חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 46

גם י"ל, לפמש"נ דבקומץ ליכא דינא בסדר הקבלה מאין שתהא נעשית, ועיקר הדין דנשפך בקומץ הוא רק שלא יהא הקומץ במקום אחר קודם קבלה, וא"כ י"ל דבקבל מקצת קומץ בכ"ש, דכ"ש הא הוי מקום הראוי לקבלה, וכשיוסיפו עליו החצי קומץ השני הלא תהי' אז קבלה על כל הקומץ, גם על החצי קומץ הראשון למפרע, וא"כ י"ל דגם עתה לא חשוב נשפך, ואע"ג דלא נתקדש הקומץ בו משום דהוי רק מקצת קומץ, מ"מ זהו רק חסרון שיעור, אבל נשפך לא הוי, כיון דהוי מקום הראוי לקבלה, ולא פסלינן רק היכא שהי' הקומץ במקום אחר שאינו ראוי לקבלה, אבל בכ"ש דהוי מקום הראוי לקבלה לא חשוב נשפך. אכן כ"ז הוא רק בקומץ, דלית בי' דינא מאין שתהא נעשית הקבלה, ורק דין נשפך הוא דאית בי', משא"כ בדם, דאית בי' דינא דדם מהפר יקבלנו בסדר עבודת הקבלה שתהא דוקא מהפר ולא ממקום אחר, א"כ כיון דהרי הא מיהא דהקבלה נעשית בהכ"ש השני, ע"כ ממילא שוב לא הוי מהפר, וממילא דנפסל כנשפך. ולפ"ז זהו שפסק הרמב"ם בקומץ שחלקו בשני כלים דחוזר ומקדש, והיינו משום דכל שהוא בכ"ש לא חשוב נשפך, ובדם פסק בסתמא דלא נתקדש הדם ולא הזכיר שיחזור ויקדש, והיינו משום דבדם הוי דינא דגם מכ"ש חשוב נשפך, משום דינא דדם מהפר יקבלנו, וכמש"כ.

פי"ח ה"י אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל א"א לא ידעתי מאין הוציא זה, ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליה אשם תלוי, אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב עליו חטאת, ובחיי ראשי אעפ"י שנראית זרה בעיני היא מתוקנת, בחטאת העוף הבאה על הספק אינה ראויה למזבח אלא דמה אבל בשרה לא שאם עלתה נמי תרד הילכך אשם תלוי הוא דמיחייב שמא לא ילדה אבל אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה הילכך הוי ככל הקרבנות הראויים בפנים ואם הקריב דמו או אימוריו בחוץ חייב חטאת עכ"ל. והכ"מ כתב על דברי הראב"ד ז"ל ויש לתמוה עליו שכתב שלא ידע מאין הוציא זה דהא תניא בפ"ד דכריתות (דף י"ח.) השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרין, ופירש"י שם משום דלא אקבע איסורא וכו'.

והנה שלא תקשי על הראב"ד ז"ל מסוגיא זו כבר תירצו האחרונים דהראב"ד סובר כשיטת התוס' שם ד"ה וחכמים דסוגיא זו אזלא לשיטת ר"מ לקמן דס"ל אם נודע ספיקו יצא לחולין, אבל לדידן דפסקינן דאף אם נודע לו ה"ה בקדושתו וירעה עד שיסתאב אה"נ דאם שחטו בחוץ קודם שנודע לו חייב חטאת, אולם מה שתירץ הכ"מ שם דעת הרמב"ם דס"ל דהתוספתא אתיא כר"מ דלא בעי קביעותא לאיסורא ולא קי"ל כוותי' אלא כחכמים, זהו תמוה מאד, דהרי השגת הראב"ד אינה אלא מהאי דינא דאשם תלוי, דבחטאת העוף אה"נ דלדידן דבעינן קביעותא לאיסורא פטור השוחטה בחוץ, אבל באשם תלוי כיון דהתורה צותה להביא קרבן זה על ספיקו הרי הוא קרבן ודאי, ומה שיאטי' דקביעותא לאיסורא הכא, והדרא השגת הראב"ד לדוכתה, דבתוספתא הא מבואר דחייב חטאת השוחטו בחוץ, והטעם בזה משום דהקרבן הוא קרבן ודאי, ואיסור שחיטתו בחוץ הוא ג"כ ודאי, וע"כ חייב חטאת השוחטו בחוץ, כמו על כל חייבי כריתות בשגגה, ולא שייך הכא הך דקביעותא לאיסורא כיון דהוי קרבן ודאי ואיסור ודאי. ובאמת דמזה מוכח דהסוגיא דמבואר דרבנן פטרי משום דבעינן קביעותא לאיסורא הוא משום דאתיא כר"מ דלא אמרינן דגמר ומקדיש, וכדהבאנו מהתוס' שם, וקשה על הרמב"ם שפסק דפטור על שחיטתו בחוץ, וצ"ע.

ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דגם הוא סובר דאשם תלוי הוא קרבן ודאי, אלא דס"ל דאעפ"י שהוא קרבן ודאי, מ"מ איסור שחיטתו לא קאי בחטאת, דהנה זה פשוט דבכל חטאת בעינן שני דברים לחייבו ולקובעו בקרבן, מעשה החטא בשגגה, כגון אכילת איסור וכדומה, דע"ז הוא עיקר חיוב קרבן, על שעבר על חייבי כריתות בשגגה, ועוד בעינן שיהא לו ידיעה לבסוף, דהוי גזה"כ דבלא ידיעה לא מיחייב בקרבן, וכ"ה באשם תלוי איכא שני הדברים, זה שעבר על ספק חייבי כריתות בשגגה, דזהו עיקר חטא המחייבו באשם תלוי, וגם בעינן ידיעת ספק לבסוף, והרי יכול להיות שבאמת חטא ויכול להיות שבאמת לא היה כאן איסור כלל במעשיו ולא חטא כלל, אלא דכך הוא גזה"כ דעל ספיקו קאי באשם תלוי, אולם כיון דעיקר חיובו שחייב אש"ת הוא משום הספק דשמא חטא, א"כ נמצא דאם באמת חטא אז איכא שגגת המעשה במה שעבר על חייבי כריתות בשגגה, ועם הידיעת ספק אקבע חיובו באש"ת, משא"כ אם באמת לא חטא, אז ספיקו אם עבר על חייבי כריתות הוא העומד במקום שגגת המעשה ובמקום ידיעה לחייבו באש"ת, ומגזה"כ דעל ספק חייבי כריתות חייב אש"ת. ואשר ע"כ נראה, דאיכא נפקותא בקביעת הכשר הקרבן וחיובו, דאם באמת חטא, א"כ מעשה העבירה שלו דהיינו שגגת המעשה ותחלת הידיעת ספק בשעה שנודע לו כבר חייבוהו בקרבן אשם תלוי, והוכשר ליקרב, ומשום דכן הוא עיקר דינו דידיעת ספק מחייבו אש"ת, משא"כ אם באמת לא חטא, וכל חיובו והכשרו של הקרבן הוא משום ספיקו של חטא, וספיקו זה עומד במקום החטא והידיעה, א"כ נראה, דאע"ג דכבר נגמר חיובו והכשרו של קרבן מתחלת הידיעה, מ"מ בעינן מצורף לזה גם מה שהספק קיים ועומד בשעת הבאת הקרבן והקרבתו, דכיון דזהו עיקר חטאו המחייבו בהקרבן, א"כ ודאי דצריך להיות קיים גם בשעת הבאת הקרבן והקרבתו.

ולפ"ז נראה דאע"ג דאש"ת הוי קרבן ודאי, מ"מ לענין אם חייבין על שחיטתו בחוץ ספיקא הוי, דאם האמת הוא שחטא, א"כ הרי כבר נגמר הכשרו של קרבן זה משעת ידיעת ספק שהיה לו, ופשיטא דחייב על שחיטתו בחוץ, משא"כ אם באמת לא חטא, דנתבאר דהספק שבשעת הקרבתו וסליחתו הוא שגומר חיובו והכשרו, וא"כ היכא דנשחט בחוץ ולא נעשה עוד הקרבה וסליחה כלל, א"כ ממילא דלא נגמר עוד גם דין קרבן שלו, וחסר עוד הכשר הקרבתו, וע"כ ליכא עוד חיובא על שחיטתו בחוץ, וכיון דהוי ספק אם חטא אם לא, נמצא דהוי ספיקא אם חייבין על שחיטתו בחוץ אם לא, והוי ככל ספק חייבי כריתות דחיובי' באש"ת ולא בחטאת, וע"כ זהו דאפלגי ר"מ ורבנן, דר"מ סבר דלא בעינן איקבע איסורא, וע"כ חייבין על שחיטתו בחוץ אש"ת, משום דשמא חטא והוי כבר קרבן גמור, ורבנן ס"ל דבעינן איקבע איסורא, וע"כ ס"ל דפטור מאש"ת, משום ספיקא דשמא לא חטא, ואינו עוד קרבן גמור, וליכא חיובא על שחיטתו בחוץ. ולפ"ז התוספתא ותלמודין לא פליגי, דבתוספתא הא תניא והקריבו, דהיינו הקטרת אימורים, דהיא לאחר זריקה, ובזה הרי תנן במתניתין דאם משנזרק הדם נודע לו שלא חטא הבשר יאכל, ובזה ודאי דחייב חטאת על הקטרתו בחוץ, דלא שאני משאר קרבנות, כיון דכבר הוכשר בכל גווני, משא"כ הסוגיא דכריתות, דקיימא בשחטו בחוץ, ובזה שפיר הוי ספיקא, ומשום דלא נגמר עוד הכשרו, ולא אכפת לן מה דהוי קרבן ודאי, כיון דמ"מ עוד לא נגמר הכשר הקרבתו, וכש"נ,. האומנם דאכתי יש לדקדק, דבתוספתא הא תניא דחטאת העוף שהקריבה בחוץ חייב אש"ת, וא"ת שהקריבו בחוץ חייב חטאת, והרי בחטאת העוף ליכא הקטרה כלל, ובע"כ דקיימא אזריקה, ודומיא דהכי תניא דבא"ת חייב חטאת, הרי דגם אזריקה חייב חטאת ואע"ג דעוד לא נגמר הכשירא דקרבן.

אכן הרי נחלקו בכריתות דף כ"ג במשנה שם, בנודע לו שלא חטא לפני זריקה, דחכמים סברי הדם ישפך, ור"י סבר דאם נתקבל הדם בכוס יזרק, וא"כ לר"י כבר נגמר הכשרו ליקרב מקבלה ואילך, ורק לרבנן דס"ל דהדם ישפך הוא דנגמר הכשירא דקרבן רק מזריקה ואילך, וא"כ נימא דהתוספתא אתיא כר"י, וע"כ חייב חטאת גם על זריקה בחוץ, ולרבנן באמת לא חייב על זריקה בחוץ, כי אם מזריקה ואילך. ולפ"ז הרי מתישב פסק הרמב"ם שפסק דהמקריב א"ת וחטאת העוף הבאה על הספק בחוץ פטור, דהרי ודאי דקאי על שחיטה וזריקה ולא על הקטרה, דבהקטרה הרי אף אם נודע לו שלא חטא הרי דינו ג"כ שיקרב וליכא הכא ספיקא כלל], ובשחיטה וזריקה הרי עוד לא נגמר הכשירא דקרבן וקביעותי' להקרב, משום ספיקא דשמא לא חטא וכש"נ, וע"כ פטור מחטאת, וגם מאש"ת פטור משום דלא איקבע איסורא, וכמש"כ. פי"ט הי"ג הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב, המקבל דם חטאת בכוס אחד נתן ממנו בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב על הניתן בחוץ שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים, ואם נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור מפני שהן שירים, אבל אם קבל בשני כוסות בין שנתן שניהן בחוץ או אחד בחוץ ואחד בפנים או אחד בפנים ואחד בחוץ ה"ז חייב עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ"ד עושה את חבירו דחוי ובין למ"ד עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים עכ"ל, ועיין בזבחים דקי"א ע"ב דתנן שם חטאת שקבל דמה בכוס אחד נתן וכו' בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב וכו' קבל דמה בשתי כוסות נתן וכו' אחד בפנים ואחד בחוץ פטור, ושם בסוגיא דרישא דכוס אחד רבי נחמי' היא דאמר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב, וסיפא דבשתי כוסות פטור אתיא לת"ק דראב"ש דאמר כוס עושה את חבירו דיחוי, הרי להדיא כדעת הראב"ד דבדחוי לכו"ע פטור על זריקתו בחוץ, וצ"ע דברי הרמב"ם.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דהך נ"מ יש בין שירים ובין דחויין, דבשירים הא איכא דין שירים שחלה עליהן, והזריקה היא שעושה אותן לשירים, דהרי יש עליהן דין שפיכה ליסוד, מה שמתחלה לא היו ראויין ליסוד, ורק הזריקה היא שהכשירתן ליסוד, אכן בדחויין אין שום דין חל עליהן, אלא מכיון שנעשה כל דין הדם שבקרבן מבלעדן ממילא נעשין דחויין, אבל אין בהם שום חלות דין דנימא דהזריקה רמיא עליהו דין זה. ונ"מ בזה, דהנה קי"ל בפ' בית שמאי דכל הזבחים שנתן מהם מתנה אחת כיפר והשאר אינן אלא למצוה, ולפי"ז נראה דהיכא דנתן מתנה אחת נהי דעדיין רמיא עלייהו מצות זריקה משאר מתנות, מ"מ חייל על הדם שם שירים ג"כ, ואית בהו גם דין שפיכה ליסוד ג"כ, ומשום דכיון דשלמה זריקה המעכבת חיילא עלייהו שם שירים ג"כ, אכן כ"ז הוא בשירים דהוי חלות דין ושם על הדם, וע"כ שפיר חייל הך דינא גם קודם שנתן שאר המתנות, משא"כ בדין דחוי, דעיקר טעמא הוא משום דכבר שלמה עבודת הקרבן ונשארו בלא דבר ממילא נעשין דחויין, א"כ כל זמן שיש עדיין חובת זריקה עוד לא נדחו, ואין עליהן שום דין דחוי בשום צד.

והנה בזבחים דל"ח ע"ב שם אר"י שלש מתנות שבחטטאות וכו' והמעלה מהן בחוץ חייב, והיינו משום דעדיין ראויין הן לפנים, ולפמש"נ דבהדם הנשאר לאחר מתנה הראשונה חייל עלייהו שני הדינים, דין שירים ודין זריקה, אפשר דמאחר דחייל על גוף הדם דין שירים, ואיכא עלייהו חלות דין שפיכה ליסוד, ממילא אינו חייב על זריקתן בחוץ, דחלות שם שירים שבהדם זהו גופא מפקיע מהם חיוב חוץ, והא דקאמר הגמ' דהמתנות האחרונות הן כתחלתן וחייב על זריקתן בחוץ, הוא דוקא בשני כוסות או בדם שבצואר דלית בהו דין שירים, ומעשה הזריקה לא חלה עליהן, ורק דין דחויין הוא דאית בהו, במה דנדחין ממילא, בזה הוא דאמרינן דכיון דיש עדיין עליהן חובת ודין מתנות האחרונות ע"כ חייב על זריקתן בחוץ. ולפי"ז הרי מתישבים היטב דברי הרמב"ם, דהרמב"ם קאי על מה שהקדים מתחלה דהזורק מקצת מתנות בחוץ חייב, ובזה הוא דמחלק שפיר, דבשני כוסות דהויין דחויין, וע"כ כל זמן שלא נשלמו כל המתנות כולן עוד לא נדחו, וחייב על זריקתן בחוץ, משא"כ בכוס אחד, דחייל על גוף הדם שם שירים ודין שפיכה ליסוד, ע"כ פטור על מתנות האחרונות בחוץ, וכש"נ. ולפי"ז הרי לא קשה מהסוגיא דזבחים לדעת הרמב"ם, דשם הא מיירי בגמר כל המתנות בפנים, ופשיטא דפטור בשני כוסות, כיון דהויין דחויין ואין בהם עוד דין זריקה כלל. ועיין ברמב"ם פ"ב מה' פסוהמ"ק שפסק בסתמא דחייב על יתר המתנות בחוץ, ולא הזכיר לפטור בכוס אחד, ונראה דזהו משום דשם פסק עיקר הדין דמתנות האחרונות יש בהן דין זריקה להתחייב עליהן בחוץ, משא"כ הכא דמיירי בדין הדם, בזה הוא שחילק דהדם שבכוס אחד פטור על זריקתו בחוץ, משום דין שירים שבו.

והנה בזבחים דל"ב תנן נתנו ע"ג הכבש וכו' אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, משום דפסול אינו עושה דחוי, וכן במעילה דף ה' מבואר דכל הפסולין חוץ מטמא שזרקו יחזור הכשר ויקבל דאין פסול עושה שירים, ובטמא גופי' אם אך נתנו גם במחשבת פסול או שלא במקומו, אף למ"ד דכמקומו דמי, מבואר בזבחים דכ"ו דאינו עושה שירים, וכ"ה ברמב"ם פי"ד מה' פסוהמ"ק ה"ב עיי"ש, ובזבחים דל"ד מבואר עוד דגם כוס פסול דינו כזריקת פסול ואינו עושה שירים, ועיין ברמב"ם פי"ד מה' פסוהמ"ק שם דמבואר דדחוי הוא דאינן עושין אבל דם שבכוס זה מיהא פסול, ובע"כ הוא משום דס"ל לחלק, דנהי דאינן עושין דחוי, אבל מ"מ עושין שירים, ולפי"ז הרי משכחינן גוונא דבכוס אחד פטור בנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ ובשני כוסות חייב, והוא בזריקת פסולים, דדם שבכוס זה אידחי מזריקה, ופטורין על זריקתו בחוץ, ושבכוס השני חייבין עליו, כיון דאין בו דין שירים א"כ הרי הוא כדם שבצואר דיחזור הכשר ויקבלנו, וכן בכוס פסול, דג"כ דינו כמו זריקת פסולין, דהכוס השני הכשר אינו דחוי, ובכוס אחד גם הכשר נדחה משום שירים, ומשכחת בכוס אחד מקצתו כשר ומקצתו פסול, כגון שנתקבל בכוס אחד ואח"כ נתחלק בשני כוסות, ויצא האחד, דלענין דין שירים דינו ככוס אחד, כיון דנתקבל בכלי אחד, דהכל הולך אחר הקבלה והקידוש, ולפי"ז אולי יש לדחוק בדעת הרמב"ם דכוונתו על הנך גווני שהזכרנו, דהקרבן עוד יש בו דין זריקה, ורק דבכוס אחד מיהא מיפטר, משום דנדחה מזריקה כיון דהוי שירים, ודינו דישפך לאמה.

הלכות תמידין ומוספין פ"ג ה"ד כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום וכו' ומי שזכה בקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש וכסוי הי' לו ובזך הי' שמו ונותן הבזך בתוך כלי אחר וכף הי' שמו וכו' ואוחז הכף בידו עכ"ל, והוא זה במשנה תמיד פ"ה, והנה בפי' הרא"ש שם הקשה דאיך מוליך את הבזך בתוך הכף והא איבעיא לן ביומא דף נ"ח בהניח מזרק בתוך מזרק אי חוצץ אי לא, ותירץ דהא דאיכפת לן בהניח מזרק בתוך מזרק משום חציצה היינו רק בגוונא דלא מיחשבא לקיחה ע"י דבר אחר, וע"כ שפיר יש כאן דין חציצה, משא"כ הכא גבי קטורת, הי' אוחז את הכף בגוונא דהי' מיחשב לגבי הבזך לקיחה ע"י דבר אחר, דקי"ל דשמה לקיחה, וע"כ אין כאן דין חציצה כלל, עיי"ש בדברי הרא"ש. ובאמת שבהך דינא אם שייך הך דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה לענין הך דינא דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בין ידו לעבודה, כבר נחלקו בזה הראשונים בתוס' יומא דף נ"ח ובזבחים דף כ"ד יעו"ש, ומדברי הרמב"ם שסתם הדברים וכתב סתמא דאם הי' דבר חוצץ בין ידו לכלי שרת דפסול, ולא חלק בזה מאומה, מוכח דדעתו כדעת הראשונים דלא מהני הכא הך דינא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, ובכל גווני פסול, ולפ"ז הרי קשה קושית הרא"ש, דאיך מוליך את הבזך בתוך הכף, והא הוי חציצה בין ידו לכלי שרת, לפי האיבעיא בהניח מזרק בתוך מזרק. ויעו"ש בדברי הרא"ש שתירץ עוד דכיון דצורך עבודה הוא לא הוה חציצה, וזה צ"ע, דכיון דאין זה צורך מדינא הכלי שרת השני, א"כ הא נמצא דלית בי' מדינא שום דין צורך עבודה כלל, ולמה לא יחשב חציצה, וצ"ע.

האומנם דבאמת לא מצינו בשום דוכתא דהולכת קטורת חשובה עבודה, דאע"ג דביומא דף מ"ח מייתי הגמ' לענין הולכה בשמאל מהא דתנן נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, הרי דחשיבא עבודת הולכה, מ"מ י"ל דכ"ז הוא דוקא בקטורת דלפני ולפנים, דנאמר בה דין הבאה לפנים, וכדכתיב בקרא והביא מבית לפרוכת, וע"כ הבאתה חשובה עבודת הולכה, משא"כ בקטורת דהיכל, לא מצינו כלל שיהא בה דין הולכה, וא"כ י"ל דאין הולכתה עבודה כלל. אכן מדברי הרא"ש הרי מבואר דגם בקטורת דהיכל הויא הולכתה עבודה, וא"כ הרי קשה קושית הרא"ש דאיך נותן את הבזך בתוך הכף והא הוי חציצה בין ידו לעבודה דפוסלת לפי האיבעיא ביומא שהבאנו. והנראה לומר בזה, דהנה יסוד הדין דחציצה בין ידו לכלי פוסלת, הלא הוא משום דבעינן שתהא עבודה בעצמו של כהן, וכיון דחוצץ א"כ אין זה בעצמו של כהן, אבל בלאו הך דינא דבעינן עצמו של כהן פשיטא דלא שייך כלל ענין חציצה הכא, דמ"מ הרי עשה את העבודה ואיזה חסרון יש כאן מהחציצה, אלא דעצמו של כהן ליתא הכא כיון דיש חציצה בין ידו לעבודה. והן נראה דכל הך דינא דבעינן שתהא עבודה בעצמו של כהן הוא רק במקום שנאמר דין ימין, משא"כ בעבודה שכשרה גם בשמאל, א"כ ליתא גבה לכל הדין דעצמו של כהן כלל, וכל דינה הוא רק שהכהן יעשה את מעשה העבודה, אבל הך דינא שהעבודה תהא דוקא בעצמו של כהן ליתא גבה, ורק במקום דנאמר דין ימין שם הוא כל הך דינא דבעינן עצמו של כהן.

וכן הוא מבואר להדיא במנחות דף כ"ו ורבי ינאי אמר כיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו בהמיינו ואפילו במקידה של חרש, ומשום דר' ינאי ס"ל דלא בעינן ימין וע"כ כשרה בכל דבר ואפילו בהמיינו, דלא בעינן עצמו של כהן, רק שהכהן יעשה את מעשה ההולכה וההקטרה, וממילא דלא שייך בזה ענין חציצה כלל, דעכ"פ הלא הוא עושה מעשה ההולכה או ההקטרה, וע"כ כשרה אפילו בהמיינו והנה צ"ע בהולכת קטורת, אף אם נימא דחשיבא עבודת הולכה, אי בעיא ימין או לא, דהנה בקטורת דיוה"כ הלא תנן נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, וצ"ע אם הוא זה דין מסויים דוקא בקטורת דלפני ולפנים, דאתכשרא בה שמאל בהולכתה, אבל קטורת דהיכל דינה כמו כל עבודת הולכה דעלמא, דקי"ל דהולכה בשמאל פסולה, או דנימא דדין זה נאמר על שם קטורת, דאין בהולכתה דין ימין, וכולהו קטורת שוין בזה. ונראה דזה מבואר להדיא מהא דתנן בתמיד פ"ו מי שזכה בקטורת וכו' נתפזר ממנו לתוכו נותנו לו בחפניו וכו' התחיל מרדדן ויוצא, והרי במנחות דף י"ג איכא מאן דס"ל דהולכה שלא ברגל שמה הולכה, ולפ"ז הא נמצא דבשעת הקטרתו בשעה שהי' מרדד יש כאן גם עבודת הולכה, ומדתנן במתני' דההקטרה היתה בחפניו מבואר להדיא דגם הולכת קטורת זו לא פסלה בה שמאל. ולפ"ז הרי ניחא קושית הרא"ש דאיך נותן את הבזך בתוך הכף והא הוי חציצה, דכיון דאין בהולכה זו דין ימין, א"כ ממילא דפקע מינה כל עיקר הדין דעצמו של כהן. ולא איכפת לן גם בחציצה שבין ידו לעבודה, וכמבואר בהסוגיא דמנחות שהבאנו דכל דכשר בשמאל כשר בכל דבר ואפילו בהמיינו, ושפיר הי' מוליך את הבזך בתוך הכף, אף אם נימא דמזרק בתוך מזרק חוצץ, וכש"נ.