חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 47

והנה במנחות דף כ"ה מתקיף לה רבי אילעא אימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ, ולפי מה שהבאנו מהמשנה דתמיד דבכל קטורת לא פסלה שמאל בהולכתה. א"כ לכאורה צ"ע הא דנקטה הגמ' דוקא ביוה"כ. ובע"כ נראה מוכרח מזה, דקטורת דהיכל לא הויא הולכתה עבודה כלל, ואין הכשר שמאל דידה בכלל הותרה מכללה, ורק בקטורת דלפני ולפנים, דנאמרה בה הבאה, בה הוא דהויא הבאתה עבודה, והכשר שמאל דידה הוי בכלל הותר מכללו ולפ"ז הרי ניחא בפשיטות קושית הרא"ש מהך דהניח מזרק בתוך מזרק, דשאני הכא דלא בעינן הולכה כלל, ובהובאה מאליה ג"כ כשרה, וכמש"כ כן בראשית דברינו. הלכות פסולי המוקדשין פ"ב הט"ז דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום אם הכניסו בשוגג ה"ז כשר ומזה ממנו בחוץ שהרי לא כיפר בקדש ואם הכניסו במזיד פסול עכ"ל, מבואר בדברי הרמב"ם דהא דמחלקינן בין שוגג למזיד הוא רק בנכנס לכפר אבל בכיפר בין בשוגג בין במזיד פסול, וצ"ע דהרי כל הך דינא דבשוגג כשר הוא דברי ר' יהודה, ור"י הא סובר דבהבאה לכפר אם לא כיפר אינו פסול כלל. כמבואר בזבחים דף פ"ג, וא"כ הרי מוכרח דבשוגג כשר אפילו בכיפר, וכן בזבחים דף ל"ו מבואר להדיא דדברי ר"י דבשוגג כשר במזיד פסול קאי בכיפר, וצ"ע דעת הרמב"ם שפסק דבכיפר אפילו בשוגג פסול, וצ"ע.

והיה נראה לומר, דבאמת גם הרמב"ם סובר דבשוגג כשר אפילו בכיפר, והא דכתב הרמב"ם שהרי לא כיפר וכו', לא דהוי טעמא על הא דכשר בשוגג, כי אם דקאי על מה דסמיך לי' דמזה ממנו בחוץ, ע"ז הוא דקאמר הרמב"ם דהיינו דוקא בלא כיפר, אבל בכיפר הרי קי"ל לעיל בדף כ"ו דאם נתן את הניתנין בחוץ בפנים נתכפרו בעלים, דשלא במקומו כמקומו דמי, וא"כ הא נמצא דבזריקתו בפנים כבר נתקיימה עבודת זריקה, ושוב אינו חוזר ומזה ממנו בחוץ, ונ"מ בזה, דאם חוזר ומזה ממנו בחוץ א"כ הרי גם הבשר כשר, משא"כ בכיפר דנתקיימה בו זריקה בפנים, משום הך דינא דכמקומו דמי, א"כ הרי הבשר פסול, כמבואר בדף כ"ו שם דאף דכמקומו דמי מ"מ הבשר פסול, ועיין בתוס' בדף כ"ו שם שכתבו דהך דינא דכמקומו דמי ליתא בניתנין בחוץ שנתנן בפנים עיי"ש בדבריהם, אכן עיין ברמב"ם פ"ב מהל' פסוהמ"ק הל"י שכתב להדיא דגם בניתנין בחוץ שנתנן בפנים נתכפרו בעלים, ושפיר נוכל לומר כמש"כ, אבל אה"נ דגם הרמב"ם ס"ל דבשוגג כשר אפילו בכיפר. אלא דלשון הרמב"ם שכתב שהרי לא כיפר בקודש, משמע דקאי על הדין דלכפר בקודש האמור בקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה וגו', דאי משום הך דינא דכמקומו דמי הא אין הדבר תלוי בקודש כלל, א"ו דהוא זה טעמא על הא דכשר בשוגג, וא"כ הרי מבואר מזה להדיא דבכיפר פסול אפילו בשוגג מפסולא דחטאת שהובא דמה לפנים, וזה צ"ע מהסוגיות שהבאנו.

ונראה לומר, דהנה הטעם של הך דינא דמחלקינן בין שוגג למזיד, נראה דהוא משום, דבאמת הבאה לחוד אינה פוסלת כלל, ורק בהכניסו ע"מ לכפר הוא דמיפסלא, וכדכתיב בקרא אשר יובא וגו' לכפר בקודש, וכן הוא להדיא בזבחים דף פ"ב כל מידי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל, והיינו משום דעל היכל ליכא מחשבה לכפר, הרי להדיא דבעינן דוקא שההבאה תהא ע"מ לכפר בפנים, וע"כ אמרינן דכשהכניסו בשוגג לא מיקריא מחשבת כפרה, כיון דהויא מחשבה בטעות, והוי כנכנס בלא מחשבת כפרה דלא מיפסלא. ולפ"ז נראה, דהא דפסק הרמב"ם דבכיפר פסול גם בשוגג, טעמו הוא משום דסובר דהא דבשוגג בטלה מחשבתו היינו רק היכא דלא נתקיימה מחשבתו ולא כיפר ואין כאן רק מחשבת כפרה לבד, בזה: אמרינן דבשוגג בטלה מחשבתו, ואין כאן הובא לכפר, משא"כ היכא דבאמת כיפר, ונתקיימה מחשבתו שחשב לכפר גם בשוגג לא בטלה מחשבתו, ומצטרפים שניהם מה דחשב לכפר וכיפר לענין שיהא בכלל הובא לכפר, וזהו יסוד טעמו של הרמב"ם דבכיפר פסול אפילו אם הביא בשוגג.

והנה בזבחים דף כ"ו תנן נתנו ע"ג הכבש וכו', ואת הניתנין בחוץ בפנים פסול ואין בו כרת, ובגמ' שם אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו דשלא במקומו כמקומו דמי, והנה נראה דזה אינו רק בזריקת מזבח, וכדילפינן לה שם מקרא דואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים, אבל בזריקת פרוכת ובין הבדים לא הוי כלל דינא' דמקומו דמי אשר לפ"ז נראה דגם בכיפר איכא חילוקא, והוא, דהלא לענין הדין של הובא לכפר דפסול הא איכלל בין שכיפר על מזבח הפנימי ובין שכיפר על הפרוכת ובין הבדים, וכדדרשינן בזבחים דף פ"ב שם דאל הקודש זה היכל פנימה זו לפני ולפנים, וכל הני מיקרו לכפר לענין דינא דהובא לכפר, ומשום דבעינן בזה רק מעשה כפרה, אכן לענין זה דבכיפר לא חייל עלי' הך דינא דשוגג, נראה דדוקא במזבח דכיפר באמת ע"כ שוב לא שייך בי' דין שוגג, ומשום דאע"ג דהויא בטעות אבל עכ"פ הא כיפר באמת, משא"כ בפרוכת ובין הבדים, כיון דלא אתרבו שלא במקומו לכפר, ואין שם כפרה באמת כלל, רק מעשה זריקה במחשבתו שחשב לכפר, ע"כ שוב הדר חייל בהו דין שוגג גם בכיפר, ואמרינן דכיון דהיה בטעות שוב אין זה לכפר.

ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם שפסק דבכיפר לא בעינן מזיד, ולא תקשי עליו מהא דמבואר בגמ' הך דינא דבשוגג כשר גם לר"י, ואע"ג דלדידי' הא בע"כ איירי בכיפר, דנימא דהא דבעינן דוקא מזיד לפסול היינו רק בזריקות שעל הפרוכת ובין הבדים, דלית בהו דינא דכמקומו דמי, ואין כאן כפרה, וע"כ שוב חייל בזה דין טעות לבטל מחשבתו, והרמב"ם דאיירי בסתמא בכל כפרות של פנים, ע"כ הוסיף טעמא שהרי לא כיפר בקודש, משום מזבח דאית בי' דינא דכמקומו דמי ומכפר שבזה פסול גם בשוגג, כיון דנתקיימה מחשבתו בזריקה המועלת לכפר, אי לאו משום הך פסולא דוכל חטאת אשר יובא מדמה וגו', דממילא לית בי' דין טעות, וכש"נ. פ"ג הל"ח כל שפיסולו בקדש הקדש מקבלו וכשם שאם עענו עלו לא ירד כך אם ירדו לא יעלו שני' שהרי פסולין הם ואם משלה בהן האור אע"פ שירדו יעלו שני' וישלים הקטרתן, קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור יעלה כולו עכ"ל, והוא בזבחים דף מ"ג אמר עולא קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כ"ש, מאי קאמר ה"ק אם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פגול, מאי קמ"ל וכו' אלא דאם עלו לא ירדו תנינא הלן וכו' אם עלו לא ירדו, ואלא דאם ירדו יעלו הא נמי תנינא כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, לא צריכא שמשלה בהן האור, הא נמי אמרה עולא חדא זימנא דאמר עולא ל"ש אלא שלא משלה בהן האור אבל משלה בהן האור יעלו מהו דתימא ה"מ אבר דמחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ"ל, א"ר אחאי הלכך האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא ופלגא אסקי' אמערכה ומשלה בו האור מסיקנא לי' לכולי' לכתחלה ע"כ וזהו דברי הרמב"ם.

אכן קשה מהא דאיתא בכריתות דף י"ד דתנן שם יש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה"כ, ובגמ' שם ונתני ה' חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית פיגול, בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה, אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דפקע פיגולי' מיני' והוה לי' נותר וכדאמר עולא קומץ פיגול שהעלה לגבי מזבח פקע פיגולו ממנו והו"ל נותר באבר אחד קמיירי בשני אברים לא קמיירי ונותר ופיגול. בחד אבר לא משכחת לה, הרי דהך דינא דעולא לתרתי נאמר, בין לענין שאם ירדו יעלו ובין לענין דלית בי' איסור פיגול באכילתו, ותרווייהו חד דינא להו, דכיון דפקע פיגולו' ע"כ לא מיחייב על אכילתו ואם ירדו יעלו, והרי לקמן בפי"ח הכ"א פסק הרמב"ם ז"ל ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן, הרי דלא פקע איסורן כ"א במשילת האור ברובן, ומ"ש הכא דפסק בסתמא דבמשילת האור לבד אם ירדו יעלו ולא בעינן משילת האור ברובו, וצ"ע, וכבר עמד ע"ז המל"מ בפ"ג שם. ואשר יראה לומר בזה, דהנה לקמן דף פ"ה ע"ב איפלגי תרי לישני בגמ' בעצמות שמשלה בהן האור אם ירדו מה דינן אם יעלו אם לא, והנה בעצמות הרי פשיטא דליכא בהו שום פסול, ומ"מ אמרינן דאם ירדו יעלו, והתם הרי לא שייך לומר כלל דפקע מהם דינא שאינן בכלל בשר הנקרב ומ"מ אמרינן דיעלו ובע"כ דזה הוי' דין בפ"ע דמשמשלה בהן האור נעשו לחמו של מזבח ודינן שיעלו ליקרב, ולפ"ז צריך ביאור בהך דינא דכל הפסולים שמשלה בהן האור אם ירדו יעלו, אם הטעם הוא משום דפקע פסולן מהן וע"כ יעלו אבל בלא"ה לא יעלו, או דנימא דאפילו אם לא פקע פסולן מהן ג"כ הוי הדין דאם ירדו יעלו משום דנעשו לחמו של מזבח.

ובאמת שפשטות דברי הגמ' דאמרינן דאם משלה בהן האור אם ירדו יעלו בין על כל הפסולין ובין על עצמות מוכח להדיא דהטעם הוי משום דנעשו לחמו של מזבח, דהרי הנך תרתי חד דינא הויין וחד טעמא להו, ובעצמות הרי לא שייך טעמא דפקע פסולן מהן, ובע"כ דעיקר הטעם הוא משום דנעשו לחמו של מזבח, וכן גם בהנך פסולים הא איכא ג"כ הך פסולא דנשפך דמה אליבא דר"ש ופסולא דקבלו פסולין וזרקו את דמו, ובהנך פסולין הרי ליכא שום פסולא בגופן ואיזה דין שיחול על האימורים, ורק דפסולן הוא משום דחסר בהו זריקה המכשרתן לכך, ובזה הרי פשיטא דע"י שמשלה בהן האור לא יחול עלייהו הך דינא דהכשר זריקה, ומ"מ הוי הדין דאם ירדו יעלו, ובע"כ דעיקר הטעם הוי משום דנעשו לחמו של מזבח, וא"כ הרי לכאורה פשוט דהוא הדין והוא הטעם לכל הפסולין הא דאם משלה בהן האור יעלו הוא משום דנעשו לחמו של מזבח, וא"כ הרי קשה סוגית הגמ' שהבאנו דתלי לה להך דינא דאם ירדו יעלו בדינא דפקע פיגולו ממנו, וצ"ע. אם לא שנימא דפסולא דפיגול שאני דבי' הוי דינא דלא מהני לחמו של מזבח, וע"כ אם ירד לא יעלה אף שמשלה בו האור, אם לא משום דפקע פיגולו ממנו, אשר זה נראה דחוק טובא.

וע"כ נראה מוכרח, דבאמת כל שנעשה לחמו של מזבח לא איכפת לן אם פקע פיגולו אם לא, כ"א דבכל גוונא גם אם ירד יעלה, והא דתלי לה הגמ' הך דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, היינו בעיקר דינם לענין להעשות לחמו של מזבח, ומשום דהא דבמשילת האור נעשה לחמו של מזבח עיקרו בהרצאה תליא מילתא, דכל משילת האור שיש בה דין הקטרה והרצאה עושה לחמו של מזבח, ואלא"ה אינו נעשה לחמו של מזבח כלל, ולהכי הוא דהוי דין הפקעת פיגול לענין איסור אכילה ודינא דאם ירדו יעלו חד מילתא וחד דינא, משום דתרווייהו תליין בהדדי, דאם הקטרה זו דין הקטרה והרצאה בה ממילא דפקע פיגולו לענין איסור אכילה וממילא ג"כ דנעשה לחמו של מזבח דאם ירד יעלה, ואם אין בה דין הרצאה לענין הפקעת פיגול ממילא דלא נעשה לחמו של מזבח כלל עוד י"ל, דגם עיקר דין הקטרה דנעשה לחמו של מזבח ג"כ לא תליא כלל בדין הפקעת פיגול, ומשום דלענין לחמו של מזבח אם אך עצם מעשה של משילת האור דין הקטרה בה סגי בזה למיחל עלי' דין לחמו של מזבח, ולענין להפקיע מידי פיגול בעינן דוקא הקטרה המרצה, וכעיקר הילפותא דעולא דאם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פיגול, דקאי על דין ההרצאה שבפיגול דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, והא דתלי לה הגמ' להך דינא דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, הוא משום דהך דינא דקומץ כמאן דמחבר דמי לא נאמר רק בהקטרה המרצית, ומשום דדין זה נאמר על הקטרה המיוחדת בקומץ שמרצה את כל הקרבן, ע"ז הוא דנאמרה הילכתא זו דקומץ כמאן דמחבר דמי, משא"כ בהקטרה שאינה מרצה, בזה קומץ שוה לשאר מוקטרין דלא הויין כמאן דמחבר, וע"כ זהו דתלי לה הגמ' להך דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, כיון דבאמת הא לא שייך כלל בקומץ דין משילת האור, כיון דמיפרת ואין זה המוקטר מחובר להמותר, ורק משום דינא דקומץ כמאן דמחבר דמי הוא דחייל בי' דין משילת האור בכולו, ולזה בעינן דוקא הקטרה המפקעת מידי פיגול, שיש בה דין הרצאה ומרצית בעיקר הקרבן.

וכדפריך הגמ' והא אמרה עולא חדא זימנא לאו אדין הפקעת פיגול הוא דפריך זאת, דהא התם הא איירינן בדין לחמו של מזבח דלא צריכינן בי' כלל לדין הפקעת פיגול, ואך דלפ"מ דמסיק הגמ' דכל דינא דעולא האמור בקומץ עיקרו נאמר לענין אם ירד יעלה, ע"ז הוא דפריך הגמ' דהא אמרה עולא חדא זימנא דמשמשלה בהן האור אם ירדו יעלו גם לכתחלה משום טעמא דנעשה לחמו של מזבח, וע"ז הוא דמשני דאי מהתם הוה אמינא דוקא אבר דמחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ"ל, והוא כמו שכתבנו, דלענין הקטרה המועילה רק לאשוויי לחמו של מזבח אין הקומץ כמאן דמחבר, קמ"ל דפקע פיגולו והויא הקטרה המרצית, וממילא דגם בקומץ יעלה לכתחלה, דשפיר חשיבא משילת האור, לאשוויי' כולי' לחמו של מזבח. ולפ"ז הרי מיושבת היטב דעת הרמב"ם שפסק דלענין אם ירדו יעלו סגי במשילת האור לבד ולענין הפקעת הפיגול לענין איסור אכילה בעינן דוקא שתמשול האור ברובו, כיון דשני דינים נפרדים הם, דהך דאם ירדו יעלו תלוי בדין לחמו של מזבח, ובזה סגי במשילת האור לבד, משא"כ לענין היתר אכילתו סובר הרמב"ם דהקטרת כולו הוא שמפקיעו מידי איסורו, וע"כ בעינן דוקא משלה האור ברובו, דרובו ככולו, והא דתלי לה הגמ' זב"ז הרי נתבאר דהוא רק לענין עיקר מעשה ההקטרה אם חשיבא הקטרה והרצאה או לא, אבל לאחר שנעשה בהן מעשה הקטרה נידון כל אחד כדינו, דלענין לחמו של מזבח סגי במשילת האור במקצתו, ולענין היתר אכילתו בעינן דוקא רובו שהוא ככולו, ואע"ג דלפ"ז הא נמצא דהדין דיעלו הוא כשהם עוד בפיגולם לא איכפת לן בזה, וכש"נ דכל שנעשו לחמו של מזבח בכל גווני יעלו אף כשהם בפיגולם.

והנה בתוס' שם הקשו על הא דקאמר הגמ' האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא ופלגא אסקי' אמערכה ומשלה בו האור מסיקנא לי' לכולי' לכתחלה משום דקומץ כמאן דמחבר דמי, והקשו ע"ז מהא דבכריתות אמרינן דבעינן דוקא שיהא רובא אמזבח וגם זה תלוי באם הלכו באברים אחר הרוב, וא"כ מאי מועיל הא דקומץ כמאן דמחבר דמי, אבל אכתי הא ליתא רובא אמזבח. ולפמש"כ נראה לומר, דהא דמבואר בכריתות דצריכינן דוקא שיהא כולו או רובו על המזבח, הוא רק לענין הפקעת פיגולו לענין היתרו באכילה, דהיתרו הוא משום טעמא דרובו ככולו, ומשום דלא ניתר רק בהקטרת כולו, וא"כ הא בעינן שיחול על כולו דין עצם מעשה ההקטרה ושיהא דינו כהוקטר כולו, וע"כ ודאי דלא חלה עלי' דין הקטרה כי אם כשהוא על המזבח, משא"כ לענין דינא דאם ירד יעלה, דסגי במשלה האור במקצתו אע"ג דלא הוקטר כולו, ולא צריכינן בי' רק חלות דין לחמו של מזבח הבא ע"י הקטרת מקצתו המחובר בי', ע"כ לא איכפת לן כלל אם הוא בראשו של מזבח או מנח אארעא, ורק דכל שעצם ההקטרה נעשית בראשו של מזבח ממילא חל על כל המחובר בי' דין לחמו של מזבח, ושפיר מהני טעמא דקומץ כמאן דמחבר דמי דיעלה אף דפלגי' מחית אארעא. פי"ג הל"ט והמהלך במקום שאינו צריך הרי זו הולכה והמחשבה פוסלת בה עכ"ל, ובהשגות ז"ל לא נהיר דסוגיין כולה כר"א דאמר לא שמה הולכה עכ"ל, ביאור הדברים, דבזבחים דף ט"ו קאמר שם הגמ' דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, ופליגי שם אמוראי אם אפשר לתקוני או לא אפשר לתקוני, ומייתי הגמ' מהא דתנן לקמן בדף ל"ב נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ומהא דתנן שם קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, הרי דאפשר לתקוני, ומשני הגמ' דמיירי כגון שנתן כלפי חוץ, הרי להדיא דכלפי חוץ לא חשיבא הולכה, ואיך פסק הרמב"ם דהויא הולכה.

ונראה לומר, דהנה הרי מסקינן התם דאפשר לתקוני היכא דעביד הולכה שלא ברגל, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' פסוהמ"ק דקבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, ופסק זאת בסתמא, ולא חלק בין אם נתן לצד חוץ או לצד פנים, והיינו משום דקי"ל דאפשר לתקוני, וכדמסיק הגמ' להך מ"ד דאי אפשר לתקוני בתיובתא, וגבי זר פסק הרמב"ם בפ"א שם הל' כ"ז דאי אפשר לתקוני, ובאמת שכן הוא מוכרח מהגמ' דלא מייתי על דין זר שום תיובתא מהנך משניות דמייתי מעיקרא על הולכה שלא ברגל, ובע"כ דחלוקין הם דזר יוכל להיות דא"א לתקוני, והולכה שלא ברגל אפשר לתקוני. ובאמת שכן היא הסברא פשוטה, דהולכה ברגל בזר דהויא הולכה, א"כ הא נעשית עבודה בפסול, משא"כ הולכה שלא ברגל, כיון דלא שמה הולכה, א"כ הא עדיין לא נעשית שום עבודה כלל, אלא דגרם שתבטל ההולכה, כיון דהקריבו אצל המזבח, וע"כ שפיר מחלקינן, דהיכא דהוליך זר הרי נעשית עבודת ההולכה בפסלות, ונעשה בה דבר הפוסלה, וכדקי"ל דזר מחלל עבודה, וע"כ אי אפשר לתקוני, משא"כ בהולכה שלא ברגל, דלא חשיבא הולכה כלל, וא"כ הא לית בה עדיין שום דבר הפוסלה, אלא דגרם שלא יוכל לעשות בה עבודת הולכה, וע"כ מאחר שחזר והרחיקה, דהשתא תוכל להעשות בה עבודת ההולכה, שפיר מהני התיקון.

ובהדיא מבואר כן בירושלמי יומא פ' הוציאו לו הל"א דמייתי שם הך פלוגתא דהולכה בזר אם פסול או כשר, ומייתי מהא דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ומהא דנתן לשמאל דמהניא הא דמחזיר לימין דלא מיפסל בזה, ומשני דשניא הילוך בזר מהיכא דנעשה מאליו, ומסיים בה א"ר זעירא פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך, הרי להדיא דזהו גופא דלא הויא הולכה כלל הוא הטעם דאינה נפסלת בזה, וממילא שפיר מחלקינן, דבהולכת זר דהוי דבר הפוסלה א"א לתקוני, משא"כ הולכה שלא ברגל דלא הויא הולכה וליכא בה דבר הפוסלה ע"כ אפשר לתקוני, וזהו להדיא כדברינו.

ולפ"ז הרי מיושבת היטב שיטת הרמב"ם דהולכה לצד חוץ חשיבא הולכה, ולא תקשי עלי' מהא דמשני הגמ' דאיירי שנתן כלפי חוץ, דהתם הא איירינן בהולכה שלא ברגל, דלא חשיבא הולכה כלל, ובע"כ צ"ל דמאן דס"ל דגם הולכה שלא ברגל א"א לתקוני הוא משום דכיון דבא הדם למזבח נתבטלה עבודת הולכה, וכן מוכח מהא דמקשה שם הגמ' על מ"ד דהולכה שלא ברגל א"א לתקוני מהא דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, וקשה דהתם הא בא הדם מאליו אל המזבח, ואין כאן מעשה עבודה כלל, אלא ודאי מוכח דמאן דס"ל הולכה שלא ברגל א"א לתקוני ס"ל דגם כשבא הדם מאליו אל המזבח ג"כ א"א לתקוני, וא"כ הרי לא שייך זאת רק בהוליכו כלפי פנים, דנתקרב הדם אל המזבח, ומיעט בהולכתו, משא"כ בהוליכו כלפי חוץ, דלא נתקרב הדם להמזבח, ואדרבה רחקו מהמזבח, ואין כאן ביטול עבודת הולכה, א"כ ממילא דליכא בזה שום חסרון כלל מההולכה שלא ברגל שעשה, וזהו דמשני הגמ' דאיירי שהחזיר הדם כלפי חוץ, משא"כ הרמב"ם דאיירי בהולכה ברגל, ולענין לפסול במחשבה, וא"כ הא הויא עבודת הולכה ממש, ובזה לא מחלקינן כלל בין לצד חוץ בין לצד פנים, סוף סוף דין מעשה הולכה בה, והמחשבה פוסלת בה, ושפיר פסק הרמב"ם דהולכה לצד חוץ חשיבא הולכה.