חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 44

ועיין בפירש"י בנזיר שם שהביא הגירסא בברייתא דהמוצא מת מושכב דמסיימת אבל טעון או רכוב אף לנזיר ועושה פסח טמא, דמבואר מזה דבטומאה ודאית הידיעה סותרת, ובע"כ דהא דטהור במהלך ברגליו הוא משום דלא הויא רק ספק טומאה, והיא כשיטת הרמב"ם, ורש"י מחקה משום דס"ל דגם במהלך ברגליו הויא טומאה ודאית, ובע"כ דהך דטעון או רכוב טמא קאי על משובר ומפורק ולענין תרומה, ולהכי לא גריס לה. פ"ט ה"ז וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות עכ"ל, וביאור ההשגה נראה, דר"ל דנהי דהדלקה לאו עבודה היא ולא מיפסל בה זר, אבל מ"מ מצותה בכהן, וכדכתיב בקרא בהעלותך את הנרות וגו', וע"כ אסור לזר להדליק לכתחלה ורק דכיון דפסולא דזר ליתא גבה ע"כ אם הדליקן כשרות בדיעבד. ואשר יראה לומר בזה, דבאמת גם הרמב"ם ס"ל כן דיסוד הך מצוה דהדלקת הנרות היא דוקא בכהן לכתחלה, אכן כ"ז הוא במדליק בפנים משא"כ בהוציאן לחוץ, דעצם מעשה ההדלקה בשעתה לא הויא עוד מעשה המצוה כלל, דמצותה דוקא בהיכל, וכיון דרק אח"כ כשהיא עומדת דלוקה בהיכל במקומה אז הוא דהוי קיום מצותה ודיני', ע"כ ממילא דלא שייך מצות כהונה האמור בהדלקה רק כשמדליקה במקומה, אבל כשהוציאן לחוץ והדליקן בזה ס"ל להרמב"ם דמותר גם לזר להדליקן לכתחלה, כיון דאינה עוד בכלל הדלקת המנורה כלל. אמנם כן דאם היה הדין דזרות פסולה בהדלקת הנרות אז לא הוה מחלקינן כלל בין הדליקן בפנים להדליקן בחוץ, ומשום דאח"כ כשהיא בפנים חסר בהכשרה דין מעשה כהונה האמור בה, אבל מכיון דכל דין כהונה שבה אינה מעכבת ואינה רק למצוה, ע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דכ"ז הוא רק בשעתה בעת קיום מצותה, ולא בהדליקה בחוץ.

אלא דבאמת צ"ע לכו"ע, אמאי כשר בהדליקן זר ובהדליקן בחוץ, והא מאחר דתלינהו רחמנא בכהונה שזהו דוקא בהדליקן בפנים, א"כ ממילא דהדלקת המנורה נאמרה דוקא בפנים וע"י כהן, ומה"ת לאכשורה בזר ובחוץ, ואע"ג דבסוגיא דיומא מבואר דהדלקה לאו עבודה היא, הלא כ"ז רק לענין חיוב מיתה דזרות, דנאמרה רק בעבודה, משא"כ לענין עיכוב הכשרה, כיון דכתיב בה כהונה, א"כ הרי לא מצינו דכשרה בזר. והנה ברמב"ם פ"ג מהל' תמידין ומוספין ה"י ז"ל דישון המנורה והטבת הנרות בבקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להם זמן שנאמר להעלות נר תמיד וכו' מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפסילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר וכו' ומדליק נר שכבה, והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו עכ"ל, וצ"ע דברי הרמב"ם מה שכתב דהדלקת הנרות היא הטבתם, והרי להדיא מבואר ביומא דף כ"ד דהטבת הנרות עבודה והדלקה לאו עבודה היא, וכן הלא פסק גם הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת מקדש שם דהטבת הנרות פסולה בזר והדלקה כשרה בזר, הרי להדיא מבואר דהדלקה לאו הטבה היא, וצ"ע והנראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דס"ל דכל עיקר הך מילתא דהדלקת הנרות אין המצוה בעצם מעשה ההדלקה כי אם דעיקר מצותה הוא שיהיו הנרות דולקים תמיד, ובזה שהנרות דולקים הוא דהוי יסוד קיום מצוה זו, ועלה הוא דקאמר ג"כ הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתן, ר"ל דבמה שהנרות דולקים כהלכתן בהכי הוא דמיקיימא מצוה זו דהטבה, משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה שייכה לעיקר קיום מצוה זו.

וע"כ לענין דין עבודה דינן חלוק, דהדישון ונתינת השמן דינם הוא דעצם מעשיהם הוא שייך לקיום מצוה זו, ע"כ הרי הן חשובין עבודה, משא"כ הדלקה דלאו בעצם מעשה ההדלקה הוא שמיקיימא המצוה ע"כ אינה בכלל עבודה, דדין עבודה חלותה רק על עצם המעשה, ובמקום שעצם המעשה הוא הכשר דין קיומה, משא"כ בהדלקה דמעשה ההדלקה אינו מוסיף כלל בהכשר דין קיומה, ע"כ לאו עבודה היא והכי מתבאר גם מהא דפסק הרמב"ם דהדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להם זמן משום שנאמר בה תמיד, דמבואר מזה דהדלקה עצמה לאו קבוע לה זמן היא, דאלא"ה הרי לא הוה צריכינן לקרא דתמיד לאורויי שדוחה את השבת ואת הטומאה, ותיפוק לן דכל דבר שקבוע לו זמן דוחה שבת וטומאה, והרי פסק הרמב"ם דמצוה זו דדישון המנורה והטבת הנרות היא בכל בקר ובין הערבים, וא"כ הרי קבוע לה זמן, אלא ודאי כמש"כ דמעשה ההדלקה אינה מעכבת כלל, ועיקר דינם רק שיהיו עומדים דלוקין במקומן, וממילא דאין זמן להדלקתן, וכמבואר כן גם בלשון הרמב"ם שכתב ומדליק נר שכבה וכו' ונר שמצאו שלא כבה מתקנו, וכל זמן של בקר ובין הערבים הוא רק להטבתה בנתינת השמן, וא"כ הא למצא דעצם מעשה ההדלקה אין זמנה קבוע, ולהכי הוא דהוצרך הרמב"ם לטעמא דלהעלות נר תמיד.

ולפ"ז הרי ניחא הא דכשר בהדליקן זר ובחוץ, דכיון דעצם מעשה ההדלקה אינה מעיקר קיום דינה והכשרה של הדלקת הנרות, ע"כ ממילא דלא שייך בה פסול זרות וחוץ, ואפילו לדעת הראב"ד דלכתחלה מצוה בכהן, מ"מ פסולא ליכא בזר, כיון דאין מעשה ההדלקה מעיקר דינה, וכמו שנתבאר הלכות איסורי מזבח פ"ג ה"י המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים לפי שאין קדושה חלה על גופן והרי הן חולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר שיעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדישי כלל וא"כ בעל מום נמי כה"ג הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות עכ"ל, ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים עוד מהא דתנן במשנה חולין דף ק"ל ובכורות דף י"ד דמקדיש בעל מום אין חלה עליו שום קדושת הגוף, והרמב"ם בעצמו פסקה כן, ואיך כתב הכא שאינן כבעל מום, וצ"ל דהך בעל מום שהזכיר הרמב"ם כוונתו על מום עובר, דוגמת מה שסיים אח"כ בדבריו עיי"ש, אלא דצ"ע מה שיאטי' דבעל מום עובר הכא שהוא רק פסול לשעה והכא הוי פסול קבוע, וצ"ע. ובאמת דדברי הרמב"ם הם סוגיא מפורשת בתמורה דף י"ז דהנך פסולים שניין מבע"מ שבע"מ יש במינו קרבן והנך אין במינן קרבן, אכן הרי הך טעמא לא צריכינן אלא לענין שלא לעשות תמורה, דחלוקין הן בזה מבע"מ. אבל לענין דלא תחול בהן קדושת הגוף דזה הדין איתי' גם בבע"מ לא צריכינן כלל להך טעמא, וקשה על הרמב"ם שכתבו גם לענין דלא חל בי' הקדש.

ונראה לומר, דהנה בהא דאין קדושה חלה על בע"מ יש לומר שני טעמים, האחד משום שאינו ראוי למזבח, וע"כ לא חיילא קדושה עלי', ועוד י"ל טעם אחר, משום דהא קי"ל דכל קדשי הגוף נפדין ע"י מום, וא"כ הא נמצא דכשמקדישו הוי דבר שיש לו פדיה, וע"כ לא מיקריא קדושת הגוף, דיסוד קדושת הגוף הויא דבר שאין לו פדיה, והכא כיון דיש לו פדיה לא מיקריא קדושת הגוף. ונראה להביא ראיה לזה, מהא דמבואר במשנה חולין ובכורות שהבאנו דבע"מ עובר חיילא קדושה עלי', ואם נימא דהטעם דאין קדושה חיילא על בע"מ הוא מצד פסולו שאינו ראוי למזבח, וא"כ הרי בע"מ עובר ג"כ פסול למזבח כמו בע"מ קבוע, וכמבואר בתמורה פ"ק, ואיך חיילא עלי' קדושה, ואי דנימא דחיילא עלי' קדושה משום שיהא ראוי לאחר שיעבור מומו, ז"א דמאחר דעתה לא חזי למיחל עלי' קדושה, א"כ מאי מהניא לן מה שיהא ראוי לאח"ז, וגם לאחר שיעבור מומו איך הוא קדוש והא הו"ל עתה דבר שלא בא לעולם דלא מהניא מה שמקדישו עתה, אלא ודאי דמצד עצם הפסול שפיר הוה חיילא קדושה עלי', אלא דהדין פדיה מפקיע להקדושת הגוף, וא"כ מקרי דבר שיכול להקדישו בקדושת הגוף, אלא דאיכא דין פדיה המונעתו, וכיון דלענין דין פדיה הא מהני הך טעמא דיהא ראוי לאחר שיעבור מומו וע"כ אין לו פדיה, ומלבד דין פדיה הא שפיר חיילא עלי' קדושת הגוף, וע"כ שפיר קי"ל דבע"מ עובר חיילא עלי' קדושת הגוף.

ובזה יתבאר היטב סיום דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי מזבח הל"י שם שכתב ז"ל אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' ה"ז כמקדיש בע"מ עובר וירעו עד שיפול בהן מום קבוע ויפדו עליו עכ"ל, ולכאורה צ"ע מה ענין הנך פסולים למום עובר, והרי הנך פסולים אינן עוברין לעולם, אכן לפי דברינו הרי ניחא, דבאמת בעיקר הפסול הרי מום קבוע ומום עובר שוין, וכדהבאנו מהך דריש תמורה, אלא דבזה חלוק מום עובר ממום קבוע דמום עובר לית לי' פדיה ובמום קבוע אית בי' פדיה, וא"כ שאר פסולים דלית בהו דין פדיה, וכדקי"ל דאין פדיה אלא במום, א"כ שוין הם למום עובר, ר"ל דפסול ואין בו דין פדיה. ועכ"פ הא מיהא דמצד פסולא דמום שפיר חיילא עלי' קדושת הגוף, אלא דהדין פדיה שבו הוא שמונעתו מקדושת הגוף, ולפ"ז בהנך פסולים דטריפה וכדומה שאין בהם דין פדיה, ממילא אם היו שוין למום הוה חיילא קדושה עלייהו, ומדלא חלה קדושה עלייהו בע"כ דפסולן שאני מפסולא דמום, וזהו שכתב הרמב"ם ואינן כבע"מ מפני שאין במינן קרבן, ר"ל וע"כ לא חלה קדושה עלייהו מצד עצמותן דלא חזיין לקרבן, ואע"ג דאינן בני פדיה.

והנה חלוק טריפה מבע"מ, דבבע"מ עיקר דינו הוא רק בחלות הקדושה דלא חיילא עלי' קדושת הגוף, משא"כ בטריפה וכדומה עיקר דינם אינו בחלות הקדושה, כ"א דעצם הדבר חשיב לאו מידי דקרבן כלל, ואך דממילא דזה גורם שלא תחול בהו קדושת הגוף כלל, וכמבואר בתמורה דף י"ז דטריפה לאחר הקדש אין ממירין בה, ובבע"מ כה"ג ממירין בו, והיינו משום דבבע"מ עיקר החסרון הוא רק בחלות הקדושה, אבל לאחר שכבר חיילא עלי' קדושה, לית בי' שום דינים, ולא שאני משאר קדשים שנפסלו, וע"כ ממירין בו, משא"כ בטריפה עיקר דינה הוי בעיקר דין קרבן, דאין בה דין קרבן כלל, ובדין קרבן לא איכפת לן כלל אם כבר חיילא עלי' קדושה אם לא, דמ"מ כיון דעצם הדבר לאו מידי דקרבן הוא ע"כ גם עתה לית בי' דין קרבן, ואין ממירין בו. ולפ"ז אף אם נימא דלא כמש"כ, אלא דהא דבע"מ לא חיילא עלי' קדושה הוא מצד פסולו, והא דבע"מ עובר שאני דחיילא עלי' הקדש הוא משום שיהא חזי להקרבה לאח"ז, מ"מ לא תקשי הא דכתב הרמב"ם טעמא שאינן כבע"מ, דהרי הא דבע"מ לא חיילא עלי' הקדש הא הוי זה דין מסויים בבע"מ, דשאני מכל הפסולים בהא, וכדחזינן דרובע ונרבע וכדומה חיילא עלייהו קדושה, ובע"כ דבע"מ דינו מסויים בזה דלא חיילא עלי' קדושה וא"כ הא שפיר הוצרך הרמב"ם בטריפה לומר שאינו כבע"מ שבע"מ יש במינו קרבן, משום דאם אך גם טריפה וטומטום ואנדרוגינוס היה במינן קרבן הא שפיר הוה חיילא עלייהו הקדש כמו רובע ונרבע וכדומה, דדין מניעת חלות הקדושה שבבע"מ הא ליכא גבייהו, ואך משום טעמא דאין במינן קרבן הוא דלא חיילא עלייהו קדושה, וע"כ זהו שכתב כן הרמב"ם, וכש"נ.

פ"ה ה"ז הגונב או הגוזל והקריב הרי הקרבן פסול וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו הי' חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה, ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אעפ"י שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה עכ"ל, והוא בגיטין דף נ"ה דתנן שם ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח, ובסוגיא שם אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבין וכו', ור"י אמר ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, והרמב"ם פוסק כר"י, וכמו שמבואר בדבריו דהא דנודעה אינה מכפרת הוא מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, אלא דקשה דהרמב"ם הרי פסק דיאוש כדי לא קני, וכמבואר בדבריו בפ"א מהל' גניבה הי"ב והט"ז, וא"כ הלא הא דאינה מכפרת בנודעה הוא מד"ת, ורק הא דמכפרת בלא נודעה הוא מפני התקנה, ואיך פסק הכא כר"י דהא דאינה מכפרת הוא מפני התקנה, וכבר עמדו המפרשים ע"ז, וצ"ע. והנה בפי"ח ממעשה הקרבנות הי"ד פסק הרמב"ם ז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישה והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל,.

והוא בסוגיא דגיטין שם מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת, ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה, אר"ש וכו' כרת שע"י דבריהם באתה לו, אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה, אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה, למאי נ"מ לגיזותי' וולדותי' מאי, הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדישה וכו', וזהו דברי הרמב"ם. אולם הרי כל הך סוגיא היא רק לעולא דאינה מכפרת מד"ת, אבל למ"ד דמכפרת מד"ת הרי מדינא חייב כרת, כיון דהוא קרבן כשר מד"ת, וא"כ צ"ע למה פסק הרמב"ם דהכרת הוא משום שהעמידוה ברשותו דהיינו כרת שע"י דבריהן, כיון דפסק לעיל דהתקנה היא זה דנודעה אינה מכפרת, דמבואר דמד"ת הרי היא מכפרת לעולם, וא"כ הא הוי הכרת מד"ת ולא משום טעמא דהעמידוה ברשותו, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה פסק הרמב"ם בסתמא דגנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב כרת, ולא חלק בין נודעה ובין לא נודעה, דש"מ מזה דגם בנודעה שבפנים הקרבן פסול ואינו מכפר, מ"מ חייב על שחיטתו בחוץ, והיינו משום דהסוגיא מוכחת כן, דפריך לעולא דהכשרו הוא מפני התקנה אמאי ענוש כרת, וקשה דהרי הא ודאי דע"י התקנה נתכשר הקרבן מד"ת, דבלא"ה הרי לא הי' קרב, וגם דהא נכלל בזה קרבנות מחוסרי כפרה דהקרבן מטהרן, ומותרין בכניסת מקדש, ובע"כ דמה"ת נתכפרו, וא"כ הא קשה איך ס"ד דלעולא לא יהא חייב כרת, כיון דהוא קרבן גמור מה"ת, ובע"כ מוכרח מזה, דגם בנודעה שהקרבן פסול בפנים חייב כרת על שחיטתו בחוץ, וזהו דפריך הגמ' לעולא דמה"ת הקרבן פסול א"כ איך חייבין על שחיטתו בחוץ, ואע"ג דבלא נודעה הרי היא מכפרת ובע"כ דהוי קרבן גמור מד"ת, אבל בנודעה דהקרבן בפסולו הרי חזר להיות דינו כדין תורה, ולעולא גם פסולו מה"ת, ואמאי חייבין על שחיטתו בחוץ, וע"ז הוא דמשני הגמ' דגם בנודעה אוקמוה רבנן ברשותו כי היכי דליחייב עלה כרת, הרי דחיובו משום שחוטי חוץ הוא לעולם, וכפסק הרמב"ם שהבאנו.

ואשר יראה עוד בזה, דהרי עיקר הדין דלא נודעה מכפרת ונודעה אינה מכפרת, יסודו תלוי בשעת זריקה, שהיא שעת כפרתו ועיקר קיום הקרבן, ואם היתה אז לא נודעה הקרבן כשר ומכפר, ואם היתה אז נודעה הקרבן פסול, אשר ע"כ כל עיקר חלות התקנה דאוקמוה ברשותו תלוי' ועומדת על שעת זריקתו בפנים, ובזריקת הדם בפנים ולא נודעה הגזלה הוא דנתקיימה התקנה למפרע דאוקמוה רבנן ברשותו כי היכי דלהוי הקרבן כשר ומכפר, משא"כ בשחטו בחוץ, דלא היתה לו זריקת פנים, וא"כ ממילא דפקע מיני' כל עיקר הך דינא דלא נודעה, וזהו דפריך הגמ' לעולא אמאי חייבין עליו בחוץ, כיון דבאמת מד"ת הקרבן פסול ורק מפני התקנה הוא שהוכשר בלא נודעה, וא"כ בשחטו בחוץ דלא חל בי' הכשירא דלא נודעה הרי הוא בפסולו מד"ת ואינו ראוי לפתח אהל מועד, וכרת מאי עבידתי', וע"ז הוא דמשני הגמ' דלעולם אוקמוה רבנן ברשותו בין בנודעה ובין בלא נודעה כי היכי דליחייב עלה כרת. והמבואר מזה דבחוץ לא שייך כלל לחלק בין נודעה ללא נודעה, ולעולם חייבין עליו משום שחיטת חוץ, וכפסק הרמב"ם שהבאנו.

ולפ"ז הרי ניחא הא דכתב הרמב"ם טעמא דבנודעה אינה מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, דמשמעו דאלא"ה היתה מכפרת, דמוכח מזה דמד"ת חטאת הגזולה מכפרת, והכא גבי חיוב חוץ כתב דהעמידוה ברשותו כי היכי דליחייב עלה, דמשמע דמד"ת אין הקרבן כשר, אבל לפי המבואר, הרי מהא דחייב עלה משום חוץ גם בנודעה, הרי חזינן דגם לעולא דמד"ת אינה מכפרת, מ"מ הא דאוקמוה רבנן ברשותו שיהא הקרבן כשר הוא בכל גווני, וא"כ ממילא דהא דבנודעה אינה מכפרת צריך טעמא, ואי משום טעמא דיאוש כדי לא קני אינו מספיק, כיון דעכ"פ רבנן אוקמוה ברשותו, ובע"כ צריכינן לטעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, גם לעולא דמד"ת אינה מכפרת, וזהו שהביא הרמב"ם לטעמא דשלא יאמרו וכו', כיון דזה לכו"ע, ואה"נ דדעת הרמב"ם היא דמד"ת אינה מכפרת משום דיאוש לא קני, וכדהבאנו מהך דפ"א מגנבה דדעת הרמב"ם דיאוש לא קני, וזהו שפסק הרמב"ם גבי חוץ דחיובו הוא משום דאוקמוה רבנן ברשותו, כיון דבאמת מד"ת יאוש לא קני וכעולא, וכש"נ.

והנה בפ"ב מהל' גזלה ה"ח כתב הרמב"ם ז"ל גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים הרי היא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל ולדותי' וגיזותי' משעת גנבה עד שעת הקדש של בעלים עכ"ל, ובהשגות ז"ל קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנא דכל שבח שלאחר יאוש אפילו שעל גב גזלה הוא של גזלן וכו' ואיכא למימר כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא וכו' עכ"ל, ולדעת הרמב"ם צ"ל, דאיירי בהקדישה ואח"כ נתיאשו, דהקדשו חייל, וכמו שפסק בפ"ה מה' גנבה ה"ג דמכרה קודם יאוש ג"כ מכירתו קיימת לאחר יאוש, וגם הקדיש דכוותה, ולפ"ז גיזותי' וולדותי' שמשעת הקדישה עד שעת יאוש הויין חולין, ומדין גזלה ה"ה של נגזל, דהוא זה שבח שלפני יאוש דה"ה של בעלים, וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' גנבה ופ"ב מה' גזלה יעו"ש, אלא דהכא כיון שהקדישה הרי אוקמוה רבנן ברשותו שיהא שלו משעת הקדישה כדי שיהא הקרבן כשר ומכפר בלא נודעה, ושיהא חייב עליו משום חוץ לעולם, ולא יהא בו פסול גזול, וכמבואר בסוגיא דאוקמוה רבנן ברשותו משעת הקדישה, וזהו שפסק הרמב"ם הכא כן. וכתב דכ"ז בטבח, והיינו משום דדוקא בטבח בחוץ הוא דאוקמוה רבנן ברשותו, ואז הוא דהויין הגיזות וולדות שלו משעת הקדשה, משא"כ בלא טבח, דליתא להא דאוקמוה רבנן ברשותי', א"כ ממילא דגם הגיזות וולדות שעד שעת יאוש ה"ה של בעלים.