חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 5

ולפי"ז הרי ניחא גם הא שהקשינו דאף דאין בתוכם מקום ד' מ"מ הא הוי תוכה רה"י משום דינא דחורי רה"י כרה"י, ולפי"ז הרי ניחא, דכיון דאין בתוכה ארבעה א"כ הרי הא מיהא דהדפנות לית בהו דין מחיצה כלל על תוכה, וכל דין רה"י של תוכה הוא רק משום דינא דחורי רה"י כרה"י, וא"כ ממילא דלא שייך זאת רק על תוכה דהוא פתוח להרה"י שע"ג והוי בכלל חורי רה"י, אבל מקום הדפנות והשולים שהם סתומים אינן בכלל חורי רה"י כלל, וכיון דדין מחיצות לית בהו במקומן א"כ ממילא דלא הויין רה"י, ולפי"ז שפיר חייב על זריקתה, מכיון דהדפנות והשולים עצמן שעליהן הוא החיוב הוצאה הוי מקומן רה"ר, א"כ הרי ממילא דמקום הנחתה הוי רה"ר, ושפיר יש כאן חיוב הוצאה, וניחא דעת הר"ח והרי"ף כמש"כ. ולדעת התוס' דהדפנות עצמן מצטרפי גם לענין לפטור על זריקת הכוורת עצמה צ"ל או דס"ל דגם בתל שגבוה עשרה ורחב ד' ג"כ דיינינן בי' הך דינא דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש, וממילא דגם תל דינו כמוקף מחיצות, או דס"ל דכל קרקע רה"י הרי הוא מופקע ע"י הרה"י שע"ג מכלל רה"ר, וממילא דהדר דינא לפטור על זריקתה כזורק מרה"י לרה"י וכש"נ. אכן דעת הרמב"ם אכתי צ"ע, דהרי הרמב"ם איירי לענין עיקר דין רה"י לענין שיתחייב המוציא מתוכו או המכניס לתוכו מרה"ר, ובזה הוא דפסק דאין בו דין רה"י כי אם בשיש ביניהן של המחיצות ד' על ד', וע"ד הא שוב קשה דגם ביש בו ארבעה עם המחיצות ביחד ג"כ צריך להיות ע"ג רשות היחיד משום טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש, וממילא דתוכו ג"כ הוי רה"י משום דינא דחורי רה"י כרה"י, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה בירושלמי פ' הזורק אמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה ובלבד שיהא העומד רבה על החלל, וקשה מהא דבסוגיא דעירובין דף ע"ח מבואר טעמא דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה משום דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש ולא משום טעמא דעומד מרובה על החלל וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, דהא דבעינן ברה"י שיהא לו קרקע ד' הוא מתרי טעמי, חדא משום דבעינן מקום הראוי לתשמיש ובלא קרקע אין זה מקום תשמיש, ועוד נראה דגם בלאו הך טעמא דמקום תשמיש עוד הוי זה מעיקר דין ושם רה"י דבעינן דוקא קרקע למטה, ומשום דיסוד הדין של מקום ד' האמור ברה"י שזהו עיקרו של רה"י כל יסוד חלות דינו הוא רק עם קרקע. ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הירושלמי והש"ס דילן ולא קשיין אהדדי, דנראה דהא דקאמר הגמ' דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש לא שייך זאת אלא לענין הדין מה דבעינן ראוי לתשמיש, ע"ז שפיר שייך לומר דהרי הוא ראוי לתשמיש עי"ז דמנח מידי, אבל לענין הדין מה דבעינן עצם קרקע ד' ברה"י הרי לא שייך כלל ע"ז הא דחזי למינח עלי' מידי, דמאי מהניא לן מה דחזי להיות בו קרקע, כיון דכמות שהוא עתה אין בו קרקע ד'. אשר ע"כ זהו דקאמר הירושלמי דבעינן שיהא העומד רבה על החלל, ר"ל דעי"ז שפיר חשוב יש לו קרקע, וכמו דמהניא עומד מרובה על הפרוץ לכל מילי כמו כן מהניא זאת גם לענין הדין קרקע ד' דבעינן ברה"י שיחשב מקום ד' ע"י העומד המרובה שבו, וזהו דברי הירושלמי.

אלא דכ"ז לענין עיקר שיעורא דקרקע ד' האמור ברה"י, בזה שפיר מועיל דין עומד מרובה ורובו ככולו, משא"כ לענין דין מקום תשמיש הרי לא שייך כלל בזה טעמא דרובא, כמבואר בעירובין דע"ח שם אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע"פ שאין גבוה שלשה מ"ט לא משתמש לי', הרי דאע"ג דפחות משלשה כארעא סמיכתא דמיא והיתד גופי' כקרקע העמוד מתחשב, מ"מ כיון דלא משתמש לי', לא מצטרף להשלמת ארבעה, א"כ גם הכא נהי דגם החלל מתחשב כקרקע ע"י העומד המרובה שבו, אבל אכתי הרי לא משתמש לי', וזהו דפריך הגמ' בעירובין שם על הא דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה והא לא קא משתמש לי', ומשני דמנח מידי ומשתמש, וכש"נ דלענין דין מקום תשמיש שפיר מהני מה דחזי להשתמש עי"ז דמנח מידי. ונמצא דתרווייהו צריכן, הא דעומד מרובה בעינן משום עיקר שיעורא דקרקע ד', והא דחזי למינח עלי' מידי בעינן משום דין מקום תשמיש, ומיושבים היטב הירושלמי והסוגיא דעירובין וכמש"נ.

אכן אכתי צ"ע, דהנה ז"ל הסוגיא בעירובין שם אמר רב הונא עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ונעץ בו יתד כל שהו מיעטו א"ר אדא בר אהבה ובגבוה שלשה אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע"פ שאין גבוה שלשה מ"ט לא משתמש לי' רב אשי אמר אפילו שגבוה שלשה מ"ט אפשר דתלי' בי' מידי א"ל ר"א ברי' דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו א"ל וכו' ה"נ דמנח מידי ומשתמש, והרי התם לא שייך כלל טעמא דעומד מרובה על החלל דלא שייך זאת רק על חלל ולא בשיש כאן יתד הממעט, ומ"מ הרי חזינן דנעשה רה"י ע"י הך טעמא דמנח מידי ומשתמש, הרי להדיא דהך טעמא לחוד ג"כ מועיל להחשב רה"י, וש"מ דלא בעינן כלל עצם קרקע ד', וכל דין קרקע ד' האמור ברה"י הוא רק משום מקום הראוי לתשמיש, וא"כ אכתי קשה דברי הירושלמי דמצריך שיהא עומד מרובה על החלל, דזה לא שייך רק לעצם דין קרקע ארבעה ולא לדין מקום תשמיש. ונראה לומר, דהא דמהני גבי עמוד טעמא דמנח מידי ומשתמש אין זה משום דלא בעינן כלל קרקע ארבעה ברה"י, כי אם דטעמא הוא משום דבדין קרקע ד' באמת לא צריכינן כלל שיהא במקום אחד, אלא דמצטרף לזה גם משני מקומות, דכל שבין שניהם יש קרקע ד' הרי הן חשובין רה"י, וע"כ גם הכא מצטרפי מקום העמוד שלמטה ומקום היתדות שלמעלה לדין קרקע ד', ורק דכל האיבעיא הויא משום דמקום היתדות הא לא חזי לתשמיש ונמצא דמקום היתדות חסר לגמרי, וע"ז שפיר מהני הא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש. ולפ"ז הרי ניחא דברי הירושלמי, דנראה דהא דשני מקומות מצטרפין להשלים שיעורא דקרקע ד', הוא דוקא בששני המקומות דין רה"י בהן, אבל כל שבמקומו אינו רה"י אין קרקעו מצטרף להשלים שיעורא דארבעה.

אשר לפ"ז בבור וחולייתו היכא דמצטרפין לארבעה, דתוך הבור הרי אין בו לא מחיצות ארבעה ולא אויר ארבעה, ואין המחיצות עשויות למקום ארבעה כלל, וחסר כל עיקר דין מחיצות, וא"כ הרי הא ודאי דתוך הבור עצמו לא הוי רה"י ולא מהניא לי' צירוף המקומות כיון דחסר שם מחיצות, וע"כ ממילא דגם למעלה על החוליא ג"כ חסר עיקר שיעורא דקרקע ארבעה, ולא נוכל לצרף תוך הבור להשלים שיעורו, דכל שאינו רה"י הלא לא מצטרף להשלים שיעורא, ולהכי בעינן דוקא גם לענין למעלה שיהא עומד מרובה על החלל, דזהו המועיל לעיקר דין שיעורא דקרקע ד', משא"כ בעמוד שמלאו ביתדות, דיש שם מחיצות ארבעה בין למטה ובין למעלה, דמחיצות העמוד דאמרינן בהו גוד אסיק מחיצתא הא הויין מחיצות גם על היתד, וכיון דגם שני מקומות מצטרפין לשיעורא דארבעה נעשה כולו רה"י בין למעלה ובין למטה, ע"כ ממילא דעיקר שיעורא דקרקע ארבעה לא חסר שם כלל, דהרי שני המקומות מצטרפין, ורק דבעינן ארבעה של מקום תשמיש, ובזה הוא דמועיל טעמא דמנח מידי ומשתמש.

ולפי המבואר נראה, דאפילו אם נימא דכל הדין דקרקע ארבעה דבעינן ברה"י הוא משום טעמא דבעינן מקום תשמיש, ג"כ ניחא הך דירושלמי, ומשום דהך דינא דמקום תשמיש הוי מעיקר דין רה"י, ואית בי' גם דין שיעורין של מקום ארבעה האמור ברה"י, א"כ ממילא דלא מהניא בי' טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש, דמ"מ סוף סוף השתא מיהא לית בי' המקום תשמיש בכל הארבעה וחסר שיעורא דרה"י בי', ורק בצירוף הך דינא דעומד מרובה על החלל דמועיל שיהא חשוב כאלו כולו עומד הוא דמצטרף לזה גם הך טעמא דחזי למינח עלי' מידי דמיקרי כולו ראוי להשתמש, ובשניהן יחד הוא דנשלם המקום ד' של תשמיש, והכי מוכחת הסוגיא דעירובין שהבאנו דנעץ בו יתד מיעטו וקאמר ע"ז ר"א בר אהבה ובגבוה שלשה, והיינו משום דבפחות משלשה אמרינן בי' לבוד והיתד משלים לארבעה משום דהיתד וקרקע העמוד חד הוא, ואע"ג דהיתד לא חזי לתשמיש, והרי לא מהניא טעמא דלבוד רק לעיקר שיעורא ולא לתשמיש בפועל, וסבירא לי' לר"א בר אהבה דסגי בזה הואיל ויש מיהא שיעורא דארבעה, וא"כ ממילא די"ל דגם לפי"מ דמסיק הגמ' טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש הוא רק היכא דלא חסר שיעורא, וכגון ביתד דלפי מאי דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש ממילא איכא גם שיעורא דארבעה, וכמש"נ דמקום ד' מצטרף גם משני מקומות, בזה הוא דמהני טעמא דחזי למינח עלי' מידי, משא"כ בבור וחולייתו, כיון דאין בתוכו רה"י, ונמצא דחסר עיקר שיעורא דמקום ארבעה, בזה לא מהני טעמא דחזי למינח עלי' מידי, כיון דהשתא מיהא חסר עיקר שיעורא דארבעה דמקום תשמיש, [ואין לומר דבהך דיתד המיעוט הוא על עיקר המקום דהיתד הא ממעט המקום דאין בו גם אויר ארבעה וע"ז הוא דצריכינן שיהא פחות מג' כי היכא דליחשב חד מקום, אבל אה"נ דמדין מקום תשמיש שהוא קרקע ארבעה לא איירי הכא כלל.

ז"א דא"כ מה מהניא ע"ז הא דחזי למיתלא בי' מידי כיון דעיקר המקום מיהא חסר כאן, אלא ודאי דהמיעוט הכא הוא על הדין דמקום תשמיש, וא"כ הרי מבואר להדיא דגם על הך דינא דמקום תשמיש הוא דאמרינן לבוד, ומשום דאית בקרקע של מקום תשמיש דין שיעורין של ארבעה], ולהכי הוא דקאמר הירושלמי דבעינן שיהא עומד מרובה על החלל דמועיל זאת שיהא חשוב כולו עומד, וממילא דמועיל טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש. ונראה דהכי מוכרח מסוגית הגמ' בשבת דף צ"ט ע"ב שהבאנו למעלה, דאיתא שם א"ר מישא בעי ר' יוחנן כותל ברה"ר גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י הזורק ונח ע"ג מהו מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטור הוא או דילמא כיון דעשאו רה"י כמאן דמלי דמיא אמר עולא ק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ איתמר נמי אמר ר"ח בר אשי אמר רב וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן כותל ברה"ר גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י הזורק ונח על גביו חייב לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ, הרי דהוי תרי לישני אליבא דר"י, דר' מישא נקט לה בלשון איבעי' דר' יוחנן ור' יצחק נקט לה בלשון מימרא דר"י, וקשה דהרי ר"י בעצמו הוא דאמר דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה להחשב ע"ג החוליא רה"י משום דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש, ולא מצינו בזה שום איבעי' לשום לישנא, ואיך אמרינן הכא לחד לישנא אליבי' דר' יוחנן דהויא איבעיא, והרי גם הכא חזי למינח עלי' מידי ולהשתמש. אלא ודאי כמש"כ דהא דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה היינו רק בצירוף הך טעמא דעומד מרובה על החלל, אבל הך טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש לחוד לא מהני להחשב רה"י, ולהכי הכא בכותל דליכא עומד מרובה צריכינן דוקא לטעמא דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ, ובזה הוא דאיבעי לי' לר' יוחנן אם אמרינן הך ק"ו אם לא.

והמבואר מזה דאין עובי המחיצות מצטרפין עם תוכן לאשוויי ר"ה, ורק בשיש השיעור ארבעה בתוכן לבד, אז הוא דמצטרף התוך להשלים שיעור ארבעה גם על המחיצות אשר ע"כ הא ניחא דעת הרמב"ם שפסק דבעינן שיהא ביניהן של המחיצות ארבעה, כיון דבאין ביניהן מקום ארבעה הא לא הוי רה"י לא בתוכו ולא ע"ג וכמש"נ. ולפ"ז ניחא נמי דעת הר"ח והרי"ף בהך דזרק כוורת בפשיטות, דנימא דסבירא להו כדעת הרמב"ם דכשאין בחלל הכוורת שהוא תוך המחיצות ד' על ד' לא הוי רה"י גם ע"ג, וע"כ ממילא דחייב על זריקתה.

והנה בשבת דף ק"א א"ר הונא הני ביציאתא דמישן אין מטלטלין בהן אלא בארבעה ולא אמרן אלא שאין בפחות משלשה ארבעה אבל יש בפחות משלשה ארבעה לית לן בה ואי מלינהו קני ואורבני לית לן בה, מתקיף לה ר"נ ולימא גוד אחית מחיצתא וכו', ובפירש"י שם דביציאתא דמישן היינו ספינות קטנות וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין, וע"כ אין מטלטלין בתוכן משום דלאו רה"י נינהו שאין ברחבן ארבעה מלמטה לפיכך אין מחיצותיהם מחיצות, ולא אמרן אלא בשקצר שלהן גבוה שלש שאין רחב ד' למטה בעוד שלא הגביה ג' מקרקעיתו ואפילו יש ברחבו י' גובה לא משתרי דכיון דתחתונות לאו מחיצות נינהו הו"ל תלויה, וזהו דפריך ר"נ דלימא גוד אחית מכנגד מדת רחבן העליון ולמטה כאילו הן יורדות עד הקרקע מבחוץ ולא הויא שוב תלויה עיי"ש, הרי מבואר מזה להדיא דלא בעינן כלל קרקע ד' ברה"י, דאם נימא דבלא קרקע ד' אינו חשוב רה"י כלל, א"כ מאי פריך הגמ' דלימא גוד אחית מחיצתא, ומאי מהניא הכא גוד אחית, והלא מ"מ בתוך הספינה הא ליכא קרקע ד', והגוד אחית הא אינו מועיל רק לענין שהמחיצות לא יהא בהן דין מחיצה תלויה, דדיינינן להו כאילו הן עומדות בקרקע הים שלמטה, אבל מ"מ הרי קרקע שלמטה לא מצטרף לשיעורא דקרקע ד' לענין תוך הספינה, כיון דקרקעית הספינה מפסקת בינתים, וא"כ הרי צ"ע דהא חסר קרקע ד' בתוך הספינה, [ולא שייך גם לומר דהשיפוע עצמו חשוב קרקע ד', דמצרפינן לי' לשיעורא דקרקע ד' מכל השיפוע ביחד, ומטעמא דשני מקומות ג"כ מצטרפי לקרקע ד', ז"א דכיון דתוך השיפוע הא לא הוי רה"י כיון דאין שם מחיצות ארבעה וא"כ ממילא דלא משלים דין קרקע ד' גם לענין ע"ג, כיון דאינו חשוב רה"י במקומו] ומאי פריך הגמ' דלימא גוד אחית והא אף דאמרינן גוד אחית ג"כ אין בתוך הספינה דין רה"י, אלא ודאי דלא בעינן כלל ברה"י קרקע ד', ורק מקום ד' לחוד צריכינן, וכל דין קרקע ד' דבעינן ברה"י הוא רק בכדי שיהא מקום תשמיש, ובזה מהני מה דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש, וע"כ שפיר מהני הכא גוד אחית דלא תהוי מחיצה תלוי', וממילא דתוך הספינה למעלה במקום שיש ארבעה הוי רה"י, כיון דיש שם מקום ד', וקרקע ד' הא לא צריכינן כלל.

והנה התוס' שם הביאו פי' הר"ח דמפרש דהני ביציאתא דמישן איירי כשדפנות הספינה שוין ויש ביניהן רוחב ארבעה בין למעלה ובין למטה ורק שקרקע הספינה עשוי' פרוץ בין נסר לנסר, וכדפריך ר"נ ולימא גוד אחית מחיצתא, ר"ל שיהיו הנסרים נחשבים כמחוברין יחד, ולפ"ז הא נמצא דלפי מה דאמרינן גוד אחית הא איכא קרקע ד'. ולפ"ז י"ל דרש"י ור"ח לטעמייהו אזלי בהך דזרק כוורת, דלדעת רש"י הרי מוכח מהך דביציאתא דמישן דהש"ס שלנו סבירא לי' דשיעורא דרה"י הוא רק מקום ד', אבל קרקע ד' הוא רק משום דינא דמקום תשמיש, ופליג אירושלמי דמצריך שיהא עומד מרובה על החלל, ומשום דלפי"מ דמסקינן דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש ליכא כלל לדין קרקע ד', וע"כ זהו שפי' בהך דזרק כוורת דהשיעור ארבעה הוא ביחד עם דופני הכוורת, ומשום דגם עובי הדפנות מצטרפין לארבעה משום טעמא דמנח מידי ומשתמש, אכן לפי' הר"ח בהך דביציאתא דמישן דליכא הוכחה כלל מהש"ס שלנו דלא בעינן קרקע ד', וממילא דקי"ל כהירושלמי דמצריך דוקא שיהא עומד מרובה על החלל שבזה הרי מבואר דבעינן עצם קרקע ד' וכמש"כ למעלה, וע"כ זהו שפי' בהך דכוורת דהשיעור ארבעה הוא מלבד עובי הדפנות ומשום דעובי הדפנות לא מצטרפי דחסר שיעורא דקרקע ד' וכמש"נ.

פי"ד ה'"ט עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ה"ז רה"י, נעץ בגובהו יתד כל שהוא אפילו אינה גבוהה שלשה הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו ה"ז ממעטו ונעשה כרמלית ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה, ואפילו מלאהו כולו יתדות ה"ז ממעט גובהו שהרי תולין באותן היתדות ומשתמשים בהם עכ"ל, ובהשגות ז"ל השמועה בשנעץ על ראש העמוד והוא מפרש מן הצד וכו' עכ"ל, וביאור הדברים, דהנה בעירובין דף ע"ח א"ר הונא עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו וכו', ופירשו כל הראשונים דקאי שנעץ היתד למעלה ע"ג העמוד וממעט את השיעור מקום ד' של רה"י ומשום דהיתד לא חזי לתשמיש ולא מצטרף לשיעורא דמקום ד', וזהו דעת הראב"ד, אכן הרמב"ם מפרש שנעץ היתד מן הצד, והמיעוט הוא על השיעור מחיצת עשרה של העמוד, דאין מודדין אלא מן היתד ולמעלה, ובאמת שזה תמוה דמאי איכפת לן בדין מחיצות אם יש בו יתד באמצע ואמאי לא מצטרפת גם המחיצה שתחת היתד להשלים שיעור מחיצת עשרה, ואין לומר דבעינן שיהא מחיצת עשרה למעלה מן הרה"ר, והיתד דינו כרה"ר כיון דהוי באויר רה"ר ובני רה"ר משתמשין בו, מלבד מה דעצם הסברא בזה קשה, דבדין רה"י צריכין אנו לדון על העמוד בפ"ע אם יש לו מחיצות אם לא, ומאחר דהעמוד עצמו יש לו מחיצות עשרה א"כ למה לא יחשב רה"י, עוד קשה מתל המתלקט עשרה מתוך ארבע דמבואר בשבת דף ק' דהוי ר"הי, והרי בתל פשיטא דהשלשה טפחים התחתונים הסמוכים לרה"ר הויין רה"ר ממש כיון דהם חד מקום עם הרה"ר, ומ"מ מצטרפי ג"כ להשלים שיעור מחיצת עשרה לאשוויי להתל רה"י, ומ"ש הכא בעמוד דבעינן שיהא עשרה למעלה מן היתד, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה תחילת דברי הרמב"ם שם ז"ל גג הסמוך לרה"ר בתוך עשרה טפחים הואיל ורבים מכתפין עליו אסור לטלטל בגג עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו עכ"ל, ומקור הדבר הוא בעירובין דף פ"ד דא"ר נחמן אמר שמואל גג הסמוך לרה"ר צריך סולם קבוע להתירו סולם קבוע אין סולם עראי לא מ"ט לאו משום דכיון דבתוך עשרה דהדדי קיימי אסרן אהדדי, והנה כבר הקשו הראשונים שם דמאחר דהגג אינו גבוה עשרה א"כ הא הו"ל כרמלית ומאי מועיל סולם קבוע להתירו, וגם דבסוגיא שם הרי מבואר דרק כשרבים מכתפים עליו הוא דצריך סולם קבוע להתירו הא לא"ה מותר, וקשה דכיון דאין הגג גבוה עשרה א"כ הא הו"ל כרמלית ולעולם אסור, ויעו"ש בדבריהם שתירצו דאיירי שהגג גבוה עשרה לצד החצר ורק מצד רה"ר אינו גבוה עשרה וע"כ שפיר הוי רה"י כיון דיש לו שלש מחיצות, אכן זה לא יתכן לדעת הרמב"ם שפסק בפי"ד ובפי"ז שם דרה"י לא הוי אלא בד' מחיצות ובשלש הוי כרמלית מד"ת, וא"כ הא נמצא דעכ"פ הוי רק כרמלית כיון שהרוח הרביעי שלצד רה"ר אינו גבוה י', ויעו"ש עוד בדברי הראשונים שכתבו דאיירי שאינו פרוץ במילואו לצד רה"ר וכגון שיש לו מחיצות עשרה מן הצדדים ורק שבאמצע הוא פרוץ לרה"ר בפחות מעשר אמות, אלא דלפ"ז הוי הביאור דזה שרבים מכתפין עליו מבטלין מיני' תורת דיורין והוי דינו כקרפף ואסור לטלטל ממנו לחצר, ובדברי הרמב"ם הרי מבואר דבגג עצמו אסור לטלטל.