חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 48

והנה בזבחים דף ל"ה ע"ב תנן שחטו ע"מ להניח את דמו או אימוריו למחר או להוציאן לחוץ רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין, ע"מ ליתנן וכו' ואת הניתנין בפנים בחוץ ואת הניתנין בחוץ בפנים וכו' כשר, ובגמ' שם פריך וליפלוג בניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים קסבר ר"י בעינן מקום שיהא משולש בדם בבשר ובאימורין, ומי אית לי' לר"י האי סברא והתניא ר"י אומר דבר רע ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה, ולית לי' לר"י שלישי והתנן אמר ר"י הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי"ל בשכיפר השתא ומה התם עיילי עיילא אי כיפר אין אי לא כיפר לא הכא דחשיב חשובי לא כש"כ, ועיין שם בתוס' שתמהו דא"כ בטלה תורת פיגול, דזרק מקצת דם בחוץ או אוכל כזית בחוץ לא מיפסיל, ומחשב מחשבה פוסל, ה"נ נהי דמכניס בלא מכפר לא מיפסיל מחשב להכניס ולכפר פוסל, עיי"ש בדבריהם. ואשר יראה לומר, דהנה בכל חטאת שהובא דמה לפנים הרי לא מיפסלא רק כשההבאה היתה ע"מ לכפר, וא"כ לפ"מ דאמרינן דהמהלך במקום שא"צ הויא הולכה והמחשבה פוסלת בה, א"כ הא נמצא דגם הבאה זו של הדם להיכל דין הולכה בה לפסול במחשבה, וע"כ זהו דפריך הגמ' דנהי דמצד פסולא דחטאת שהובא דמה לפנים בעינן דוקא כיפר, אבל מ"מ כיון דחשב מיהא בהבאתו מחשבה לכפר, א"כ יהא הזבח פסול מפסולא דמחשבה לר"י, אם נימא דס"ל דמחשבה להכניס דמה לפנים פוסלת, ובע"כ דבעינן שיהא מקום משולש בדם ובבשר ובאימורין, ולא הויא מחשבה הפוסלת כלל בכה"ג.

והא דקאמר ע"ז הגמ' השתא ומה התם עיילי עיילא הכא דחשיב חשובי לא כש"כ, היינו משום דהרי בפסולא דחטאת שהובא דמה לכפר בקדש הרי תרתי בעינן, שיכפר בקדש, וגם שתהא הבאה לכפר, ולפ"ז אם באנו לדון פסול מחשבה בזה שחשב על הך פסולא דהובא דמה לפנים הרי צריכינן שתהא במחשבתו תרתי, מחשבת כפרה, וגם מחשבת הבאה לכפר, ואף דעצם הפוסל הוא רק הכפרה, וההבאה נהי דצריכינן לה אבל לא זהו עיקר הפוסל, ומ"מ חיילא מחשבה גם ע"ז ההבאה לכפר, דבמחשבתו לכפר לחוד הא עדיין אין כאן מחשבת פסול, ואך בצירוף ההבאה לכפר, ובע"כ דגם זה חיילא במחשבתו שתהא הכפרה באופן הפוסל, דהיינו שתהא מתחלה הבאה, וא"כ ק"ו היכא דעיילי עיילא, דלא חסר תו מחשבה ע"ז ההבאה לכפר, ורק דבמחשבתו לכפר יש בה די לפסול, א"כ ק"ו דצריכה להיות פסלה בו מחשבה, ומדחזינן דבהכניסו ע"מ לכפר בפנים לא חייל בי' פסול מחשבה דע"מ לכפר בשעת ההולכה של מעשה ההבאה, א"כ ש"מ דבעינן מקום משולש, ומיושבת היטב הסוגיא וכמש"כ. והתוס' שהקשו מכל פיגול, ומיאנו בפי' שכתבנו. הוא משום דס"ל כדעת הראב"ד דכל במקום שא"צ לא הויא הולכה אף במהלך ברגל, וכאשר כן ס"ל לרש"י בסוף פ"ק שם דרבנן לא פליגי כלל עלי' דר"א שם, וא"כ ממילא דההכנסה לפנים אין בה דין הולכה כלל, ולא נוכל לפרש כמש"כ, אכן לדעת הרמב"ם מיושב היטב כמש"כ. פי"ד ה"כ אחד מן הפסולים לעבודה שקבל הדם או הוליך או זרק וחשב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן לא פסל במחשבתו לפי שאינו ראוי לעבודה, ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה עכ"ל.

וצ"ע במה שפסק דאותו הדם שזרק ממנו מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, דממ"נ אם הויא זריקה לענין שיהא נעשה הדם הנשאר שירים או דחוי א"כ גם בנשאר דם הנפש אמאי יחזור ויקבל, ואם לא הויא זריקה א"כ גם אותו הדם שבכוס למה אינו ראוי לזריקה. ובאמת דסיום דברי הרמב"ם דאם נשאר דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, היא גמ' מפורשת בזבחים דל"ד ובמעילה דף ה' דכל הפסולין חוץ מטמא אינן עושין שירים, וגם בטמא אם הזריקה היא גם במחשבת פסול, או שהיתה הזריקה גם שלא במקומו הא מבואר בזבחים דכ"ו דיחזור הכשר ויקבל, והיינו משום דלא חשיבא זריקה כלל, אבל הא מיהא צ"ע אמאי אותו הדם שזרק ממנו מקצת ישפך לאמה, כיון דלא חשיבא זריקה כלל, א"כ הא זה הדם עצמו עוד ראוי לזריקה. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דחלוק דין שירים מדין דחוי, דשירים עיקר דינם הוא דהזריקה היא שעושה את הדם הנשאר שירים, וחל על החפצא שם שירים, וכדחזינן דחייל עלייהו דין שפיכת יסוד, ודחויין עיקר דינם הוא דכיון דנתקיים זריקה בהקרבן ואין צורך בהן ממילא נעשין דחויין, ולא חל עליהן שום דין, וזהו טעמא דדם שבצואר דהוי דחוי, דחשוב לא נעשה בו זריקה, ורק דנעשה דחוי ממילא משום דאין בהקרבן עוד עבודת זריקה.

אשר ע"כ אם מצינו גוונא שתהא זריקה בהדם עצמו, ולא נתקיימה זריקה בהקרבן, ובגוף הקרבן תוכל לחול עוד זריקה, הדר דינא דלענין שירים דעצם הזריקה עושה אותן שירים, די במה דאיכא זריקה בהדם, דהדם הנשאר הוי שירי זריקה וחייל עלי' שם שירים, וממילא דאינו ראוי לזריקה מפני חלות שם שירים שעליו, משא"כ בדם שבצואר דאין בו זריקה העושה אותו שירים, ורק דהוי דחוי ממילא משום דנתקיימה הזריקה בהקרבן, ואין צורך בהם, וא"כ היכא דלא נתקיימה זריקה בגוף הקרבן, ויוכל לחול בו עוד זריקה, ע"כ לא איכפת לן מה דנעשה זריקה בהדם, דמ"מ כל שהקרבן יש בו עוד דין זריקה, הרי הדם הנשאר ראוי הוא לזריקה ואין בו דין דיחוי. ועל כן סובר הרמב"ם דכן הוא הדין בכל הפסולין שזרקו ובטמא שזרק שלא במקומו או במחשבת פסול, דאע"ג דלא הויא זריקה בעצם הקרבן ואינה עושה דיחוי, אבל מ"מ בהדם עצמו יש בו דין זריקה, וממילא דהדם הנשאר בכוס זה יש בו דין שירים, ולא חזי עוד לזריקה, ועל כן שפיר מחלק הרמב"ם, דדם הנשאר בכוס זה ישפך לאמה, ושבצואר בהמה יחזור הכשר ויקבלנו, וכש"נ.

ונראה דהכי הוא גם דוקיא דמתניתין דל"ב שם דתנן נתן את הניתנין למטה למעלן וכו' אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, ש"מ דדם שבכוס זה מיהא לא חזי לזריקה, והרי שם איירי בזרקוהו פסולים, הרי להדיא כדעת הרמב"ם דלגבי הדם שבכוס זה מהניא זריקת הפסולין לאשוויי' שירים, וישפך לאמה, הואיל שנעשה ע"י פסולין לעבודה, והנה בר"פ המזבח מקדש תנן ר"י אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד וכו' ר"ג אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד וכו' אין בין דברי ר"ג לדברי ר"י אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ור"י אומר ירדו, ועיין ברמב"ם פ"ג מה' פסוהמ"ק הי"ט שפסק דכ"ש מקדשין דם הפסול ליקרב לכתחלה, והיינו כר"ג דגם בדם אם עלה לא ירד, ולפי"ז נראה דגם בזריקת פסולים אם עלתה לא תרד, וכמבואר בזבחים דף ס"ט דבמליקת זר אם עלתה לא תרד, ופסק הכי הרמב"ם בפ"ג מה' פסוהמ"ק שם, וה"נ בזריקה דכוותה. וצ"ע מהא דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' פסוהמ"ק ה"ז ז"ל או שקבלו הטמאים וזרקו את דמו הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה וכו' אעפ"י שכל אלו פסולים אם עלו לראש המזבח לא ירדו עכ"ל, הרי מבואר בלשון הרמב"ם דבכל הפסולים חוץ מטמא אם עלו ירדו.

אכן נראה פשוט דעל הדם בעצמו באמת חל דין אם עלה לא ירד גם בכל הפסולים, וכדהבאנו מהא דבמליקת זר אם עלתה לא תרד, ודברי הרמב"ם שבה"ז שם קאי לענין האימורין, דהרי קי"ל דבנשפך דמה אם עלתה תרד, וא"כ היכא דזרקו פסול, אף דעל הדם בעצמו חל דין לחמו של מזבח להחשב זריקה ולא ירד, מ"מ כ"ז הוא לענין הדם עצמו, משא"כ לענין הקרבן חשוב דלא נתקיימה בו זריקה כלל, וע"כ לענין האימורין הוי דינם כמו נשפך הדם דירדו, דדין נשפך תלוי אם הוי נשפך לענין הקרבן, ואם בהקרבן לא הי' זריקה לא אכפת לן מה דחל על הדם בעצמו דין לחמו של מזבח וקידוש מזבח, דמ"מ לגבי הקרבן הוי נשפך, וע"כ אם עלו האימורין ירדו, ורק בטמא דמקרי דנתקיימה זריקה בהקרבן, וכמו דחזינן דהדם הנשאר הוי דחוי, וע"כ הוי דינא דאם עלו האימורין לא ירדו, אבל הא מיהא דהדם בעצמו שנזרק לא ירד בכל הפסולין. ובהכי מתישבא קושית התוס' בזבחים דף ק"ח ז"ל וצריך לדקדק לר"י דאמר ביצא דמה אם עלה ירד הרי זורק מקצת דמים בחוץ דחייב אע"ג דאין קדש מקבלו, ולפי דברינו הרי ניחא, דהדם עצמו גם לר"י אם עלה לא ירד, ומשום דהוי פסול בקדש, ורק לענין האימורין הוא דסובר דכיון דיצא הדם ע"כ לא מועיל זריקתו להתירן והוי כנשפך דמו דירדו, ומשום דאע"ג דהדם לא ירד, מ"מ אין זה זריקה רק בהדם בעצמו ולא בעיקר הקרבן, וע"כ לא מהני הך דלא ירדו להיתר האימורין וכש"נ, ולפי"ז שפיר חייב על הזריקה בחוץ, כיון דהדם עצמו לא ירד בפנים והוי ראוי לפתח אה"מ. ולפי המבואר נראה, דהיינו טעמא דכל הפסולין שזרקו דחשיבא זריקה על הדם בעצמו, משום דאית בהו דינא דאם עלה לא ירד, וע"כ חשוב זה הדם מיהא נזרק, וממילא דיתר הדם חייל בי' דין שירים, ועל הקרבן הא נתבאר דלא מועיל הך דלא ירדו, וע"כ אינן עושין דחויין וכש"נ.

ועיין בזבחים דף ל"ד דאיבעיא כוס פסול מהו שיעשה שירים, ופירש"י דהיינו יצא דמה, ופשיט דכוס פסול דומה לזרקו פסול, הרי דכולהו פסולי שוין בזה, והיינו כמש"כ דיסוד הך דינא הוא משום עעמא דלא ירדו, וע"כ כולהו שוין בזה, וכש"נ. פי"ח הי"ב אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה עכ"ל. והנה דין זה שעל לבונה לוקה באכלה בטומאה וגם זה שהלבונה מקבלת טומאה, ילפינן לה מקרא בפסחים דף כ"ד והבשר לרבות עצים ולבונה דאע"ג דלאו אוכלין נינהו מ"מ חייבין עליהן משום טומאת עצמן. אלא דקשה למה השמיט הרמב"ם להך דעצים ולא נקט רק לבונה. ולכאורה י"ל, דהרי בחולין דל"ו יליף מינה הגמ' דה"ה לכל אוכלין דחבת הקדש מכשרתן לקבל טומאה אף בלא הכשר מים, וילפינן מינה דחבת הקדש דאורייתא, והרמב"ם הרי פסק בפ"י מה' טו"א הי"ז דמד"ת בעינן הכשר, וחבת הקדש אינה מכשרת אלא מדבריהם, וכסוגיית הגמ' בפסחים דל"ה דחבת הקדש אינה אלא מעלה, וכהנך אמוראי דפליגי בחולין שם אר"ל, ולפ"ז הא נמצא לדעת הרמב"ם דהקרא דוהבשר לא בא רק לרבויי בעיקר החיוב דחייבין גם בדברים שאינן נאכלים, אבל לענין קבלת טומאה חבת הקדש לאו דאורייתא, וע"כ זהו שהשמיט להך דעצים כיון דלאו בני קבולי טומאה נינהו, ולא משכחינן בהו כלל טומאת עצמן שילקה עליהן.

אלא דא"א לומר כן, דהרי גם לבונה אינה בת קבולי טומאה, וכדאיתא בפסחים דף ל"ה דעצים ולבונה לאו בני אטמויי נינהו, וכ"ה להדיא ברמב"ם פ"ו מהל' איסורי מזבח הל"ח ז"ל וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן עכ"ל, הרי להדיא דגם לבונה אינה בת קבולי טומאה, וחבת הקדש הויא דאורייתא גם לענין קבלת טומאה, ובע"כ דדוקא בבשר ומנחות, ורק לענין הכשר הוא דסובר הרמב"ם דלא מהניא חבת הקדש מד"ת, משא"כ בעצים ולבונה לענין לעשותן אוכלין בזה ודאי דמהניא חבת הקדש מד"ת גם לענין קבלת טומאה, ומשום דעיקר ריבויא דוהבשר עליהו קאי, וא"כ שוב קשה למה השמיט הרמב"ם להך דעצים. ועיין בזבחים דף מ"ו דגם בזה איכא פלוגתא אם והבשר קאי לענין מלקות או לפוסלו לבד, אכן הפלוגתא הא הויא שם בתרווייהו בין בעצים ובין בלבונה, ומאחר דפסק הרמב"ם דבלבונה לוקה גם בעצים ילקה, וקשה למה השמיט להך דעצים, וצ"ע. ונראה לומר, עפי"מ דאיתא בזבחים דל"ד אמר אביי מחלוקת בטומאה הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה דאמר קרא והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפ"ה רבינהו קרא, ורבא אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה מ"ט כיון דלא קרינא בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ופריך הגמ' והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה, ומשני הב"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו.

והנה קשה בביאור הסוגיא, דהרי הא דאיפלגו הכא היינו משום דקי"ל במנחות דף כ"ה דאין חייבין כרת בטומאת הגוף כי אם בניתר לטהורין, וילפינן לה התם מקרא דכל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל וגו' וטומאתו עליו וגו', ודרשינן מזה הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, משא"כ לפני זריקה דאסור גם לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה, ופליגי אביי ורבא אם ילפינן בזה טומאת בשר מטומאת הגוף אם לא, וא"כ מאי מייתי מהך דעצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ומאי אכפת לן בזה הרי אכתי אינן מחוסרין היתר, וא"כ הא שוין לבשר שלאחר זריקה. וכפי הנראה מפירש"י דהגמ' מדמה הא דאין ראוי לאכילה ללא ניתר לאכילה, ותרווייהו שוין בזה. ואכתי צ"ע דמאי משני הגמ' הב"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו מתיריו, והא אכתי סוף סוף אין ראויין לאכילה, וצ"ע. והנראה מבואר בזה, דבאמת אי משום הך דינא דוהבשר כל טהור יאכל בשר, דבעינן דוקא הניתר לטהורים, באמת כל דלאו בר אכילה הוא אין חייבין עליו משום טומאה, ורק בנקרבין הוא דהוי דינא הכי דחייבין גם על דברים שאינן נאכלים, משום דינא דאשר יקרב בראוי ליקרב, וע"כ מעיקרא דהוי ס"ד דאיירי בלא קדשו בכלי שרת, דליכא לחייבינהו מקרא דאשר יקרב, א"כ שפיר פריך הגמ' דעצים ולבונה לאו בני אכילה נינהו, ובע"כ דבטומאת עצמן חייבין עליהן אף בלא חזו לטהורין, וע"ז משני הגמ' דהב"ע כגון שקדשו בכלי, ר"ל וא"כ חייבין עליהן משום דינא דאשר יקרב, וע"כ שוב ליכא למילף לבשר לפני זריקה מינייהו.

אלא דהא קשה, דאיך הוה ס"ד דמיירי קודם שנתקדשו בכלי שרת, והרי להדיא תנן במעילה דף י' דהקומץ והלבונה והקטרת מועלין בהן משהוקדשו, קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא, והוא משום דקודם שקדשו בכלי אין בהן רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף, ואינם בכלל והבשר דקרא, ולא חייל בהו דינא דפסול טומאה דקדשים, וגם אין בהם חיוב טומאה, ולפ"ז הרי גם בלאו הך טעמא דניתר לטהורים ג"כ בע"כ דקרא דוהבשר הוא רק בעצים ולבונה שנתקדשו בכ"ש, ואיך הוה ס"ד לאוקמינהו קודם שנתקדשו בכ"ש. ונראה לומר, עפי"מ דאיתא בסוטה דף י"ד סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחה וכו' ונותנה לתוך כ"ש ומקדשה בכ"ש וכו' וכהן מוליכה וכו' וקומץ וכו' ונותנו לתוך כ"ש ומקדשו בכ"ש ומלקט את לבונתה ונותנה ע"ג, ובגמ' שם ונותנו לתוך כ"ש ומקדשו בכ"ש ל"ל הא קדשה חדא זימנא, מידי דהוה אדם דם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדיש לי' בכ"ש ה"נ ל"ש, הרי דקומץ ולבונה גם לאחר שנתקדשו בכ"ש עם יתר המנחה צריכין כ"ש שני לקדושי, ועיין בזבחים דפ"ג ראוי לו אין שאין ראוי לו לא למעוטי מאי, אר"פ למעוטי קמצין שלא קדשו בכלי, והתם בכ"ש שני איירי כמבואר בתוס' שם, הרי דקודם שנתקדשו בכ"ש השני לא חזו להקרבה, ואף אם עלו ירדו, ועיין ברמב"ם פט"ז מפסוהמ"ק הל"ז שכתב ז"ל ואינה פיגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה וכו' או בשעת נתינת שניהם בכלי, הרי דלבונה וקומץ שוין, ובשניהן קודם קידוש כ"ש השני עוד לא חזו להקרבה וגם אם עלו ירדו.

ולפ"ז הרי מתבארת היטב הסוגיא, דבאמת גם לפי הס"ד מיירי בלבונה לאחר שנתקדשה בכ"ש עם המנחה ביחד, דשפיר הויא קדושת הגוף ע"י כ"ש הראשון, ורק דכיון דכל זמן שלא נתקדשה בכ"ש השני עם הקומץ, הרי עדיין אינה ראויה ליקרב, וע"כ אינה בכלל אשר יקרב, כיון דאכתי לא חזיא להקרבה, ולהכי הוא דמוכיח הגמ' דמדחייבין עלה משום טומאת עצמן אע"ג דלאו בת אכילה היא, ש"מ דבטומאת עצמן לא בעינן ניתר לטהורים, וחייבין עליה גם בלא חזי לאכילה, וכדמשני הגמ' הב"ע כגון שקדשו בכלי, ר"ל בכ"ש השני. וא"כ שוב מתקדשא להקרבה, וחייבין עלי' משום דינא דאשר יקרב, ככל הנקרבין דבאין לו מתירין חייבין עליו משקדש בכלי, וממילא דאין זה שייך כלל לדין ניתר לטהורין, וכש"נ. והנה אכתי יש לדקדק על דברינו, מהא דאיתא במנחות דט"ז בפלוגתא דר"מ ורבנן אם מפגלין בחצי מתיר או לא, ותניא שם בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך אבל בא לו להקטרה נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ר"מ אומר פיגול וחייבין עליו כרת וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ופירש"י שם משום דקמיצה ומתן כלי ליתנהו רק בקומץ ולא בלבונה, ולפ"ז הלבונה א"צ כלל כ"ש שני, וא"כ הרי לפירש"י לא יתכן מש"כ לפרש הסוגיא דזבחים דקאי על כ"ש השני, כיון דלבונה א"צ כלל כ"ש שני.

אכן נראה, דכל זה הוא לענין דינא דאין מפגלין בחצי מתיר, ובזה אמרינן דנתינת הקומץ לכ"ש השני חשיבא מתיר שלם, ומשום דעבודת קבלה שבקומץ בכ"ש השני מתקיימא רק בהקומץ לבד, ונתינת הלבונה בכ"ש השני אין בה דין קבלה, וע"כ שפיר חשיבא קבלת הקומץ למתיר שלם, אבל מ"מ גם לדעת רש"י צריך מיהא שתתקדש הלבונה גם בכ"ש השני, וכדהבאנו מהסוגיא דסוטה דילפינן לה שם מקרא דואת כל הלבונה אשר על המנחה, דהוי גזה"כ דגם הלבונה צריכה להתקדש בכ"ש השני יחד עם הקומץ, (דאין לומר דהוי דין בהקטרה דצריך שיעלה הקומץ עם הלבונה ביחד, דהרי להדיא מבואר במנחות די"ג בקומץ ולבונה דאי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא, אלא ודאי דהוי גזה"כ בפ"ע דצריך שתתקדש הלבונה בכ"ש השני יחד עם הקומץ], ולענין הך דינא דאשר יקרב דבעינן חזי להקרבה לא איכפת לן אם הוא משום עבודת קבלה או גזה"כ בפ"ע, דמ"מ כל שחסר בגופה קדושת הכ"ש השני, עדיין אינה בכלל אשר יקרב, ומתפרשא היטב הסוגיא כמש"כ, גם לפי פירש"י, וכש"נ. אלא דקשה ע"ז, דהתינח בלבונה שפיר נוכל לומר כמש"כ, אבל הגמ' הא פריך שם מעצים ג"כ, וכמבואר בסוגיא שם דקאמר עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו, ובעצים הרי ליכא לא קמיצה ולא כ"ש שני, ומאי פריך הגמ' שם מעצים. והנה במביא קרבן עצים איפלגי רבי ורבנן אם הוא קרבן וטעון קמיצה וכלי שרת כשאר קרבן מנחה, או דדינם כשאר עצים שהולכין על המזבח, ולפ"ז בקרבן עצים אליבא דרבי שפיר היתה מתישבת הסוגיא בעצים כמו בלבונה וכמש"כ, אלא דקשה דמאן לימא לן דרבי היא ודבקרבן עצים איירי דנפריך מיני'. ונראה דמזה מוכרח, דבעצים ההולכים לאש המזבח ליכא כלל להך דוהבשר, דהך דינא לא נאמר אלא בקרבנות ולא בשאר קדשי הגוף.