חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 50

אכן הרמב"ם הרי חולק בזה, וכמש"כ בהל' ב' שם ז"ל וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום אע"פ שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים עכ"ל, הרי להדיא דאע"ג דההקדמה היא למתן דמו של פר לפני ולפנים מ"מ חשיב לה הרמב"ם לדברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, אי לאו משום טעמא דצורך פנים כפנים דמי, והיינו משום דכיון דדיינינן לפסול את השעיר מחמת הקדם שחיטתו על כן אזלינן בתר שחיטת השעיר שהיא בעזרה דהוא זה מדברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, וא"כ ה"נ הכא דאתינן למיפסל הזאת הפר בהיכל ג"כ דינו דהוא מדברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, וא"כ קשה הסוגיא דפריך חוקה כתיב בהו, והא כיון דמוקמינן לה כר"י א"כ הא אין כאן חוקה כלל, (ועיין בתוס' ישנים יומא דף מ' שם. אכן לפי המבואר בדעת הרמב"ם דהיכל גופי' דינו חלוק, ומתנות שבפרוכת מתחשבים מדברים הנעשין בבגדי לבן בפנים, ומתנות שבמזבח הם בכלל דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, א"כ מתישבת הסוגיא כפשטה, דמעיקרא דאוקמה דאקדים פר לשעיר במתנות שבהיכל, ר"ל על הפרוכת, שפיר פריך הגמ' חוקה כתיב בהו, כיון דהן בכלל פנים דכתיב בהו חוקה אף לר' יהודה, וע"ז הוא דמשני לא דאקדים מתנות דפר דמזבח, ובזה שפיר ליתא עיכובא לר"י, כיון דהם בכלל דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, וביאור דברי הרמב"ם שכתב בפנים בהיכל, ר"ל בהיכל במקום שהוא פנים, דהיינו על הפרוכת, וכמש"כ בהל' ד' שם הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרוכת יחזור ויזה וכו', והיינו משום דרק מתנות שעל הפרוכת הם בכלל דברים הנעשין בפנים, אבל מתנות שעל המזבח הם בכלל דברים הנעשין בחוץ, ולית בהו עכובא.

ולפ"ז הרי ניחא היטב קושית הלח"מ על הרמב"ם מהסוגיא דזבחים דסדר הזאות דהיכל לא מעכב לר"י, הרי דהיכל חשוב בכלל חוץ, ולפי המבואר נוקמה במתנות דמזבח, דזה הוי בכלל חוץ גם לדעת הרמב"ם, וכש"נ. הלכות מעילה פ"ב הל"ה וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא עכ"ל, עיין בכ"מ שהקשה ע"ז דהרי קדשי בדק הבית ג"כ מועלין בהן וא"כ מאי איכפת לן במאי דהויא קדשי בדה"ב עיי"ש. ונראה לומר, דהנה במנחות דף נ"א דרשינן מחטאת היא דדוקא קודם שריפה מועלין בה ולא לאחר שריפה, והנה התוס' שם הקשו דלמה לן הך מיעוטא דהיא תיפוק לן דקי"ל בכל הקדשים דלאחר שנעשו אפר אין מועלין בהן, ותירצו דטעם דהתם משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל הכא אכתי לא איתעביד, ר"ל משום דעיקרה להזאה קיימא. והנה בפרה אדומה הרי קי"ל דחטאת קריי' רחמנא, ולכאורה נראה דנהי דעדיין עומדת לאחר שריפה להזאה, דזהו עיקר הדין של פרה אדומה שיהא האפר שלה מטהר, אבל מ"מ הך דינא דחטאת קריי' רחמנא הרי לא שייך אלא במעשה ההקרבה, אבל לאחר שנעשית בכל מצותי' תו ליכא בה דינא דחטאת, אלא דאפר שלה יש לו דין טהרה דהוא מילתא באנפי נפשי' ואין זה נוגע כלל לדין חטאת שלה, ולפ"ז צ"ע במה שכתבו התוס' דהכא לא חשיבא נעשית מצותה כיון דעומדת עוד להזאה, והרי מ"מ הך דינא דחטאת כבר פקע מינה, וא"כ הרי שוב לאו בת מעילה היא.

אכן נראה דכ"ז הוא אם באנו לדון בה דין קדושת הגוף, אז בודאי הוי דינא דכיון דכלו מעשיה ודין מעשה חטאת שבה שוב לית בה דין קדושה כלל, אע"ג מאחר דעיקר קדושת פרה הויא קדושת דמים, א"כ אע"ג דבטל דין חטאת מינה, מ"מ קדושת דמים שבה לא פקעה, וזהו שכתבו התוס' דכיון דקיימא להזאה לא מיחשב עדיין נעשית מצותה, ר"ל וצריכה להיות בקדושת דמים שלה, ושפיר הויא בת מעילה, אי לאו משום הקרא דחטאת היא, דילפינן מיני' דכשנעשית אפר פקע גם דין קדושת דמים שלה. ולפ"ד זהו ביאור דברי הרמב"ם שכתב אע"פ שהיא כקדשי בדה"ב, ר"ל וא"כ הרי הי' צריך להיות בה מעילה גם לאחר שנעשית אפר, וע"ז מסיק שהרי נאמר בה חטאת היא, ר"ל דרק בזמן שחטאת היא היא דקדושה בקדושת דמים, אבל לאחר שריפה דפקע מינה הדין דחטאת היא, אז ממילא פקע מינה גם קדושת דמים שבה, ואין מועלין בה עוד, וכסוגית הגמ' דמנחות, וכמש"נ. והנה באמת נראה, דלא שייך דין נעשית מצותו רק בקדשי מזבח, או גם בקדושת דמים של מזבח, דעיקר קדושתן למצותן, משא"כ בקדשי בדק הבית, דנעשה ע"י ההקדש קנין גבוה בעצם הדבר המוקדש, ולא איכפת לן כלל אם חזי למצותו אם לא, וא"כ הרי לא שייך בו לומר שוב נעשית מצותו, כיון דאין קדושתו תלוי' במצותו.

וקדשים שמתו יוכיחו, דמבואר במעילה דף ט"ו דרק קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה אבל קדשי בדה"ב אף לאחר שמתו אית בהו מעילה, משום דלא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב דמועלין בה, ועיין בתוס' שם שהקשו דמאי דמיון הוא קדשים שמתו לאשפה הא אשפה ראוי' לפדות אבל קדשים שמתו לא חזיין לפדי' כיון דאינם בני העמדה והערכה, ותירצו דאתיא כמ"ד קדשי בדה"ב א"צ העמדה והערכה, אכן צ"ע על הרמב"ם שפסק בפ"ה מהל' ערכין דגם קדשי בדה"ב צריכין העמדה והערכה, ומ"מ פסק בפ"ג מהל' מעילה דקדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, ומשמע דקדשי בדה"ב אית בהו מעילה אף לאחר שמתו, וצריך טעם למה, אלא ודאי משום דרק קדשי מזבח שקדושתן למצותן להכי כשמתו ולא חזיין תו למצותן פקע מינייהו דין קדשי ד' ולית בהו מעילה, משא"כ קדשי בדה"ב, דהן של הקדש בקנינם, א"כ לא שייך בהו כלל דין מתו, ולא איכפת לן כלל מה דלא חזיין תו למצותן, כיון דעכ"פ הרי הן קנין גבוה, שפיר מועלין בהן. אשר לפ"ז, גם לענין הך דינא דנעשית מצותן, נראה דהיינו רק בקדשי מזבח, דקדושתן היא למצותן, וע"כ כשנעשית מצותן פקעה קדושתן, משא"כ בקדשי בדה"ב, דאין הקדשן תלוי במצותן, לא שייך בהו כלל דין נעשית מצותן, כמו דלא שייך בהו דין מתו. האומנם דהך דינא דנעשה מצותו והך דינא דקדשים שמתו שני דינים נפרדים הם, דבקדשים שמתו הלא רק מעילה הוא דלית בהו, הא מיקדש קדשי, משא"כ בנעשה מצותן, דעיקר קדושתן פקעה מינייהו עי"ז. אכן נראה, דמ"מ חד טעמא להו, דמדחזינן דלא חייל בקדשי בדה"ב דין מתו, מטעמא שכתבנו שקדושתן אינה למצותן, א"כ ממילא דהוא הדין דלא שייך בהו דין נעשית מצותן ג"כ, כיון דקדושתן אינה שייכה כלל למצותן, וכש"נ.

אשר לפ"ז הרי מתישבא קושית התוס' שהקשו דלמה לן מיעוטא דחטאת היא, ותיפוק לן דבלא"ה אין מעילה באפרה, דהרי כבר נעשית מצותה, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דכיון דפרה קדשי בדק הבית היא, א"כ הרי לא שייך בה כלל הך דינא דנעשית מצותו, וגם בלאו הך טעמא דקיימא להזאה, ג"כ צריכינן למיעוטא דחטאת היא להוציאה מידי מעילה, דכל קדשי בדה"ב מועלין בה לעולם אף שאינה ראוי' לכלום. ומובן היטב גם דברי הרמב"ם, כיון דתרי דיני בקדושתה, שם חטאת שהוא עיקר דינא דפרה אדומה, ושם קדושת בדה"ב, ומשום דין בדה"ב הלא הי' צריך להיות בה מעילה לעולם, ואך דהגזה"כ דחטאת היא הוא דבא לאורויי דגם קדושת בה"ב שבה תלוי' בדין חטאת, ולהכי הוא דפקע מינה דין מעילה כשנעשית אפר, וזהו שהוסיף הרמב"ם טעמא שהרי נאמר בה חטאת היא, ודברי הרמב"ם הן עצמן הסוגיא דמנחות, וכש"נ. פ"ח הל"א הפועלים שהם עושין בהקדש אע"פ שפסקו עמהן מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואם אכלו מעלו אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות, הדש כרשיני הקדש ה"ז חוסם את הפרה שנאמר לא תחסום שור בדישו דיש הראוי לו עכ"ל, והוא במעילה דף י"ג עיי"ש, ובפי"ב מהל' שכירות הל"ה ז"ל אין הפועלים אוכלין בשל הקדש שנאמר בכרם רעך עכ"ל, והדרשה הזו מפורשת בב"מ דף פ"ז עיי"ש, אכן עיי"ש בתוס' שהקשו דלמה לנו לקרא דרעך למעוטי הקדש ותיפוק לן מקרא דדישו, דהא מקשינן חוסם לנחסם בדף פ"ט שם לענין גמר מלאכה, וא"כ ה"נ נילף פועל משור לענין הקדש, ולמה לן קרא דרעך למעוטי הקדש, עיי"ש בדבריהם.

ונראה לומר, דהנה אע"ג דחוסם ונחסם שוין בדינייהו, מ"מ הרי חלוקין בעיקר חיובם, דפועל עיקר חיובו מקרי דבר שבממון וזכות, ואע"ג דמשל שמים הוא אוכל, היינו דאין לו התחייבות על הבעה"ב, וכדקאמר הגמ' הנ"מ לענין ליתן לאשתו ובניו, אבל הא מיהא דיש לו רשות לאכול, וזה הוי דין זכות ממון, וראי' לזה מהא דמבואר בסנהדרין דף נ"ז יעו"ש בפירש"י וברמב"ם פ"ט מהל' מלכים דבן נח אצל ב"נ אוכל, ואם נימא דלא הוי רק מצוה על הבעה"ב, א"כ מהיכי תיתי ינהוג זאת בב"נ, אלא ודאי דהוי דין ממון, ולהכי הוא שנוהג בב"נ דהרי הוא בכלל דינים וגזל, אכן בשור הרי לא הוי הך לא תחסום רק איסור לאו ולא דין ממון וכדחזינן דנוהג גם בבהמתו, ובבהמת עצמו לא שייך דין ממון להבהמה על הבעלים, וכן חזינן דב"נ אינו מוזהר על חסימת בהמה, וכמבואר בב"מ דף צ' נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום, והיינו משום דלא הוי רק איסורא על הבעלים, וע"כ לא שייך זאת גבי ב"נ. והנה יעו"ש בתוס' שהקשו דלמה לנו קרא דרעך למעוטי הקדש ותיפוק לן דאסור משום איסור מעילה, ותירצו דס"ד דשרי כמו איסור גזל, וקשה לפ"ז מהא דאיתא לקמן בדף צ"ב דפועל נזיר אינו אוכל בגפן, הרי דלא ילפינן למשרי איסורא מהא דאוכל משל בעלים, ומ"ש הקדש דצריך מיעוטא, וכן עיין לקמן דף צ' דמבואר שם בסוגיא דפועל אינו אוכל במעשר שני חוץ לחומה, וכבר הקשו בתוס' שם דאמאי לא יהא ניתר כמו הקדש אי לאו קרא דרעך.

וע"כ נראה לומר, דבאמת לא שייך למילף כלל שאר איסורין מגזל, מלבד דאיסורא מממונא לא ילפינן, אלא דבפועל לא דהותר איסור גזל, כי אם דעי"ז דהתירה התורה לפועל לאכול בקמת חבירו ממילא אין זה גזל כלל, משא"כ בנזיר ומעשר שני חוץ לחומה ושאר איסורין דהרי הן באיסורן א"כ מהיכי תיתי יהא מותר הפועל באסור לו, ולא צריך קרא למעוטי כלל. והא דאצטריך קרא דרעך למעוטי הקדש, נראה דהוא משום דהך איסורא דמעילה דרשינן במעילה דף י"ח כי תמעל מעל אין מעל אלא שינוי, דמבואר בזה דכל יסוד איסור מעילה הוא משום דין גזל הקדש, וכן מוכח מהא דמעילה שיעורו בפרוטה וצירף את המעילה לזמן מרובה ואכילתו ואכילת חבירו מצטרפין, אשר כ"ז הוא משום דדין גזלה בי', ולהכי הוא דמצטרף בכל גווני, ושיעורו בפרוטה כדין גזל. אשר לפ"ז יש לומר, דבפועל דנתנה לו התורה רשות לאכול, ויש לו זכות אכילה, א"כ ממילא דאין כאן מעילה כלל, כיון דבזכייתו קאכיל, ומופקע גם מגזל הקדש כמו מגזל הדיוט, והיה צריך להיות דגם בהקדש נוהג דין היתר פועל כמו בהדיוט, וע"ז הוא דבא הקרא דרעך למעוטי הקדש. אשר כ"ז לא שייך רק בהקדש, דאיסורי' דומה לדין ממון בזה דיש לומר גבי' דע"י זכות פועל יהא מיפקע איסורא דבי', משא"כ בנזיר ומע"ש חוץ לחומה ושאר איסורין דאין איסורן תלוי בדין זכייתו באכילתו, א"כ ודאי דפועל ושאר אנשים שוין, והרי הוא באיסורי' ולא צריך קרא למעוטי. והנה כ"ז לא שייך אלא בפועל, דהוי דין ממון, שיש לו רשות לאכול, וע"כ לא הוי גזל, משא"כ בשור דלא הוי דין ממון, ורק איסורא איכא על בעה"ב מלאו דלא תחסום, וא"כ הא ליכא מידי דלישרי לאיסורא דהקדש.

ולפ"ז הא ניחא הא דצריכינן לקרא דרעך למעוטי הקדש, ולא ילפינן זאת מקרא דדישו, דהנה בדברי הרמב"ם הרי מבואר דהא דממעטינן הקדש מקרא דדישו היינו משום דבעינן דיש הראוי לו, והקדש לא הוי ראוי לו. דאסור להאכילו דבר הקדש, וא"כ הא לא שייך זאת אלא גבי שור, דליכא מידי למשרי איסורי', משא"כ בפועל דהוי דין ממון, וא"כ הא נפקע איסורא דהקדש, וא"כ שפיר מקרי ראוי לו, ולא נוכל למילף כלל פועל משור, ושפיר אצטריך למיעוטא דרעך. ולהיפוך ג"כ לא קשה, דליכתוב רעך ולא ליבעי דישו, דנילף שור מפועל, דלפמש"נ נראה דכל הך מיעוטא דרעך דממעטינן הקדש לא בא למעוטי הקדש מעצם דין אכילת פועל, כי אם דהמיעוט הוא להפקעת זכותא, דבהקדש אין לו להפועל זכות אכילה, והכי נראה מהא דנוהג דין אכילת פועל גם בשל נכרי, ואם נימא דהמיעוט דרעך הוא בעיקר הדין אכילה שאין דין זה נוהג אלא ברעך, א"כ מ"ש נכרי מהקדש, והרי בכ"מ נכרי לאו רעך הוא, אלא ודאי דכל המיעוט דרעך הוא רק על הפקעת הזכות, דבהקדש פקע זכותו, ובזה שפיר חלוק הקדש מנכרי, ועוד דבנכרי איכא ק"ו אם הותר לפועל לאכול בישראל בנכרי לא כש"כ, ולהכי הוא דממעטינן רק הקדש ולא נכרי, וא"כ ממילא לא שייך לומר שיהא הך דינא נוהג גם בשור, כיון דבשור אין זה כלל מדין זכות שיש לו על הבעלים והתבואה, וכל דינו הוא רק שלא יחוסם בשעת מלאכה, אשר זה לא שייך כלל למילפי' מהפקעת זכות פועל, ולהכי הוא דצריכינן למיעוטא דדישו, דכל דיש שאינו ראוי לו לית בי' דין חסימה כלל. ולפ"ז שפיר צריכינן להתרי קראי דרעך ודישו כיון דלא ילפי מהדדי, וכש"נ.

ובאמת נראה, דאפילו אם נימא דמעילת הנאה אינה מדין גזל הקדש, ג"כ ניחא כמש"כ, דמ"מ הא ודאי דהפקעת דין מעילה שייכא לדין ממון, ושעי"ז שיש להפועל זכות אכילה שפיר נוכל לומר דעי"ז יופקע איסור הקדש מיני', כיון דברשות קאכיל, ויש לו זכות על אכילתו. אלא דגם זה ודאי דאיסורו הוא משום גזלה, ומחוור היטב כמש"כ. ועיין בקידושין דף מ"ג דאמרינן שם דמודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכה"ת כולה זה נהנה וזה מתחייב, ובתוס' שם ז"ל וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא, וי"ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח וכו' דמיד דאגבהי' שליח קניי' וההיא שעתא חייב משלח עכ"ל, אכן עיין ברמב"ם בפ"ז מהל' מעילה הל"א שכתב ז"ל אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה חתיכה של בשר וכו' אמר להם השליח טולו שתים שתים מדעתי שניהם מעלו וכו' במה דברים אמורים כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל, והכא הרי בע"כ קאי כשהמעילה היא על האכילה ולא על ההגבהה, דאי על ההגבהה הא ליכא איסורא דבשר עולה, ובע"כ דקאי כשהמעילה היא על האכילה, וא"כ הא קשה למה הוצרך הרמב"ם לטעמא דאין שליח לדבר עבירה ותיפוק לי' דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וכקושית התוס'.

אכן לפמש"כ הרי ניחא, דכיון דכל עיקר איסורא דנהנה דמעילה הוא רק מדין גזלת הקדש, א"כ ממילא שוב לא שייך ע"ז הדין דל"מ זה נהנה וזה מתחייב, כיון דאין עיקר חיובו מדין הנאה ורק מדין גזלה, א"כ הרי היא ככל גזילות דעלמא שלא ע"י הנאה, ואף דהך איסורא דבשר עולה הוא איסור אכילה, ושייך בי' הדין דזה נהנה וזה מתחייב, אבל הרי זה אכתי לא מהניא לבטל השליחות לענין איסורא דמעילה, דרק בדבר עבירה הוא דהוי דינא דכל שיש בהשליחות דבר עבירה ממילא בטלה השליחות לגמרי, משא"כ בזה נהנה וזה מתחייב, נהי דעל חיובא דבשר עולה שהוא משום הנאה לא חיילא דין שליחות, אבל על חיובא דמעילה שהוא מדין גזלה שפיר חיילא דין שליחות, וע"כ זהו שהוצרך הרמב"ם לטעמא דאין שליח לדבר עבירה, ומיושבת היטב קושית התוס', וכש"נ. אלא דצ"ע על דברינו, דלפי"ז הא נמצא דכל הקרא דדישו צריכינן רק למעט הקדש שלא יהא בכלל הלאו דלא תחסום, אבל איסורא דהקדש פשיטא דאיכא ולא צריכינן כלל קרא לזה, כיון דליכא מידי למשרי לאיסורי', וא"כ למה כתב הרמב"ם הך דינא דילפינן מקרא דדישו בהל' מעילה, והא מאחר דהילפותא מקרא דדישו אינה שייכה כלל לדין איסורא דהקדש, ורק לדין הלאו דלא תחסום, א"כ הא הו"ל לכתוב זאת בהל' שכירות, דהתם הוא מקום הדין דחסימה, ומדכתב זאת בהל' מעילה ש"מ דבלאו הקרא דדישו הו"א דמותר גם בשל הקדש, ורק משום הקרא דדישו הוא דאיכא איסורא דמעילה, והדר קשה דלמה לנו לקרא דרעך, ותיפוק לן מקרא דדישו, כיון דפועל ושור תרווייהו שוין הן בדינן.

אכן נראה, דאפילו אם נימא כן, דגם בשור אי לאו הקרא דדישו דממעט הקדש מדין חסימה הי' הדין דמותר גם בשל הקדש, מ"מ הא ודאי דאין בהיתרו דין הפקעת הקדש, כיון דאין בו דין זכות אכילה, והא דהי' ניתר באכילת הקדש נראה דהוא משום דבאמת הרי השור לאו בר מעילה ואיסורא הוא כלל, ורק דעצם ההקדש אית בי' דין בהחפצא דאינו נאכל לבהמה, וע"כ ע"ז הוא דהוה מהני הלאו דלא תחסום, דכיון דברשות קאכיל ע"כ ממילא דההקדש נאכל לו אף כשהוא בהקדשו ואיסור הקדש שבו. ולפ"ז הרי ממילא דשור ופועל שני דינים הם, כמש"כ למעלה, דהא ודאי דבפועל דהוא בר מעילה א"כ בע"כ דלא משתרי בהקדש רק ע"י דין הפקעת האיסור, שזהו רק ע"י דין זכות אכילה שיש לו, משא"כ בשור, דהפקעת איסורא לית בי', והיתרו הוא כמו שהוא בהקדשו ואיסורי'. וממילא דצריכינן להתרי קראי דרעך ודישו, כיון דשני דינים הם, ואין למילפינהו זמ"ז, וכש"נ. והנה כ"ז לא שייך אלא לדעת הרמב"ם, דהמיעוט דדישו הוא דבעינן דיש הראוי לו, והיתר חסימתו הוא משום איסורא דהקדש, אשר ע"כ שפיר נוכל לחלק, דבפועל דדין זכות אכילתו מפקיע לאיסורא דהקדש, על כן לא נוכל למילפי' מהך דינא דדישו, משא"כ לפירש"י דהא דממעטינן הקדש מקרא דדישו הוא משום דדרשינן דישו שלך ולא של הקדש, וא"כ אין זה שייך כלל לאיסורא דהקדש, כי אם דכל המיעוט על הקדש נאמר, והוי הך מיעוטא כמו המיעוט דרעך האמור בפועל, וא"כ הלא קושית התוס' במקומה, דלמה לנו תרי קראי, כיון דאתקשו פועל ושור להדדי, ומה שכתבנו דפועל שאני משום דזכות אכילתו מפקיע איסור הקדש, ג"כ לא שייך כלל, דאדרבה הרי ילפינן מקרא דדישו דבהקדש ליכא זכות אכילה, וע"כ זהו שהקשו התוס' דלמה לנו תרי קראי, ואך דלדעת הרמב"ם שמפרש דישו הראוי לו שפיר ניחא כמש"כ.