חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 4

הלכות שבת פ"י הי"ז ז"ל המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה ה"ז חייב וכו' ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה ה"ז מותר עכ"ל, ובהכ"ה ז"ל רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן וכו' מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו עכ"ל, ובמ"מ שם הקשה מהא דאיתא בשבת דף ק"ז ע"ב איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור מאן תנא א"ר יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב מאן תנא אר"י אמר רב ר"ש היא דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי', וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"א שם דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' א"כ איך פסק בהנך תרתי דמפיס מורסא וצידת נחש דמותר כשאינו מתכוין לעשות לה פה או לצוד עיי"ש בדברי המ"מ. והנה בשבת דף ג' קאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר ואלו הן צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא, וכבר הקשו שם התוס' בשם בה"ג דהרי שמואל בעצמו פוסק בדף מ"ב שם דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ואיך שרי להו למפיס מורסא וצידת נחש משום צערא כיון דהוי מלאכה גמורה מד"ת.

והנראה לומר בזה, דהנה באמת במפיס מורסא דהיתרה הוא כשאינו מתכוין לעשות לה פה רק להוציא ממנה ליחה, וכדתנן כן להדיא במתני' דאם לעשות לה פה חייב ורק אם כוונתו הוא להוציא ממנה הליחה בלבד אז הוא דשרי, וא"כ הא נמצא דהוי באמת דבר שאינו מתכוין דפטור בשבת לכו"ע, ואע"ג דהוי פסיק רישי', אכן הרי דעת הערוך היא דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר, הובא בתוס' שבת דף ק"ג ועוד בכמה דוכתי, וכן בהך דצידת נחש לפי המבואר בדברי הרמב"ם שכתב וז"ל מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן עכ"ל, וא"כ הא נמצא דאינו מתכוין כלל לצוד רק להציל עצמו בלבד, וא"כ הא הוי דבר שאינו מתכוין בפסיק רישי' דלא ניחא לי' דפטור בשבת לכו"ע לדעת הערוך. אלא דלפ"ז צ"ע הסוגיא דתלי להו בדין מלאכה שא"צ לגופה והא הוי דבר שאינו מתכוין, דבשבת מותר מה"ת לכו"ע, וצ"ע. והנה בכריתות דף כ' ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת רשב"א אומר משום ר"א בר' צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות וכו' רב אשי אמר כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן ות"ק סבר לה כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין פטור ור"א בר' צדוק סבר לה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין חייב, ובתוס' שם הקשו דהרי הא דדבר שאינו מתכוין אסור בשבת הוא רק מדרבנן ואיך קאמר הכא דחייב שתים, ותירצו דאיירי בגוונא דהוי פסיק רישי', ואי משום דבר שאינו מתכוין באמת הי' חייב הכא משום מבעיר לכו"ע דהא מודה ר"ש בפסיק רישי' דחייב, אלא דכיון דא"צ לההבערה א"כ הא הוי מלאכה שא"צ לגופה ותליא בפלוגתא דר"ש ור"י במלאכה שאצל"ג אם חייבין עלי' אם לא, ולפ"ז הא נמצא דלאו דוקא נקט הכא הגמ' לשון דבר שאינו מתכוין ופירושו הוא באמת מלאכה שאצל"ג.

אכן יעו"ש ברמב"ם בפ"ז משגגות הי"ב שפסק בהך דהחותה גחלים בשבת דרק אם נתכוין לכבות ולהבעיר הוא דחייב שתים, הא אם הובערו מאליהן אינו חייב אלא אחת, ואע"ג דהרמב"ם הרי פסק דמלאכה שאצל"ג חייבין עלי', וש"מ דמפרש להסוגיא כפשטה דתליא בפלוגתא דדבר שאינו מתכוין, וכיון דקי"ל דדבר שאין מתכוין מותר משו"ה הוא דפסק הרמב"ם דאינו חייב שתים רק אם נתכוין לכבות ולהבעיר, ולפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתה. ונראה לומר, דהנה הא דדבר שאינו מתכוין אינו אסור רק מדרבנן גבי שבת לכו"ע, כמבואר בתוס' יומא דף ל"ד ועוד בכמה דוכתי, הא הוי הטעם בזה משום דגבי שבת כתיב מלאכת מחשבת וכשאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת, אבל עיקר הפלוגתא דדבר שאינו מתכוין בכה"ת כולה אי מותר או אסור הוא זה באמת בעיקר הד"ת, ומאן דאסר דבר שאינו מתכוין ס"ל דאסור מה"ת, וכמבואר להדיא בשבת דף קל"ג גבי קציצת בהרת דלמ"ד דבר שאינו מתכוין אסור אסור מד"ת, וכדמוקי לי' להקרא כן עיי"ש בהסוגיא, אלא דגבי שבת איסורו הוא רק מדרבנן מטעמא אחרינא משום דלא הוי מלאכת מחשבת, ושני דינים הם, דין דבר שאינו מתכוין של כה"ת, ודין מלאכת מחשבת דשבת.

והן נראה דהנך שני דינים חלוקין הן ביסוד דינם מהדדי, דבדין דבר שאינו מתכוין העיקר תלוי בכוונתו ורצונו, ואפילו אם יודע בודאי שיעשה הדבר והוא עושה את הדבר בדעת, מ"מ תלוי בכוונתו אם מתכוין לזה אם לא, וכמבואר להדיא בפסחים דף כ"ה איתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו' כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כו"ע לא פליגי דאסור, הרי דאע"ג שיודע בודאי שמגיע לו ההנאה מ"מ אם מתכוין אסור ואם אינו מתכוין שרי, ועיין בתוס' שם שכתבו דאיירי היכא דלא הוי פסיק רישי', אכן הר"ן בפ' גיד הנשה חולק ע"ז וס"ל דאיסור הנאה שאני וחשוב דבר שאינו מתכוין גם בפסיק רישי', וכן הוא דעת הרמב"ם בפי"ד ממאכלות אסורות הי"ב שפסק בסתמא דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ולא קא מיכוין שרי, ומדסתם הדברים ש"מ דגם בפסיק רישי' מותר, אכן אע"ג דאיסור הנאה שאני מ"מ מדתלי לה הגמ' בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין ש"מ מיהא דהדין דדבר שאינו מתכוין בניחותא דידי' וכוונתו תליא מילתא, וכדחזינן דאע"ג דבאה לו ההנאה ודאי מ"מ כל שאינו מכוין להנאה הוי בכלל דבר שאינו מתכוין, משא"כ בדין מלאכת מחשבת אין יסוד דינו תלוי כלל בכוונה ורצון, כי אם בדעת שעושה את המלאכה, וזהו יסוד הך דינא דמלאכת מחשבת שיעשה את המלאכה בדעת ומחשבה, וכדמצינו בכריתות דף י"ט דמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובב"ק דף כ"ו היתה אבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפלה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, ובכל הני לא נעשית המלאכה בדעתו כלל, והיינו משום דזהו עיקר הפירוש דמלאכת מחשבת שהמלאכה תהא נעשית במחשבה ודעת, וא"כ ה"נ היכא דאינו מתכוין דלא חשיבא מלאכת מחשבת ג"כ עיקר דינו הוא משום דלא נעשית המלאכה בדעתו כלל, אבל לא דכוונתו בעינן שיכוין לזה.

ולפ"ז נראה בפסיק רישי' דמבואר בגמ' דמודה בזה ר"ש דחייב, דדעת הערוך בזה דהיינו דווקא בניחא לי', חלוק בזה דין מלאכת מחשבת מדין דבר שאינו מתכוין, דבדין דבר שאינו מתכוין של כה"ת כולה, דעיקר דינו הוא שיהא רצונו וכוונתו לזה, שם הוא דתלוי בניחא לי', ואלא"ה נהי דהוי פסיק רישי' והאיסור יעשה בבירור, אבל מ"מ כל דלא ניחא לי' מתכוין מיהא לא הוי, והוי בכלל דבר שאינו מתכוין דמותר, אבל בדין מלאכת מחשבת דלא בעינן כלל רצונו וכוונתו, אלא שתעשה המלאכה בדעתו ומחשבתו, א"כ אין דינו תלוי כלל בניחא לי', כי אם דכל דהוי פסיק רישי' והמלאכה ידועה לו שמוכרחת להעשות מיקרי נעשית המלאכה בדעתו והויא בכלל מלאכת מחשבת. ולפ"ז נמצא, דדבר שאינו מתכוין בפסיק רישי' דלא ניחא לי' לדעת הערוך גם שבת דינה כמו כה"ת כולה, ולר"י דס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור מד"ת בכה"ת כולה גם בשבת אסור וחייבין עליו, כיון דהרי היא בכלל מלאכת מחשבת, ורק דין דבר שאינו מתכוין בי'.

ומעתה מתישבא היטב הסוגיא דכריתות בנתכוין לכבות והובערו מאליהן דאיתא שם דלר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור חיובי מחייב, ולא קשה תו מה דבשבת דבר שאין מתכוין גם לר"י אינו אסור אלא מדרבנן, דהכא שאני כיון דהוי פסיק רישי' א"כ שפיר הוי בכלל מלאכת מחשבת ואע"ג דלא ניחא לי', ורק דין דבר שאינו מתכוין של כה"ת דתלוי בניחותא דידי' ומחשבתו וכוונתו, לזה הוא דמהני הך דלא ניחא לי' שיהא בכלל דבר שאינו מתכוין, וזהו דתלי לה הגמ' בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, דלר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור גם חיובי מחייב, ורק לר"ש הוא דמיפטר, ומיושב נמי דעת הרמב"ם שפסק בנתכוין לכבות והובערו מאליהן דפטור ואע"ג דבמלאכה שא"צ לגופה חיובי מחייב, כיון דהכא לאו מלאכה שאצל"ג היא, ורק דהוי דבר שאינו מתכוין וכהסוגיא דכריתות, ובדבר שאינו מתכוין הא קי"ל כר"ש דשרי וכמבואר בשבת דף צ"ה, וכ"ש דמיפטר. ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דמתיר שמואל מפיס מורסא וצידת נחש, וכמש"כ למעלה משום דהוי בכלל דבר שאינו מתכוין כלל, דהפסיק רישי' שבזה הא הוי לא ניחא לי', ושמואל לטעמי' דס"ל בזבחים דף צ"א דדבר שאינו מתכוין גם בכה"ת כולה מותר, וגם בפסיק רישי' דלא ניחא לי', וכמבואר בערוך בביאור הסוגיא דזבחים שם, והא דתלי לה הסוגיא דשבת דף ק"ז בדין מלאכה שא"צ לגופה, היינו משום דהתם הרי רב הוא דקאמר לה דס"ל בשבת דף מ"ב דדבר שאינו מתכוין אסור, וממילא בפסיק רישי' דלא ניחא לי' איכא גם חיובא גם בשבת וכמבואר בהסוגיא דכריתות שהבאנו, ולא מיפטר רק מטעמא דהוי מלאכה שאצל"ג, והרמב"ם דדעתו כדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' הוי בכלל דבר שאינו מתכוין דקי"ל דמותר בכה"ת כולה, וכדמוכח כן מדבריו בפ"ז משגגות שהבאנו, ע"כ שפיר פסק כשמואל דמפיס מורסא וצידת נחש מותרין לכתחילה.

פי"ד ה"א ואיזו רשות היחיד וכו' וכן מקום מוקף ד' מחיצות גובהן י' וביניהן ד' על ד' וכו' עכ"ל, בדברי הרמב"ם האלו מבואר דבעינן ד' על ד' מלבד עובי המחיצות וכדכתב בלשונו וביניהן ד' על ד' דמבואר בזה שאותן הד' טפחים צריכין להיות בין המחיצות, והוא מהא דאיתא בשבת דף ח' אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוהה י' ואינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור, והיינו משום דברחבה ששה הכוורת עצמה חשובה רה"י, והא דשיעורה ו' הוא משום דהכוורת היא עגולה וצריכינן שיהא בה ריבוע של ד' על ד'. ועיין ברש"י שם דלהחשבון שיהא בה ריבוע של ד' על ד' לא צריכינן בעיגולה רק חמשה טפחים וג' חומשים אלא דאביי לא דק בתרי חומשים להחמיר להפרישו מאיסור שבת ומחייב לי' מדרבנן ואה"נ דקרבן לא מייתי. ובתוס' שם הביאו פי' הר"ח דהנך ו' טפחים דוקא הוא ומשום דדופני הכוורת יש בהן ב' חומשין וצריכינן שיהא אויר ד' בתוך הכוורת, וכ"ה ברי"ף שם, וזהו ממש כדברי הרמב"ם דלא מצטרפי עובי המחיצות להד' טפחים. אכן בתוס' שם הקשו ע"ז וז"ל ואין נראה פי' הר"ח דהא עובי חוליות הבור מצטרף נמי לחלל הבור לארבעה משום דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש כדאמר בפ' חלון (עירובין דע"ח.) גבי מלאו כולו ביתדות עכ"ל. ונראה לומר, דנ"מ דאם יש בתוכו רוחב ד' על גובה י' איהו גופי' רה"י מעצמו בתוכו וכתליו, משא"כ אם אין בו רוחב ד' רק עם הכתלים ביחד, א"כ הרי הוא בעצמו אינו רה"י כיון דאין שם מקום ד' ולא מחיצות של ד', ועי"ז דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש חוזר דינו להיות רק כמו תל שגבוה י' ורחב ד' דאמרינן בי' גוד אסיק מחיצתא כי היכי דלהוי על גביו רה"י, ונמצא דהכוורת עצמה חשובה רק כגורמת מקום שיהא ע"ג רה"י.

ולפ"ז הרי מיושב היטב שיטת הר"ח והרי"ף, דבאמת גם הר"ח והרי"ף ס"ל דעובי הכתלים מצטרפין להיות ע"ג רה"י, ורק דהכא דאיירינן לענין פטור זריקתה ברה"ר, דהטעם דמיפטר הוא כמש"כ רש"י דאינו חייב רק על זריקת שארי דברים ולא על זריקת רשויות, או כמש"כ התוס' דכיון דהכוורת חשובה רה"י א"כ הוי מקום עקירתה והנחתה רה"י, א"כ הרי לא שייך זאת אלא היכא שיש בתוכה רוחב ד' על גובה י', דאז הויא איהי גופה רה"י, וחשיבא זריקת רשויות, וגם הוי מקום עקירתה והנחתה רה"י כיון דאיהי גופה הויא רה"י, משא"כ היכא שהכתלים מצטרפין לרוחב ד', דהרה"י הוא למעלה ממנה ע"י ההילכתא דגוד אסיק מחיצתא, אבל איהי גופה מיהא לא הויא רה"י, א"כ הלא אין בזריקתה דין זריקת רשות, וגם מקומה דהוא מקום עקירתה והנחתה הא ג"כ לא הוי רה"י, וא"כ שפיר חייבין על זריקתה ברה"ר, ולא איכפת לן מה דע"ג הוי רה"י, דבזה אינה חשובה רק כגורמת מקום לרה"י ובזה ליכא פטורא על זריקתה, דכל שהיא עצמה אינה חשובה רה"י יש בה דין הוצאה וחייבין עליה, וע"כ זהו שיטת הר"ח והרי"ף דבעינן תוכה ד', משום דבלא"ה נהי דדין רה"י ע"ג מ"מ חייבין על זריקתה, וניחא נמי דברי הרמב"ם שכתב דבעינן שיהא ביניהם של המחיצות ד' על ד', כיון דאיירי לענין שגם תוכו יחשב רה"י גמור, וזהו דוקא כשיש ביניהן ד' על ד', אבל היכא דעובי המחיצות משלימות אין ביניהן רה"י כיון דאין שם מקום ד', וכמבואר בהך דכוורת דלענין איהי גופה ותוכה אין עובי הכתלים משלימות. ועיין ברשב"א שם שהקשה מהא דאיתא בפ' הזורק אמר אביי בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה שמנה וזרק מחצלת לתוכה חייב חלקה במחצלת פטור דהנחת מחצלת וסילוק מחיצה בהדי הדדי קא אתו, ואם איתא דעובי הכתלים מצטרפין מאי סילוק מחיצה איכא הכא אכתי רה"י היא.

ולפי דברינו דתוכה באמת לא הוי רה"י כיון דאין בו מקום ארבעה, א"כ הא נמצא דהמחצלת עצמה במקום הנחתה באמת אינה ברה"י, וא"כ שפיר איכא סילוק מחיצה ופטור. ועיין באבן העוזר סי' שמ"ה שהביא מהתוס' עירובין דף ע"ח דמבואר שם דהא דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה הוא רק לענין ע"ג אבל בתוכו לא הוי רה"י, וכתב דלהכי הוא שהצריך הרמב"ם שיהא ביניהן ד' טפחים כדי לחייב גם על תוכו, והיינו כמש"כ. אכן עדיין צ"ע דעת הר"ח והרי"ף והרמב"ם, דמאחר דע"ג מיהא הויא רה"י א"כ ממילא דגם תוכו צריך להחשב רה"י מדינא דחורי רה"י כרה"י, וא"כ הרי גם אם הי' בו ארבעה עם המחיצות ביחד ג"כ צריך להיות פטור על זריקתו כדין זורק רה"י כיון דגם תוכו דין רה"י בי', ושוב קשה דעת הר"ח והרי"ף שפי' דבעינן שיהא תוכו ד' מלבד עובי המחיצות. והניחא לפירש"י דהפטור הוא משום דאין חייבין על זריקת רשויות, א"כ כיון דאין בתוכה ד' א"כ הא איהי בפ"ע לית בה שם רשות, ורק דדין רה"י בה משום דינא דחורי רה"י כרה"י, אבל מ"מ שם רשות לית בה, ושפיר חייבין על זריקתה, אבל לפי' התוס' שהוא גם פי' הרי"ף שם דהפטור הוא משום דמקום עקירתה והנחתה הוי רה"י, א"כ הרי צ"ע דהרי גם חורי רה"י דינם כרה"י וצריך להיות פטור על זריקתה וצ"ע. ובאמת שזה קשה גם על דברי התוס' בעירובין שכתבו דתוכו דין מקום פטור בי' והא הוי חורי רה"י, וצ"ל דהתוס' בעירובין ס"ל דגם חורי רה"י צריך שיהא רחבן ד', אבל לדעת הרבה פוסקים דס"ל דבחורי רה"י לא בעינן שיעור ארבעה וגם בפחות מד' דין רה"י בהו הא צ"ע דעת הר"ח והרי"ף אמאי אין עובי הדפנות מצטרפין כיון דגם תוכה הוי רה"י.

ונראה לומר, דהנה צ"ע עיקר הך דינא דכוורת אפילו ברחבה ששה אמאי פטור, והלא מ"מ מקום המחיצות והשולים עצמן כיון דהן אטומין ולית בהו אויר ד' וא"כ הא נמצא דכל הרה"י הוא רק בתוכה, אבל מ"מ מקום המחיצות והשולים עצמן לא הוי רה"י, וכמבואר בשבת דף ז' דבית שאין תוכו י' וקירויו משלימו לי' על גגו מותר לטלטל בכולו בתוכו אין מטלטלין אלא בד' אמות, הרי דאע"ג דע"ג הוי רה"י מ"מ תוכו למטה לא הוי רה"י. וא"כ ה"ה הכא נהי דתוך הכוורת הוי רה"י מ"מ מקום המחיצות והשולים עצמן דלית בהו אויר ארבעה אין בהן דין רה"י, וקשה הא דמיפטר על זריקתה משום דהוי כזורק מרה"י לרה"י והא מקום המחיצות והשולים עצמן שעליהן הוא החיוב הוצאה הא לא הוי מקומן רה"י כלל, והניחא לשיטת רש"י דהפטור הוא משום דליכא חיוב הוצאה רק בזריקת חפץ ולא בזריקת רשויות א"כ שפיר מועיל הא דתוכו הוי רה"י למיחשבי' לזריקת רשויות, אבל לדעת התוס' והרי"ף שם וכ"ה גם דעת הרמב"ם בפי"ד מהל' שבת דהפטור הוא משום דמקום עקירתה והנחתה רה"י הא קשה דהרי מקום המחיצות והשולים לא הוי רה"י ואמאי מיפטר על זריקתה וצ"ע. אכן נראה עפי"מ דאיתא לקמן דף צ"ט א"ר מישא בעי ר' יוחנן כותל בר"ה גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י הזורק ונח על גביו מהו מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטור הוא או דילמא כיון דעשאו רה"י כמאן דמלי דמיא אמר עולא ק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ, הרי דבכל מחיצות רה"י כשם שחשובין מחיצות על תוכו כמו"כ יש בהן דין מחיצות גם על עצמן.

ולפ"ז נראה דאע"ג דמקום המחיצות עצמן הרי לית בהו אויר ד', מ"מ הוא זה רק חסרון מקום, אבל דין מחיצות לא פקע מינייהו גם על מקומן, וזהו המבואר בסוגיא זו דכל דחשיבי מחיצות על תוכן חייל בהו דין מחיצות גם על עצמן מכח הך ק"ו דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש. אשר ע"כ י"ל דלענין זריקת עצמו שפיר דינו כתוכו של רה"י להחשב כזורק מרה"י לרה"י דפטור כיון דאית בי' חלות דין מוקף מחיצות. ואפילו אם נימא דדין רה"י לית בי' כיון דלית בי' מקום כלל, מ"מ הא מיהא אהניא לי' מה דחשובין מחיצות גם על עצמן והויין בכלל תוך המחיצות של רה"י דשוב הרי הן מופקעין מכלל דין רה"ר ולית בהו שוב חיוב הוצאה. אשר ע"כ שפיר מיפטר ביש בתוכו רוחב ד' על ד' כדין זורק מרה"י לרה"י כיון דהרי הוא כולו בתוך המחיצות של רה"י. אכן כ"ז הוא בכוורת שתוכה ד' על ד', דאית בהו דין מחיצות, ועושין מחיצות לתוכן במקומן, וע"כ שפיר אית בהו הך דינא דלעצמן לא כ"ש, והויין המחיצות עצמן כתוכו של הרה"י, משא"כ היכא שאין בתוכו ד' כי אם בצירוף עובי הדפנות, דדין רה"י שבו הוא כדין תל דאמרינן בי' גוד אסיק מחיצתא, אבל המחיצות עצמן במקומן אינן עושין מחיצה כלל, דהא אין בתוכו ד' ולאו בר מחיצה הוא, וממילא דבמקומן לית בהו דין מחיצה כלל לא על עצמן ולא על אחרים, א"כ בזה שפיר חייב על זריקתה, דנהי דע"ג שפיר דיינינן בהו הך דינא דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש, ומועיל שיהא ע"ג רה"י, אבל כ"ז הוא למעלה, דשם הוא כל דין מחיצות שלהן ושם הוא דעושין רה"י, אבל למטה כנגד תוך הכוורת דאין שם מקום ד' ואינן עושין שם מחיצה כלל, א"כ ממילא דאין שם עליהן דין מחיצות כלל גם על עצמן.