חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 33

הלכות מעשר פ"כ ה"א אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מה"ת וחייב מדבריהם שנאמר עשר תעשר וגו' ואכלת אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאכלה, וכן הלוקח פטור מה"ת שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם, בד"א בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מה"ת עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א אינו כן את תבואת זרעך ולא לוקח והלא עשר תעשר משנמרח הוא ועל זה אמר תבואת זרעך ולא לוקח והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו פטור מה"ת כדאמרינן בלקט שכחה ופאה שעשאן גורן בעיר שהם פטורים ש"מ בשדה חייבין מדרבנן, ושמעתא דהשוכר את הפועלים נמי קשיא לי' דוק ותשכח עכ"ל, וצריך ביאור דברי הראב"ד שכתב והלא עשר תעשר משנמרח הוא, והלא אדרבה אם היה קאי הקרא על קודם מירוח אז היה יותר קשה על הרמב"ם, דהרי היה מוכרח דפטורא דלקוח הוא גם על קודם מירוח, וצ"ע.

ונראה לומר, דדעת הראב"ד היא, דליכא למימר דהנ"מ בין קודם מירוח לאחר מירוח לשיטת הרמב"ם היא משום דלאחר מירוח נופל עליו דין לקוח וחייל עליו הפטור של לקוח ובלקחן קודם מירוח אין בו דין לקוח, או דלא חייל עליו הפטור דלקוח, ז"א דמ"ש, ואדרבה לאחר מירוח הרי כבר חייל עליו חיובא דמעשר ומ"מ לקוח פוטרו, ק"ו בקודם מירוח דלא חייל עליו חיובא דמעשר דפשיטא דמיפטר לקוח, וע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם דהיינו טעמא משום דאמרינן דנהי דחל עליו פטור דלקוח בלקחן קודם מירוח מ"מ כשנתמרח ברשותו חוזר ומתחייב במעשר וחזר להיות עליו דין תבואת זרעך ומיפקע בהמירוח הך פטורא דלקוח, וכלשון הרמב"ם שכתב אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מה"ת, דהיינו שהמירוח שביד לוקח חוזר ומחייבן, משא"כ בלקחן אחר מירוח דנשארו בפטורא דלקוח ופטורין, וע"ז כתב הראב"ד והלא עשר תעשר משנמרח הוא, דהרי קודם מירוח עדיין אינו מחויב לעשר מן התורה, ובע"כ דאיירי בממורחין, וע"ז אמר תבואת זרעך, ר"ל שיהא שלו משעת זריעה, הרי דהמירוח שברשותו אחר שלקחן אינו חוזר ומחייבן, ואשר ע"כ זהו שהביא הראב"ד הא דהקרא איירי בממורחין, כיון דבאמת קודם מירוח הוה חייל גם לדעת הרמב"ם פטורא דלקוח, ורק דסובר דהמירוח חוזר ומחייבן, וא"כ הא צריך להביא מהקרא דאיירי בממורחין, דש"מ מזה שאין המירוח חוזר ומחייבן. וכן מוכיח לשון הראב"ד שהביא מהפקר דאינן חוזרין ומתחייבין ע"י מירוח שאח"כ, דש"מ דכל שנפטרו שוב אינן חוזרין ומתחייבין ע"י מירוח, והיינו כמש"כ בכוונת הראב"ד.

ולא תקשי ע"ז, דא"כ הא נמצא דכל לקוח קודם מירוח מיהא מיפקע מתרו"מ משעת לקיחה עד שעת מירוחו, אשר זה לא הוזכר ברמב"ם כלל ולא משמע כן בדבריו, אכן י"ל דדין לקוח אינו דין פטור והפקעה לגמרי מתרו"מ, כי אם דדינו הוא דבשעה שיש בו שם לקוח לית בי' חלות חיובא דמעשר, וכדחזינן דחוזר ומתחייב אח"כ ע"י המירוח, דש"מ דמעיקרא לא הי' בו דין פטור לגמרי, ולפי"ז קודם מירוח דבלא"ה לית בי' חיובא דמעשר ועדיין אינו טבל כלל, ורק דאם קרא שם הוא דהפרשתו קיימת, אבל חיוב תרו"מ עוד לית בי', א"כ ממילא דהדין לקוח אינו מוסיף פטור כלל קודם מירוח, וכל פטורו של לקוח הוא רק לענין להפטר מתרו"מ לאחר מירוחו, וכיון דהמירוח חוזר ומחייבו, ממילא דליתא לדין לקוח כי אם בלקחו אחר מירוח, ומיושבים היטב דברינו בדברי הראב"ד, וכש"נ. ובהכי מתישבא לדעת הרמב"ם קושית הראב"ד מהפקר דמהני קודם מירוח להפטר לעולם, דשאני הפקר דהוא דין פטור והפקעה, וע"כ כל שנפטר שוב אינו חוזר ומתחייב, וגם דפטורו שייך גם קודם מירוח, דגם אז הא הויין הפירות מיהא בני תרו"מ, שזה חייל עליהן ע"י הבאת שליש, וחייל ע"ז פטורא והפקעה דהפקר דלא להוו בני תרו"מ כלל, וע"כ שפיר מיפטרי לעולם כיון דהוי פטור והפקעה שחייל גם על חובתן שהי' ע"י הבאת שליש, דלא שייך ע"ז שהמירוח יחזור ויחייבן, משא"כ בפטורא דלקוח דאינו דין הפקעה ורק חסרון חלות חיובא בלבד, ע"כ לא חל כלל על חובתו שבא לו ע"י הבאת שליש, וכל פטורו הוא על גמר חיובו בלבד, ומועיל בי' שפיר המירוח לחזור ולהתחייב, משום טעמא דכיון שנתחייב ברשותו ע"י המירוח שאח"כ תבואת זרעך קרינן בי', וכמבואר בתוס' ב"מ דף פ"ח יעו"ש, וכש"נ.

ובעיקר דין לקוח שכתב הרמב"ם דהגומר פירותיו ע"מ למכרן פטור וכן הלוקח פטור, אשר לכאורה הם שני דינים מחולקים הך דהגומר פירותיו ע"מ למכרן ודין לקוח ומתרי קראי נפקי, וצ"ע מה שכללן הרמב"ם יחד בלשון וכן, דמשמעו הוא שהמוכר והלוקח שניהם פטורין תרווייהו חד דינא הויין וזה צ"ע טובא. ואשר נראה מזה מוכרח, דהרמב"ם סובר דכל הך פטורא דלקוח הוא דוקא היכא שהמוכר גמר פירותיו ע"מ למכרן, וצריכינן לדין לקוח משום דבלא"ה הגומר פירותיו ע"מ למכרן כל שיגמור אח"כ בדעתו שיהיו הפירות לאכילה שוב חוזר גמר מירוחן לחייבן בתרו"מ, אבל מאחר דלקוח פטור ממילא לא מהניא שוב מחשבת אכילה של הלוקח לחייבן בתרו"מ. אלא דאכתי צ"ע, כיון דע"כ דין לקוח הוא דין בפ"ע שפטור, א"כ למה הוצרך הרמב"ם להך גוונא שיגמור המוכר ע"מ למכרן דוקא. וי"ל דהנה בתוס' בב"מ דף פ"ח הקשה הריב"ם לשיטת הר"ת דפטורא דלקוח הוא בלקחן אחר מירוח, דאיך חייל הך פטורא דלקוח אחרי שכבר נגמר חיובן במירוח, ולדעת ר"ת י"ל דאיירי קודם ראית פני הבית דחשוב עוד לא נגמר חיובן, וכמבואר בתוס' שבת דף קכ"ז ע"ב דמעשר ראשון שהקדימו קודם ראית פני הבית פטור מתרומה גדולה משום דחשוב עוד לא נגמר חיובן, וא"כ ה"נ דכוותה לענין פטורא דלקוח כל זמן שלא ראו פני הבית חשוב לא נגמר חיובן וחייל עלייהו פטורא דלקוח, ולדעת הריב"ם צ"ל דס"ל כמו שכתבו התוס' בביצה דף י"ג דכל שנגמר מירוחן חשוב נגמר חיובן, אף בהקדים מעש"ר קודם ראית פני הבית, וע"כ ס"ל דה"ה הכא ג"כ כל שנתמרחו חשוב נגמר חיובן ולא חייל עוד בהו פטורא דלקוח.

ולפ"ז צ"ע לדעת הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' תרומות לענין הך דינא דמעש"ר שהקדימו בשבולים דהכל תלוי במירוח, וכל שנתמרחו חשוב נגמר חיובן, ומ"מ פסק דגם לאחר מירוח חייל עלייהו פטורא דלקוח, וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דלאו כולהו פטורי שוין בזה. אכן נראה יותר, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הריב"ם דכל שנגמר חיובן במירוח שוב לא חייל עלייהו פטורא דלקוח, וא"כ הא נמצא דלא מצאנו כלל פטורא דלקוח לדעת הרמב"ם, דבלקחן קודם מירוח הרי המירוח שאח"כ חוזר ומחייבן, ובלקחן אחר מירוח הרי שוב לא מיפטרי מאחר שכבר נגמר חיובן, ובע"כ דדין לקוח הוא רק היכא שגמר הפירות ע"מ למכרן, דאכתי לא נגמר חיובן לתרו"מ כיון דהי' ע"מ למכרן, ומירוח אח"כ ברשות לוקח לחזור ולחייבן ג"כ ליכא דהרי כבר הן ממורחין, ואז הוא דחייל פטורא דלקוח. ואשר ע"כ ניחא דעת הרמב"ם בהא דכייל לפטור דלקוח בהדי גומר פירותיו ע"מ למכרן, משום דאפילו אם לקוח הוי פטור בפ"ע, מ"מ ליתא לפטור זה רק בגמרן ע"מ למכרן וכש"נ.

ואין בזה דוחק לאוקמי כל הך פטורא דלקוח רק בגמרן ע"מ למכרן, דנראה דלכל השיטות מ"מ כל שראה פני הבית שוב לא מיפטר בלקוח, דכיון דכבר הוא אסור משום טבל א"כ לא מצינו איסור שחוזר להיות היתר, ויסוד דין לקוח אינו רק בחיוב הפרשתו לענין לאקבועי' בטבל, אבל לא אחרי שכבר הוקבע ונאסר, וא"כ הא קשה לפ"מ דאיתא בב"מ דף פ"ח ואבע"א כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו, וא"כ איך מצינו כלל לפטורא דלקוח בהנך דבני גורן, דקודם מירוח הא לא מהני לקוח לדעת הרמב"ם והר"ת, ולאחר מירוח הא גם כן לא מהני לקוח, כיון דכבר חל בהו איסור טבל, כיון דלא בעינן בהו ראית פני הבית, ואם נימא דהפטור דתבואת זרעך קאי רק על הנך דלאו בני גורן, זה נראה דחוק, ובע"כ צ"ל להך לישנא דהפטור דלקוח הוא בגומר פירותיו ע"מ למכרן דאכתי לא איטבלו הפירות, וא"כ שפיר נוכל לומר גם לדידן כן, דאיירי בע"מ למכרן וכלשון הרמב"ם וכש"נ. ועכ"פ נתבאר בדעת הרמב"ם דהפטור דלקוח הוא רק קודם שנגמר חיובן של הפירות בתרו"מ, א"כ הרי בע"כ דהא דלא מיפטרי בלקחן קודם מירוח הוא רק משום טעמא דהמירוח שברשות לוקח חוזר ומחייבן, וע"כ שפיר הוצרך הראב"ד לזה דעשר תעשר הוא משנמרח להורות דהמירוח של לוקח אינו מועיל לחייבן, וכש"נ. הלכות מעשר שני פ"א הי"ד מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא עכ"ל, וצ"ע דהרי אדרבה בכור הוא דיליף ממע"ש דאינו בא מחו"ל, וכמבואר בתמורה דף כ"א, ולמה תלי הרמב"ם מע"ש בבכור, וצ"ע.

ונראה דשני דינים הם, דאחרי דילפינן בכור ממע"ש דאינו בא מחו"ל, ונתחדש דין מסויים בבכור חו"ל דאינו בר הבאה מחו"ל, שוב איתקש גם מע"ש לבכור דהמע"ש של חו"ל אינו בר הבאה, ונמצא דשני דינים הם במע"ש, חדא דאינו נוהג כלל מע"ש בחו"ל, דהרי הוא ממצות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ, ועוד דאפילו אם היינו מוצאין מע"ש של חו"ל הוי הדין דאינו בר הבאה מחו"ל כבכור, ולא תקשי דאיך שייך למילף על זה מע"ש מבכור כיון דבאמת הרי ליכא מע"ש בחו"ל כלל ואיך נילף מילתא דליתא דכוותי', אכן כיון דאיתקש מע"ש לבכור בשאר דברים לענין הבאת מקום, וכמבואר בתמורה דף כ"א, א"כ ממילא נכלל בההיקש גם הך דינא דהמע"ש בחו"ל אינו בר הבאה כלל. ולפ"ז זהו שכתב הרמב"ם, דהרי איתא בירושלמי פ"ז דפיאה דאין מע"ש בסוריא, וקשה. מ"ש מע"ש משאר מצות התלויות בארץ דחייבין בסוריא מדבריהם, ולזה כתב הרמב"ם הטעם, דהא דסוריא דינה כא"י מדבריהם הוא רק לענין מצות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ, ובזה הוא דעשו סוריא כא"י לחייבה מדבריהם, משא"כ לענין הך דינא דאינו בא מחו"ל, לא נשתנית סוריא, והרי היא חו"ל כד"ת, ומשו"ה הוא דנשתנה מע"ש משאר מצות התלויות בארץ דאינו נוהג בסוריא, כיון דאית בי' הך גזה"כ דאינו בא מחו"ל, דבזה הרי סוריא שוה לחו"ל, וכש"נ.

ועיין ברמב"ם פ"ט ממע"ש הל"א שכתב וז"ל וכשם שאין מע"ש בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא עכ"ל, והוא מהירושלמי פ"ז דפאה דנטע רבעי אינו נוהג בסוריא משום דאיתקש למע"ש בגז"ש דקדש קדש, ולכאורה צ"ע דל"ל לגז"ש דקדש קדש, והלא נט"ר הוא ממצות התלויות בארץ כמו מע"ש, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דכיון דכל הפטור של סוריא הוא רק משום היקשא דבכור דאינו בא מחו"ל דבזה סוריא דינה כחו"ל, וההיקש הרי נאמר רק במע"ש, וע"כ צריכינן להגז"ש דקדש קדש, וילפינן רבעי ממע"ש. והנה בהשגות ז"ל אין הטעם הזה מספיק דר"ע הוא דס"ל הכי ולא אמר אלא ליקרב אבל ליקדש מיהא קדוש וכו' עכ"ל וצ"ע דברי הראב"ד דהרי גם בדברי הרמב"ם מבואר דההיקש מבכור הוא רק לענין שאינו בר הבאת מקום ולא להפקיע דין מעשר ואיסורו, ורק דזהו טעמא על מה דלא גזרו בסוריא, וכמו שסיים בטעמא וז"ל לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא עכ"ל, וא"כ מה זה שהשיג הראב"ד מהא דליקדש מיהא קדוש.

ואשר יראה לומר בזה, דדעת הראב"ד היא, דבאמת מניעת דין הקרבה שבבכור ומניעת דין הבאת מקום שבמע"ש שני דינים שונים הם, ולא שייך כלל למילפינהו בהיקשא זמ"ז, דלענין הקרבה איכא דין פסלות וכשרות, משא"כ לענין דין הבאת מקום של מע"ש, וממילא דלא שייך למילף מהא דבכור חו"ל נפסל מהקרבה לענין דין הבאת מקום של מע"ש, דלא שייך בי' דין פסלות כלל, ואפילו אם נימא דהא דבכור חו"ל אינו קרב הוא לאו משום דין פסלות, כי אם דהוי גזה"כ של מניעת דין הקרבה, ג"כ י"ל דליכא למילף מינה דין הבאת מקום של מע"ש, ושונים הם זמ"ז, דלא חלה ע"ז מדת ההיקש כלל למילפינהו מהדדי, ומכש"כ כיון דבאמת הרי עיקר ההיקש לא יוכל לחול כלל על מע"ש של חו"ל, דהוי דבר שאינו דהלא אין מע"ש נוהג בחו"ל, ועיקר ההיקש הוא רק ללמוד בכור ממע"ש וכמבואר בסוגיא דתמורה דף כ"א, ורק דאנו באין לדון ולומר דמאחר דאיתקשו מיהא בכור ומע"ש להדדי, א"כ ממילא דכשם שאין בכור של חו"ל קרב כך אין במע"ש של חו"ל דין הבאת מקום, וכל כי האי גוונא ודאי הדין נוטה דכיון דהויין שני דינים שונים אין זה שייך כלל להיקשא דבכור ומע"ש להדדי, ופשיטא דההבאת מקום מועיל לו כיון דהוא חלות היתרא הבא מאליו ולא יהא של חו"ל חמור משל א"י, ואין זה שייך כלל לענין הקרבה של בכור. אכן אם הי' הדין בבכור חו"ל דאין בו דין בכור כלל, אז שפיר הוה שייך למילף מיני' גם למע"ש שלא יהא דין מע"ש נוהג בחו"ל, כיון דבזה הרי בכור ומע"ש איתקשו להדדי.

אשר ע"כ זהו שכתב הראב"ד דאפילו ר"ע לא קאמר אלא ליקרב אבל ליקדש מיהא קדוש, ר"ל דכיון דגם בחו"ל נוהג עיקר דין בכור, וכל דינו הוא רק דאינו קרב, א"כ ממילא דאין זה ענין כלל לדין הבאת מקום של מע"ש שהוא היתרא דממילא, וממילא דמע"ש של חו"ל צריך להיות בר הבאת מקום להיות נאכל בירושלים אם אך הי' נוהג מע"ש בחו"ל, וממילא דמע"ש דומה לשאר תרו"מ דנוהגות בסוריא. והנה בפ"א מה' בכורות פסק הרמב"ם ז"ל מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו"ל ואין מביאין בכורות מחו"ל וכו' אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל טעות הוא זה ואפילו לר"ע דאית לי' האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו עכ"ל, ולכאורה צ"ע ביאור ההשגה, דהרי גם בדברי הרמב"ם מבואר להדיא דקדושת בכור יש בו וכמש"כ להדיא דיאכל במומו, הרי דבלא מום אינו ניתר באכילה, ועל מה זה באה ההשגה. ונראה, דהנה ביסוד הדין דבכור אינו בא מחו"ל צ"ע, אם הוא זה דין בפ"ע של מניעת הקרבה, דבכור חו"ל אינו קרב, אבל בעצם דין קדושת בכור ליכא שום נפקותא בין בכור חו"ל לבכור א"י, או דנימא דהא דבכור חו"ל אינו קרב הוא זה בעצם קדושתו, דכל דין קדושת בכור שלו הוא רק לענין איסורי בכור ואיסורי קדש, אבל לענין דין הקרבה הרי הוא מופקע מעצם דין בכורה, וכל לענין הקרבה אמרינן דאין בכור נוהג בחו"ל. ונראה דזה מבואר בדברי הרמב"ם שכתב דהרי הוא כחולין, ור"ל דלענין הקרבה הרי הוא כחולין ואין בו דין בכור כלל. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד במש"כ לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו, ר"ל דגם זה שאינו קרב הוא ג"כ גזה"כ של מניעת הקרבה, אבל לא משום חסרון קדושה, ולא משום חסרון חלות דין בכור.

אשר לפ"ז ניחא שפיר דעת הרמב"ם דדין הבאת מקום של מע"ש נלמד מדין הקרבה דבכור שאינו בחו"ל, ואע"ג דהויין שני ענינים שונים, כיון דלדעת הרמב"ם יסוד הדין של בכור חו"ל דאינו קרב אין זה דין מניעת הקרבה, כי אם דהוי דין הפקעת בכורה, דלענין הקרבה אין בו דין בכור כלל, א"כ שפיר ילפינן מיני' גם למע"ש, דלענין הבאת מקום פקע מיני' שם מעשר, דבזה הרי איתקשו בכור ומע"ש להדדי דאינן באין מחו"ל, וממילא דחסר לו כל הדין של הבאת מקום. אכן כ"ז לדעת הרמב"ם דחסרון דין הקרבה שבבכור חו"ל הוא זה דין בעצם קדושתו, אבל הראב"ד לטעמי' דס"ל דבכור חו"ל הוא שוה בקדושתו לבכור א"י, וכל דינו הוא רק חלות דין בפ"ע של מניעת הקרבה, ע"כ זהו שהשיג דאין לדמות דין מניעת הקרבה לדין הבאת מקום שהוא היתרא דממילא, וכש"נ. והנה כ"ז לפי הגירסות שברמב"ם שלפנינו דבכור חוץ לארץ יאכל במומו, וא"כ הרי דעת הרמב"ם דכל איסורי בכור איכא גם בבכור חו"ל ורק דאינו קרב, אכן בטור סי' ש"ו הביא דדעת הרמב"ם היא דבכור חו"ל אין בו דין בכור כלל אלא הרי הוא חולין לכל, וכן נראה מדברי הרמב"ן והרא"ש שהי' להם כן הגירסא בדברי הרמב"ם, ולפ"ז דברי הרמב"ם והראב"ד מתפרשים כפשוטן דהרמב"ם לטעמי' דבכור אינו בא מחו"ל ע"כ ילפינן מיני' דגם מע"ש אינו בא מחו"ל, והראב"ד לטעמי' דבכור בא מחו"ל ורק דאינו קרב, ע"כ זהו שהשיג דלפ"ז אין ללמוד ממנה לפטור חו"ל ממע"ש.

אלא דלפי גירסתנו דהילפותא מבכור היא רק דאינו בר הבאת מקום, ולא להפקיע כל חיובו, וא"כ הא נמצא דהא דפטורה לגמרי היא תקנת חכמים מסוימת, דאע"ג דבכל מצות התלויות בארץ סוריא כא"י, מ"מ לא חייבוה במע"ש הואיל שאינו בר הבאה, וזהו שסיים הרמב"ם לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא, ר"ל הואיל שאינו בר הבאה משא"כ לפי גירסת הטור, הרי הילפותא מבכור מועיל להפקיע כל חיובא דמע"ש, א"כ מש"כ הרמב"ם לפיכך לא חייבו ר"ל דהואיל דהפטור חו"ל שבו הוא מהיקשא דבכור לפיכך אין זה בכלל תקנת חכמים דסוריא כא"י, וכש"נ דלענין היקשא דבכור סוריא כחו"ל.

פ"ח ה"ז הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר, משך פירות בשתי סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מע"ש אלא סלע אחת ומוסיף עליה סלע שני' מן החולין ונותן למוכר, נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים מה שפדה פדה והדין ביניהם, נתן לו סלעים שתים של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע מה שפדה פדה ומדת הדין ביניהם שהמע"ש פדייתו היא משיכתו עכ"ל, ובהשגות ז"ל אי אפשר וכו' שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה כדי שלא יהא הדיוט חמור מהקדש, ועוד וכו' שהלוקח פירות של חולין להחליפם בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר, והמשנה לא דברה בענין זה, אבל הוא במשנה משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים משמע שהפירות הם המעשר וכו' עכ"ל, ופליגי הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם מפרש להמשנה דמשך הימנו פירות דר"ל שמשך פירות חולין שיחולל הכסף מע"ש עליהן, והראב"ד מפרש דאיירי במשך פירות מע"ש עצמן, והשגת הראב"ד הרי מבוארת במש"כ הרמב"ם על משיכת הפירות הקרא דונתן הכסף וקם לו, והלא משיכת הפירות קנין משיכה היא דהויא ולא קנין כסף.