חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 45

אבל עכ"פ חזינן מבואר מדברי הרמב"ם, דדוקא בשטבח בחוץ הוא דאוקמוה רבנן ברשותו, אבל בלא זה לא אוקמוה רבנן ברשותו, וא"כ הא נסתר זה שכתבנו בדעת הרמב"ם, דטעמא שלא יהא מזבח אוכל גזלות צריכינן לכו"ע, ומשום דהא דאוקמוה ברשותו הוא לעולם, והוכחנו זאת מהא דחייבין עלי' משום חוץ לעולם אף בנודעה, ולפי המבואר הרי כל זה הוא רק בשחטה בחוץ, אבל בלא"ה ליכא כלל להך תקנתא דאוקמוה ברשותו, וא"כ שוב צ"ע מה שפסק הרמב"ם לטעמא דשלא יאמרו וכו' כיון דלדעת הרמב"ם מד"ת אינה מכפרת, וכמו שפסק דיאוש לא קני. ובאמת דבהא נחלקו רש"י ותוס', דרש"י פי' בהא דאוקמוה רבנן ברשותו כ"ה דליחייב עלה משום ש"ח, דקנס הוא דקנסוהו רבנן לגזלן, וא"כ הלא זה לא שייך רק בשחטה בחוץ, ובע"כ דהא דלא נודעה מכפרת היא תקנתא בפ"ע ואין למדין זמ"ז, והתוס' חולקין שם וכתבו דהא דחייב עלה בחוץ הוא משום דכיון דלא נודעה אוקמוה ברשותו ומכפרת ע"כ ממילא מיחייב השוחטה בחוץ, וחדא תקנה הויא, ולדעת התוס' אין שחיטתה בחוץ גורמת כלל לחלות התקנה דאוקמוה ברשותו, והרמב"ם שפסק דרק בטבח בחוץ הוא דאוקמוה ברשותו, בע"כ דס"ל כדעת רש"י דשתי תקנות הן ואין למדין זמ"ז, והשחיטת חוץ היא שגורמת להא דאוקמוה ברשותו, וא"כ שוב קשה ל"ל לטעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, כיון דהא דבנודעה אינה מכפרת הוא מד"ת, וצ"ע.

אכן נראה בדעת הרמב"ם, דבאמת כולה חדא תקנתא היא, בין בהקריבה בפנים ובין בשחטה בחוץ, דאוקמוה ברשותו משעת הקדשה, ורק דמשום הך טעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות דמשו"ה הוא שתקנו דבנודעה אינה מכפרת בזה הוא דאשתני דינא, ומשום דהא דנודעה אינה מכפרת הוא עי"ז שהפקיעו חכמים להא דאוקמוה ברשותו, וקיימא בפסול גזול, וע"כ ממילא דבלא שחטה בחוץ שעומדת להתכפר בפנים דינה תלוי ועומד, דאם יהא נודע אז הרי תיקום ברשות בעלים למפרע, ומשו"ה הוא שפסק הרמב"ם דאין הגזלן קונה בשבחיה רק בשחטה בחוץ, דאז הוא דהוחלטה תקנתא דאוקמוה רבנן ברשותו, אבל אה"נ דכולה חדא תקנתא היא, ומיושבים היטב דברינו בדעת הרמב"ם כמש"כ.

והנה התוס' שם הקשו איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה דמה"ת א"צ להביא קרבן אחר, ותירצו ע"ז דדוקא נודעה קודם זריקה אינה מכפרת אבל לאחר זריקה שכבר נתכפר א"צ להביא קרבן אחר עכ"ד, ובאמת דהוא זה סוגיא ערוכה ביבמות דף צ' ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכו' ואמרי רבנן לא הורצה וכו' אריב"ח מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, הרי להדיא דפסולא דרבנן אינו מועיל רק שלא להתיר הבשר באכילה אבל עצם הכפרה אינה מתעכבת, וקשה מאד הא דבנודעה אינה מכפרת, דאיך מועיל זאת כיון דמד"ת הקרבן כשר ומרצה, ובע"כ צ"ל כדעת התוס' דהא דבנודעה אינה מכפרת ר"ל שאין זורקין את הדם, אבל אה"נ דאם זרק הורצה ובעלים נתכפרו, אכן הרמב"ם הרי כתב בסתמא שמפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה שנודעה לרבים אינה מכפרת, דמשמעו שאינה מכפרת כלל, וא"כ הא הדרא אליבי' קושית התוס', אלא ודאי צ"ל דפסולו הכא הוא מד"ת, והיינו משום דהתקנה היתה דכל שנודעה לרבים איגלאי מלתא למפרע דלא אוקמוה ברשותו, וחייל עלה פסול גזול מד"ת, וע"כ שפיר אינה מכפרת כלל, וזהו להדיא כמש"כ.

הלכות מעשה הקרבנות פ"י הי"ב חתיכה של קדשי קדשים או של פיגול או נותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים עכ"ל, והוא ממתני' פ"ב דערלה מט"ז דתנן שם חתיכה של קדשי קדשים של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים, ר"ש מתיר לזרים ולכהנים, ומפרש הרמב"ם דאו או קתני, ופליגי ר"ש וחכמים אם מהני דין ביטול באיסור קודש שאסור לזרים אם לא, וקשה דהרי מעיקרא תנן התם שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ומותר לכהנים ר"ש מתיר לזרים ולכהנים, תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם וכו' לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסור לזרים ומותר לכהנים, ור"ש מתיר לזרים ולכהנים ע"כ, הרי דבמשניות אלו איפלגו ר"ש ורבנן בשני איסורין שאין בכל אחד כשיעור אם מצטרפין יחד לאסור אם לא, וכמו שפי' גם הרמב"ם שם כן, וכן פסק בפט"ז מה' מאכלות אסורות, ולמה חלק הך מתניתין לפרשה בענין אחר דאו או קתני, ולא בהפלוגתא אם שני איסורים מצטרפין, וככל הנך משניות, והא גבי הדדי תניין, ואם כי באמת יש לדייק מלישנא דמתניתין דאיירי באופן אחר, מדנקיט שם ברישא וכן באידך בבא אין בזה כדי וכו' ואין בזה כדי וכו' ואילו הכא בחתיכה של ק"ק לא נקיט הכי, ולהכי י"ל דפירשה הרמב"ם באופן אחר, אבל מ"מ הא אין בזה הכרח לפרש בענין אחר.

והנה בהא דפליגי ת"ק ור"ש ברפ"ב דערלה שם דתנן הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה וכו' ר"ש אומר אינן מצטרפין, מבואר בירושלמי שם דת"ק הוא ר"מ דאמר דכל איסורין שבתורה מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה, ואם נימא דזהו ג"כ טעמא דת"ק בהך דשאור ותבלין שהבאנו, א"כ הא נמצא דבכל גווני אין שני איסורין מצטרפין לאסור תערובתן, ורק דטעמא דרבנן הוא משום דכולהו חשובין חד איסורא דלא תאכל כל תועבה, ולפ"ז לפ"מ דקי"ל דאין שני איסורין מצטרפין לענין מלקות וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד ובפי"ד מה' מאכלות אסורות, וא"כ צריך להיות הכא הלכה כר"ש דאינן מצטרפין גם לאסור תערובתן, כיון דלא קי"ל כר"מ בהך דלא תאכל כל תועבה, אלא דברמב"ם פט"ו מה' מאכלות אסורות הי"ד פסק להדיא דערלה וכה"כ מצטרפין זע"ז, וכן בפט"ז שם פסק ג"כ דשאור ותבלין של תרומה ושל כלה"כ מצטרפין זע"ז ביש בין שניהם כדי לחמץ ולתבל לענין שלא יבטלו משום דינא דכל המחמץ ומתבל לא בטיל, ומבואר דס"ל דהנך שתי פלוגתות אינן תלויות כלל זב"ז.

ואשר ע"כ נראה מוכרח מזה, דדוקא לענין צירוף כזית משני איסורין ללקות עליו הוא דהוי דינא דאין שני איסורין מצטרפין, ומשום דכיון דלא אכל מכל איסור בפ"ע שיעורא כדי לחייבו, א"כ הא נמצא דצריכינן דוקא שיחול כאן דין צירוף של שני איסורין יחד לאשוויי חיובא, ואין שני איסורין מצטרפין, אם לא לר"מ משום איסורא דל"ת כל תועבה דחשיבי כולהו בזה חד איסורא, אבל בלא"ה לא מצטרפי, משא"כ לענין צירופא שלא יתבטלו לא צריכינן בזה כלל לחלות דין צירוף של שני איסורין שיהיו מצורפין יחד, ואך דממילא הוא דכיון דאין כאן כדי לבטל את שתיהן א"כ ממילא אינן בטלים ובאיסורן הן עומדין, אבל לא דצריך לחול כאן דין צירוף שיהא חייל איסורא מתרווייהו, וע"כ אין זה נוגע כלל לפלוגתא דר"מ וחכמים אם מצטרפין שני איסורין יחד משום הך לאו דלא תאכל כל תועבה, כיון דזה שלא יתבטלו אין זה נוגע כלל לדין צירוף איסורין ושפיר מצטרפי בזה גם לחכמים דר"מ, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם כן, ומשום דאין הנך שתי פלוגתות תלויות זב"ז, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם כת"ק. והנה ביסוד הך דינא דטעם כעיקר, צ"ע אם הוא זה דאמרינן דע"י הטעם חשוב ניכר האיסור ולית בי' דין ביטול כלל, או דבאמת חייל על האיסור דין ביטול, ורק דגם טעם האיסור יש בו דין איסור, וכדילפינן לה מקראי דוכל משרת וגיעולי נכרים, וכלשון הגמ' בכל דוכתי דטעם כעיקר. ונראה דזה מבואר מהא דתנן בחלה פ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ומבואר.

בזבחים דף ע"ח דהוא משום דמין בשאינו מינו בטעמא, ואם נימא דבאמת יש על הדבר דין ביטול וחשיב נתבטל, אלא דאסור משום דינא דטכע"ק, א"כ הרי לא שייך זאת אלא באיסורין, דילפינן לה מקרא דמשרת וגיעולי נכרים, דאע"ג דעצמו של דבר נתבטל מ"מ יש בו איסור טעמו, אבל לענין לצאת בו' י"ח מצה הרי פשיטא דכל שיש בעיקרו דין ביטול שוב אינו יוצא בו ידי מצה, דלא מצינו דבדינא דטכע"ק לחוד יהא סגי לצאת בו מצותו, אלא ודאי דיסוד דינא דטכע"ק הוא דאמרינן דכיון דניכר הטעם פקע דין ביטול גם בעיקרו, ולהכי שפיר יוצא בו י"ח מצה, כיון דיש כאן גם עיקרו ממש לכל מילי. אלא דמהא דמבואר בסוגיא דפסחים דמ"ד דילפינן מנזיר לכה"ת בק"ו, וכן מהא דאיתא שם דחולין מקדשים לא ילפינן, וכן מהא דאיתא בנזיר דל"ז דגם מנזיר לא ילפינן משום דחמיר איסורי' דאפילו חרצן אסור לי', ולא חשבינן לי' לגילוי מילתא בעלמא דחשוב ניכר האיסור, ובודאי ש"מ דדינא דטכע"ק לא לענין ביטול נאמר, כ"א דהוי דין בפ"ע וגזה"כ וחלות דין דטכע"ק, וקשיין הנך סוגיין אהדדי. אלא ודאי דהך דינא דטכע"ק, בעיקרו הוא דין מסויים בפ"ע וחלות איסור של טכע"ק, וכדילפינן לה מקרא דמשרת דהוי לאו ואיסורא, ואך דדין איסור זה הוא זהו גופא דלא בטיל, ושפיר ניחא הא דמועיל הך דינא דטכע"ק גם לענין מצות לצאת בו י"ח מצה, כיון דהוא כעיקרו ממש, דהא פקע מיני' דין ביטול, וגם ניחא' הא' דלא חשוב גילוי מילתא, כיון דגם זה דלית בי' דין ביטול הוא ג"כ ע"י חלות הדין איסור של טכע"ק.

והכי מוכח מהא דקי"ל נו"ט לפגם מותר, ומבואר בע"ז דף ס"ז דהוא משום דדרשינן דנבילה שאינה ראויה לגר אין בה איסור נבילה, וה"ה לכל האיסורין, וכבר הקשו הראשונים דהא נו"ט לפגם ראוי לגר הוא אלא שפוגם טעמו מאשר בתחלה, ותירצו דכיון דאיסורו הוא משום טעמא, ע"כ אמרינן דבכל שבעיקר טעמו הוא פוגם הרי הוא כאינו ראוי לגר ולית בי' איסורא, וכ"ז לא שייך אלא אם נימא דהוי דין מסויים דטכע"ק, ואז האיסור תלוי בתר טעמא, משא"כ אם נימא דדין טכע"ק הוא דחשוב ניכר האיסור, א"כ הא יש כאן ממשו של איסור הניכר, וצריך להיות באיסורו כ"ז שהוא ראוי לאכילת אדם, והרי גם ע"י טעם פגום איכא היכרא והאיסור ניכר, אלא ודאי כמש"כ דהוי דין מסויים דטעם כעיקר, ועיקר איסורי' הוא משום טעמא, והא דלא בטיל הוא ממילא ע"י הדין של טכע"ק, וע"כ בנו"ט לפגם דלית בי' איסורא דטעמא, ממילא הדר גבי' דין ביטול ושרי. ולפ"ז צ"ע, אם שני איסורין מצטרפין לאסור בנו"ט במין בשאינו מינו, דנהי דלענין ביטול שפיר מצטרפין, וכדתנן במחמץ ומתבל דאיסורין מצטרפין, אבל מאחר דדין ביטולם הלא מיתלא תלי באיסורא דטכע"ק, ובעיקר חלות האיסור דטכע"ק י"ל דליתא בשני איסורין, דכל לאשוויי איסורא וחלות שם איסור דין צירוף בו, דהדר דיני' דאין שני איסורין נפרדים מצטרפין, ולא דמי למחמץ ומתבל דתנן דשני איסורין מצטרפין זע"ז, דהתם עיקר דינם הוא זהו גופי' דאינם בטלים, ולענין שלא ליבטל שפיר מצטרפין גם שני איסורין נפרדים, דצירופן הוא ממילא וכש"נ, משא"כ לענין נו"ט דבעינן למיחל עלי' איסורא דטכע"ק, דצריכינן דוקא לדין צירוף דאין שני איסורין מצטרפין.

אשר לפ"ז הרי מבואר היטב דעת הרמב"ם וטעמו, במה שפירש למתני' דחתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול דלא איירי בצירוף איסורים, דהרי הכא הוי איסורן משום דינא דטכע"ק דאין שני איסורין מצטרפין בזה, ובע"כ דפירושא דמתניתין הוא או של ק"ק או של פיגול, וכמו שפירש הרמב"ם, וממילא דמיושב היטב דיוקא דמתניתין דלא תני אין בזה כדי ליתן טעם וכו', כיון דלא מיירי הכא כלל בדין צירוף איסורין, וכמש"נ והנה תנן ברפ"ב דערלה שם הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זע"ז וכו', רש"א אינן מצטרפין, רא"א מצטרפין בנו"ט אבל לא לאסור, הרי להדיא דשני איסורין מצטרפין גם לענין נו"ט, ודלא כמש"כ דאין שני איסורין מצטרפין באיסורא דטכע"ק. אכן עיין בר"ש שם דמפרש להך דר"א בתרי גווני, או דמצטרפין לאסור תערובתן אבל לגוף האיסור ר"ל לענין מלקות לא מצטרפי, והפירוש השני הוא דמצטרפין לאסור תערובתן בנו"ט ולא לאסור לענין שיעורא דמאתים, ולפי פירוש השני דמחלק בין תערובות דנו"ט לתערובות דמאתים, הא הוי משום דחמיר איסורא דנו"ט דהוא מד"ת מאיסורא דמאתים דהוא מדרבנן, וא"כ הא י"ל, דבאמת ר"א ס"ל כר"מ בעיקר הדין דכל איסורין שבתורה מצטרפין זע"ז משום לא תאכל כל תועבה, וכת"ק דמתני' דהוא ג"כ כר"מ, וע"כ שפיר מצטרפין גם שני איסורין גם בדין טעכע"ק, כיון דהם חד איסורא משום הך דלא תאכל כל תועבה.

(ומ"מ אינן מצטרפין לאסור במאתים, אע"ג דהויין חד איסורא, הואיל דהוא מדבריהם אזלינן בתר עיקר איסורן דהויין שני איסורין נפרדים, או דנימא דהא דערלה וכלאי הכרם הם במאתים הוא רק על עצם דין ערלה ועצם דין כה"כ, ולא בהדין תועבה שלהם, ונמצא דשיעור זה דמאתים תלוי רק בשם ערלה ובשם כלה"כ, וע"כ הויין כשני איסורין נפרדים ואינן מצטרפין.] ואה"נ דלפ"מ דקי"ל דאין מצטרפין למלקות, דחשיבי תרי איסורין נפרדים, א"כ אין מצטרפין גם באיסורא דטכע"ק, ומיושבים היטב דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם כמש"כ. אולם לפי פי' הראשון שהזכיר הר"ש דהך דאבל לא לאסור ר"ל לענין מלקות, א"כ הא פליג ר"א אר"מ, וס"ל דאין שני איסורין מצטרפין למלקות, ולא ס"ל הך דל"ת כל תועבה, וא"כ מדמצטרפין בנו"ט ש"מ דלא חשיבא זאת דין צירוף, וגם שני איסורין נפרדים מצטרפין לאיסורא דטכע"ק, וזהו להדיא דלא כמש"כ בדעת הרמב"ם.

והנה בספ"ב שם תנן עוד בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים, ובירושלמי על הך מתניתין רשב"ל אמר במחלוקת, [פי' דמוקי למתניתין דאיירי שהבשר קדשים קלים הוא טמא, ונמצא דגם לטהורים איכא איסורא על ב' החתיכות חדא משום איסור טומאה וחדא משום איסור זרות, וא"כ הא דתנן דמותר לטהורים הוא רק לר"ש דאין שני איסורים מצטרפין,] ר"י אמר דברי הכל [פי' דלא מוקי למתני' בכה"ג, אלא בשניהם טהורין, וא"כ שפיר מותר לטהורין לכו"ע, כיון דגבייהו ליכא איסורא רק על הבשר קדשי קדשים לחוד משום זרות] וקשיא על דרשב"ל לא כן סברנן מימר כולהון לשון טומאה מצטרפין וכא יצטרפו כולן לשון טומאה ולשון זרות, [פי' שיצטרפו יחד איסור טומאה ואיסור זרות משום דתרווייהו איסורי קדש נינהו ויהא אסור גם לטהורים גם לר"ש] סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קדש ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין, (פי' דמבואר בזה דאף דכולן הן איסורי קדש מ"מ אינן מצטרפין זע"ז], ולכאורה דברי הירושלמי תמוהין במה שהביא להא דתני בר קפרא, והא דברי בר קפרא הן דברי המשנה ומאי אלימא הך דבר קפרא להוכיח מינה יותר ממשנתנו בעצמה, ובע"כ מוכח כמו שפירש הרמב"ם, דהמשנה לא מיירי כלל בדין צירוף איסורין, ורק בדין הנותר והפיגול עצמן היאך דין ביטולם הוא, וא"כ הרי אין ראיה כלל ממשנתנו להך דינא שבירושלמי, כיון דבמשנתנו לא הוזכר ענין צירוף כלל, וע"כ מביא מהך דבר קפרא דאיירי לענין צירוף איסורים, וניחא היטב דברי הירושלמי.

ולא תקשי לפ"ז, דא"כ הא מבואר בדברי בר קפרא דלחכמים דפליגי אר"ש מצטרפין שני איסורין יחד גם להך דינא דטכע"ק, וכמבואר להדיא בדברי בר קפרא דגם בהא חכמים אוסרין, ואע"ג דקיימא לענין צירוף איסורים בטכע"ק, ודלא כמש"כ דלהך דינא דטכע"ק אין שני איסורין מצטרפין, די"ל דחכמים דהכא קיימי בשיטת ר"מ דכל איסורין שבתורה מצטרפין זע"ז משום הך דל"ת כל תועבה, וע"כ שפיר מצטרפי לדידי' שני איסורין גם בהך דינא דטכע"ק וכש"נ למעלה, אבל לפ"מ דקי"ל דאין מצטרפין למלקות דחשיבי תרי איסורים נפרדים ע"כ אין מצטרפין גם בהך דטכע"ק, וכש"נ. פי"ג הי"ב סדר הבאת המנחה כיצד וכו' וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וחוזר ומקדש עכ"ל, ולעיל בפ"ד כתב ז"ל וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם עכ"ל, ולא הזכיר שיחזור ויקדש, וי"ל דסמך על מה שכתב הכא בפי"ג שיחזור ויקדש, אכן מפשטות הלשון משמע דבדם לא מהני מה שיחזירם אח"כ לכלי אחד, ומשום דלקבלה שני' חשוב הכלי שרת הראשון כנשפך הדם דלית לי' תקנתא, כיון דלא נתקדש הדם בו, וקשה מ"ש קומץ מדם, והלא קומץ מדם יליף בין לענין נשפך ובין לענין שצריך לקבלו כשיעור, וכמבואר כן במנחות דף ז' ודף כ"ו, ומ"ש דבקומץ מהניא חזרתן לכלי אחד ובדם לא מהניא, וכבר עמד ע"ז המל"מ בפי"ג שם.

והנה יסוד הדין מה דנשפך פסול ולא מהניא מה שיחזור ויקבל אח"כ בכלי שרת מבואר בזבחים דף כ"ה דילפינן לה מקרא דולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וכיון דנשפך תו לא הויא הקבלה מהפר, וא"כ צ"ע במאי דילפינן מיני' למנחות דנשפך הקומץ פסול והלא בקומץ ליכא מקום מסויים מאין שיקבלנו, וצ"ל דהא מיהא ילפינן שלא יהי' הקומץ במקום אחר קודם קבלה ורק שיקובל תיכף בכלי המקבלו והמקדשו, ואע"ג דבקומץ ליכא דינא מאין שתהא נעשית הקבלה, מ"מ הא מיהא ילפינן קומץ מדם שתהא תיכף אחר קמיצה קבלה ולא יהי' הקומץ במקום אחר בינתים, וע"כ כשנתפזר נפסל. ולפ"ז נראה דשפיר חלוק קומץ מדם, דהרי הא מיהא דבידו של כהן הוא מקום הכשרו של קומץ להיות, כיון דבע"כ הוא שם משעת קמיצה, וא"כ י"ל דכ"ש דינו כידו של כהן ומשלים לידו של כהן, וכל שהוא בכ"ש הרי הוא כמו בידו של כהן, וע"כ אם קבל מקצת קומץ בכ"ש, נהי דעדיין ליכא מעשה קבלה, מ"מ נשפך לא הוי, כיון דחשוב הכ"ש כידו של כהן, דבזה לא בעינן שיעורא דקומץ שלם, משא"כ בדם, דאיכא דינא דדם מהפר יקבלנו, ובזה אין כ"ש משלים כלל שיהא חשוב מהפר, וא"כ הא צריכינן דוקא להקבלה הראשונה שנתקבלה בהכ"ש שתהא חשובה קבלה, ובזה הא כיון דהוי פחות מכשיעור לא חשיבא מעשה קבלה, וע"כ הוי נשפך ומיפסל.