חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 30

פ"א הי"א פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י וכו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרו"מ אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרו"מ לכהן כתרו"ג לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרו"מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן הנכרי אין אתה נותן לכהן התרו"מ וכו' עכ"ל, דין זה הוא בבכורות דף י"א דאיתא שם א"ר שמואל בר נתן אר"ח הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו וכו' דמרחינהו ישראל מרשות נכרי וכו' והן שלו דא"ל קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעי' דינא בהדי', ולקמן שם דילמא כאן בתרו"ג כאן בתרו"מ וכו' דאריב"ל מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הנכרי שהוא פטור מתרו"מ שנאמר וכו' כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מבנ"י אתה מפריש מהן תרו"מ ונותנה לכהן טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש מהן תרו"מ ונותנה לכהן ע"כ, והוא כדברי הרמב"ם. אלא דלכאורה הי' נראה, דלפי מסקנת הסוגיא דחלוק תרו"ג מתרו"מ, ומשום דהפטור הוא מקרא דכי תקחו וגו', א"כ שוב ליתא כלל לטעמא דקאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעי דינא בהדי', דאי משום טעמא דקאתינא וכו' הי' לו להפטר גם מנתינת התרו"ג, וגם דל"ל כלל קרא דכי תקחו וגו' והלא בלא"ה פטור הוא מטעמא דקאתינא וכו', אכן בדברי הרמב"ם הרי מבואר דשני הטעמים אמת ולתרווייהו צריכינן, וכמבואר בדבריו, וצ"ע בטעמא דמילתא, ולמה לא סגי בטעמא דקאתינא וכו' או בקרא דכי תקחו לבד, ועוד דלפ"מ שפסק הרמב"ם הך דקאתינא וכו' א"כ הא שוב קשה דאמאי לא יפטר גם מנתינת התרו"ג, וצ"ע.

ונראה דדעת הרמב"ם היא, דאע"ג דילפינן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל דהניקח מן הנכרי לית בי' חובת נתינה, אבל מ"מ עיקר פטורו הוא מה דקאתי מכח נכרי הפטור דלא מצי לאשתעי' דינא בהדי', והקרא דכי תקחו הוא בא לחדש דלא חל עלי' חיוב נתינה מחדש, ואינו חוזר ומתחייב בהיותו ברשות ישראל, אשר לפ"ז זהו דחלוק דין תרו"ג מדין מעש"ר ותרו"מ, דבתרו"ג אע"ג דפטור בהיותו ברשות נכרי מ"מ חוזר ומתחייב בהיותו ברשות ישראל, משא"כ במעשר ותרו"מ לא חל עלי' חיוב נתינה בהיותו ברשות ישראל, וכדילפינן מקרא דכי תקחו מאת בנ"י, דדוקא טבלים הבאים מבנ"י, ולא טבלים הבאין מרשות נכרי, דלית בהו חובת נתינה, ומיושבים שפיר שני הטעמים ביחד, דעיקר דינם הוא דקאתי מכח הנכרי שהוא פטור ולא מצי לאישתעי' דינא בהדי', ומ"מ שפיר חלוק תרו"ג מתרו"מ לענין חלות חובת נתינה מחדש, וכדילפינן לה מקרא דכי תקחו וגו', וכש"נ. והנה בעיקר הדבר דנכרי עצמו לאו בר נתינה דתרומות ומעשרות הוא, צ"ע, אם הוא זה משום דנכרי ליתי' במצות, ומשו"ה הוא דליתי' גם בהך חיובא דנתינה לכהן, או דנימא דהוי דין מסויים בדין נתינה, דבשל נכרי פקע חובת נתינה דתרו"מ.

ונראה דנ"מ לענין ישראל הבא מכחו, דאם נימא דכל פטור הנכרי הוא רק משום דלאו בר מצות הוא, א"כ ממילא דכל פטורו שייך רק לגבי הנכרי בעצמו, אבל להישראל הבא מכחו לא שייך זאת, והישראל שפיר מתחייב בזה, ולא שייך לומר דקאתי מכח פטור, כיון דגם בשעה שהם בעיקר פטורן בשעה שהם אצל נכרי ג"כ לא חלה עלייהו שום פטורא רק לגבי נכרי ולא לגבי ישראל, א"כ ממילא דישראל הבא מכחו צריך להיות חייב בנתינתן, משא"כ אם נימא דבנכרי איכא דין פטור והפקעה מסויימת מדין נתינה לכהן, א"כ ממילא דשייך לפטור עי"ז גם הישראל שבא מכחו, מדין דקאתי מכח פטור, כיון דמקודם אצל הנכרי פקע כל דין נתינה לגמרי. ונראה להוסיף עוד בזה, דאם נימא דהוי דין פטור מסויים והפקעה גבי נכרי מדין נתינה א"כ ממילא דעצם הפירות כל זמן שהן ביד הנכרי הרי הן מופקעים מדין נתינה, וע"כ שפיר שייך זאת גם לגבי הישראל שלקחן הימנו דקאתי מכח הפקעה זו כיון דהוי חלות דין הפקעה על הפירות. אשר ע"כ נראה, דהא דילפינן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל וגו' דטבלים של נכרי אינן בדין נתינה, עיקר הדין לא נאמר על ישראל הלוקחן ממנו, כ"א דעיקר המיעוט בזה על של נכרי עצמו, ובשעה שהוא של הנכרי, דלית בי' דין נתינה, ונלמד מזה דין פטור והפקעה בשל נכרי מדין נתינה, ואילולי הך קרא הי' כל פטורו.

של הנכרי רק משום דלאו בר מצות הוא, אבל לא דין הפקעה בשל נכרי, וממילא דהישראל שבא מכחו שהוא בר מצות הי' מתחייב בזה וכש"נ, וזהו דמייתי הגמ' הך קרא דכי תקחו וגו' דיש פטור מסויים והפקעה בשל נכרי, וחייל מיני' הך דינא דקאתינא וכו' לפטור גם ישראל הבא מכחו, ובתרו"ג דליכא הך מיעוטא דכי תקחו מאת בנ"י, ממילא דליכא בה בנתינתה שום דין פטור והפקעה בשל נכרי, רק דהנכרי עצמו פטור משום דלאו בר מצות הוא, וע"כ הישראל שהוא בר מצות שפיר מתחייב בנתינתה. ולפ"ז נמצא דגם לפי המסקנא דמייתי קרא דכי תקחו, מ"מ הא דישראל הבא מכח נכרי פטור הוא מטעמא דקאתינא וכו', ומהקרא ילפינן רק דיש פטור נתינה בשל נכרי, וחייל עלי' הך דינא דקאתינא וכו', ותרווייהו חדא מילתא נינהו, וזהו שפסק כן הרמב"ם וכש"נ. פ"א הכ"ב פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות וכו', ובהשגות ז"ל ולי נראה שלא נחלקו ר"א ור"ע בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה וכו' אבל מדרבנן מיהא אע"פ שיצאו חו"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלן עכ"ל, וצ"ע ביאור דברי ההשגה, דמאי שייכות הוא פירות שנער דהוא תקנת חכמים להכא שיצאו לחו"ל למקומות הפטורים לגמרי, ואם נאמר דס"ל דפירות שנתגדלו בא"י אף כשיצאו לחו"ל למקומות הפטורים מ"מ יש לחייבן יותר מפירות חו"ל עצמן הקרובים, א"כ למה לא הזכיר גם סוריא, דמד"ת היא ג"כ חו"ל, ופירות הארץ שנתגדלו בארץ דקדושתה ד"ת הלא עדיפי מינה, אלא ודאי דזהו דין בפ"ע דכשיצאו למקום הפטור נפטרין מגזה"כ דשמה, ואין לנו בשל דבריהם אלא מה שתקנו, א"כ גם בפירות שנער דכוותה.

ונראה דבאמת חלוק פירות שנער מפירות סוריא בעיקר יסוד תקנתן וחיובן בתרו"מ, דבסוריא הוי עיקר התקנה שתהא בכלל א"י ותתחייב מדבריהם בתרומות ומעשרות מדין א"י, משא"כ בארץ שנער ויתר מקומות הסמוכים, לא עשאום כא"י, ואין בתקנת חיובם בתרו"מ שום דין א"י, כי אם דעיקר התקנה היתה דאע"פ שהן חו"ל והפירות הם פירות חו"ל מ"מ יהיו חייבין בתרו"מ, וזהו עיקר התקנה במקומות אלו, שגם חו"ל יתחייבו פירותי' בתרו"מ מדבריהם. אשר ע"כ זהו יסוד ההשגה, דהראב"ד ס"ל דהך פטורא דיצאו לחו"ל ולמקום הפטור לא שייך אלא היכא שהפירות חיובן משום פירות הארץ, אז הוא דמועיל מה דנגמרו בחו"ל ובמקום הפטור להפקיעם מחובתן, משא"כ חיובא דחייל גם בחו"ל ופירותי' לא שייך בי' כל חלות דין פטור והפקעה שע"י מירוח חו"ל, וגם דלא שייך בהו כלל הך דינא דיצאו למקומות הפטורים, כיון דבעצם החיוב אין המקום גורם חיובא כלל, ורק דהוי דינא דממילא שחייבין פירות אלו בתרו"מ, והרי הן לאחר יציאה כקודם יציאה, וממילא דפירות שנער ומצרים ועמון ומואב אם יצאו למקומות אחרים ונתמרחו שם הרי הפירות חייבין בתרו"מ. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד, דפירות א"י שיצאו לחו"ל נהי דאית בהו הגזה"כ דשמה שלא יהיו חייבין אא"כ נגמר מירוחם בא"י, אכן כ"ז הוא לענין חיובא דפירות א"י, אבל מ"מ הרי לא גריעי פירות א"י מפירות של מקומות הסמוכים שחייבין גם בלא דין א"י, ולית בהו כל הגזה"כ דשמה, וע"כ ממילא דגם פירות א"י שיצאו לחו"ל חייבין מיהא מדרבנן. והנה בדעת הרמב"ם הרי מוכח דסובר דביצאו לחו"ל פטורין לגמרי, וגם מדבריהם לית בהו חיובא, וכמו שכתב דביצאו לסוריא חייבין מדבריהם, וביצאו לחו"ל נקט בסתמא פטורין, א"כ ש"מ דאף חיובא מדבריהם לית בהו.

אכן לפמש"נ הרי י"ל, דהרמב"ם סובר ג"כ כדעת הראב"ד, ומשום דחיובא דא"י אף במקום שהוא מדבריהם וחיובא דחו"ל תרי מיני ותרי שמי נינהו, דטבל חו"ל הרי אוכל והולך ואח"כ מפריש, מה דלא שייך זאת בטבל א"י שיאכל הפירות בטבלן, וכן תרומת חו"ל הרי מותר לטמאותה ומותר לטמאי מגע לאכלה בימי טומאתן ובטלה ברוב וכמבואר כ"ז בבכורות דף כ"ז, וא"כ הרי י"ל דזהו שחלק הרמב"ם, דביצאו לסוריא חייבין מדבריהם משום פירות א"י, משא"כ ביצאו לחו"ל נפטרו מדין פירות א"י לגמרי, אבל אה"נ דמדין פירות חו"ל חייבין מדבריהם. וקצת יש לדקדק כן מהא דכתב הרמב"ם דאם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם, ולא הזכיר דגם ביצאו לשנער ולשאר מקומות הסמוכים ג"כ חייבין מדבריהם, אלא ודאי דבחיובא דפירות חו"ל לא שייך כלל הך דינא דיצאו למקום הפטור, וכל הך דינא הוא רק בחיוב תרו"מ הבא מדין א"י, וע"כ לא שייך הך מדבריהם שהזכיר הרמב"ם רק בסוריא דחיובה מדין א"י ולא בהנך דחיובם מדין חו"ל. אלא דבכ"מ וברדב"ז שם מבואר להדיא דלדעת הרמב"ם פירות א"י שיצאו לחו"ל גריעי מפירות שנער ופטורים לגמרי, וצ"ל לפ"ז דגם פירות שנער שיצאו למקומות הפטורים ג"כ הופקעו מתרו"מ, וע"כ גם בפירות א"י דכוותייהו.

פ"א הכ"ב פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בחו"ל פטורין וכו', וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות חו"ל, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם עכ"ל, והוא משנה בחלה פ"ב מ"א גבי חלה, וכתב הרמב"ם הדין גם גבי תרו"מ, והיינו או משום דילפינן תרו"מ מחלה, או משום דדרשינן בספרי תרימו תרומה דכתיב גבי חלה דקאי על תרומה גדולה, וע"כ קאי הדין דשמה ג"כ על תרומה גדולה, וילפינן מעשר מתרומה. אלא דהכ"מ הקשה דכיון דמקרא דשמה ילפינן לפטור מתרו"מ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, א"כ הא הו"ל למילף גם לחיובא בפירות חו"ל שנכנסו לארץ, ולמה כתב דחיובן במעשר הוא רק מדבריהם, ומ"ש דבחיובא דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חלק בין תרו"מ לחלה דבחלה חייב מד"ת ובתרו"מ אינו חייב אלא מדבריהם, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה הרי חלוק תרו"מ מחלה, דבתרו"מ בעינן שני דברים לחייבן בתרו"מ, חדא הבאת שליש, והב' מירוח, וכדתנן בפ"ד דפאה הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורין, וכ"ה בפ"ג דחלה, ובירושלמי שם ולמה תניתה תרין זימנין וכו' אחת למירוח ואחת לשליש, והיינו משום דלחייב בתרו"מ תרווייהו בעינן הבאת שליש ומירוח, וע"כ בהיו פטורין בשעת חדא מינייהו מיפטרי לעולם מטעמא דבשעת חובתן היו פטורין, וכן הוא מבואר מהא דדרשינן דגנך ולא דגן נכרי ודיגונך ולא דיגון נכרי, דהיינו הבאת שליש ומירוח, דבתרווייהו אם היו של נכרי מיפטרי מתרו"מ, וכמבואר כן להדיא בגיטין דף מ"ז דהפטור דדגן נכרי תלוי בהבאת שליש, ומשום דבחיובא דתרו"מ תרתי בעינן הבאת שליש ומירוח, משא"כ בחלה לית בה רק חד מילתא המחייבה בחלה דהיינו גילגול לרבנן וקרימת פני' בתנור לר"ע.

ולפ"ז הרי ניחא היטב דברי הרמב"ם, דהנה בירושלמי פ"ב דחלה מבואר דהך דינא דשמה תלוי בתר השעת חובה אם היו אז בא"י או בחו"ל, וכדאיתא שם דעל דעתי' דר' עקיבא הכל הולך אחר הקרימה בתנור, וכ"ה בתוספתא שם, והיינו משום דר"ע סובר דהכל הולך אחר הקרימה בתנור לענין כל חיובי ופטורי דחלה, הרי להדיא דהך דינא דשמה תלוי רק בתר שעת חובתה, ולפ"ז שפיר מבואר ההבדל שבין חלה לתרו"מ בפירות חו"ל שנכנסו לארץ, דבאמת בעיקר הדין חלה ותרו"מ שוין הם דתרווייהו ילפינן להו מקרא דשמה דתלוי רק במקום היותם בין לחיובא ובין לפטורא, אלא דמ"מ לא נוכל לחייב פירות חו"ל שנכנסו לארץ בתרו"מ מד"ת משום הך קרא דשמה, דכיון דלחייבן בתרו"מ בעינן גם הבאת שליש, וא"כ כל פירות חו"ל שנכנסו לארץ, נהי דבשעת חובה דמירוח הם בא"י וחייל בהו אז הדין דשמה שצריכין להתחייב בתרו"מ, אבל מ"מ אכתי הרי אין די בהמירוח לבד לחייבן, כי אם דצריכינן גם להבאת שליש המחייבן, ומאחר דגדלו בחו"ל א"כ הא נמצא דבשעת הבאת שליש היו הפירות עצמן בחו"ל, והיה בהן אז הדין דשמה לפטורא ולא לחיובא, א"כ ממילא לית בהו חיובא דתרו"מ, והרי זה כמו שהיו הקדש או של נכרי בשעת הבאת שליש, דהבאנו לעיל מהירושלמי דמיפטרי לעולם מתרו"מ משום דבשעת חובתן היו פטורין, וה"נ הכא שהיו בחו"ל בשעת הבאת שליש דכוותייהו, וממילא דלא מצינו הדין דשמה בתרו"מ רק לפטורא משום השעת חובה דמירוח ולא לחיובא, משא"כ בחלה דכל השעת חובה שלה הוא רק גילגול או קרימה בתנור, וא"כ שפיר משכחת לה הדין דשמה גם לחיובא, כגון שבשעת גילגול היתה בא"י דלא הי' לה עוד שעת חובה בפטור, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכש"נ.

עוד נראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת לא דמי עיקר חיובא דתרו"מ לחיובא דחלה, דחלה עיקר חיובה הוא ע"י מעשה הגילגול, וכל דין חלה תלוי בשם עיסה וכדכתיב בקרא עריסותיכם, משא"כ בתרו"מ עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא דגנך, ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרו"מ, דזה הוי דין בפ"ע דכל שלא נגמר מלאכתו לית בי' עדיין חיובא דתרו"מ, ומירוח גמר מלאכתו הוא, אבל לא דעיקר החיוב נעשה ע"י המירוח, וזיתים וענבים יוכיחו, דכשחשב עליהן לעשות מהן יין ושמן אינן חייבין בתרו"מ עד שתגמר מלאכתן, ואם חשב עליהן לאכלן כמו שהן חייבין בתרו"מ מיד משום דלאו בני גורן נינהו וכמבואר בב"מ דף פ"ח עיי"ש, הרי להדיא דגמר מלאכה הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרו"מ, דכל שלא נגמר מלאכתו לית בי' חיובא, אבל לא דמעשה המירוח הוא עיקר דין המחייב בתרו"מ, וכדחזינן דהיכא דלאו בני גורן נינהו חייבין בתרו"מ מיד. אשר ע"כ זהו שמחלק הרמב"ם, דדוקא בחלה דהגידול אינו שייך כלל לדין חלה, ורק הדין. עיסה ומעשה הגילגול הוא עיקר דינה, וע"כ שפיר שייך בה הדין דשמה גם לחיובא, דהכל תלוי בתר מקום שהם בשעת גילגול שהוא מקום שנעשית עיסה, משא"כ בתרו"מ דיסוד דינם הוא הגידול, א"כ הא ודאי דדין גידולם הכל הולך בתר היניקה אם היא מא"י או מחו"ל, וע"כ אע"ג דהקרא דשמה קאי גם על תרו"מ, דחיובם תלוי במקום היותם, אבל מ"מ הא דאזלינן בהו בתר יניקה וגידול לא פקע בהו, וממילא דהדין דשמה לא מועיל בתרו"מ רק לפטורא ולא לחיובא, וזהו שפסק כן הרמב"ם דרק בחלה הוא דמועיל הדין דשמה גם לחיובא, ולא בתרו"מ.

ולפ"ז לא צריכינן להא שכתבנו בתירוץ הראשון, דלהכי מיפטרי מתרו"מ משום דהיו בשעת הבאת שליש בחו"ל, ואף לא לטעמא דכבר נפטרו בשעת הבאת שליש, אלא דבלא"ה ניחא, דכל שיניקתן מחו"ל שפיר פטורין הן מתרו"מ, ומשום דשאני תרו"מ בעיקר דינם מחלה, דחיובן בגידולן, שהוא זה תלוי רק ביניקה, אם מא"י אם מחו"ל, וכש"נ.

והנה בגיטין דף כ"ב נקבו בארץ ונופו בחו"ל אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן, בדאשרוש כו"ע לא פליגי כי פליגי בדלא אשרוש וכו' ואכתי בדאשרוש לא פליגי והא תניא אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבין זב"ז וכו' מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחו"ל, לא מקצת שרשין בארץ ומקצת שרשין בחו"ל, וקשה לפ"מ דפסק הרמב"ם דגם בתרו"מ איכא הדין דשמה לפטורא, א"כ כל שנופו בחו"ל הו"ל להיות פטור מה"ט, דנהי דבדין גידולם אזלינן בתר השרשין, אבל מ"מ הפירות עצמן בשעת הבאת שליש הם בחו"ל, א"כ הא צריכין להיות פטורין מתרו"מ לעולם, כיון דבשעת חובתן של הבאת שליש היו פטורין, ומה גם באילן דלאו בני גורן נינהו ואינם בני מירוח, וכל שעת חובתן הוא רק הבאת שליש, וא"כ הרי בודאי צריכין להיות פטורין משום דהיו בחו"ל בשעת חובתן, ואמאי אמרינן דבדאשרוש כו"ע לא פליגי דבתר נקבו אזלינן, וכן אמאי טבל וחולין מעורבין זב"ז והא אותן שנופן בחו"ל צריכין להיות פטורין בודאי מתרו"מ, ודוחק לומר דכל הסוגיא קיימא אליבא דר"א דאזיל בתר מקום גידולן בפ"ב דחלה שם, וגם דהרי הרמב"ם בפ"א מה' תרומות הכ"ד כתב ז"ל אילן שעומד בחו"ל ונופו נוטה לארץ או עומד בארץ ונופו נוטה לחו"ל הכל הולך אחר העיקר, היו מקצת שרשיו בארץ ומקצתן חו"ל וכו' הרי טבל וחולין מעורבין זב"ז עכ"ל, הרי להדיא גם לדעת הרמב"ם כל שעיקרו בארץ חייב בתרו"מ אף אם נופו בחו"ל, וקשה מ"ש מפירות א"י שיצאו לחו"ל דפטורין מתרו"מ, והא הכא ג"כ הם בחו"ל בשעת חובתן של הבאת שליש, וצ"ע.

והנראה מוכרח מזה אחת משתי אלה, או דנימא דהא דאית גם בתרו"מ הדין דשמה לפטורא היכא שנגמר חיובן בחו"ל, כ"ז הוא על דין מירוח דהוא מעשה בפ"ע המחייבתן בתרו"מ, ודמי לדין גילגול דחלה, בזה הוא דשייך למילף תרו"מ מחלה דבעינן גם שיהא מקום היותן בא"י מקרא דשמה, משא"כ דין הבאת שליש, שדינו הוא דין דממילא, אין לדמותו לדין גילגול דחלה, ואין למילפינהו זמ"ז, וממילא דבהבאת שליש אינו נוהג כל הך דינא דשמה, וגם פטורא דשמה ג"כ לא שייך בי', ואין מקום היותן של הפירות שייך כלל בזה, כי אם דהכל תלוי בתר גידולן, וזהו דתלי לה הגמ' בתר מקום השרשין, דהוא מקום גידולן ויניקתן. או דנימא דאע"ג דפטורא דשמה נוהג גם בשעת הבאת שליש, והוי דין בפ"ע דחובת תרו"מ אינה נוהגת אלא כשהפירות בארץ, אבל מ"מ לענין למיחל הך דינא דשמה על גוף החפצא של הפירות, בזה דינו חלוק, דבמירוח חייל הך דינא על עצם מעשה המירוח שנעשה בחו"ל, והוי הפקעה בגוף הפירות, דמיפטרי עי"ז לעולם, משא"כ בהבאת שליש דלא חשוב הך דינא דשמה רק פטורא בשעתו אבל לא שיהא חייל עי"ז דין הפקעה על עצם הפירות, וכשנכנסין לא"י חוזרין ומתחייבין, ודין חו"ל שיהא בתורת הפקעה בעצם הפירות ועל עצם דין הבאת שליש שלהן תלוי רק ביניקתן, ולהכי הוא דמבואר בהסוגיא דגיטין דאזלינן בתר השרשים, כיון דלפוטרן לגמרי הכל הולך אחר היניקה.