חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 49

ובלא"ה מסתבר כן, מדמחלקינן בין ניתר לטהורים וניתר למצותו או לא, וכ"ז לא שייך אלא בקרבנות ולא בשאר קדשי הגוף, דהרי לא גרע אינו ניתר לטהורים משאר קדשי הגוף, אלא ודאי דבשאר קדשי הגוף ליכא להך דינא דוהבשר, ורק בקרבנות הוא דאיכא, וע"כ צריכינן גם ניתר לטהורים. ולפ"ז נמצא, דהא דקתני הכא לרבות גם עצים מקרא דוהבשר, לא יתכן זאת אלא אליבא דרבי, דדין קרבן על עצים לכל דבר, וע"כ שפיר מקשה הגמ' מהא דחסר עוד הכ"ש שני, דעצים שהן אש המזבח בלא"ה ליכא בהו הך דינא דוהבשר, כיון דהויין רק קדשי הגוף ואש המזבח ולא קרבן, ובע"כ דמיירי אליבא דרבי ואליבא דרבי הא טעונין קמיצה וכ"ש שני, ושפיר פריך הגמ' דאכתי אינן ניתרין למצותן, וכמש"נ. עכ"פ נתבאר מתוך הסוגיא, דהך דינא דוהבשר לא נאמר רק על קרבנות ולא בעצים שהן לאש המזבח, ולפ"ז הרמב"ם דפסק דלא כרבי, וס"ל דליכא קרבן עצים שטעון קמיצה, כ"א דכולהו לאש המזבח קיימי, א"כ נמצא דלא אתרבו כלל עצים בהך דוהבשר, ורק לבונה לחוד הוא דנתרבה, וע"כ הביא להך דלבונה והשמיט להך דעצים, וכמש"כ.

פי"ח הכ"ד וכן הלבונה והקטרת והעצים אין חייבין עליהם כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה לדעת ר"ש אבל לרבנן חייבין עליהם כרת עכ"ל, והוא בזבחים דמ"ה ע"ב במשנה שם דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא, וכו' ר"ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליו משום טומאה, ובגמ' דמ"ו ע"ב שם איתמר ר"י ור"ל ר"א וריב"ח חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא, חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה, וחד אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ"ט כיון דקרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן בי' וטומאתו עליו, רב טביומי מתני הכי, רב כהנא מתני הכי חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא אסיפא, ח"א מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה, וח"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ"ט כיון דלא קרינא בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ע"כ הסוגיא, וזהו שהשיג הראב"ד דהו"ל למיפסק כרבנן דחייב גם בכרת דטומאת הגוף, ולמה פסק כר"ש דפוטר. ועיין בכ"מ שדקדק דמדכתב הרמב"ם אין חייבין עליהם משום טומאת הגוף משמע דמשום טומאת עצמן חייבין עליהם, והקשה דהו"ל למיפסק כרבא דזב"ז תלוי, ובאמת שכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפי"ח מה' פסוהמ"ק הי"ב שכתב וז"ל שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, הרי להדיא דעל טומאת עצמן חייבין עליהם, וקשה קושית הכ"מ דהו"ל למיפסק כרבא.

ועיין בזבחים לעיל דף ל"ד דפליגי אביי ורבא בטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דאינו לוקה ופליגי שם אביי ורבא דקאמר אביי דדוקא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר לוקה אפילו לפני זריקה ורבא אמר דכיון דאין בו משום וטומאתו עליו אין חייבין עליו משום טומאת בשר דזב"ז תלוי, ופסק שם הרמב"ם בפי"ח מה' פסוהמ"ק הי"ב כרבא דזב"ז תלוי ומדפטור בטומאת הגוף פטור נמי מטומאת בשר, וקשה אמאי פסק הכא דלא כוותי'. והנה שם בסוגיא בהא דאמר רבא מסתברא בין בזו ובין בזו מחלוקת, לא נתבאר אם הוא רק ללישנא בתרא או דקאי על הנך תרי לישני, אלא דהרי רב כהנא ורב טביומי תרווייהו בתר רבא הויין, וכדאיתא בב"ק דמ"א דתרווייהו אמרי שם משמי' דרבא, וא"כ מדלא הוזכר הכא מילתא דרבא רק בלישנא בתרא, ש"מ דלל"ק דרב טביומי לא אמר רבא מסתברא דבין בזו ובין בזו מחלוקת, וקשה דמ"ש ל"ק מל"ב הרי בתרווייהו שייך מילתא דרבא דבין בזו ובין בזו מחלוקת, ומשום דטומאת הגוף וטומאת בשר תרווייהו תלויין בהדדי, וצ"ע. ונראה לומר: דהנה בהא דדריש רבא דכל שאינו בכלל וטומאתו עליו של טומאת הגוף אינו בכלל והבשר של טומאת בשר, יש להסתפק, אם הוא בגדר ילפותא, דהגזה"כ הוי דשניהם שוין בדיניהם, ועל כן ילפי הנך תרי דינים מהדדי, או דזהו גופי' דין בפ"ע דזב"ז תלוי, והוי כמו דבר הגורם, דזה גופא שאין בו טומאת הגוף גורם שלא יהיו חייבין עליו משום טומאת בשר, ומשום דכן הוא הגזה"כ דכיון דפטור משום טומאת הגוף פטור נמי מטומאת בשר.

ונראה דזה מבואר בסוגיא דפסחים דף ע"ט ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכו' ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה שאין קרבן צבור חלוק, אר"ח ל"ש אלא שנטמא הסכין בטמא מת וכו' דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמיא לי' לגברא לא מטמיא לי' טהורין עביד טמאין לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת וכו' ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דלא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינן בי' והבשר כל טהור יאכל בשר, והתם הרי ליכא שום דבר שצריכינן למילף מהדדי, וגם דשניהם שוין בדיניהם, דטומאת שניהם דחוי' בצבור ולא ביחיד, אלא דבטומאת בשר איכא צבור ובטומאת הגוף ליכא צבור, ומדקאמר רבא שם דבזמן דליכא טומאת בשר ליכא טומאת הגוף, ש"מ דאין זה מדין ילפותא, אלא דזהו גופי' הגורם, והא דאין בו טומאת בשר זהו גופי' המתיר לענין טומאת הגוף, ועל כן הצבור של טומאת בשר מתיר שיעשו כלם בטומאה ושיאכל גם בטומאת הגוף. ולפ"ז ה"ה הכא בכל שאין בהם משום טומאת הגוף אין בהם גם משום טומאת בשר, ג"כ הוי הכי, דזהו גופי' שאין בהם משום טומאת הגוף גורם שלא יהא בהם גם משום טומאת בשר, דנראה דהסוגיא דפסחים דתליא לטומאת הגוף בטומאת בשר והסוגיא דהכא דתליא לטומאת בשר בטומאת הגוף תרווייהו חד דינא הוא, דשניהם תלויין זב"ז טומאת הגוף וטומאת בשר, וממילא הוי דינא דכל שפטור מאחד זהו גופי' גורם שיהא פטור גם מהשני, וכדהבאנו מהסוגיא דפסחים, וכמש"נ.

והנה אם נימא דיש דין ילפותא בטומאת בשר וטומאת הגוף דילפי מהדדי, א"כ הרי שייך זאת בין להקל ובין להחמיר, וילפי מהדדי גם לענין חיוב, משא"כ בזה דתלויים בהדדי, דאמרינן שזה שפטור מטומאת הגוף גורם שיהא פטור גם מטומאת בשר, וזה שפטור מטומאת בשר גורם שיהא פטור גם משום טומאת הגוף, א"כ הרי לא שייך זאת רק לענין פטורא ולא לענין חיובא, וזה שחייב על טומאת הגוף לא יגרום חיוב לטומאת בשר, וכן חיובו על טומאת בשר לא יגרום חיוב לטומאת הגוף, דמקרא לא ילפינן רק שפוטרים זה את זה ולא להיפוך שמחייבין זא"ז. ולפי"ז צ"ל דהא דקאמר בל"ק וח"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, מ"ט כיון דקרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן בי' וטומאתו עליו, הרי דילפי מהדדי גם לחיובא, ואף דהך דינא דתלויים זב"ז לא שייך לענין חיובא, בע"כ מוכח מזה דאין זה כלל חד דינא עם הך דרבא, כי אם דשני דברים הם, דהך דרבא הוא שתלויים זב"ז, וזה אינו שייך רק לענין פטורא ולא לחיובא, והך דל"ק הוא דילפי טומאת הגוף וטומאת בשר זמ"ז, וממילא דזה הוי בין לחיובא ובין לפטורא. ולפי"ז הרי מיושב היטב הא דקאמר רבא מסתברא בין בזו ובין בזו מחלוקת רק לל"ב ולא ללישנא קמא, דלל"ק הא פליגי לרבנן דמחייבי בטומאת בשר ומקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה, ורק דפליגי אם נילף לחייבם גם בטומאת הגוף, וא"כ לא שייך כלל התם הך דרבא, דדינא דרבא הוא דטומאת הגוף וטומאת בשר תלויים זב"ז לגרום פטור כל אחד לחבירו, והכא פליגי אם טומאת הגוף וטומאת בשר ילפי מהדדי לחיובא, משא"כ לל"ב דפליגי אליבא דר"ש דפוטר משום טומאת הגוף, אם פטור גם משום טומאת בשר או לא, בזה שפיר שייך הך דרבא.

ולפי"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דפטור משום טומאת הגוף בדברים שאינן נאכלים, ואע"ג דחייב בהך משום טומאת עצמן, דהרמב"ם פוסק כל"ק וכרבנן וכמ"ד דפליגי בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף פטור גם לרבנן, ואין זה שייך להך דרבא, וכמש"נ. אלא דקשה ללישנא קמא אליבא דרבנן למאן שפוטר משום טומאת הגוף אמאי לא פטר גם משום טומאת בשר משום דרבא. אכן י"ל דבזה הוא דפליגי הנך תרי לישני דרב טביומי ורב כהנא אם אמרינן דוהבשר הוא רק לפסולא בעלמא אם לא, וע"כ לל"ק דס"ל דוהבשר קאי גם למלקות, בע"כ דחייב משום טומאת בשר מריבויא דקרא, ולא תליין בזה טומאת הגוף וטומאת בשר בהדדי גם לרבא משום דגלי קרא, וזהו דלא מייתי הך דרבא לל"ק. גם י"ל דטעמא דפטור משום טומאת הגוף לל"ק אליבא דרבנן, הוא משום דדברים שאין דרכן לאכול לית בהו דין איסור אכילה, וכמו שלא כדרך אכילתן דמיפטר, ועל כן לא שייך ע"ז הך דרבא, דהא דתליין טומאת הגוף וטומאת בשר בהדדי, הוא רק בעיקר הדין טומאה, דהיכא דמיפטר מטומאת הגוף מיפטר נמי מטומאת בשר והיכא דמיפטר מטומאת בשר מיפטר גם מטומאת הגוף, משא"כ הכא דהפטור אינו מעיקר הדין טומאה, ורק משום דלא חשיבא אכילה, בזה אינם תלויים כלל בהדדי, ובטומאת בשר דרבינהו קרא מיחייב, ובטומאת הגוף דליכא ריבויא פטור. ואשר ע"כ בלישנא בתרא דקאי אליבא דר"ש, דפוטר בהו מעיקר הדין טומאה, וכדאיתא בספרא דטעמא דר"ש דפוטר הוא משום דלא הוו דומיא דשלמים, ע"כ קאמר בזה רבא דכל שאין בו משום טומאת הגוף אין בו גם משום טומאת בשר, משא"כ לל"ק דאיירי אליבא דרבנן, דלדידהו ליכא קרא לפטורא, וכל הפטור משום טומאת הגוף הוא רק משום דלאו בני אכילה נינהו, ע"כ לא שייך בזה הך דרבא.

ועכ"פ דלל"ק דקיימא אליבא דרבנן טומאת בשר וטומאת הגוף אינם תלויים זב"ז גם לרבא, וע"כ זהו שפסק כן הרמב"ם דחייב משום טומאת בשר, ואע"ג דפטור משום טומאת הגוף, וכל"ק אליבא דרבנן, וכמש"נ. ונראה דלהדיא מוכח כן מן הסוגיא דלל"ק כו"ע ס"ל כרבא, דהנה קשה סוגיית הגמ' בל"ק, להך מ"ד דמפרש דר"ש ורבנן פליגי רק בטומאת עצמן אבל בטומאת הגוף כו"ע מודים דפטור, וקשה דהרי מפורש במשנתינו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא, והיינו על דברים שאין להן מתירין, והך טמא פשיטא דמיירי בטומאת הגוף, וכמבואר בברייתא שם דילפינן לה מקרא דאשר יקדישו, דמיירי בטומאת הגוף, וגם דהרי הקרא אצטריך דלא נילף מפיגול דכ"ז מיירי בטומאת הגוף, וכדתניא להדיא שם טומאה שהיא בעולה ויורד, והרי עולה ויורד ליכא אלא בטומאת הגוף, וכ"ז פשוט ומבואר בהסוגיא דהך טמא מיירי בטומאת הגוף, וע"ז פליג ר"ש וקאמר דאין חייבין אלא בדברים הנאכלים, הרי להדיא מבואר במשנתינו דהפלוגתא היא בטומאת הגוף, ואיך קאמר הגמ' דפליגי ר"ש ורבנן רק בטומאת עצמן ולא בטומאת הגוף, ובספרא פ' צו תניא גבי טומאת הגוף ומנין הקומץ והלבונה והקטרת וכו' ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות את כולם, ר' ישמעאל אומר מה שלמים מיוחדים שהם ראויים לאכילה אף כל שראויים לאכילה יצאו עצים ולבונה וקטרת שאינן ראויים לאכילה, והרי הך פלוגתא דת"ק ור"י היא הפלוגתא של ר"ש ורבנן שבמשנה, הרי להדיא מבואר דהפלוגתא הויא בטומאת הגוף, וקשה על הך מ"ד דקאמר דפליגי רק בטומאת עצמן ולא בטומאת הגוף.

אלא ודאי דלל"ק כו"ע ס"ל כרבא, וע"כ באמת עיקר הפלוגתא של ר"ש ורבנן היא אי איכא מיעוטא בטומאת הגוף דבעינן דוקא קדשים הנאכלים אי לא, וע"ז קאמר הגמ' דלר"ש דאיכא מיעוטא דבטומאת הגוף בעינן דוקא דברים הנאכלים, ופטור מעיקר הדין דטומאת הגוף, על כן ממילא פטור גם על טומאת עצמן, משום דרבא דזב"ז תלויין, משא"כ לת"ק, דליכא מיעוטא לפוטרו מעיקר הדין דטומאת הגוף, ורק דפטור משום דהויין דברים שאינם נאכלים ולא חשיבא אכילה, ע"כ לא שייך בזה הך דרבא, ובטומאת עצמן דרבי קרא דוהבשר חייב, ובטומאת הגוף דליכא ריבויא פטור. ולפי"ז זהו דקאמרה הסוגיא, דנהי דעיקר הפלוגתא של ר"ש ורבנן היא בטומאת הגוף אם איכא מיעוטא לפטור בדברים שאינן נאכלים, מ"מ ליכא שום נ"מ בטומאת הגוף עצמה, כיון דבלא"ה מיפטר משום דאין בהם דין אכילה, ורק דנ"מ בטומאת בשר דרביי' קרא, וע"כ לרבנן חייב משום טומאת בשר, ולר"ש מיפטר משום דרבא דכל שאין בו טומאת הגוף אין בו גם טומאת בשר. ואין זה דוחק במשנתינו, דהרי לא הוזכר להדיא בדברי הת"ק לחייב בדברים שאינן נאכלים, ורק דנכללו בכללא דדברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהם משום נותר וטמא, אשר בזה נכללו גם דברים הנאכלים, וא"כ שפיר י"ל דדברים שאינן נאכלים פטורין גם לת"ק, משום טעמא דלא חשיבא אכילה. ומזה מוכח להדיא כמש"כ בתירוץ השני, דלל"ק אליבא דרבנן פטורא דטומאת הגוף הוא רק משום דאין בהם דין אכילה, ולא דהוי פטורא בעצם הדין דטומאת הגוף, ומשו"ה הוא דלא שייך ע"ז הך דרבא, וחייב משום טומאת עצמן, וע"כ זהו שפסק כן הרמב"ם כל"ק וכרבנן, וכמש"נ. והנה בתוס' שם הקשו על הא דקאמר בל"ק דבטומאת הגוף לכו"ע פטור, והרי להדיא מבואר בסוגיא שם.

דשלש כריתות נאמרו בשלמים אחת לטומאת דברים שאינן נאכלים, הרי להדיא דחייב גם משום טומאת הגוף אליבא דרבנן, ותירצו בתוס' דאפילו למ"ד דמחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה היינו רק לענין מלקות אבל כרת פשיטא דאיכא לרבנן, ולפי"ז הרי נסתר מה שהוכחנו דמדלא הוזכר הך דרבא בל"ק ש"מ דשני דינים הם והך דרבא אינו מועיל לחיובא כ"א לפטורא, דהרי בדל"ד שם מבואר דהא דטומאת הגוף וטומאת בשר תלויין זב"ז היינו דתלוי כרת דטומאת הגוף במלקות דטומאת בשר, אבל מלקות דטומאת הגוף אינו תלוי כלל בטומאת בשר, וא"כ הרי לא שייך כלל הך דרבא לל"ק, דנימא דכיון דיש בו משום טומאת בשר יש בו גם משום טומאת הגוף, דהרי כל הפלוגתא היא רק לענין מלקות דטומאת הגוף, אבל כרת הרי הבאנו מהתוס' דאיכא לכו"ע, ומלקות דטומאת הגוף הרי לא תליא כלל בטומאת בשר, ולא תקשי ג"כ לל"ק דקאמר דבטומאת הגוף לכו"ע פטור, מהא דבמשנתינו מבואר דפליגי בטומאת הגוף, ולפי"ז הרי ניחא, דבמשנתינו פליגי לענין כרת והכא קיימא לענין מלקות, וא"כ הרי מובן השגת הראב"ד על מה שפסק הרמב"ם כר"ש ולא כרבנן, כיון דהא לכולהו לישני דכרת חייבין לרבנן גם על דברים שאינן נאכלים.

ולדעת הרמב"ם צ"ל, דר' אבהו דקאמר חד כרת לדברים שאינם נאכלים ס"ל כמ"ד בין בזו ובין בזו מחלוקת, וכדהוכיחו כן התוס' מהא דקאמר הגמ' דטעמא דמ"ד בין בזו ובין בזו מחלוקת דכיון דקרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן בי' וטומאתו עליו, והרי בהך קרא דטומאתו עליו לא הוזכר רק כרת ולא מלקות, וקשה דלמה לן היקשא ותיפוק לן דהא איכא כרת מיוחד על דברים שאינן נאכלים, אלא ודאי דגם בכרת פליגי, ומאן דפוטרו פוטרו לגמרי בטומאת הגוף בין מכרת ובין ממלקות, וכרת ומלקות בטומאת הגוף לענין דברים שאינן נאכלים חד דינא להו, וע"כ זהו שמייתי היקישא לחייבו כרת וממילא דחייב גם מלקות, ולפי"ז הרי מתישב היטב דעת הרמב"ם דפסק כרבנן וכל"ק, וכש"נ.

הלכות עבודת יום הכפורים פ"ה הל"א כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל צריך לעשותן על הסדר שביארנו ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום עכ"ל, ובה"ד שם הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרוכת יחזור ויזה מדם השעיר פעם שני' לאחר דם הפר עכ"ל, והוא ביומא דף ס' ת"ר כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום א"ר יהודה אימתי בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי ר' נחמי' אומר בד"א בדברים הנעשין בבגדי לבן בין מבפנים ובין מבחוץ אבל בדברים הנעשין בבגדי זהב מבחוץ מה שעשה עשוי, ועיין לעיל בדף ל"ט דמבואר שם דלר"נ גם דברים הנעשין בבגדי לבן בעזרה סדרן מעכב, וכן מבואר גם הכא בסוגיין דהטעם דצורך פנים האמור בקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר ובשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דמעכבין הוא רק לר"י, ומשום דלר"נ בלא"ה מעכב, כיון דנעשין בבגדי לבן, ואף דעשייתן היא בעזרה, והרמב"ם שפסק דדוקא עבודות שבהיכל סדרן מעכב, וגם הביא טעמא דצורך פנים, היינו משום דפסק כר"י דאינו מעכב רק בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים, ומפרש דלר"י גם היכל בכלל פנים דכל האמור בהן מעכב, וזה דלא כפירש"י שפי' דפנים פירושו לפני ולפנים, והיכל בכלל חוץ הוא בזה. ועיין בלח"מ שהביא מהא דאיתא בזבחים דף מ' על הא דתניא ועשה כאשר עשה וכו' שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום, ופריך שם פשיטא חוקה כתיב' בי' וכו' לא נצרכא אלא לר"י דאמר וכו' דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי אימא מדכסדרן לא מעכבי הזאות נמי לא מעכבי קמ"ל, הרי להדיא דלר"י היכל בכלל חוץ הוא וסדר הזאתן לא מעכב, וקשה על הרמב"ם שפסק דהיכל בכלל פנים וסדר הזייתן מעכב, וצ"ע.

ונראה דדעת הרמב"ם דהיכל גופי' דינו חלוק, והזאות שעל הפרוכת שהוא מן המזבח הפנימי ולפנים דינן כפנים דחוקה כתיב בהו וסדרן מעכב אף לר"י, והזאות המזבח עצמו דינן כחוץ דלר"י לא נאמר בהן חוקה ואין סדרן מעכב. ודבר זה נלמד מהסוגיא דיומא דף מ' דאיתא שם ת"ש פר מעכב את השעיר ושעיר אין מעכב את הפר במתנות שבפנים וכו' שעיר אין מעכב את הפר מאי ניהו אילימא דאי אקדים מתנות הפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חוקה כתיב בהו וכו' לא דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל ור"י הוא דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ לא מעכבי וכו', וקשה כיון דמוקמינן לה כר"י א"כ אמאי נדי הגמ' מאוקימתא קמייתא דאקדים מתנות דפר דהיכל מקמי מתנות דשעיר דלפני ולפנים, דשעיר אינו מעכב בזה את מתנות הפר בהיכל לפסלן, משום דהן דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ דלית בהו חוקה אליבא דר"י. ועיין בפירש"י שם שתירץ דכיון דההקדמה היא למתנות דשעיר דלפני ולפנים ע"כ שפיר יש בהן צד פנים ומועיל זאת לפסול את המתנות שבהיכל אף דהם דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ.