חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 52

אכן לפמש"כ לעיל בדעת הרמב"ם הא נמצא דבאמת כל מחשבת ערלים יש לפסלו גם מדין שינוי בעלים, כיון דערל אינו בר הקרבת ק"פ, וכמבואר ביבמות דף ע"א דערל אימעיט בין מעשי' ובין מאכילה, א"כ הרי י"ל דגם הפסול ערלות מפקיע הדין מינוי שלו, וגם דהא ערל הוא בכלל הנך שאינן ראויין לאכילה, והוא זה פסול שלא לאוכליו דמפקיע המינוי לדעת הרמב"ם, ואע"ג דערל שאני מחולה, דבערל לא שייך לומר שיופקע המינוי כיון דיש בידו למול, אכן י"ל דמ"מ הערלות שהיא בשעת שחיטה גורמת להפקיע מינויו מפסח זה, כיון דעכ"פ יש בו פסול ערלות, וממילא דמחשבת ערלים חשיבא שינוי בעלים לדעת הרמב"ם כמו מחשבת שלא לאוכליו. אשר לפ"ז נוכל לומר, דהרמב"ם מפרש דבאמת גם לפ"מ דמשני רב אשי מיירי פלוגתת ר"ח ורבה בערלים מנויין, [והא דלא פסלה משום ערלות אף לרבה, י"ל דאיירי במקצת ערלה דלא פסלה לר"א], ורק מכח מחשבת הערלות הוא דקפסיל לי' ר"ח, משום דהערלות גורמת להפקיע מינויו מהפסח, והוי שינוי בעלים, ורק דר"א בא לומר דלא מיירי פלוגתייהו מכח פסולא דערלה ורק מכח פסולא דשינוי בעלים שיש במחשבת ערלים, ומיושבת היטב הסוגיא כפשטה דהפסול בא מכח המחשבת ערלים, וזהו יסוד דינו של הרמב"ם דאינו ראוי לאכול מפקיע המינוי ויש בו משום שינוי בעלים, כמו הפסול דערלות המבואר בסוגיא, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ.

פ"ה ה"ז וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור עכ"ל, והכ"מ הקשה אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא, וכוונתו היא מהא דמבואר בר"ה דכ"ח דאם אכל מצה כשהוא שוטה ונשתפה לא יצא ידי חובת מצה, כיון דהי' אז בר פטורא בשעת קיום המצוה, וה"ה בקטן אם אכל מצה דלא יצא ידי חובתו לכשהגדיל, וא"כ מ"ש בפסח דפטור לעשות פ"ש לכשהגדיל, ואיך מיפטר במה ששחטו עליו בראשון, כיון דהי' אז פטור מפסח, ותירץ הכ"מ בשם הר"י קורקוס דכיון דרחמנא רביי' לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני עכ"ד, וקשה דהא מסקינן בנדרים דל"ו דשה לבית לאו דאורייתא, והדרה קושית הכ"מ לדוכתה. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דשאני פסח ממצה, דבפסח הא מלבד מצות הפסח שעליו הא יש בזה עוד דין הקרבת קרבן, מה שהוא קרבנו וקרב עבורו ועולה לו, ככל הקרבנות שקרבים ועולים לבעליהן, ובחשו"ק הרי לא מצינו רק דאינם בני מצות, ומשום דלאו בני חיובא ואזהרה נינהו, אבל אינם מופקעים מעצם הדינים, ואם הם פטורים ממצות הפסח, אבל מ"מ בני קרבן פסח נינהו, ופסחם קרב עליהן ועולה להם לשם פסח ככל הקרבנות שעולין לבעליהן, וכדתנן יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה, ומבואר בסוגיא שם דהיינו משום דאיזה פסח שירצה הרי הוא מנוי עליו, הרי להדיא דחייל על הקרבן דין מינוי ובעלים של פסח, וכן תניא התם דאדם שוחט את פסחו ע"י בנו ובתו הקטנים, והיינו משום דמדין הקרבת פסח לא הופקעו.

ולפ"ז הרי שפיר פסק הרמב"ם דקטן שהקריבו עליו בראשון פטור מפ"ש, דאף אם נימא דליכא בפסח שהקריבו עליו דין קיום מצוה כלל, אבל מ"מ מאחר שהקריב מיהא את הפסח וקיים דין הקרבתו, שוב אין עליו עוד חובת פסח, כיון דקיים מיהא דין עשייתו, משא"כ במצה דאין באכילתה שום חלות דין מלבד קיום המצוה, א"כ בחשו"ק דלאו בני מצות נינהו, ממילא לא קיימו שום דבר, וע"כ כל שהגדיל או נתפתח ונשתפה חייב במצות מצה, כיון דאכתי לא קיימו דבר בדין אכילת מצה. ובאמת נראה, דגם בדין קיום המצוה חלוק מצה מפסח, דבפסח עיקר המצוה חלה על החפצא של מעשה המצוה, שהוא הקרבת הקרבן שעולה לו, דבזה שהקרבן עולה לשם בעליו הוי קיום המצוה שבו ממילא, ובכה"ג דקיום המצוה נעשית ממילא, שוב הדר דינא דחייל דין קיום המצוה גם בחשו"ק, כיון דמעיקר הדינים לא הופקעו, משא"כ במצות אכילת מצה, דבעצם מעשה המצוה דהוא אכילת המצה ליכא שום חלות דין על החפצא, ורק דחובתו בהמצוה היא דמשוי' לי' לקיום מצוה, וע"כ שפיר אמרינן דבחשו"ק דלאו בני חיובא נינהו ממילא ליכא בהו גם דין קיום מצוה כלל. ולפי"ז מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דלכשהגדיל פטור מפ"ש כיון דקיים גם מצות פסח, משא"כ במצה דליכא קיום מצוה בחשו"ק, ע"כ מתחייבין בה לכשנעשו בני חיובא, וכש"נ.

אלא דהא קשה בדברי הרמב"ם מהא דאיתא בנדרים דל"ו דפריך שם הגמ' אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים וכו' אר"ז שה לבית אבות לאו דאורייתא, הרי דאינו יכול למנות כלל בו"ב הקטנים על הפסח מד"ת, ומשום דאין אדם מביא פסח על חבירו שלא מדעתו, ועיין ברמב"ם פ"ב מה' ק"פ ה"ח שפסק דאין שוחטין את הפסח על הגדול שלא מדעתו, והיינו כמסקנת הסוגיא בנדרים שהבאנו דשה לבית לאו דאורייתא, וא"כ הא קשה דאיך נפטר מפ"ש, כיון דמד"ת לא נמנה על הפסח ולא עשהו כלל. אלא דבעיקר הסוגיא דנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא, צ"ע מהא דאיתא בפסחים דפ"ח על הא דתנן יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה, דפריך שם הגמ' ש"מ יש ברירה, ומשני רבי זירא שה לבית מ"מ, ופירש"י שם שה לבית מ"מ דלא בעינן דעתו כלל וע"כ לא שייך זאת לדין ברירה, וקשה דהרי רבי זירא בעצמו הוא דס"ל בנדרים דשה לבית לאו דאורייתא, ולא מהניא מינוי האב כלל לגבי הקטנים, ואיך קאמר הכא דשה לבית מ"מ, ועיין בתוס' שם ד"ה שה שפירשו משום זה דהא דקאמר שם ר"ז שה לבית מ"מ ר"ל דשה לבית לאו דאורייתא וקטנים לאו בני מינוי כלל, ודברי התוס' צע"ק ממשנתינו בעצמה דתנן יאכל במקום שהוא רוצה, ולפ"ד התוס' הא יכול לאכול גם מפסחים אחרים, ולא עדיף פסח זה מפסח אחרים שאינו מנוי עליו, ועוד דהא פרכת הגמ' דש"מ יש ברירה הא שייכה גם בעבדים, דתניא בפסחים שם דעבד של שני שותפין רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל, בזמן שאינם מקפידין זע"ז, וא"כ הא ש"מ יש ברירה, ובע"כ דשינויא דר"ז קאי גם על עבדים, והרי התם פשיטא דשה לבית דאורייתא, ובע"כ כפירש"י, ודברי התוס' צ"ע].

ואשר ע"כ נראה, דבאמת לענין עיקר דין המינוי והקרבת הק"פ שאדם שוחט את פסחו על בו"ב הקטנים, שפיר הוי שה לבית דאורייתא, ומינויו מינוי מדאורייתא, וכמו דאתרבו עבדים בהך דשה לבית שיכול הרב למנותן על פסחו שלא מדעתן, וכדאיתא בפסחים דפ"ח, ובעבדים הרי פשיטא דהוי דאורייתא לפ"מ דקי"ל נשים בראשון חובה, א"כ הא הם חייבין בק"פ מד"ת, ואפילו למ"ד נשים בראשון רשות, מ"מ מהא דאוכל משל רבו הרי חזינן דהוי דאורייתא, דאלא"ה הא הוי שלא למנוייו, וע"כ גם קטנים דכוותייהו אתרבו בהך דשה לבית לענין שיכול האב למנותן על פסחו שלא מדעתן, ושיהא חל עליהן דין מינוי ובעלים של פסח מד"ת. והא דשה לבית לאו דאורייתא הוא לענין חיובא, דלא איכללו קטנים בחיובא דק"פ שתהא חובה שיקרב ק"פ על הקטנים ויהא האב מחוייב להקריב פסחם עליהם, ונשארו בדינם דקטן לאו בר חיובא הוא, אבל הא מ"מ דלענין עיקר דין מינוי אתרבו גם קטנים מקרא דשה לבית דהאב יכול למנותן שלא מדעתן, וזהו דמשני ר"ז שה לבית מ"מ, כיון דבעיקר דין המינוי אתרבו גם קטנים בהך קרא.

וביאור הסוגיא דנדרים שהבאנו דלהכי לא מצינן למילף דאדם מביא ק"פ ע"ח של"מ מהא דמביא אדם ק"פ על בו"ב הקטנים, משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא, ואע"ג דלפמש"נ הרי עיקר דין המינוי והבאת הק"פ שמביא על בו"ב הקטנים באמת הוי מדאורייתא, נראה עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מחוסרי כפרה הל"ה ז"ל כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת בעלים עכ"ל, הרי דמבואר בדברי הרמב"ם דכל עיקר הך דינא דאין אדם מביא קרבן ע"ח של"מ הוא רק בקרבנות חובה, דלענין שיוקרב לחובתו צריכינן דוקא דעת בעלים, ולא בקרבנות נדבה, ולפ"ז הא דקאמר הגמ' בנדרים שם אלא מעתה יביא אדם פסח ע"ח שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים, בע"כ הוא משום דלפי הס"ד דשה לבית מדאורייתא, הוה ס"ד דאתרבו קטנים בעיקר הדין פסח, שצריך שיוקרב הפסח עליהם, ובא בחובה על הקטנים, וע"כ זהו דפריך הגמ' דנילף מיני' גם לגדולים דאדם מביא פסח על חבירו של"מ, וזהו דמשני הגמ' דשה לבית לאו דאורייתא, ר"ל דאין פסחם קרב עליהם בתורת קרבן חובה, וע"כ ממילא שוב אין זה נוגע להך דינא דאין אדם מביא קרבן ע"ח של"מ, ולא מצינו למילף מינה לגדולים שקרבנם חובה שיהא אדם מביא קרבן פסח על חבירו שלא מדעתו.

האומנם דאכתי צ"ע, די"ל דהכא בפסח כיון דעיקרו הוא קרבן חובה, שהוא חובת היום, א"כ לא איכפת לן מה דקטן לאו בר חיובא הוא ואין הק"פ קרב לחובתו של הקטן, דמ"מ שייך בזה הך דא"א אדם מביא קרבן ע"ח של"מ, וכאשר כן מוכח מהא דצריכינן לריבויא דשה לבית גבי קטנים שיהא האב מביא פסחם עליהם, הרי דבלא"ה הוי דינא דאינו יכול להביא ק"פ על בניו ובנותיו הקטנים, והיינו משום הך דינא דאין אדם מביא קרבן ע"ח של"מ, וכן נראה מבואר מהא דאיתא בפסחים דף פ"ח דאין שוחטין את הפסח על הנשים אלא מדעתן, ואף דאיכא למ"ד דנשים בראשון רשות, הרי דאף ק"פ שאינו בא בחובה מ"מ צריך דעת בעלים. אכן נראה, דנהי דנשים בפסח רשות, אבל כ"ז הוא בעיקר הבאתו, שאינן מחוייבין להביאו, אבל כשקרב הוא קרב בדין חובתו של פסח, וכל דין קרבן חובה בו, משא"כ בקטנים דלאו בני חיובא נינהו, ולא חיילא עלייהו דין חובה כלל, א"כ ממילא דפסחם חלוק גם בעיקר דין הקרבתו, דאין בו רק דין קיומא דפסח אבל אינו קרב בחובה, ואשר ע"כ שפיר י"ל דפסח הבא על הקטנים קרב גם שלא מדעתן, ואינו בכלל קרבן חובה שצריך דעת בעלים.

אלא דאפילו אם נימא דהוא בכלל קרבן חובה שהיה צריך דעת בעלים, ורק מגזה"כ דשה לבית הוא דאתרבו דשוחטין על הקטנים וממנין אותן שלא מדעתן, מ"מ ניחא הא דלא ילפינן מזה שיוכל להביא פסח גם על הגדולים שלא מדעתן, דכיון דכל דין דעת בעלים תלוי בדין קרבן חובה, א"כ הרי ודאי דכל צד דין קרבן חובה שבו גורם שיהא צריך דעת בעלים, ולפ"ז גם הא דקרב בתורת חובה ג"כ גורם שיהא דינו שצריך דעת בעלים, וממילא דלא מצינו גילוי דפסח א"צ דעת רק בקטנים דאע"ג דעיקרו הוא קרבן חובה אבל מ"מ הרי אינו קרב בחובה, משא"כ בגדולים דקרב בחובה בזה לא גלי קרא שיהא קרב שלא מדעת בעלים, וזהו דמשני הגמ' דשה לבית לאו דאורייתא, ר"ל אינו חובה בקטנים, וממילא דליכא למילף גדולים מינייהו וכש"נ, והא דיליף ר"י במחוסרי כפרה דכשם שאדם מביא על הקטנים כך מביא על הגדולים שלא מדעתן, הוא משום דקרבנות מחוסרי כפרה הויין קרבנות חובה וקרבים בחובה גם בקטנים כמו בגדולים, וע"כ שפיר ילפינן מיני' גם לגדולים שמביא שלא מדעתן, משא"כ בפסח דאין קרבנם חובה, ורק דקטנים חשיבי בני קיומא דפסח לבד, אין למילף מקרבן קטנים לקרבן גדולים, וכש"נ. ועכ"פ הא נתבאר, דגם לפי"מ דמסקינן דשה לבית לאו דאורייתא מ"מ איתרבו קטנים מהך קרא שממנים את הקטנים שלא מדעתן והפסח עולה להם, ומשום דבזה כו"ע ס"ל דשה לבית אבות דאורייתא, וא"כ הא מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דקטן שהקריבו עליו בראשון פטור מפסח שני, כיון דכבר קיים הקרבת הפסח ומצותו בראשון, וכש"נ.

פ"ו ה"א איזהו טמא שנדחה לפסח שני וכו' אבל הנוגע בנבילה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר ה"ז טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול וכו' טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר אעפ"י שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' מפי השמועה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהן וכו' ופירש להן שאין שוחטין עליהן עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שוחטין וזורקין על טבול יום וא"כ זה טבול יום ורחמנא דחיי', אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהן קודם טבילה והזי' סברו שיעלה להן ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה וכו' עכ"ל, ביאור הדברים, דהרמב"ם מוכיח מהא דאמר להם משה שידחו לפ"ש, דקשה דהלא היו יכולין לטבול בו ביום ולעשות אח"כ הפסח, וכבר הקשו זאת התוס' בפסחים דף צ' עיי"ש, ומזה הוא שהוכיח הרמב"ם דטמא מת גם לאחר טבילה והזאה אינו ראוי לעשות ק"פ, והראב"ד כתב ע"ז שמכאן אין ראי' דמעשה שהי' כך הי' שלא הי' להם שהות אז לטבול ולעשות הפסח, ועל עיקר דינו של הרמב"ם דטבו"י דמת אין שוחטין עליו את הפסח השיג הראב"ד מהא דרב יליף בפסחים דף צ' ע"ב טמא שרץ מט"מ שחל שביעי שלו להיות בע"פ דאין שוחטין עליו את הפסח, ולדעת הרמב"ם דיש נפקותא ביניהם בטבו"י שלהן א"כ איך ילפינן להו מהדדי בעוד טומאתן עליהם, כיון דלא דמיין להדדי, וצ"ע.

ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בפ"ב מהל' ביאת המקדש הי"ב כתב הרמב"ם ז"ל טמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחין את קרבנותיהן ומקריבין עליהן חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ וכו' אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר עכ"ל, ומקור הדבר הוא מסוגיא דמו"ק דף ט"ז דדרשינן מקרא דוביום באו דבזמן שאינו ראוי לביאה אין מקריבין עליו, ולשיטת רש"י שם קאי גם על ט"מ, ועיין בתוס' שם שהקשו מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, אכן לדעת הרמב"ם הרי באמת ט"מ אינו משלח קרבנותיו. וכן בנזיר דף מ"ז דתנן שם מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא וכו' וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר, ומבואר שם בירושלמי דיטהר תחילה ואח"כ יביא שאר קרבנותיו, ועיין בתוס' שם שכתבו דהוא משום דגם לרבנן סותר מיהא את הזבחים שהקריב משנטמא דהא קפיד קרא שיביא קרבנות נזיר בטהרה, אכן לדעת הרמב"ם הוא בפשיטות משום דאין מקריבין על ט"מ, ועיין בכ"מ בהל' ביאת מקדש שם דהרמב"ם מפרש לכולא סוגיא דזקני דרום בזבחים דף כ"ב דמתכפרין טמאי מת אין מקריבין עליהן שום קרבן. ודין זה הוא מד"ת, וכדילפינן לה מקרא דוביום באו, וכן הלא מבואר מדברי הרמב"ם בהי"א שם דגם בדיעבד לא הורצה, הרי דהוי מד"ת. ולפ"ז נראה, דהא דט"מ אינו בר הבאת ק"פ הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא גרע ק"פ משאר קרבנות דט"מ אינו משלח קרבנותיו, שהוא זה דין המסויים במת לבד, ועוד משום דין המסויים בפסח שאינו בא על הטמאים, שכולל כל הטמאים אף אותן שמשלחין קרבנותיהן כמו טמא שרץ וכדומה, וגם טמא מת דכוותייהו.

ולפ"ז הרי י"ל, דהא דפסק הרמב"ם דטבו"י דמת אין שוחטין עליו את הק"פ, לאו משום הך דינא דאין ק"פ בא על הטמאים הוא דאין מקריבין עליו, דבאמת בזה שוה ט"מ לשאר טמאים דטבו"י דיני' כטהור בזה ואיתי' בפסח, אלא משום דט"מ הא אינו משלח שום קרבן, ובזה הוא דסובר הרמב"ם דגם טבו"י דמת ג"כ אין מקריבין עליו שום קרבן וכן גם פסח. אשר ע"כ הרי מיושב היטב השגת הראב"ד על הרמב"ם מהסוגיא דפסחים שם דילפינן טמא שרץ מט"מ, דש"מ דט"מ שוה לשאר טמאים בזה, דבאמת אה"נ דבעיקר הדין המסויים בפסח דאינו בא בטומאה גם לדעת הרמב"ם שוה ט"מ לשאר טמאים, והא דשאני ט"מ משאר טמאים לענין טבו"י הוא משום דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו דאיתי' גם בשאר קרבנות, וא"כ לענין דינא האמור בפסח שאינו בא בטומאה שפיר ילפי מהדדי כיון דשוין הן בדינן בזה, וכש"נ. אלא דאכתי השגת הראב"ד במקומה עומדת, דמ"מ תקשי דאיך ילפינן מט"מ בשביעי שלו לטמא שרץ דאין שוחטין וזורקין עליו, והרי אף לפמש"כ דבעיקר דין דחיית טמא לפ"ש המסויים בפסח ט"מ וטמא שרץ שוין, אבל הרי בע"כ הטמאי מתים נדחין לפ"ש משום דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, שזה שייך רק בט"מ לבד ולא בשאר טמאים, וכדחזינן דגם טבו"י נדחה לפ"ש, ואיך ילפינן טמא שרץ מיניה, וצ"ע.

אכן נראה, עפי"מ שכתב הרמב"ם שם ז"ל בד"א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם הי' טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו עכ"ל, ומקור דין זה הוא בנזיר דף נ"ג ב"ד שלאחריהם אמרו וכו' רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח, (ועיין בתוספתא נזיר פ"ה שהגירסא שם היא לנזיר ולמקדש, ונראה דכן היתה גירסת הראב"ד גם בסוגיא, ולהכי הוא שכתב לא מצאתי לזה שורש וכו'], אלא דצ"ע למה כתב הרמב"ם דהוא זה רק אחר שיטבול ויזה עליו, והרי הלכה זו נאמרה על יסוד הטומאה, דטומאה זו של רביעית דם ורובע עצמות לא חשיבא טומאה לגבי עושה פסח, וא"כ הרי גם בלא טבילה והזאה ראויין הן להקריב הפסח בראשון ונזיר יוכיח שאינו סותר ימי נזירותו בשעה שנטמא, ובע"כ דלא חשיבא טומאה כלל לגבי נזיר, וא"כ ממילא דה"ה לעושה פסח, דתרווייהו חדא הילכתא נינהו, וכן חזינן לגבי ביאת מקדש דתנן שם כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עלי' על ביאת מקדש, ושם גם בלא טבילה והזאה פטור, ומ"ש הכא גבי פסח דבעינן דוקא טבילה והזאה. ואשר יראה לומר בזה, דדעת הרמב"ם היא, דהך הלכה דלא לנזיר ועושה פסח לא נאמרה רק על הא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, אבל בהדין השני שיש בפסח לבדו דטמא לאו בר פסחא הוא ע"ז לא נאמרה הלכה זו, ורובע עצמות ורביעית דם שוין לטומאת מת שלם ולשאר מיני טומאות דלאו בני פסחא נינהו.

אשר לפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם הא דהצריך טבילה והזאה בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, דבאמת אה"נ דמשום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו כל שנטמא בטומאה שהנזיר אינו מגלח עלי' הוי בר הבאה דפסח, אלא דהרי טמא בלא"ה לאו בר הבאה דפסח הוא משום דין המסויים שנאמר בפסח דטמאים נדחין לפ"ש, אשר בזה נכלל גם טמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' וכש"נ, ורק בטבו"י דבדין המסויים שנאמר בפסח הרי הוי דינא דטבו"י דיני' כטהור והוי בר הבאת ק"פ, וכדחזינן דטבו"י בשאר טומאות עושה פסח, ורק דבאנו למידן בי' משום הך דינא דט"מ אינו משלח שום קרבן, וע"ז הרי איתה לההלכה דרובע עצמות ורביעית דם לא חשיבא טומאה לענין עושה פסח, וממילא דהוי בר הבאת ק"פ ממ"נ, דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו הרי נאמרה ההלכה דלא לעושה פסח, והך דינא המסויים בפסח שאינו בטמאים הרי ליתא בטבו"י, וזהו שפסק הרמב"ם דבטבו"י הוא דחלוק טומאה שהנזיר מגלח עלי' מטומאה שאין הנזיר מגלח עלי', וכש"נ. ולפ"ז הרי מתישבת היטב הסוגיא דילפא לטמא שרץ מט"מ בשביעי שלו, גם לדעת הרמב"ם, דהרי הך פרשה דאיש איש כי יהי' טמא לנפש הא הוא זה הדין המסויים בפסח דביחיד אינו בא בטומאה, דבזה לא נאמרה ההלכה דאבל לא לעושה פסח, וא"כ הא נכלל בהקרא בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' ובין טומאה שאין הנזיר מגלח עלי', ובטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' הרי שוחטין וזורקין על טבו"י, ורק על טמא הוא דאין שוחטין, ודין אחד לו עם שאר טמאים, וא"כ מדאין שוחטין על טמא זה גם בשביעי א"כ ש"מ דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כיון דבדין זה המסויים בפסח, כולהו טמאים חד דינא להו, וכש"נ.