חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 53

והנה בפ"ו מה' ק"פ ה"ו כתב הרמב"ם ז"ל ט"מ שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלשה עשר בניסן והוא שבת ידחה ליום ארבעה עשר ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שביארנו אלא ידחה לפסח שני, והלא איסור הזייה בשבת משום שבות והפסח בכרת והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזייה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וכו' עכ"ל, וצ"ע דהתינח טומאה שהנזיר מגלח עלי', דאין שוחטין וזורקין על טבו"י שלה, ובע"כ דההזאה והטבילה הם בי"ג, אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דשוחטין וזורקין על טבו"י, א"כ הא יכולה להיות ההזאה וטבילה שלו גם בי"ד דהוא זמן הכרת, וא"כ הא קשה בחל י"ד בשבת אמאי אינה דוחה את השבת, והיאך העמידו דבריהם במקום כרת, ועוד דלהדיא מבואר בפסחים דף ס"ט הזאת ט"מ תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח וכו' ואינה דוחה את השבת, הרי להדיא דגם בהזאת י"ד העמידו דבריהם במקום כרת, וקשה על הרמב"ם שכתב הטעם דהעמידו דבריהם מפני שאינו בזמן חיובא, וצ"ע.

ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ה שם הל"ב ז"ל מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת עכ"ל, והנה נראה, דאע"ג דלדעת הרמב"ם טבו"י דמת ג"כ אינו עושה את הפסח, מ"מ לא דמי טבו"י לטמא, דדוקא קודם טבילה דפטורו הוא משום הדין המסויים שנאמר בפסח שאינו בא על הטמאים, דהוא זה דין הנאמר בדין פסח דטמא לאו בר פסח הוא, בזה הוא דאמרינן שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת, משא"כ בטבו"י, דבכל הטמאים שוחטין את הפסח עליו, ואינו בכלל טמא האמור בפסח, ורק בטומאת מת הוא דאין שוחטין עליו משום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, והך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו כיון דאין זה דין של פסח ורק דין של כל הקרבנות דטמא לאו בר הקרבה הוא, א"כ ממילא דהוא זה רק חסרון הקרבה, שאינו יכול להקריב את הפסח, אבל הפקעה מדין פסח ג"כ לית כאן, וא"כ ממילא דבר פסחא הוא, ורק דזה שאינו יכול להקריב שום קרבן אונסו ומונעו מלהקריב את הפסח, ונמצא דפטור מחובת ומצות פסח אין כאן, ורק דהוא אנוס מפסח ע"י דין חסרון הקרבה שבו.

אשר לפ"ז נראה, דוקא בטמא שמופקע הוא מעצם דין פסח, ושם טומאה היא שמפקיעתו מדין פסח, בזה הוא דס"ל להרמב"ם דאף אם הזיד בשני אינו חייב כרת, מפני שכבר נפטר בפסח ראשון מגזה"כ דטמא ודרך רחוקה האמור בתורה לגבי פסח, משא"כ בטבו"י דאינו נפקע כלל מעצם דין פסח, ורק דין חסרון הקרבה האמור בכל הקרבנות הוא דפגע בי', והטומאה אינה רק גורמת למנוע ממנו דין הקרבה, וממילא דאינו בר פסחא, וגם דקלישא טומאתי', על כן אין זה בכלל טמא האמור בתורה, ורק דין אונס הוא דאית בי' לגבי פסח, ואם הזיד בשני חייב כשאר שוגגין ואנוסין. ומעתה הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם שכתב הטעם שהעמידו דבריהם במקום כרת מפני שאינו בזמן חיובא, ולא תקשי מטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דההזאה היא בי"ד, דבאמת כל היכא דחלה הזאתו בי"ד בשבת הרי ע"י מניעת ההזאה נשאר הוא בטומאתו ומיפטר מכרת ומעיקר החיוב פסח לדעת הרמב"ם, וכדחזינן דגם אם הזיד בשני ג"כ פטור, וע"כ שפיר יכולין להעמיד דבריהם בכה"ג גם במקום כרת, כיון דעכ"פ לאחר התקנה לית בי' שום חיובא, משא"כ היכא דחלה הזאה שלו בי"ג, דלמחר בי"ד שהוא חול הרי יזה ויטבול, ומניעתו מפסח תהי' רק מדין אונס כדין טבו"י דחיובא לא פקע ואם הזיד בשני יתחייב, בזה הוא דקשיתי' להרמב"ם דאיך העמידו דבריהם במקום כרת, כיון שלא יופקע חיובו, וע"ז הוא שתירץ דכל שאינו בזמן חיובו שפיר יכולין להעמיד דבריהם גם בכה"ג. ועכ"פ נמצינו למדין בדעת הרמב"ם דגם טבו"י דמת אינו בכלל טמא האמור בפסח, והא דאין שוחטין וזורקין עליו את הפסח הוא משום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, וזהו להדיא כמש"כ למעלה.

ולפי המבואר, הרי יש לישב דברי הרמב"ם שפסק דאין שוחטין וזורקין על טבו"י דמת, וכבר הבאנו מה דקשה דאיך ילפינן טמא שרץ מט"מ בשביעי שלו, ודילמא דחיית ט"מ בשביעי שלו הוא משום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, וכדחזינן דגם טבו"י שלו נדחה, מה דלא שייך זאת בט"ש ובשאר טמאים, ומעתה הרי יש לישב זאת, דהרי לפמש"נ הא נמצא דחלוק הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו מהך דינא המסויים בפסח שאינו בא בטומאה, לענין הזיד בשני, דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו חייב אם הזיד בשני, ומשום דין טמא הנאמר בפסח מיפטר גם אם הזיד בשני, ולפ"ז שפיר ילפינן ט"ש מט"מ שחל שביעי שלו להיות בע"פ, דכיון דכייל לי' קרא דאיש איש וגו' לט"מ בשביעי שלו בהדי דין טמא לדחות לפ"ש, ואם הזיד בשני פטור מן הכרת, וא"כ בע"כ דהוא מטעם דין מסויים שיש בפסח, ונלמד מזה דגם ט"מ בשביעי שלו הוא בכלל דין טמא הנאמר בפסח, וע"כ שפיר ילפינן גם לט"ש מיני', וכש"נ דבהך דינא המסויים בפסח ט"מ ושאר טמאים שוין, ושפיר ילפינן לט"ש דהוא בכלל דין טמא לענין פסח, וכש"נ.

אלא דעיקר הך מילתא דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו צריך להיות הדין דאם הזיד בשני חייב כרת אינו מוכרח, די"ל דכל ששם טמא בי' הרי הוא נכלל בהך קרא דאיש איש וגו' דנדחה לפ"ש, בין שמניעת הקרבתו היא משום דין המסויים בפסח, בין שהיא מדין דט"מ אינו משלח קרבנותיו, כיון דעכ"פ שם טמא בי' הרי הוא נכלל בהך קרא דאיש איש וגו' שנדחה לפ"ש, וגם אם הזיד בשני ג"כ פטור, ודוקא בטבו"י הוא דהוי דינא דאם הזיד בשני חייב כרת, משום דקלישא טומאתי', ולא נכלל בהך קרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש, וכמבואר בתוס' פסחים דף צ' עיי"ש, וכן הוא פשוט ממשנתינו דשוחטין וזורקין על טבו"י ומחו"כ, שזהו רק משום דקלישא טומאתן ולא איכללו בכלל טמא, אשר לפ"ז י"ל דדוקא בטבו"י הוא דאמרינן דאע"ג דאינו משלח קרבנותיו מ"מ דין דחייתו לפ"ש אינו בכלל טמא כ"א בכלל אנוס ואם הזיד בשני חייב, כיון דלא איכלל בקרא דטמא לנפש, משא"כ בטמא ממש, דשם טמא בי', לא איכפת לן אם מניעתו מפסח היא רק מטעמא דאינו משלח קרבנותיו, אבל עכ"פ כיון דטמא הוא כבר הוא נכלל בהפרשה דטמא לנפש לפטור בפסח ראשון מן הכרת גם אם הזיד בשני, ולפ"ז שוב קשה הסוגיא דיליף ט"ש מט"מ בשביעי שלו, כיון דיוכל להיות דהא דט"מ נדחה הוא מטעמא דאינו משלח קרבנותיו, כיון דגם הא דאינו משלח קרבנותיו מועיל לפטור מפסח ראשון כדין טמא, ושוב ליכא למילף שאר טמאים מיני', וע"כ צ"ל כמש"כ למעלה.

הלכות בכורות פ"ו ה"י וכן האחים שירשו טלאים מאביהם הרי הם פטורים מן המעשר אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות בין לשותפין בין לאחין חייבין במעשר עכ"ל, והלח"מ הקשה ע"ז מהא דאיתא בב"ק דק"י ע"ב כי קמיבעיא לן כגון שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר מיחייבי לאפרושי מינייהו מעשר או לא יורשין הוו דאמר מר קנו בתפיסת הבית חייבין או דילמא מקבלי מתנות הוו ותנן הלוקח והניתן לו במתנה פטור ממעש"ב ע"כ, הרי להדיא דאם יורשין הויין חייבין במעשר בהמה על מה שירשו ואיך פסק הרמב"ם דפטירי. ועיין ברמב"ם בהי"ג שם ז"ל כהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר פטורין מן המעשר שמתנות כהונה מתנות הן וכבר ביארנו שהנותן מתנה פטור מן המעשר עכ"ל, וזהו דברי הגמ' שבב"ק, הרי להדיא דגם הרמב"ם סובר כן דירושה חייבת במעש"ב, וקשה על מה שפסק הכא דיורשין פטורין.

ונראה לומר, דבאמת גם הרמב"ם ס"ל דירושה חייבת במעשר בהמה, והא דפסק הכא דהאחין פטורין, הוא משום דס"ל, דכל אחין שירשו אי משום דין ירושה כל אחד זוכה בחלקו לעצמו, ואינן נעשין שותפין יחד להיות כחד בעלים, ועל כן הוי דינן, או דבאמת אינן חשובין להיות שותפין יחד, או דשותפתן נעשה ממילא ע"י חלקו של כל אחד שיש לו בהירושה, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דהיורשין פטורין ממעש"ב, דממ"נ, דאם באמת אינם שותפין ויש לכל אחד חלק במקצתן הרי כ"א בפ"ע לית בי' חיובא דמעש"ב כלל, וגם דהרי דרשינן בבכורות דנ"ו ע"ב יהי' לך ולא של שותפות יכול אפילו קנו בתפיסת הבית ת"ל יהי', הרי דדוקא אם נעשים שותפים וכולן נעשין כחד בעלים אז הוא דחייבים, אבל אם כל אחד יש לו חלק בפ"ע ממעטינן מקרא דיהי' לך דפטורין ממעש"ב, ואם נימא דנעשין שותפים ממילא ג"כ פטורין, דכיון דאין שותפתן באה ע"י ירושה מכח אביהם, ורק דהם בעצמן משתתפין ממילא, ע"כ דינם כשנים שנשתתפו דחשוב לקוח דפטור ממעש"ב, ולפי"ז הרי נמצא, דבעיקר הדין דעת הרמב"ם דירושה חייבת במעש"ב, ובחד יורש גם לדעת הרמב"ם חייב במעש"ב, ורק בשנים שירשו הוא דפטורין, ומשום דשותפתן יש בה לקוח מוסיף על הירושה. ולפי"ז בגזל הגר, דהוא ממתנות כהונה הניתנים לאנשי משמר, דהוא לכל המשמר ביחד, וכולהו ביחד משולחן גבוה זכו, אם אך נימא דיורשים הן שפיר חייבים במעש"ב, כיון דכולהו ביחד חד בעלים הם, דהזכי' היא לכל המשמר יחד, וכיון דדין תורת ירושה בזה הא אין כאן מעשה שותפות כ"א ירושה בלבד, ובעיקר הדין הא ירושה חייבת במעש"ב, וכמש"נ.

ונראה דגם לאחר חלוקה חלוק דין יורשים מדין כהנים בגזה"ג, דבירושה כיון דכל אחד זכה בחלקו הויא אח"כ חלוקתן זה כנגד זה ואחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה, משא"כ בגזה"ג דאיתא בב"ק דק"י דאין חולקין גזה"ג כנגד גזה"ג, וא"כ כל אחד נוטל חלקו בפ"ע משולחן גבוה, ואין כאן דין ברירה כלל. ועיין בתוס' זבחים דמ"ד שהביאו דעת רש"י דגזה"ג משולחן גבוה קא זכו, והקשו מהא דדרשינן בזבחים שם לך שלך יהא לקדש בו את האשה, ולפי המבואר בסוגיא דהכא דאין חולקין גזה"ג כנגד גזה"ג, בע"כ מוכרחין אנו לאמר דהך קרא דלך יהא הוא דוקא לאחר שזכה הכהן בחלקו, אבל מתחלה פשיטא דאינו יכול לעשות בו דבר, וכמו דאינו יכול לחלוק כנגדו, וכמבואר בקידושין דנ"ג דכל שאינו יכול לחלוק כנגדו לא חשיב ממונו לשום דבר, ואע"ג דבקידושין מייתי לה הגמ' להך דאין חולקין גם לענין אחר שבאו לרשות כהן, היינו התם דאיכא תרי קראי קרא דלך וקרא דמן האש וכמבואר בסוגיא שם, אבל הכא דרשינן לכו"ע מקרא דלך שלך יהא וכמבואר בסוגיא דזבחים, וגם דהתם כיון דהויין קדשים א"כ גם לאחר חלוקה אינו זוכה בהן יותר מזכות המשמר בכלל, וע"כ שפיר מייתי לה הגמ' דכיון דמעיקרא לאו ממונו הוא ממילא לא חשיב ממונו גם לאחר חלוקה, משא"כ בגזה"ג דהוי ממון הדיוט, ע"כ שפיר מחלקינן ואמרינן דנהי דמעיקרא אין לו בו זכי' כיון דיש לו דין משמר, מ"מ אח"כ כשבא לחלקו ממילא נעשה ממונו לכל דבר.

ועיין ברמב"ם פ"ג מה' בכורים הל"א שכתב ז"ל הבכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין אותן ביניהם כקדשי המקדש, דמבואר מזה דשוין הן בחלוקתן לכל מילי לקדשי המקדש, ואין חולקין בכורים כנגד בכורים, והרי תנן בפ"ב דבכורים דהבכורים הן נכסי כהן, והיינו ג"כ משום דבזכות משמר שוין הן לכל הקדשים, ורק בזכייתו בחלקו ממילא נעשית שלו לכל דבר, וא"כ הא מיהא דעיקר זכייתו בחלקו ע"י חלוקת המשמר אינו שייך לדין ברירה, כיון דמשולחן גבוה קא זכו ואין לכהנים בהן אכתי זכיית ממון, וכמש"נ. ולפי"ז אם אך כהנים בגזה"ג יורשים הם חשיבי יורשים גם לאחר חלוקה, כיון דכ"א נוטל בפ"ע משולחן גבוה, [ואע"ג דע"י זכייתו זכה יותר דנעשה ממונו לכל דבר, מ"מ כיון דעיקר זכייתו בהחלוקה היא מדין ירושה שפיר הוי דינו כיורש, ולא איכפת לן במה שזכה יותר כיון דהזכי' היא ע"י ירושה]. וא"כ שפיר חייבין במעש"ב גם לדעת הרמב"ם דיורשין פטורין, דהרי נתבאר טעם פטורן משום דנעשו לקוחות, משא"כ הכא בגזה"ג דלעולם הויין יורשים, בין קודם חלוקה בין לאחר חלוקה, ע"כ ממילא חייבין לעולם במעש"ב, אם לא שנימא דכהנים בגזה"ג מקבלי מתנות הן, דאז חשוב לקוח בעיקר זכיית המשמר, ומיושבת היטב הסוגיא גם לדעת הרמב"ם, וכמש"נ הלכות שגגות פי"ג ה"ד הורו ב"ד בחלב מן החלבים שהוא מותר ואכל מיעוט הקהל על פיהם ונודע להם שחטאו וחזרו בהן, ואח"כ הורו שע"ז פלונית מותרת ועבד אותה ע"ז מיעוט אחר על פיהם וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב הרי אלו מצטרפין אע"פ שהיתה להם ידיעה בינתים עכ"ל, ובהשגות ז"ל בעיא ולא אפשיטא היא ולא ב"ד מייתו ולא צבור מייתו עכ"ל, ומשיג על הרמב"ם שפסק דמצטרפין ומשמע דחייבין בקרבן צבור והרי איבעיא דלא אפשיטא היא ומספיקא לא מייתו קרבן צבור דאין חטאת באה בנדבה.

ולכאורה י"ל, דהא דפסק הרמב"ם דמצטרפי הוא רק לענין זה שלא יהא נחשב כיחיד שעשה בהוראת ב"ד דקי"ל דחייב, וכמו שפסק הרמב"ם כן בריש פי"ג שם, אבל אה"נ דגם קרבן צבור לא מייתי ג"כ מספיקא. אלא דמ"מ צ"ע לשון הרמב"ם שכתב בסתמא דמצטרפין, דמשמע דחייבין גם בקרבן צבור, וזהו השגת הראב"ד אמאי דכתב הרמב"ם בסתמא דמצטרפין. והנה התוס' הקשו על הא דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז דמיבעיא אם מצטרפי, והלא אין קרבנן שוה, ואיזו קרבן יביאו אף אם יצטרפו. ולכאורה י"ל דגם האיבעיא דגמ' ג"כ קאי לענין אם היחידים חייבין, דאם יצטרפו הויין צבור שעשו בהוראת ב"ד דפטורין, משא"כ אם לא מצטרפי הוי יחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב. וי"ל דמשו"ה סתם הרמב"ם וכתב בסתמא דמצטרפין, משום דמקרבן צבור בלא"ה פטורין אף אם נימא דמצטרפין דאיזו קרבן יביאו כקושית התוס', וכל האיבעיא היא רק לענין קרבן יחיד, וע"כ פסק בסתמא דמצטרפין ופטורין גם מקרבן יחיד. אלא דצ"ע בחלב ודם דהתם קרבנן שוה וגם שם פסק הרמב"ם בסתמא דמצטרפין, וצ"ע. וי"ל דהשגת הראב"ד היא רק על חלב ודם. ובדעת הרמב"ם י"ל דס"ל דבאמת בחלב ודם איפשיטא האיבעיא, דהא האיבעיא דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז הוי באת"ל דמיעוט בחלב ומיעוט בדם מצטרפין, ודעת הרמב"ם בכמה מקומות דאת"ל הוי פשיטותא, וצ"ע. והנה בעיקר הך דינא דצבור שעשו בהוראת ב"ד דפטורין מקרבן יחיד צ"ע, אם הטעם הוא משום שחייבין בקרבן צבור, וא"כ נמצא דהקרבן צבור הוא שפוטרן מקרבן יחיד, או דנימא דהוי דין בפ"ע דצבור שעשו בהוראת ב"ד פטורין, ושני דינים נפרדים הם בהוראת ב"ד, חדא דפטורין מקרבן יחיד, והשנית דחייבין בקרבן צבור, ולא דהקרבן צבור הוא שפוטרן מקרבן יחיד.

והנה לקמן בהוריות דף ה' תניא ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין, ועיין ברמב"ם בפי"ד מהל' שגגות הל"ד שפסק דחייבין בקרבן יחיד, ואע"ג דהויין צבור שעשו בהוראת ב"ד, הרי להדיא דלאו בצבור תליא מילתא כי אם בחובת הקרבן צבור, וכיון דפטירי הכא מקרבן צבור ממילא דמתחייבים כל אחד בפני עצמו בקרבן יחיד. והנה התם דף ג' תנן דאפילו לאחר שנתכפרו הצבור היחיד שעשה עפ"י ההוראה פטור, והרי קרבן אינו מכפר על להבא, והיחיד בפני עצמו הא לא הוי בר הבאת קרבן צבור, וא"כ הא הוי צבור שעשו בהוראת ב"ד בלא קרבן, ומדפטור ש"מ דצבור שעשו בהוראת ב"ד פטורין גם בלא כפרת קרבן. אכן נראה, דיחיד שעשה לאחר שנתכפרו הצבור דינו חלוק, דאם באנו לדון לענין עצם החיוב של קרבן צבור, בזה ודאי דכל שחטא לאחר שהביאו הצבור כפרתן אינו מצטרף להצבור לענין עצם החובת קרבן, כיון דבשעת חטאו כבר פקע מהצבור דין חובת קרבן, אכן אם באנו לדון לענין עצם החטא ודין המחייב שבו, בזה אמרינן דגם בעשה לאחר כפרה מ"מ מצטרף מיהא להצבור לענין עצם מעשה החטא וההעלם, והוי בכלל דין העלם חטא של צבור שיש בו דין המחייב בקרבן צבור. אשר ע"כ שפיר פטור מקרבן יחיד, כיון דעצם החטא וההעלם דין קרבנו הוא של צבור אלא דמיפטר מקרבן, וע"כ שפיר מיפטר גם מקרבן יחיד, כיון דדינו הוא בקרבן צבור, משא"כ בהך דינא דונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין, דאימעוט מעיקר החיוב של קרבן צבור, נמצא דעצם החטא והעלמו אימעוט מדין קרבן צבור, שפיר מתחייבי בקרבן יחיד, כשאר שגגות חטא, כיון דאימעוט מגזה"כ של צבור.

אשר לפ"ז י"ל בדעת הרמב"ם, דס"ל דאף אם מיעוט בחלב ומיעוט בדם מצטרפי, מ"מ כ"ז הוא לענין עיקר הדין של קרבן צבור, אבל מ"מ איכא דין בפ"ע בדין קרבן דשני חטאים לא מצטרפי לחיוב קרבן אחד, אשר ע"כ ממילא דלא מועיל צירופן רק לענין שעיקר החטא שלהן יחול בי' דין העלם חטא של צבור המחייב בקרבן צבור, ושמועיל זאת לפטרן מקרבן יחיד, אבל מ"מ קרבן צבור לית כאן, מטעמא דאין קרבן אחד בא על שני חטאים, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם בסתמא דמצטרפין, כיון דגם אם מצטרפין פטורים ג"כ מקרבן צבור, וכל האיבעיא היא רק לענין אם חייבים בקרבן יחיד, ובזה כיון דנשאר בספיקא פטורין גם מקרבן יחיד. ובזה הראב"ד חולק וס"ל דאם אך מצטרפין חייבין גם בקרבן צבור, וע"כ זהו שהשיג דהו"ל למיפסק דדין צירופן הוא ספיקא, כי היכי דליפטרו בין מקרבן יחיד בין מקרבן צבור. הלכות טומאת מת פ"ז ה"ד אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח אפילו הגביה הבנין ע"ג חלל טפח עד לרקיע הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא הי' שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכו' זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם הי' רצוץ וכו'.

הרי הטומאה בוקעת וכו' ואינה מטמאה מן הצדדין וכו' ואם הי' מקום הטומאה חלול טפח על טפח וכו' הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה הענין שלש מדות יש בו שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי הוא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו"כ מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום, ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע, ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה, וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים או במעזיבה שבין בית לעלי' רואין לאיזה צד היא יותר קרובה ובוקעת לאותו צד ומטמא כל מה שיש באותו אהל, ודברים הללו מתבררים מן המשנה מארונות דראב"צ דברכות ומבית שפרץ את פצימיו דב"ב דוק ותשכח עכ"ל, וכן פסק בפכ"ה שם דכל שיש בו חלל טפח פנוי אינו מטמא באהל.