חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 54

והנה חלק הראב"ד בין טומאת מגע של קבר לטומאת אהלו, ביש בו חלל טפח פנוי, משום דהכי מוכח מהך דבית שפרץ את פצימיו בב"ב דף י"ב דמטמא כל סביביו, דקשה מזה על הסוגיא דברכות די"ט דאר"א בר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים וכו'] דמפורש שם בסוגיא טעמא משום דרוב ארונות יש בהן חלל טפח, וקשה דהרי גם בבית איכא חלל טפח, אלא ודאי דבמגע מטמא בכל גווני, ובאהל אינו מטמא אלא בשאין שם חלל טפח פנוי, ועיין לקמן פי"ב ה"ו דהרמב"ם הוכיח מהך דארונות דראב"צ דארונות של עץ אין בהן דין קבר, ולטעמי' אזיל דס"ל דאדרבה כל טומאתו של קבר היא רק ביש בו חלל טע"ט פנוי, ובע"כ דארונות לא הויין קבר, אבל להראב"ד זהו גופי' טהרתן מה דיש בהן חלל טע"ט, ועיין בתוס' בב"ב דף ק' שתירצו דמיירי בארונות פתוחים, דאין מטמאין משום קבר כיון דאינן סתומין, ודינן ככל אהל דעלמא, דביש בו חלל טע"ט חוצץ בפני הטומאה, ובזה הרי דעת הרמב"ם והראב"ד שוה דמיירי בסתומין. והנה הראב"ד בפי"ב שם תירץ על הך דמדלגין היינו ע"ג ארונות, דטומאת קבר שוה לטומאת גולל ודופק, דתנן בהו בנזיר דף נ"ד דאין הנזיר מגלח עליהן וע"כ גם כהן אינו מוזהר עליו, וזה סותר לדברי הראב"ד דהכא בעיקר הדין שהוכיח הכא דאינו מטמא כלל, וצ"ע. ובעיקר דעת הראב"ד שכתב לחלק בטומאת קבר בין מגע לאהל צ"ע, דהרי מגע ואהל תרווייהו מחד קרא נפקי בנזיר דנ"ג, דדרשינן שם וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל, [ועיין בראב"ד פ"ב מה' טו"מ שכתב דאשר יגע היא טומאת מגע על פני השדה היא טומאת אהל] או בקבר זה קבר סתום, הרי דתרווייהו טומאת מגע ואהל של קבר מחד קרא נפקי, וחד דינא להו, דקבר הוי אב הטומאה לטמא במגע ובאהל, ואיך מחלקינן בינייהו דבמגע מטמא בכל גווני ובאהל אינו מטמא אלא כשהטומאה ממעטת את החלל טפח.

והנראה לומר בזה, דהנה מקור הך דינא דקבר דצריך שיהא בו פותח טפח הלא הוא באהלות פ"ז דתנן שם נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום, הרי להדיא דדין טומאת קבר שמטמא מכל סביביו הוא דוקא ביש בו טע"ט, אכן קשה ע"ז מהא דאיתא בנזיר דנ"ג או בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, הרי דיסוד דין טומאת קבר הוא משום ההילכתא דט"ר בוקעת וכו', וא"כ הא צריכינן שתהא הטומאה שבתוכו רצוצה, דהיינו דוקא בפחות מפותח טפח, ואיך תנן הכא להיפוך דכל טומאתו של קבר היא דוקא ביש בו טע"ט, דלא הויא הטומאה רצוצה. והנראה מוכרח מזה, דהא דבעינן טע"ט ושם אהל בדין טומאת קבר, אין זה כלל מדין טע"ט ואהל של הבאת טומאה, כי אם דהוא דין בפ"ע מסויים בקבר דבעינן בו שם אהל טומאה, אבל לא אהל של הבאה. וכך הדין נותן מסברא, דהרי באמת ליכא בקבר שום צד הבאת טומאה, דאף שלא במקום המת ג"כ טומאתו היא מעצמותו מדין קבר האמור בתורה, וכיון דאין בו דין הבאת טומאה א"כ ממילא דגם דין אהל שבו ג"כ לאו אהל של הבאה הוא.

אשר לפ"ז משנתינו דתנן דבעינן בקבר טע"ט אינה סותרת כלל להסוגיא דנזיר דטומאת קבר היא מההילכתא דרצוצה, ומשום דנראה, דאע"ג דבעלמא קי"ל דכל שהטומאה ממעטת את החלל טפח פקע דין אהל מיני', ואינו מביא ואינו חוצץ, משום דהו"ל טומאה רצוצה, מ"מ כ"ז הוא נענין דין אהל של הבאה וחציצה, בזה הוא דהוי דינא דרצוצה מבטלת דין אהל שבו, וממעטת שיעור טפח שבו, משא"כ לענין דין אהל טפח דבעינן בקבר, דטומאתו היא מעצמו, שהוא בעצמו הוי אב הטומאה בפ"ע מגזה"כ, אבל אין בזה שום דין הבאה, וכן דין אהלו אין בו דין אהל הבאה, רק דין אהל טומאה לחוד, לחלות עצם השם של קבר, בזה לא מצינו שהטומאה תמעט את השיעור אהל טפח שבו. וכך הסברא נותנת, דכיון דכל עיקר הך דינא שהטומאה ממעטת את השיעור טפח הוא משום ההילכתא דט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, וכמבואר בראב"ד פי"ב מטו"מ שם, א"כ לענין הבאה וחציצה דע"ז הוא דנאמרה ההילכתא דבוקעת שתופקע מינה דין הבאה וחציצה, ע"כ ממילא הוי דינה שהטומאה הרצוצה מפקעת גם את הדין אהל וממעטת את השיעור טפח שבו, משא"כ לענין טומאת קבר, דההילכתא דרצוצה בוקעת אינה סותרת כלל לדין טומאת קבר, ע"כ ממילא דאין הרצוצה סותרת כלל את שם האהל טומאה האמור בקבר, ואין הטומאה ממעטת את השיעור טפח שבו. ולפי המבואר בסוגיא דנזיר דאדרבה עיקר טומאת קבר היא בצירוף ההילכתא דבוקעת, א"כ ממילא דבעינן דוקא בקבר שתהא הטומאה שבו רצוצה, כדי שיהא בו דין בקיעה, ומ"מ אין זה סותר כלל למשנתינו דבעינן בקבר דין אהל טפח, דאה"נ דעצם האהל צריך שיהא בו טע"ט, ורק דהויא רצוצה במיעוט הך שיעורא ע"י הטומאה שבתוכו. והרי בדברי הראב"ד הא מבואר להדיא דקבר המטמא באהל הוא ביש בו טע"ט והטומאה ממעטתו, וכנראה מקור הדברים הם הסוגיא דנזיר עם המשנה, וכמש"כ.

ולפ"ז הרי ניחא הא דמחלק הראב"ד בין טומאת מגע של קבר לטומאת אהלו, דבמגע מטמא בכל גווני אף בשיש שם חלל טע"ט פנוי, ובאהל אינו מטמא כי אם כשהטומאה ממעטת את החלל טע"ט, וכבר הקשינו דהלא תרווייהו חד דין טומאה נינהו, ומה"ת נחלק בינייהו, אכן לפמש"נ הרי ניחא, דבאמת גם לדעת הראב"ד לעולם שם קבר בי' בין שיש שם חלל טפח פנוי בין שהטומאה ממעטת את החלל טע"ט, והא דמצריך הראב"ד שהטומאה תמעט את החלל טע"ט ולא יהא שם חלל טע"ט פנוי, הוא משום הסוגיא דנזיר דדין קבר שמטמא הוא משום ההילכתא דטומאה רצוצה בוקעת, וא"כ הא צריכינן שתהא הטומאה שבתוכו רצוצה, דהוא דוקא בשאין שם חלל טע"ט פנוי, וא"כ הרי לא שייך זאת אלא לענין לטמא באהל, דשייך בזה טעמא דט"ר בוקעת, משא"כ לענין טומאת מגע, הרי לא שייך כלל טעמא דבקיעה, וטומאתו היא בלא בקיעה, וע"כ שפיר מטמא במגע בכל גווני, גם ביש שם חלל טע"ט פנוי, כיון דלעולם שם קבר בי'. והנה הרמב"ם הרי חולק בזה על הראב"ד, וכמו שפסק דכל דין טומאת קבר הוא רק בשיש שם חלל טע"ט פנוי, והיינו משום דס"ל דההילכתא דט"ר בוקעת סותרת גם לדין טומאת קבר, ואע"ג דטומאתו מחמת עצמו, אבל מ"מ כיון שהוא זה מחמת המת, ע"כ חיילא גם ע"ז ההילכתא דט"ר בוקעת דכל שהוא רצוץ אין בו רק בקיעת טומאה של המת עצמו ולא טומאות אחרות, וכמו שסיים בטעמא דבעינן בקבר חלל טע"ט פנוי וז"ל זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם הי' רצוץ וכו' הרי הטומאה בוקעת וכו', וזהו להדיא כמש"כ. אכן קשה ע"ז מהסוגיא דנזיר שהבאנו, דאיתא שם דהא דקבר מטמא הוא משום דאמר מר ט"ר בוקעת, הרי דכל טומאת קבר היא ברצוצה, ולא בשיש שם חלל טע"ט פנוי, וצ"ל דהרמב"ם לא הי' גורס להך דאמר מר גבי קבר.

ולפי הגירסא שלנו צ"ל לדעת הרמב"ם דס"ל דקבר שאני, דאף ביש שם חלל טע"ט פנוי, מ"מ חשיבא טומאתו לעולם רצוצה, ויש בה דין בקיעה. ואין בזה חידוש, דכיון דמבואר בסוגיא דהא דקבר מטמא באהל הוא משום דט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, א"כ ממילא דזהו יסוד גזה"כ של קבר שטומאתו תהא בה דין רצוצה ודין בקיעה, ע"כ ממילא דלעולם הויא טומאת קבר טומאה רצוצה, ואף ביש בו חלל טע"ט פנוי, ולעולם דין בקיעה בי'. אלא דהא מיהא קשה לדעת הרמב"ם שפסק דהיכא דהטומאה ממעטת את החלל טפח אינו מטמא כלל משום קבר, וכתב הטעם בזה משום דכל שהוא רצוץ הרי הטומאה בוקעת וכו' ואינה מטמאה מן הצדדין, דמבואר מזה דטומאה רצוצה שבוקעת סותרת ומבטלת לדין קבר, והא לפי הסוגיא דנזיר הא נמצא דאדרבה כל דין טומאת קבר הוא משום ההילכתא דט"ר בוקעת, הרי דלא סתרי כלל אהדדי.

אכן נראה, דתרי דינים נינהו, דבאמת הא דמייתי הגמ' טעמא דאמר מר ט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת גבי קבר, הרי זה לא נאמר רק על דין שהקבר מטמא מכל סביביו וע"ג, ע"ז הוא דקאמרה הסוגיא דהוא מדין בקיעה דרצוצה, אבל בעיקר דין קבר בטומאת עצמו שהוא בעצמו הוי אב הטומאה כל תוכו בין במקום המת בין שלא במקום המת וגגו וכתליו, הרי זה לא שייך כלל לההילכתא דט"ר בוקעת, וטומאתו היא רק מגזה"כ דאו בקבר, וא"כ הרי שפיר י"ל דבעיקר חלות שם ודין קבר אמרינן דההילכתא דט"ר בוקעת סותרת לזה, ומשום דבההילכתא נאמר שלא תהא מהטומאה הרצוצה שום טומאה אחרת וטומאת צדדין כלל, ורק שהמת עצמו מטמא כנגדו, אשר בזה נכלל שלא תחול ברצוצה גם טומאת קבר, אבל אה"נ דלאחר שחלה בי' דין טומאת קבר, ונעשה אב הטומאה של קבר, שפיר אמרינן דהא דקבר מטמא מכל סביביו וע"ג היא מדין בקיעה דרצוצה, אשר על כן ממילא קם דינא דהיכא דהטומאה והמת ממעט את החלל טפח אז היא טומאה רצוצה דפקע מינה דין קבר לגמרי, וכש"נ דההילכתא דט"ר בוקעת נאמרה דכל שהיא רצוצה לא יהא בה שום טומאה רק הבקיעה שמעצם המת, משא"כ בשיש שם חלל טע"ט פנוי, דחייל בי' דין קבר, וזהו קבר האמור בתורה שהוא אב הטומאה לטמא באהל, אז שפיר אמרינן דהגזה"כ הוא שיחול בטומאתו דין רצוצה ודין בקיעה לטמא באהל ע"ג ומכל סביביו, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם והסוגיא דנזיר.

ויסוד פלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא, דהראב"ד סובר דהא דתנן דבקבר בעינן טע"ט הוא דין בפ"ע דבעינן בי' שם אהל טומאה, אבל אה"נ דאין דין רצוצה סותר לחלות דין קבר וע"כ מפרש להסוגיא דנזיר כפשטה דלעולם אין קבר מטמא באהל רק כשהטומאה ממעטת את החלל טפח, ודעת הרמב"ם היא דכל יסוד דין שיעור טפח האמור בקבר הוא משום דבלא"ה הויא רצוצה דמבטלת שם קבר, וע"כ ממילא דחלל טפח פנוי בעינן בקבר, והסוגיא דנזיר היא משום דלאחר שחייל בי' דין קבר הוי דינו דטומאתו חשיבא רצוצה, ומטמא באהל ע"ג ומכל סביביו מדין בקיעה דרצוצה, וכש"נ. והנה התוס' בנזיר שם הקשו על הא דמייתי הגמ' על טומאת קבר הך דאמר מר ט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, והא טומאת קבר לא הויא מדין רצוצה דהרי קבר מטמא אף שלא כנגד הטומאה. ונראה לומר בזה, דדין רצוצה אתרווייהו חיילא, בין על טומאת המת ובין על טומאת הקבר, ובתרווייהו איתא לדין בקיעה, וע"כ טמא כל מה שכנגד הקבר משום ההילכתא דט"ר בוקעת שהיא בכל הקבר כולו.

ואע"ג דלא שייך דין רצוצה רק בעצם הטומאה ולא בטומאת הבאה, וכדכתב הרמב"ם בפי"ט מה' טו"מ ה"א גבי כוורת וז"ל היתה הטומאה בתוכה הכל טמא וכו' וכל שתחתי' כנגד הטומאה, הרי דתחתי' אינו טמא רק כנגד הטומאה לבד ולא כנגד שאר תוך הכוורת, והיינו משום דכנגד הטומאה דהויא רצוצה ע"כ בוקעת גם למטה שאין שם חלל טפח, משא"כ כנגד שאר תוך הכוורת דהויא רק טומאת הבאה ע"כ לא חייל בה דין רצוצה ואינה בוקעת למטה, הרי מבואר בזה דבטומאה שבאה ע"י הבאה לא שייך רצוצה, מ"מ גבי קבר שפיר חייל דין רצוצה על כל תוכו אף שלא כנגד הטומאה, משום דטומאת קבר חשיבא עצם הטומאה ולא טומאת הבאה, או דנימא דטומאת קבר הויא כולה חדא טומאה עם המת ביחד, וע"כ אלימא טומאת קבר למיחל על כולי' דין רצוצה שבוקעת, ומיושבת היטב קושית התוס', וכש"נ. אלא דצ"ע, דמ"מ הרי מהא דמטמא אף שלא כנגד הטומאה, הרי חזינן דקבר יש בו דין טומאה בפ"ע גם בלא דינא דרצוצה, דנהי דאחרי שחייל בי' דין קבר שוב הוי קבר רצוץ ומטמא, אבל עיקר טומאתו לכתחילה בתוכו גם בצדדיו שלא כנגד המת הא הויא מדין קבר בלא בקיעה, ובע"כ דטומאת קבר הוי גזה"כ בפ"ע אף בלא דין רצוצה, וא"כ הא קשה למה מביאה הגמ' להך דטומאה רצוצה בוקעת גבי קבר, ולמה לא סגי בעיקר דין קבר לבד שמטמא באהל, וגם צ"ע דאמאי לא תהא טומאת אהלו של קבר כטומאת מגעו, שמטמא מבחוץ אף בלא טעמא דבקיעה, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה בסנהדרין דף מ"ז איתא קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה, וברמב"ם פ"ח מטו"מ הל"ה ז"ל וקבר הידוע אסור לפנותו ואם פנהו מקומו טהור עכ"ל, והיינו משום דכיון דנפנה המת מתוכו שוב לא הוי קבר ופקע מיני' טומאת קבר שלו.

אלא דיש להסתפק בעוד המת בתוכו ומטמא, וטומאת קבר הא הויא גזה"כ ואב הטומאה בפ"ע מקרא דאו בקבר, אם נימא דטומאתו הוא הקבר בלבד, והמת והטומאה שלו אינו מועיל רק לענין שיחול עליו שם קבר. אבל הטומאה של קבר הוא רק הקבר בלבד, וגם בלא המת מטמא, או דנימא דזה שהוא הקבר עם המת ביחד זהו עיקר הטומאה של קבר, ומטמא כולו אף שלא כנגד המת מדין טומאת קבר, וכן הוא הגזה"כ של קבר דכולי' עם המת ביחד הוא עיקר הטומאה והאב של קבר, אבל הקבר בלבדו בלא צירוף המת והטומאה שבו אין זה אב הטומאה של קבר ואין בו טומאת קבר. ונראה דהכי מוכח מהא דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' אבל הל"ב ז"ל וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה, אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אע"פ שמיטמא בהן טומאת שבעה עכ"ל, והיינו משום דאזהרת כהנים נאמרה רק על טומאות הפורשות מן המת עצמו, ומ"מ הרי פסק דבנטמא בקבר לוקה, ובע"כ דהאב הטומאה של קבר הוא כמו שהוא עם המת ביחד, וע"כ כהן לוקה על טומאתו.

והכי מבואר מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נזירות הל"ח ז"ל מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם וכו' אינו מגלח שערו כשיצא משם ואם נטמא שם בביה"ק באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה עכ"ל, הרי דפסק דבקבר אע"פ שאינו מגלח עליו מ"מ לוקה על טומאה זו, וגם מעכבתו מלחול עליו נזירות טהרה, והוא כמו שפסק בפ"ה שם הט"ו ז"ל נזיר שנטמא למת טומאת שבעה בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר בין בטומאות שאינו מגלח עליהן ה"ז לוקה עכ"ל, וע"כ לוקה על טומאת קבר ואע"פ שאינו מגלח עלי', אבל הא מיהא נראה דגם לענין מלקות בעינן טומאת המת עצמו, דהא עיקר אזהרת נזיר היא מקרא דלא יטמא להם במותם ומקרא דעל נפשות מת לא יבא, הרי דעיקר אזהרת נזיר היא שלא יטמא במת עצמו, ומ"מ הרי פסק הרמב"ם דלקי על טומאת קבר, הרי דעיקר טומאת קבר היא כמו שהוא עם המת ביחד. וכן הוא מוכח גם מהא דמבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו דבנטמא בקבר אף שאינו מגלח אבל מ"מ אין אותן הימים עולין לו למנין הנזירות, ובנטמא בכלים שנגעו במת הלא מבואר בנזיר דף נ"ד דימי טומאתו עולין גם למנין הנזירות, וכן פסק הרמב"ם בפ"ז שם ה"ח, אלא ודאי דקבר שאני דטומאתו היא כמו שהוא עם המת ביחד, ואע"ג דקבר הוי אב הטומאה בפ"ע מגזה"כ דאו בקבר, אבל מ"מ זה שהוא עם המת ביחד זהו הקבר שבקרא, וע"כ נזיר וכהן לוקין עליו ואין ימי טומאתו עולין למנין הנזירות.

ולפ"ז נראה, דזהו דמייתי הגמ' הכא הך דטומאה רצוצה בוקעת וכו', דנראה דאע"ג דקבר הוי גוף הטומאה, אבל מ"מ כיון דטומאתו היא מה שהוא עם המת ביחד, ממילא שייך בי' חציצה לאשוויי' קבר בלא מת דאז יהי' טהור, וע"כ הקבר גופי' צריך להיות אהל החוצץ על כל תוכו, ולא יטמא מבחוץ משום דהוי קבר בלא מת. ונראה עוד, דמלבד דחיילא חציצה על טומאת המת שבתוך הקבר, עוד חייל גם דין חציצה על טומאת הקבר עצמו כמו שהוא בגגו וכתליו, דכיון דטומאתו היא מה שעשוי לתוכו, וכדחזינן דמצטרף המת וכל תוכו עם הבנין יחד להיות אב הטומאה, וכל שעשוי לתוכו והטומאה שלו הויא בצירוף תוכו חשוב אהל גם על עצמו לחוץ בפני טומאתו הבאה לו מתוכו שלא יטמא מבחוץ. וע"כ זהו דמייתי הגמ' הך דט"ר בוקעת, כיון דמצד הדין הי' הקבר חוצץ על טומאתו והמת שבו, ורק משום ההילכתא דט"ר בוקעת הוא דמטמא. והרי יסוד דברי הראב"ד הוא מהא דאיתא בברכות דארונות שיש בהן חלל טפח אין בהן טומאה מבחוץ מד"ת, וכמבואר בדברי הראב"ד בעצמו, ושם הא מבואר להדיא טעמא דאהל טפח חוצץ, הרי להדיא דהקבר בעצמו הוי אהל לחוץ על טומאתו, ומיושבת היטב הסוגיא דנזיר כמש"כ. [והנה לדעת הרמב"ם דקבר הוא ביש בו חלל טע"ט פנוי, הרי מיושב היטב הא דצריכינן לטעמא דבקיעה, כיון דבלא"ה הא יש שם אהל חוצץ, אכן לדעת הראב"ד דדין קבר הוא בשהטומאה ממעטת את החלל טפח, וא"כ הרי אכתי צ"ע למה מייתי הגמ' טעמא דט"ר בוקעת, והרי בלא"ה ליכא אהל החוצץ, דהרי הטומאה ממעטת את השיעור טפח.

אכן מלבד דגם בלא אהל כלל מ"מ כל טומאה טמונה צריכינן לטעמא דבקיעה, וכמבואר בחולין דף קכ"ה, אלא דאפילו אם נימא דבקבר באין שם אהל טפח לא מקריא טמונה כלל, כיון דהקבר עצמו מצטרף להיות אב הטומאה, מ"מ ניחא דעת הראב"ד, לפי המבואר בדברי הראב"ד בפי"ב מטו"מ הל"א דהא דהטומאה ממעטת את השיעור טפח הוא ג"כ משום ההילכתא דבקיעה, א"כ הרי עכ"פ צריכינן לטעמא דבקיעה, כיון דבלא"ה הא יש כאן אהל טפח גם לדעת הראב"ד].

ולפ"ז הא שפיר חלוקה טומאת מגע של קבר מטומאת אהלו, כיון דכל הטעם דאינו מטמא באהל כשיש שם חלל טע"ט פנוי הוא משום דהאהל של קבר חוצץ בפני טומאתו שבתוכו, וא"כ כ"ז הוא בטומאת אהל, משא"כ בטומאת מגע הרי לא שייך כלל ענין חציצה, ולא נאמר דין חציצה כלל בטומאת מגע, וע"כ זהו שמחלק הראב"ד, דלטומאת אהל בעינן דוקא שהטומאה תמעט את החלל טע"ט, כי היכי דתהוי טומאה רצוצה, ולא יהא דין חציצה בפני הטומאה שבתוכו, משא"כ בטומאת מגע, נהי דבטומאת מגע של גגו וכתליו מצטרף בזה גם טומאת המת שבתוכו, אבל מ"מ כיון דדין חציצה מיהא לית בה ע"כ שפיר מטמא בכל גווני והנה לקמן בפכ"ה הל"א כתב הרמב"ם ז"ל עמוד העומד בתוך הבית וטומאה רצוצה תחתיו וכו' ואם יש במקום הטומאה טע"ט על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי אבל יש שם חלל טפח פנוי אינו מטמא באהל וי"ל שמטמא כל סביביו ויש דברים מסייעים לזה מ"מ בשיש שם טפח פנוי אינו מטמא באהל וכו' עכ"ל, והנה דברי הראב"ד שכתב וי"ל שמטמא כל סביביו יש לפרשם בתרי גווני, או דר"ל שמטמא כל סביביו במגע, וכשיטתו הכא בפ"ז שהבאנו דבמגע מטמא אף ביש שם חלל טפח פנוי, או דר"ל דהבית כולו טמא משום סוף טומאה לצאת, ורק דטומאת אהל לית בי', וכאשר כן מבואר בתוס' בב"ב דף י"ב בהך דבית שפרץ את פצימיו, דהא דמטמא כל סביביו הוא משום סוף טומאה לצאת, וזהו גם כוונת הראב"ד.