שם בסוגיא עוד והתניא ר"י בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה, אלא דכו"ע משום אוירא ומ"ס כיון דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן ומ"ס אע"ג דלא שכיחא גזרו בי' רבנן, [יעו"ש במפרש דהך והתניא הויא פירכא, דמהך דתיבה שזרקה על פני המת באהל טמאה ש"מ דר"י בר"י סבר דאהל זרוק לא שמי' אהל, וע"ז מסיק דבמילתא דלא שכיחא פליגי, אכן גירסת הר"ח שם ואבע"א דכו"ע וכו', והך והתניא פירושו דהוי סייעתא, ומשום דהא דמונחת טהורה הוא במונחת באויר, וש"מ דאהל זרוק שמי' אהל, ותבה שזרקה דטמאה הוא משום דהויא כטלית המנפנפת דאינה אהל לכו"ע], והתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה טמא ואבע"א הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם פליגי והתניא ר"י בר"י אומר הנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם או ראשו או רובו, ע"כ הסוגיא, והנה מהא דתניא דטהור עד שיוציא או ראשו או רובו, הרי מבואר להדיא דר"י בר"י ס"ל משום גושא גזרו, דאי משום אוירא א"כ הא בפתוח כל שהוא ממילא הוי כולו בארץ העמים, ומדיהיב שיעורא דעד שיוציא ראשו או רובו ש"מ דמשום גושא גזרו, וא"כ קשה הא דקאמר הגמ' דכו"ע משום אוירא גזרו, וכן הא דתניא דבקרון ובספינה טמא, דטומאתו היא משום אוירא, ומוקמינן לה כר"י בר"י, והא ר"י בר"י ס"ל דמשום גושא גזרו, וצ"ע ולכאורה היה נראה לומר, דהנה הא דקאמרה הגמ' דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן הא קיימא שם על טומאת אוירא, וא"כ הרי י"ל דטומאת גושא נוהגת בכל גווני ואף במילתא דלא שכיחא, ולפ"ז הא שפיר נוכל לומר דבאמת ר"י בר"י סובר דמשום אוירא גזרו, והא דקאמר ר"י בר"י דטהור עד שיוציא ראשו או רובו דזה קיימא על טומאת גושא, הוא משום דטומאת אוירא בלא"ה ליכא, משום טעמא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, ולא נשאר רק טומאת גושא, וזהו דתלוי בהוצאת ראשו או רובו, ולפ"ז הרי ניחא הא דבקרון ובספינה טמא, כיון דבאמת ס"ל לר"י בר"י דמשום אוירא גזרו.