חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 31

ועכ"פ מבואר מתוך הסוגיא דגיטין, דהדין דשמה לא מהני בתרו"מ למיחל פטורא בשעת הבאת שליש שלהן, ומכש"כ דלא חייל ע"י גידולן והבאת שליש שלהן חיובא דתרו"מ, וכ"ה מבואר בסוגיא שם גבי אילן דמקצתו שבארץ ג"כ הוי טבל וחולין מעורבין זב"ז, ואע"ג דאיירי בפירות האילן דנגמר כל חיובן בעת גידולן בא"י, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דבתרו"מ נאמר זה רק לענין פטורא ולא לחיובא, וכמש"כ למעלה, דכיון דבגידולן אזלינן בתר מקום יניקה, ממילא אין המירוח לבד מועיל לחייבן, או משום טעמא דכבר נפטרו בשעת הבאת שליש, כמש"כ בתירוץ הראשון, או משום דאין המירוח עושה עיקר החיוב, ורק בחלה הוא דמועיל הגילגול לאשוויי חיובא וכש"נ. ואך שזה שכתבנו בתירוץ הראשון דטעמא דהרמב"ם הוא משום שהפירות בשעת הבאת שליש היו בחו"ל, זה נסתר מהסוגיא דגיטין דמבואר שם דאף אם היו בשעת גידולן בא"י מ"מ הכל הולך אחר השרשין ויניקתן, וכש"נ. והנה בעיקר הפטור דשמה, עיין בדברי הראב"ד שם דמתבאר מתוך דבריו דהא דביצאו לחו"ל פטורין הוא בנתמרחו בחו"ל, ומשום דזהו הגזה"כ דשמה דאזלינן בתר גמר חיובם אם הוא בא"י או בחו"ל, וכן מבואר בדברי הירושלמי שהבאנו דהדין דשמה בחלה תלוי בקרימה בתנור אליבא דר"ע, דהוא גמר חיובא דחלה, וצ"ע על מה שפסק הרמב"ם בסתמא דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מתרו"מ ומחלה, ולא הזכיר דהוא רק אם היו בחו"ל בשעת גמר חיובם, ועיין בפ"א מהל' תרומות ובפ"ב ופ"ג מהל' מעשר גבי פטורי דנכרי והקדש דביאר הרמב"ם דהכל תלוי בתר מירוח וגילגול והכא סתם הדברים, וצ"ע.

ונראה דדעת הרמב"ם היא, דחלוק דין פטורא דהקדש ושל נכרי מדין פירות א"י שיצאו לחו"ל, דבהקדש ונכרי עיקר הפטור תלוי במירוח וגילגול, דבזה שנתמרחו או נתגלגלה ברשות נכרי והקדש הוא שנפטרו מתרו"מ ומחלה, ומשום דכיון דעיקר פטורם בדין דגנך ובדין עריסותיכם תלוי, ע"כ ממילא דחלות דין זה הוא רק ע"י מירוח וגילגול, שעי"ז הוא דחייל שם דגן ועיסה, ובהם תלוי דין דגנך ודין עריסותיכם, משא"כ הך דפירות א"י שיצאו לחו"ל דהוי פטור דממילא, דאין חובת מצות אלו נוהגת רק בא"י ולא בחו"ל, ע"כ נוהג הך פטורא לעולם, ואין יסוד דינו תלוי כלל לא בהבאת שליש ולא במירוח, אלא לעולם כל שהוא בחו"ל מיפטר, ואע"ג דגם הכא הוי דינא דאם יצאו לחו"ל אחר מירוח או אחר גילגול אינם נפטרים, וכן אם יצאו לחו"ל קודם מירוח וגילגול ובשעת מירוח וגילגול חזרו לא"י חייבין בתרו"מ ובחלה, הרי דהכל תלוי במירוח וגילגול, היינו משום טעמא אחרינא, דכל שנגמר חיובם מקודם בא"י וכבר איטבלו הפירות לתרו"מ וחלה שוב לא חייל בהו שום פטורא, ואינו מועיל בהו שוב יציאתן לחו"ל לפוטרם, וכן בחזרו לא"י קודם מירוח הדר בהו דינא דנהי דבעודן בחו"ל פטורין הן מקרא דשמה מ"מ כשחזרו לא"י חוזר להיות בהו חיובא דתרו"מ וחלה, דשפיר קרינן בהו אז שמה, ורק בנתמרחו בחו"ל דהיו פטורים בשעת גמר חיובם ע"כ ממילא נפטרו עי"ז לעולם כיון דבשעת חובתן היו פטורין, אבל לא דעיקר פטורן תלוי במירוח וגילגול. ונ"מ בזה, דבנכרי והקדש גם בעודן ברשות הנכרי וההקדש אם קרא עליהן שם או שהפריש עליהן ממקום אחר קודם שנפטרו ע"י מירוח הפרשתן קיימת, כיון דאכתי לית בהו פטורא כלל, משא"כ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, כל שהם בחו"ל חייל בהו פטורא דשמה, אף קודם מירוח, ואם קרא עליהן שם אין הפרשתו קיימת כלל, כיון דפטורים ועומדים.

ולפ"ז בהקדש ונכרי דעיקר חלות דינם הוא בהמירוח והגילגול, ע"כ זהו שביאר הרמב"ם זאת להדיא, כיון דזהו יסוד דין הנך פטורי, משא"כ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, דעיקר פטור זה לעולם חייל, ע"כ לא הזכיר הרמב"ם הכא מירוח, וסתם הדברים כעיקר דינם. אכן הרי כ"ז לא שייך רק לענין פירות א"י שיצאו לחו"ל, בזה הוא דאמרינן דפטורן ממילא חייל מקרא דשמה, משא"כ לענין פירות חו"ל שנכנסו לארץ, אע"ג דחיובן הוא ג"כ מקרא דשמה, מ"מ הרי חיובא בכדי לא חייל, ובעינן דבר המחייבן, ובע"כ דדינן תלוי בגמר מלאכה, וכן הוא בירושלמי מה מקיים ר"ע טעמא דר"א לחם הארץ בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פני' מן החוט ולפנים חייבת מן החוט ולחוץ פטורה, הרי דנקט הך דקרימה בתנור לענין פירות חו"ל שיתחייבו בכניסתן לארץ, ולהכי הוא דכתב הרמב"ם ג"כ הכי, דלענין חיובם בתרו"מ הזכיר תנאה דנגמר חיובם בא"י, ולענין פטורא נקט סתמא, משום דלעולם מיפטרי, וכמש"כ. אלא דלפמש"כ בהסוגיא דגיטין, דטעמא דאזלינן בתר השרשין ולא בתר נופו, הוא משום דעל דין הבאת שליש לא נאמר כל עיקר הך דינא דשמה, אף לפטורא, א"כ הרי כל הך דינא דשמה לא נאמר רק בנתמרחו בחו"ל, ושוב קשה על הרמב"ם למה נקט בסתמא דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין, ולא הזכיר תנאה דמירוח. ובע"כ נראה מוכרח מכאן כתירוץ השני שכתבנו, דפטורא דשמה נוהג גם שלא בשעת מירוח, ואך דלמיחל על הפירות דין הפקעה שלעולם זהו דתלוי במירוח שבחו"ל, ולהכי הוא שלא הזכיר הרמב"ם תנאה דמירוח, כיון דעיקר הפטור אינו תלוי במירוח.

אכן אין זה מוכרח, די"ל דגם לדעת הרמב"ם הפטור דשמה הוא רק בשעת מירוח, והא דנקט לה בסתמא הוא משום דהרמב"ם לשון המשנה נקט, ובנכרי והקדש שהוזכר תנאה דמירוח והבאת שליש במשנתנו ע"כ הזכירם גם הרמב"ם, משא"כ ביצאו לחו"ל דתנן לה במתני' סתמא, ע"כ סתמינהו גם הרמב"ם, מלבד לענין חיובא שמוזכר בירושלמי. והנה בגיטין דף מ"ז פליגי רבה ור"א אם יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ אם לא, ולהך מ"ד דיש קנין לנכרי בא"י פטורין הפירות מתרו"מ אם חזר ישראל ולקחה ממנו משום דכתיב דגנך ולא דגן נכרי, והנה הך דינא דדגנך ולא דגן נכרי, אף דהוי זאת גזה"כ לפטור דגן נכרי מתרו"מ, אבל מ"מ כ"ז לא שייך אלא בדבר שחיובו תלוי בקדושת הארץ, וכמבואר בתשובות הרא"ש כלל ב', וכן מהא דקאמר הגמ' בגיטין דף מ"ז שם דהך מ"ד דס"ל אין קנין לנכרי יליף מדכתיב כי לי הארץ לי קדושת הארץ, הרי דהך דקנין נכרי תליא באם יש בו קדושת הארץ, א"כ ממילא דזה לא שייך אלא בדברים דליתנייהו בחו"ל, ולא בדברים דאיתנהו גם בחו"ל, וא"כ הרי קשה דבכל קנין נכרי למ"ד יש קנין מ"מ כשלקחה ישראל ממנו להוי כפירות חו"ל שנכנסו לארץ, ולענין חיובא דחייבין גם פירות חו"ל הא לא מהני כלל פטורא דקנין נכרי, ובע"כ משום דההבאת שליש שהי' ברשות נכרי פוטרתן מתרו"מ מטעמא דבשעת חובתן היו פטורין. אלא דעדיין צ"ע, דהרי הא דקנין נכרי מפקיע מהפירות דין תרו"מ הלא זהו רק בעיקר דין הפירות ובדין גידולם אם יש על הפירות דין פירות א"י אם לא, אבל בזה שחיובן מצד היותן בא"י בזה הרי נראה דלא שייך כלל דקנין נכרי יפקיע זאת, וא"כ הרי אכתי צ"ע דהרי הא מיהא דהקרקע יש עלי' דין א"י, וא"כ הא הפירות בשעת הבאת שליש הויין בא"י, וא"כ להוו כפירות חו"ל שנכנסו לארץ בשעת הבאת שליש, ואיך נפטרו כלל מתרו"מ.

וע"כ מוכרח מזה כמש"כ בדעת הרמב"ם, דהא ודאי דדין הבאת שליש דחיובו תלוי בגידולו עיקרו תלוי ביניקתו אם יונק מא"י או מחו"ל, וע"כ שפיר שייך בי' גם הך דינא דקנין נכרי, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הרמב"ם, וכש"נ. פ"ח ה"ד בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר, שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, לפיכך אם הי' העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ"ה פוסל דקי"ל עובר אית לי' זכי' ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש בירושה הבאה מאלי' הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל עכ"ל, ובאמת דגם מדברי הרמב"ם עצמו נראה דסובר דעובר יש לו זכי' בירושה, וכמש"כ דטעמא דאין העבדים אוכלין בשביל העובר הוא משום דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, הרי דיש לו מיהא בהם זכי', אלא דקשה דברי הרמב"ם שכתב דלפיכך הואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אינו פוסל, דמאי שייכות הוא הך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל לענין שלא יפסול, והלא אדרבה הך דינא גופא דאינו מאכיל הוא טעם לפסול את העבדים מלאכול בתרומה, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו, ואם נימא דעובר אין לו זכי' ניחא עצם הדין דאינו מאכיל ואינו פוסל, כיון דאין לו זכי' בהם כלל, אבל קשה הא דנקט הרמב"ם הטעם דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, וא"כ דברי הרמב"ם ממ"נ צ"ע.

ובעיקר דברי הרמב"ם שחלק בין רישא לסיפא, דברישא נקט דהעבדים אינן אוכלין משום דאינו ילוד אינו מאכיל, ובסיפא נקט דאפילו אם הי' העובר חלל העבדים אוכלין משום דעובר אינו פוסל, צריך ביאור מהו החילוק שבין רישא לסיפא, ואימתי אמרינן דאינו מאכיל ואימתי אמרינן דאינו פוסל. ובפשיטות נראה מבואר בדברי הרמב"ם, דעיקר החילוק הוא, דברישא מיירי דאין לו עוד בנים, וצריכינן דוקא שהעובר יאכילם, וע"ז הוא דהוי הדין דעובר אינו מאכיל, ובסיפא מיירי דיש לו עוד בנים, דהעבדים יכולין לאכול בשביל השאר, וע"ז הוא דהוי דינא דעובר אינו פוסל, וכמש"כ הרמב"ם בלשונו אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים, הרי להדיא דהא דאינו פוסל את העבדים קיימא כשיש להעובר אחין, וממילא דרישא דאינו מאכיל קיימא כשאין להעובר אחין שיאכלו בגללם. אלא דצ"ע מ"ש בין בנים לשאר יורשין, וממ"נ, אם אמרינן דעובר יש לו זכי' ומשו"ה אין העבדים אוכלין בשביל יתר היורשין משום דאין לשאר יורשין במקום הבן כלום, א"כ הרי גם במקום בנים אין להבנים כלום בחלקו של עובר, וא"כ אמאי אינו פוסל, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו בתרומה, ואם נימא דעובר אין לו זכי', ושפיר ניחא הא דהעבדים אוכלין בגלל יתר האחין, משום דהם יורשים גם חלקו של עובר, א"כ גם באין לו בנים אמאי לא יאכלו העבדים בתרומה בשביל שאר היורשין, כיון דעובר אין לו זכי' א"כ הרי יש דין ירושה לשאר היורשין, וצ"ע דברי הרמב"ם מ"ש בין רישא דאינו מאכיל לסיפא דאינו פוסל.

והנראה לומר, דדעת הרמב"ם היא, דדין עובר בירושה חלוק, דאע"ג דגם בירושה עובר אין לו זכי', מ"מ עיקר דין זה הוא בדין זכית ממון, דעובר לאו בר קנין וזכית ממון הוא, אבל בהלכות נחלות ודין ירושה ליכא שום דין דעובר לא יהא בר ירושה, ועובר וילוד שוין הן בעיקר הדין של ירושה, אלא דמופקע הוא מדין זכית ממון, וע"כ אכתי אין לו בנכסי הירושה עד שיולד, ודינו מתחלק, דשם יורש לא פקע מיני', ולא בטל עיקר כח ירושתו שיש לו על הנכסים, וזכית ממון אין לו, כי אם שיורש את הנכסים שיהיו שלו לאחר שיולד. אשר לפ"ז נראה, דזהו שמחלק הרמב"ם בין יש עוד בנים לשאר קרובים, דשאר קרובים הרי היכא דאיכא קרוב קודם לא הוו יורשין כלל, וא"כ אף דהעובר אין לו זכי' בהנכסים, אבל מ"מ כיון דדין יורש עלי' ודין ירושתו לא פקע, א"כ הרי איכא קרוב קודם ולא הוו שאר הקרובים יורשין כלל, וממילא דחלות הדין ירושה זו היא רק להעובר לבד, ולא ליתר הקרובים, משא"כ היכא דאיכא בנים אחרים, נראה דאף דהעובר הוא יורש, מ"מ הרי מדין ירושה יש לכל אחד זכות ירושה על כל הנכסים, אלא דכל אחד זוכה בהנכסים ומעכבים זא"ז שלא יזכה כל אחד בכל הנכסים, וע"כ בעובר דאין לו זכי' שפיר זכו היורשים האחרים לע"ע בכל הנכסים עד שיולד העובר. ולפ"ז זהו שפסק הרמב"ם, דבאין להעובר אחין, דנמצא דהעבדים שייכים להעובר, ושאר הקרובים אינן יורשין ואינן זוכין בהן כלל, ואכילתן בתרומה צריכה להיות דוקא מחמת העובר, בזה הוא דהוי דינא דאינו ילוד אינו מאכיל, וע"כ העבדים אינן אוכלין בתרומה, משא"כ בסיפא דיש עוד בנים, דנמצא דכיון דהעובר אין לו זכי' בחלק ירושתו א"כ ממילא זכו לע"ע יתר הבנים גם בחלקו, ע"כ זהו שפסק הרמב"ם דאף אם הי' העובר חלל אינו פוסל, והעבדים אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד.

ואפילו אם נימא, דכ"ז שלא נולד העובר זכו לע"ע בהירושה יתר הקרובים, כיון דלית להעובר בה זכית ממון מ"מ כיון שנגמר כח ירושת העובר לזכות בכל הירושה לאחר שיולד, ולבטל ירושת יתר הקרובים וזכייתן, ע"כ שוב אינן מאכילין את העבדים, דזכות ירושה של העובר רכיב עלייהו לבטל דין קנין כספו שלהן, משא"כ באיכא עוד אחין, דזכות ירושה שלהן לא יופקע לעולם, ורק זכייתן הוא שתופקע לאחר שיולד, עפ"י דין חלוקה שלהן, בזה הוי דינא דכ"ז שלא נולד העובר ונכסים קיימי בחזקתייהו חשוב זאת קנין כספו, ומועיל להאכיל את העבדים תרומה. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם שכתב דלפיכך הואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אינו פוסל ג"כ, וכבר הקשינו דמאי שייכות הוא הך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל לענין שלא יפסול, והלא אדרבה יסוד דינו הוא דין פסול של אכילת תרומה, ועוד דאיך שייך כלל דינא דאינו פוסל, והלא הפסול ממילא הוא, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו, ואיזה חלות דין של פוסל צריכינן הכא דנימא עלי' הדין דעובר אינו פוסל.

אכן לפמש"נ ניחא, דנראה דהרמב"ם ס"ל, דאע"ג דעובר אין לו זכי' ולא זכה בחלק ירושתו עד שיולד, מ"מ לענין הדין של קנין כספו הנאמר לענין תרומה, הי' מועיל זה שיש מיהא להעובר בהם דין זכות ירושה שיזכה בהם לאחר שיולד, דבזה לחוד הי' חל בהם שם קנין כספו, והי' סגי בזה להאכיל ולפסול מן התרומה מדין קנין כספו, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם שכתב דטעמא דעובר אינו מאכיל הוא משום דאינו ילוד אינו מאכיל, הרי להדיא דבלא"ה הי' מאכיל, ואע"ג דאין לו זכית ממון בהעבדים כלל, אלא ודאי דבזכות ירושה שבו נעשין העבדים קנין כספו, אשר ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דהואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אין העובר פוסל, דבאמת הרי כיון דאין זכי' לעובר והעבדים הם לע"ע של יתר הבנים שזוכין לע"ע בחלקו וכש"נ, א"כ הא נמצא דגם על חלקו של עובר אין כאן חסרון מאכיל כלל, כיון דהעבדים כולם הם לע"ע קנין גמור של יתר הבנים, ויוכלו לאכול עי"ז בתרומה, וממילא דאין כאן חסרון מאכיל כלל, אלא דיש לדון הכא, דכיון דיש בהן גם שם קנין כספו של העובר החלל, מחמת הדין ירושה שיש לו בהן, א"כ יחול בהן עי"ז דין הפוסל בתרומה מחמת חלות הדין קנין כספו של זר, וע"ז שפיר כתב דעובר אינו פוסל ותלי לה בדינא דאינו ילוד אינו מאכיל, ומשום דנראה דהרמב"ם ס"ל דהך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל המבואר בגמ' לענין קנין כספו, יסוד דינו אינו רק דין הפקעה של האכלת תרומה, דאינו ילוד לאו בר האכלה בתרומה הוא, כי אם דמופקע גם מעצם דין קנין כספו, ואינו ילוד ליכא בי' כל חלות הדין של קנין כספו, ומשום דבאמת גם עצם חלות שם של קנין כספו הוא דין מסויים בתרומה, ואינו ילוד דהופקע מכל דין האכלת תרומה הופקע גם לענין זה שאין בו שום חלות שם של קנין כספו האמור בתרומה, וע"כ ממילא דהדין דמאכיל והדין דפוסל חד דינא להו בזה, כיון דתרווייהו תלויין בדין חלות שם של קנין כספו, ורק משום טעמא דבאינו ילוד פקע מהעבדים שם קנין כספו משו"ה הוא דאינו מאכיל כשהוא כשר ואינו פוסל כשהוא חלל, ומיושב היטב הא דתלאן הרמב"ם בהדדי וכש"נ.

אלא דעיקר הך מילתא שכתבנו בדעת הרמב"ם, דעובר איתי' בירושה וליתי' בזכית ממון, אכתי צריך בירור אם הוא זה דבר שיוכל להיות כלל, די"ל דלא שייכא זכות ירושה על הנכסים בלא זכית ממון, וא"כ אע"ג דמחמת עצם דין שם יורש הי' צריך להיות דעובר יהא בר ירושה, ושם יורש, בי', אבל מ"מ כיון דעכ"פ אין לו זכית ממון, א"כ ממילא דלא שייכא גבי' חלות ירושה שעל הנכסים, ונסתר כל מש"כ בדעת הרמב"ם. אכן נראה, דהנה ברמב"ם פ"א מהל' נחלות הי"ג ז"ל וכן אין הבן יורש את אמו בקבר כדי להנחיל לאחיו מאביו וכו' אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו הי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת ה"ז נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו עכ"ל, והראב"ד שם חולק ע"ז וז"ל אינו כן אלא בכלו לו חדשיו עכ"ל, ויש לפרש השגה זו בשני אופנים, או דסובר דנפל אינו נוחל ואינו מנחיל, ומשום דלאו בכלל נפש הוא, ואינו בדין ירושה כלל, או דחולק רק על הא דנוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב, ואה"נ דגם לדעת הראב"ד אינו מופקע מעיקר דין ירושה ואיתי' בדין ירושת משמוש, ורק דלענין להסב נחלה מיורשי האם ליורשיו מן האב דבעינן לזה דתיקום הירושה ברשות הבן בעצמו, ע"ז הוא דחולק הראב"ד וס"ל דבנפל לא קיימא הירושה ברשותו, וממילא דהדר דינו דאינו יורש את האם להנחיל לאחין מן האב, אכן נראה, דגם לדעת הרמב"ם דס"ל דנפל יורש, ובעת חיותו קיימא הירושה ברשותו, וכמש"כ ז"ל הואיל וחי' אחר אמו שעה אחת, ר"ל דעל כן נתקיימה הירושה ברשותו בעת חיותו, וגם הנפל חשוב כחי לזה, אבל מ"מ כ"ז הוא לענין דין ירושה, אבל לענין דין ממון ודאי דגם לדעת הרמב"ם נפל אינו בכלל נפש, והוא כמת לכל דבריו.

ואינו בר זכי' והוי' של ממון, ומדקיימא הירושה ברשותו ומועלת להסב נחלה מיורשי האם ליורשיו מן האב, ש"מ דהרמב"ם ס"ל דיש חלות דין של ירושת הנכסים גם בלא זכית ממון, וגם זה שפיר מועיל לענין הסבת נחלה, כיון דעכ"פ דין ירושה שבנכסים נתקיימה ברשותו בעת חיותו, ע"כ ממילא דכשמת אח"כ יורשיו מן האב מיני' דידי' קירשו, ולית כאן הסבת נחלה. ולפי"ז ניחא שפיר דעת הרמב"ם כמש"כ, דעובר איתי' בדין ירושת הנכסים, ואינו בדין זכית הממון, כיון דכבר מצאנו כזאת דאיתא לירושה אף במי שאינו בר הוי' וזכית נכסים, א"כ ה"נ בעובר דכוותי', ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכמש"כ.