חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 32

אמנם אע"ג דדברי הרמב"ם מיושבים היטב בטעמם וכש"נ, אבל אכתי עיקר דינו של הרמב"ם דחלוק בין בנים לשארי קרובים קשה מהסוגיא דיבמות דף ס"ז דתנן שם בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי וכו' ובגמ' שם א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכ"א יש לו בנים אוכלין משום בנים אין לו בנים אוכלין משום אחין אין לו אחין אוכלין משום משפחה כולה, ועוד שם ת"ר וכו' הניח בנים והניחה מעוברת וכו' עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי וכו', הרי להדיא דלר"י דס"ל עובר יש לו זכי' גם בהניח בנים אין אוכלין משום חלקו של עובר, ולרבנן דעובר אין לו זכי' אוכלין גם משום משפחה כולה, ובנים ושאר קרובים שוין, דבתרווייהו תליא בהך דינא אם עובר יש לו זכי' אם לא, ועוד שם רשב"י אומר זכרים יאכלו כולן נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום, מאי איריא שמא ימצא עובר זכר תיפוק לי' דנקבה נמי פסלה, חדא ועוד קאמר וכו', זכרים יאכלו והאיכא עובר קסבר אין חוששין למיעוטא, ולפ"ד הרמב"ם דהא דעובר פוסל היינו דוקא בבן לגבי שאר יורשין, א"כ הא שפיר ניחא הא דנקבה לא פסלה והא דזכרים יאכלו, ומאי פריך הגמ', אלא ודאי דליכא שום חילוקא בין בנים לשאר יורשין, וקשה על הרמב"ם שחילק בזה.

אכן נראה, דמקור דברי הרמב"ם הוא מהסוגיא דנדה דף מ"ד על הא דתנן שם דתינוק בן יום א' פוסל מן התרומה ופריך הגמ' מאי איריא בן יום א' אפילו עובר נמי אמר רב ששת הב"ע בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ויש לו בן יום א' מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל בן יום א' אין עובר לא, וקשה דלמה הוצרך רב ששת לאוקמי דיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ותיפוק לי' דלרבנן דעובר אין לו זכי' אוכלין גם משום משפחה כולה וכמבואר בהסוגיא דיבמות, והתוס' שם הוכיחו מזה דרב ששת סובר דלרבנן דר' יוסי נמי עובר יש לו זכי', וטעמא דעובר אינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן, וכרשב"י ביבמות שם, וזהו דוקא ביש לו עוד בנים משאינה גרושה, אכן יעו"ש בפה"מ להרמב"ם שם שכתב לאוקימתא דרב ששת, וכתב דטעמא דאינו פוסל משום דאין קנין לעובר, וא"כ הא קשה לפי"ז דלמה מוקי לה דוקא ביש לו בנים משאינה גרושה ותיפוק לי' דאוכלין משום משפחה כולה כיון דהעובר אין לו זכי', וע"כ מוכרח מזה דרב ששת פליג עלי' דשמואל בהא דקאמר אין לו בנים אוכלין משום משפחה כולה, וס"ל לרב ששת דהדין דעובר אין לו זכי' לא מהני רק לענין שלא יפסול במקום שיש עוד בנים, אבל במקום שאר קרובים פוסל, ומשו"ה מוקי לה דוקא ביש לו בנים משאינה גרושה, דרק בזה הוא דס"ל לחכמים דמהני טעמא דעובר אין לו זכי' שלא יפסול. ובטעמא דמילתא הרי כבר נתבאר למעלה, משום דאע"ג דאין זכי' לעובר מ"מ דין יורש לא פקע מיני' ויש לו מיהא זכות ירושה בהנכסים, וע"כ מהני לדחות את שאר הקרובים מדין ירושה.

ונראה דכן הוא מתבאר לדעת הרמב"ם מהסוגיא דב"ב דף קמ"ב דפריך שם לרב ששת דקאמר המזכה לעובר קנה מהא דתנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא, ומשני הא א"ר ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא, וכו' מר ברי' דר"י משמי' דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט וילדו לו אמר רחמנא, ור"ל אבל באמת גם עובר נוחל ומנחיל, וקשה דאיך נוכל לומר כן בהמשנה, והלא רב ששת בעצמו מוקי למתני' דתינוק בן יום א' דאתיא כרבנן דר' יוסי דעובר אינו פוסל, ולפ"ד הרמב"ם שהבאנו הוי הטעם משום דעובר אין לו זכי', ואיך יתכן לומר בהמשנה דעובר נוחל ומנחיל, אלא ודאי כמש"כ בדעת הרמב"ם, דלרב ששת אליבא דחכמים דין עובר בירושה חלוק, דאין לו זכי' וקנין בהנכסים, ויש לו בהם חלות דין ירושה, וע"כ באמת גם עובר נוחל ומנחיל ע"י חלות דין ירושה שלו, ורק דאינו פוסל במקום בנים, משום דאין לו קנין וזכית ממון בהנכסים, ומדנוחל ומנחיל א"כ ממילא דאידחו שאר קרובים מדין ירושה, והיינו כרב ששת דפליג אדשמואל ומוקי למתני' דעובר אינו פוסל דוקא במקום שיש בנים, אבל משום שאר המשפחה אין אוכלין, והכי הוא פסק הרמב"ם. והנה יעו"ש בתוס' בנדה שם שכתבו דהא דעובר אינו ממעט בחלק בכורה קיימא אליבא דמ"ד המזכה לעובר קנה, וזה קשה דהא רבא בעצמו ס"ל בסוגיא דב"ב שם דעובר לא קני אפילו בירושה הבאה מאלי', וכן קשה על הא דאיתא בסוגיא שם דהילכתא ככל הני לישני דרבא.

ותיפוק לן דהא כבר איפסקא הילכתא דהמזכה לעובר לא קנה, וכבר הקשה זאת הר"י אבן מיגש, וכן קשה על הרמב"ם שפסק דהמזכה לעובר לא קנה בפכ"ב ממכירה ה"י עיי"ש, וגם בירושה הבאה מאלי' פסק דאין לו זכי', וכמש"כ בפ"ב מזכיה ומתנה הי"ח וז"ל גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שעדיין לא מת או שיש לו בן או שאשתו מעוברת כולן חייבין להחזיר, החזירו כולן ואח"כ שמעו שמת ששמועה ראשונה אמת היתה ובראשונה מת או מת בנו מקודם או הפילה אשתו כל המחזיק בשני' קנה ובראשונה לא קנה עכ"ל, וטעמא דלא קנה מבואר בב"ב דף קמ"ב דהוא משום דרפויי מרפיא בידייהו, ומשו"ה הוא שכתב הרמב"ם שמת בנו מקודם כי היכי דתיקום בגוונא שחזקתם הראשונה הי"ל להיות קיימת מדינא, ובהפילה אשתו הרי נקט הרמב"ם סתמא בלא תנאי דמקודם, והיינו משום דבכל גווני חזקתם הראשונה היתה קיימת משום דאין זכי' לעובר גם בירושה הבאה מאלי' וכרבא, והיינו כמו שפסק הכא דעובר אינו פוסל, ולפ"ז הא קשה דלמה הביא הך פסקא דעובר אינו ממעט בחלק בכורה בפ"ב מנחלות ה"ה עיי"ש, אלא ודאי כמש"כ בדעת הרמב"ם, דאע"ג דגם בירושה הבאה מאליה עובר אין לו זכי', מ"מ דין ירושתו חלה בהנכסים, ושפיר הוה ממעט בחלק בכורה, אם לא משום טעמא דוילדו לו, והיינו כמש"כ.

ונראה דגם דעת הראב"ד כן לחלק בין חלות דין ירושתו לדין זכית ממון שלו, וכדחזינן דלא השיג על הרמב"ם רק מטעמא דאנן קי"ל דעובר יש לו זכי', הרי דאם הי' הדין דעובר אין לו זכי' אף בירושה הי' ניחא דברי הרמב"ם אף בטעמא שכתב דאינו ילוד אינו מאכיל, אשר כ"ז לא יתכן רק אם נחלק בין חלות דין ירושתו לחלות דין זכייתו, אלא ודאי דגם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם בזה, ורק דס"ל דמעיקר הדין עובר יש לו גם זכית ממון בירושה הבאה מאליה, וכמו שהוכיח כן מהא דהמזכה לבנו קנה, אשר זה לא יתכן רק אם עובר יש לו גם זכית ממון, דבלא זכית ממון הרי לית כאן מעשה זכי' כלל, ולהכי הוא שפוסק דעובר פוסל מפני חלקו שיש לו בהעבדים. ובדעת הרמב"ם נראה שסובר דגם במתנת אביו ג"כ עובר אין לו זכי', והא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מהני רק שיזכה בהם לאחר שיולד, וכמש"כ הרמב"ם בפכ"ב ממכירה ה"י ז"ל כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם והמזכה לעובר לא קנה ואם הי' בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה עכ"ל, הרי דהרמב"ם מיירי לענין החסרון דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, דהיינו לענין שיזכה בהם לאחר שיולד, וע"ז הוא דנקט הדין דבנו שאני הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, ור"ל דעל כן מתקיימת זכייתו כשיולד אף שהוא עתה דבר שלא בא לעולם, אבל אה"נ דבעודו עובר לית לי' זכי' כלל, ואין חילוק בין מתנה למתנה, וע"כ ס"ל להרמב"ם דגם בירושה עובר אין לו זכי', ובזה הוא שחולק הראב"ד וס"ל דהטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הוא דמשו"ה הוי בר זכי' במתנה זו גם בעודו עובר, וע"כ זהו שהשיג דא"כ מכש"כ בירושה הבאה מאליה יש לו זכי'.

פי"ג ה"ט לוג מים שנפל לתשעים ותשעה לוגין יין ואח"כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה נדמע הכל שאין המים מעלה את היין עכ"ל, ובפט"ו שם הי"ז ז"ל שני כוסות של יין אחד תרומה ואחד חולין מזג כל אחד במים ואח"כ עירבן רואין את יין החולין כאילו אינו וכאילו יין התרומה שנתערב במים שהרי אינו מינו אם ראוי אותו המים לבטל טעם יין התרומה הרי הכל מותר לזרים ואם לאו אסור שכבר ביארנו שאין המים מעלין את היין עכ"ל, ובהשגות בפי"ג שם ז"ל שהרי דבר ידוע שהמים מבטלין את היין אם אין בו בנו"ט אלא לפי שהמים נפלו לתוך היין ואין בהן כדי לבטל התרומה בטעם אע"פ שיש שם מאה חולין אין מצטרפין לפי שהן שני שיעורין שהמים ביין בנו"ט ויין ביין שיעורו במאה וכיון שאין שיעוריהן שוין לביטול התרומה אין מצטרפין וכו' עכ"ל.

מקור הדין הוא בתוספתא תרומות פ"ו לוג מים שנפל לתוך תשעים ותשעה יין ואח"כ נפל לוג שמן [עיין בכ"מ שצ"ל יין] מעלין זא"ז דברי ר' נחמי' וחכ"א אין מעלין זא"ז, ופסק הרמב"ם כחכמים, והדין דשני כוסות הוא בע"ז דף ע"ג ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זב"ז רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, וזהו שפסק הרמב"ם דצריך שיהא בהמים לבטל טעם יין התרומה, ואע"ג דבצירוף המים והיין איכא מאה לגבי יין התרומה מ"מ הרי לא מצטרפי וכמבואר בהתוספתא, אלא דבטעמא דמילתא דלא מצטרפי נחלקו הראב"ד והרמב"ם, דהראב"ד ס"ל דהוא משום דאין שיעוריהן שוין דזה בנו"ט וזה במאה וע"כ לא מצטרפי בהדדי, ונראה דהרמב"ם לטעמי' שפסק בפט"ו ממאכא"ס הכ"ג וה"ל דהיכא דא"א למיקם אטעמא גם באינו מינו איכא שיעורא דמאה בתרומה, והיכא דיש בהתערובת מינו ואינו מינו של היתר דא"א למיקם אטעמא גם מדין ביטול דאינו מינו דתלוי בטעמא ג"כ שיעורו במאה בתרומה, וא"כ הא הוי שיעוריהן שוין כיון דהכא בין המינו ובין האינו מינו שיעורם במאה, וע"כ הרמב"ם לטעמי' כתב טעמא משום שאין המים מעלה את היין, וביאור טעם זה יש לפרשו בתרי גווני, או דדין זה הוא משום דבדין שיעור מאה שנאמר בתערובת של מין במינו צריך להיות כל השיעור מהמינו לחוד ואין האינו מינו מצטרף לזה, או דהוא דין בפ"ע בשיעורא דמאה דבעינן שכל המאה יהא ממין אחד ואין שני מינים מצטרפין לזה, והכי נראה מבואר מהתוספתא דתניא שם ברישא פלוגתא דר' נחמי' ורבנן בקמחין וסלתות אם מעלין זא"ז, ומשמע דחדא פלוגתא היא עם הך דינא דמים ויין אם מעלין זא"ז, וכן פסק הרמב"ם ג"כ בפי"ד שם דקמח וסלת אין מצטרפין להעלות את התרומה, וה"נ במים ויין דכוותה.

אלא דאכתי הסוגיא דע"ז צ"ע בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הראב"ד, דהרי הא מיהא דהא דאין המים והיין מצטרפין הוא רק לענין דין ביטול, אבל לענין הפקעת שם טעם כעיקר הלא מבואר ברמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות הכ"ב דמינו ואינו מינו מצטרפין בזה וז"ל מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדרה שהי' בה חלב אלי' וגריסין ונפל לתוכה חלב הכליות וכו' רואין את חלב האלי' ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד ומשערין חלב הכליות כגריסין, וכאלי' וכו' עכ"ל, והטעם בזה פשוט דכיון דהאיסור נתפשט בהמינו ושאינו מינו א"כ ממילא דלית בהאיסור כדי נתינת טעם ואין כאן הרגשת טעם האיסור ופקע כאן דין טעם כעיקר, וא"כ גם בתרומה נהי דחלוקה היא בדין ביטולה משאר איסורין, אבל לענין הפקעת שמא דטכע"ק הרי דינם שוה, והמינו ואינו מינו מצטרפין יחד להפקיע מיני' שם טכע"ק דהרי לא נרגש טעם התרומה, וקשה דלמה רואין את היין כאילו אינו ובעינן בהמים שיהא בו כדי לבטל טעם היין של תרומה והרי ברובא בלבד סגי, כיון דתרי דינים נינהו, דלענין הפקעת טעם הרי גם היין צריך להיות מצטרף להמים להפקיע מיני' שם טכע"ק, ולענין ביטול עצם האיסור באינו מינו הרי ברובא סגי וכדקי"ל דכל שנתערב בשאינו מינו וטעימני' וליכא טעמא בהאיסור מתבטל ברוב בין בתרומה ובין בשאר איסורים, ומ"ש הכא דבעינן במים לחוד שיהא בהן כדי לבטל כל הנתינת טעם של תרומה, וצ"ע.

וכן לענין יין נסך מבואר ברמב"ם בפט"ז ממאכא"ם הל"א ז"ל בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה ואח"כ נפל לתוכו יי"נ רואין את יין ההיתר כאילו אינו והמים שנפלו משערין בהן עם יי"נ אם ראויין לבטל טעם אותו יי"נ הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו עכ"ל, והוא בסוגיא דע"ז שם, וגם בזה קשה דליצטרף מיהא היין של היתר להפקעת דין טכע"ק, והאיסור עצמו יבטל ברוב של אינו מינו, ולמה צריכינן דוקא שיהא בהמים לחוד כדי לבטל טעם היין, וצ"ע. ואשר נראה מוכרח מזה, דאע"ג דהיין והמים דהיתרא מועילין לעשות שלא יהא נרגש טעם יין התרומה והיי"נ, מ"מ אכתי לא פקע בזה דין טעם כעיקר כי אם בצירוף דין ביטול, ומשום דבאמת אף בתערובת של מין בשאינו מינו ויש בתערובת ס' נגד האיסור דליכא הרגשת טעם כלל, מ"מ מכדי טעם מעורב עם טעם ההיתר ביחד לא נפיק, ולא בטל טעמו לגמרי, רק שהוא מעורב עם טעם ההיתר ביחד, והגע עצמך הרי שעירב ס"א מינים מטעמים נפרדים מכל מין בשוה הרי יהא בהתערובת טעם מעורב מכולן, א"כ גם בשכל הס' הוא ממין אחד וטעם אחד מ"מ יש בו טעם מעורב במקצת ולא בטל טעמו לגמרי, וא"כ הרי י"ל דזה שלא חל על הטעם המעורב דין טכע"ק הוא מתורת ביטול, ומשום דכך הוא דינו דריבוי הטעמים המועילים שלא יורגש טעם האיסור במסויים מבטלין שלא יחול בי' דין טכע"ק ולא נחוש לטעם המעורב שבו. או דנימא דבאמת כל טעם מעורב לא חשיב טעמא כלל ופקע מיני' הך דינא דטכע"ק גם בלא דין ביטול, ורק דהכא שאני דהא איכא היתר שטעמו שוה לטעם האיסור, א"כ הא נמצא שנרגש טעמם בהתערובת, אלא דהוא בצירוף ההיתר, וא"כ הרי י"ל דכ"ז הוא מדין ביטול, דריבוי הטעמים העושים שלא יורגש טעם האיסור במסויים מבטלין לטעם האיסור שאף שנרגש בצירוף ההיתר לא נחוש לו.

אשר לפ"ז הרי שפיר ניחא הא דצריכינן שיהא בהמים לחוד כדי לבטל טעם היין של תרומה או של יי"נ, דכיון דדין הפקעת טכע"ק הוא זה מדין ביטול, א"כ ביי"נ הא קי"ל דמין במינו לא בטל, וע"כ אין היין מצטרף להפקעת דין טכע"ק, כיון דהוא מדין ביטול, וכן בתרומה ג"כ הדר דינא דהמים והיין אין מצטרפין, אי משום דאין המים מועילין להעלות את היין, אי משום דאין שיעוריהם שוין, וממילא דלא פקע מינה דין טכע"ק כי אם בשיש בהמים לחוד לבטל טעם היין, כיון דדין הפקעת טכע"ק הוא מדין ביטול, וכש"נ. ועיין בפירש"י בחולין דף ק"ט ע"א שכתב דלר"י דמין במינו לא בטל כל שנתערב במינו ואינו מינו ביחד צריך ששים מהאינו מינו לבד ואין המינו מצטרף לזה, ואע"ג דהא דמין במינו לא בטל הוא דין מסויים דוקא בביטול לבד, אלא ודאי כמש"כ דגם הפקעת טכע"ק הוא ג"כ מדין ביטול, וע"כ אין המינו מצטרף. והנה בשו"ע יו"ד סי' צ"ח סעיף ט' קדירה שיש בה .: נ"ט זיתים היתר ונפלו בה שני זיתים אחד של דם ואחד של חלב כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו, וצ"ע דהרי אף אם איסורין מבטלין זא"ז הרי זהו רק לענין לפטור על אכילתו ממלקות, אבל לענין להעשות היתר הלא מפורש להדיא בטור ובב"י סוף סי' צ"ח שם דאין איסורין מבטלין זא"ז, ואיך מצטרפי הכא החלב והדם עם ההיתר לבטל כ"א את חברו לעשותו היתר.

אכן הלא מקור הך דינא הוא בתשובות הרא"ש כלל כ', ושם מבואר להדיא דטעמא דהך דינא דכיון דחלב ודם אין טעמיהן שוין א"כ ממילא אין טעם כל אחד נרגש בתוך התערובת, וממילא שפיר מהני הרוב היתר לבטל, עיי"ש בדברי הרא"ש, ולפי דברינו דהפקעת טכע"ק היא מדין ביטול, וכל המצטרף להועיל שלא יורגש הטעם צריך שיחול בי' דין ביטול, א"כ הא קשה איך מצטרפין הכא החלב והדם להפקעת טכע"ק, כיון דלענין לאשוויי היתרא הא חסר בהו דין ביטול מזע"ז, וצ"ע. ונראה לומר, דהכא שאני, כיון דבאמת הרי איסורין מבטלין זא"ז, וכדחזינן דמבטלין זא"ז לענין מלקות, והא דלא משוי לי' היתר, היינו משום דלא מצינו בהו גוונא דביטול, אבל לא דפקע מיני' שם ביטול, והרי זהו יסוד החילוק שבין מלקות להיתר, דלמלקות בעינן שם הלאו במסויים, וע"כ כל איסור מבטל שם חברו, משא"כ לענין היתרא כיון דעכ"פ כולהו איסורא נינהו, א"כ הרי ליכא שום צד ביטול לעשותו היתר.

ולפ"ז שפיר ניחא דברי הרא"ש שכתב דהואיל וחלב ודם שני טעמים נפרדים נינהו ע"כ ליכא בהו דין טכע"ק, גם אם נימא דהוא זה מדין ביטול, ומשום דנהי דדין ביטול איסור ליכא כאן, אבל מ"מ הא איכא דין ביטול על חלות שם טכע"ק של דם ושל חלב, דכיון דאין טעם הדם והחלב מצטרפין יחד, א"כ כל טעם בפ"ע יש עליו דין ביטול המועיל לעשות שאין כאן טכע"ק לא של חלב ולא של דם, וכיון דפקע מיני' דין טכע"ק ממילא גוף האיסור מתבטל ברוב היתר, ואדרבה מדברי הרא"ש שהביא שם בתוך דבריו מהא דקי"ל איסורין מבטלין זא"ז הרי מוכרח כמש"כ, דלכאורה צ"ע למה הביא כלל הך דאיסורין מבטלין זא"ז, ותיפוק לי' דבלא"ה אין כאן טכע"ק, כיון דלא ניכר הטעם ואין הטעם נרגש בו, אלא ודאי כמש"כ, דגם הפקעת טכע"ק עי"ז שאינו נרגש ג"כ מדין ביטול הוא דקאתינן עלה, וע"כ למ"ד אין איסורין מבטלין זא"ז דפקע מינייהו עיקר דין ביטול, א"כ ממילא דלית בהו גם הדין ביטול של טכע"ק, וע"כ לא פקע מינייהו גם דין טכע"ק, וכמש"כ דגם הפקעת טכע"ק בזה שאינו נרגש היא ג"כ מדין ביטול, וממילא דאין איסורין מבטלין זא"ז בשום דבר, ואך דכיון דאיסורין מבטלין זא"ז וחלה בהן תורת ביטול, אלא דלא שייך בהו הביטול לאשוויי היתרא כיון דהן עצמן איסור, בזה שפיר אמרינן דמ"מ הביטול של טכע"ק מאחד לחברו איתי' גם באיסורין להפקיע מיני' דין טכע"ק, וממילא דעצם האיסור בטל ברוב. ולפ"ז מיושבת היטב הסוגיא הא דבעינן בהמים כדי לבטל טעם היין כמש"כ, כיון דהתם הא דאין המים והיין מצטרפין הוא משום חסרון דין ביטול, א"כ ממילא דליכא בהו גם דין ביטול של הפקעת דין טכע"ק, ולהכי בעינן דוקא שיהא בהמים עצמן כדי לבטל טעם היין, וכש"נ.