חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 29

אלא די"ל עוד בביאור ההשגה, דהיא על מה שכתב הרמב"ם לפי שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי, דמבואר בזה דאם אך היה הדין דיש קנין לנכרי בא"י עצם הקרקע היתה נפקעת מקדושתה, אף לאחר שחזר ישראל ולקחה הימנו, וכאשר כן מבואר להדיא בדבריו בהל' תרומות שהבאנו, דהא דאינה חשובה ככיבוש יחיד אח"כ כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, וע"ז הוא שהשיג דלענין הפקעת הקרקע גופה מן המצות שתהא ככיבוש יחיד אין זה שייך כלל לענין קנין נכרי, ולא נאמר קנין נכרי אלא לענין תרו"מ דאיכא מיעוטא דדגנך ולא דגן נכרי, וכן לענין בכורים דאיכא מיעוטא דאדמתך ולא אדמת נכרי בב"ב דף פ"א, והדין בהו דשל נכרי פטור, וע"כ תלוי זאת בדין אם יש קנין לנכרי בא"י, דאם יש קנין מקרי של נכרי ופטורין מהנך מיעוטי, ואם אין קנין דינם כשל ישראל וחייבין בכל מה"ת, אבל לענין לאשוויי להארץ חו"ל לא איכפת לן גם אם יש קנין, דאף אם היא של נכרי מ"מ היא א"י לכל דיני' כל שנתקדשה בקדושת הארץ. ולפ"ז פליגי הרמב"ם והראב"ד בהא, דלדעת הרמב"ם גם זה שהארץ נשארת בקדושתה הוא ג"כ מטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, ולדעת הראב"ד קדושת הארץ עצמה אינה נוגעת כלל לדין קנין נכרי, וכל הך דינא דאין קנין לנכרי בא"י צריכינן רק לענין הפירות שגדלו ברשות הנכרי שיהיו חייבין בתרו"מ ובכורים.

והנה קשה לדעת הרמב"ם דהא דהארץ נשארת בקדושתה הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, מהא דאיתא בגיטין דף מ"ז דפריך הגמ' למ"ד אין קנין לנכרי בא"י מהא דתניא ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא וש"מ יש קנין לנכרי בא"י, הרי להדיא דאף למ"ד יש קנין לנכרי בא"י מ"מ פירות שגדלו ברשות ישראל בהשדה שלקח מן הנכרי חייבין בתרו"מ, ובע"כ דקדושת הארץ לא פקעה גם אם יש קנין לנכרי בא"י, וקשה על הרמב"ם דתלי להו זב"ז. וכן קשה דאם נימא דאם יש קנין לנכרי בא"י חשיבא הקרקע עצמה חו"ל, וכשלקחה ישראל ממנו נשארת רק ככיבוש יחיד, א"כ למה לנו לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי, כיון דבלא"ה פטורים דהא אינן נוהגות אלא בארץ, אלא ודאי דעצם קדושת הארץ אינו שייך כלל לדין קנין נכרי, וע"כ צריכינן קראי לפטור בשל נכרי, וקשה על הרמב"ם, וצ"ע. וגם עיקר טעמו של הרמב"ם קשה להבין, דמאי שייכות הוא קנין נכרי לאשוויי להקרקע חו"ל, והרי לא מצינו רק דשל נכרי פטור, אבל הא מהיכי תיתי לן דשל נכרי הוי חו"ל, וכי יש קרא דשל נכרי הוי חו"ל.

האומנם דהא נראה ודאי, דיסוד הך דינא דדגנך ולא דגן נכרי הוא מדין הפקעה שמפקיע את הקרקע ממצותה בתרו"מ, ואית בזה דין הפקעת קדושה, וכדחזינן מהא דתנן בדמאי פ"ו החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר"י אומר אף המקבל וכו' ומבואר בב"מ דף ק"א דהוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, הרי דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י פטורין הפירות מתרו"מ, משום הקנין שיש להנכרי בהקרקע, אף דהפירות עצמן הן של ישראל, ואם נימא דהך דדגן נכרי הוא רק דין דשל נכרי פטור, א"כ הא צריך להיות תלוי רק בהפירות עצמן אם הם של נכרי או של ישראל, ומאי שייכות הוא הקרקע בזה, אלא ודאי דעיקר הך פטורא דדגן נכרי הוא מדין הפקעת קדושה שחייל על הקרקע, וע"כ כל שהקרקע היא של נכרי מופקעים פירותי' מחיובא דתרו"מ. ולפ"ז הרי שפיר שייך הך דינא דקנין נכרי להפקיע את הקרקע גם מקדושתה כולה ולאשוויי' כחו"ל, כיון דיש דין הפקעת קדושה בקנינו. אכן מדצריכינן לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי, חזינן דכל הך הפקעת קדושה הוא רק משום דינא דדגנך ולא דגן נכרי ואדמתך ולא אדמת נכרי, דהוא זה דין המסויים בתרו"מ ובכורים וכדומה, אבל לא דין הפקעת עיקר קדושת ארץ ישראל שבה, וקשה על הרמב"ם שפסק דהא דהארץ נשארת בקדושתה ואינה חשובה ככיבוש יחיד כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא רק משום דאין קנין לנכרי בא"י, והא היכן מצינו דשל נכרי הוי חו"ל, וגם דקשה מהסוגיא דגיטין שהבאנו, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה בסוגיא דגיטין דף מ"ז אמר רבה אע"פ שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, פי' דרבה סובר דהא דאין קנין לנכרי בא"י הוא רק לענין קדושת הארץ והפקעת המצות, אבל לענין ממונא יש קנין לנכרי בא"י, ור"א אומר אע"פ שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר שנאמר דגנך ולא דגן נכרי אבל אין קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות וכו', ולכאורה נראה דר"א סובר להיפוך, דלענין קדושת הארץ יש קנין לנכרי, ולענין ממונא אין קנין, אבל קשה לומר כן, שיהא קנין ממון בא"י חמור מהפקעת קדושתה, אלא ודאי נראה דכך היא פלוגתתם, דרבה סובר דהקרא דכי לי הארץ אתי לאורויי לן דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע קדושתה בין לענין גוף הקרקע ובין לענין הפירות, ולענין ממונא יש קנין לנכרי אף לענין גוף הקרקע כמו לחפור בה בורות, ור"א פליג וסובר דלענין גוף הקרקע אין לנכרי בה קנין אף לענין ממונא וכמו לחפור בה בורות, ומכש"כ לענין הפקעת קדושה מגוף הקרקע, ולענין פירות יש לנכרי בה קנין אפילו להפקעת קדושתה, וע"כ שפיר ממועט מקרא דדגנך, ופלוגתת רבה ור"א היא בהא, דרבה מחלק בין קדושה לממונא, וגוף ופירות שוין הן, ור"א מחלק בין גוף לפירות, וקדושה וממונא שוין הן.

ולפ"ז הרי ניחא לדעת הרמב"ם הא דמבואר בהסוגיא דבלקחה מהנכרי קודם הבאת שליש חייבת בתרו"מ אף לר"א דס"ל יש קנין, ולא אמרינן דהארץ עצמה הופקעה מקדושתה ע"י קנין הנכרי, דכיון דאפילו לר"א אין להנכרי קנין גמור וחלוט המועיל לענין גוף הקרקע, וכדחזינן דאינו יכול לחפור בה בורות, ע"כ ממילא דלא מועיל קנין כי האי להפקיע קדושת הארץ, דלהפקיע עיקר הקרקע מקדושתה הרי פשיטא דבעינן לזה קנין גמור המועיל גם, לענין גוף הקרקע, וכיון דזה ליתא אף לר"א ע"כ ממילא דהארץ נשארת בקדושתה, אבל אה"נ דאם אך היה קנין הנכרי בא"י קנין גמור וחלוט, היה מועיל זאת גם להפקיע את הארץ גם מעיקר קדושתה, ולאשוויי' כחו"ל, ורק דקושטא דמילתא דבזה לכו"ע אין קנין לנכרי בא"י וכש"נ. ולדידן דקי"ל כרבה דגם לענין הפקעת הפירות ג"כ אין קנין לנכרי בא"י, וחד דינא להו להפירות ועצם הארץ, דכל לענין הפקעת קדושה אין קנין לנכרי בא"י מקרא דכי לי הארץ, ע"כ זהו דכיילינהו הרמב"ם ביחד הפקעת עצם קדושת הארץ והפקעת הפירות מתרו"מ, ותלינהו בדינא דאין קנין לנכרי בא"י, כיון דזהו עיקר הטעם בשניהם, וכש"נ. ומעתה הרי ניחא גם הא דצריכינן לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי מתרו"מ, ותיפוק לן דהא אינן נוהגות אלא בארץ, דכיון דלכו"ע לא מועיל הקנין נכרי להפקיע עיקר דין א"י מינה ולמיהשבה כחו"ל, ורק להפקיע מינה קדושתה לענין תרו"מ ובכורים וכדומה, ע"כ ממילא דהוי דין פטור בפ"ע, וגם דין הפקעת קדושה שיש בזה הוא ע"י הגזה"כ דשל נכרי פטור, וצריך קראי לזה.

ובעיקר טעמו של הרמב"ם דקנין נכרי מועיל לאשוויי את הקרקע חו"ל, מה דלא מצינו זאת בשום מקום דשל נכרי הוי חו"ל, נראה דהוא משום, דהרי עיקר קדושת הארץ הא הויא ע"י ירושה וישיבה, וכדילפינן ביבמות דף פ"ב ובערכין דף ל"ב מקרא דאשר ירשו אבותיך וירשתה דהיינו קדושה ראשונה ושני', והיינו משום דעיקר הקדושה נעשית ע"י זה שירשוה ישראל, ואע"ג דהך ירושה דקרא פירושה קידוש מה שמקדשים אותה שתהא א"י, אבל מ"מ גם זה הקידוש הוא נעשה ע"י זה שהיא ירושת ישראל, ומשום דזהו עיקר דין א"י ומתנאי הקדושה שבה שדינה שהיא ירושת ישראל, וכדכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה, וע"כ ס"ל להרמב"ם שדין זה הוא דבר הנוהג בה לעולם, דלעולם בעינן שתהא בכלל ירושת ישראל, שזהו גם חלות קדושת א"י שבה. אשר ע"כ ממילא דשייך דין קנין נכרי בא"י גם לענין הפקעת עצם קדושת הארץ למישוה כחו"ל, ומשום דהקנין נכרי מועיל להפקיע ממנה דין ירושת ישראל, שזה שייך גם לחלות קדושתה, ולהכי הוא שתלה למניעת הפקעת קדושתה בטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכמש"כ. ובדעת הראב"ד הרי כבר נתבאר דהשגתו היא משום דס"ל דדין קנין נכרי לא שייך כלל להפקיע עצם קדושת הארץ להחשב עי"ז ח"ל, ואם גם דתחלת הקדושה נצטרף לזה מה דהיא ירושת ישראל, אבל מ"מ אחרי שכבר נתקדשה שוב אין הדבר תלוי בזה, והרי היא קיימת בקדושתה אף כשהיא של הנכרי. וגם די"ל דאע"ג דצריכינן בה לעולם שתהא ירושת ישראל, אבל מ"מ אין זה שייך כלל לדין קנין נכרי שיפקיע זאת, דלאו בקנין תליא מילתא, ורק דכל שהיא קדושה בקדושת ארץ ישראל ממילא הרי היא ירושת ישראל גם בעודה ברשות הנכרי.

אלא די"ל דהראב"ד לא פליג כלל על הרמב"ם, ולא בא רק להוסיף דגם על הפירות אין קנין, ויש לדקדק כן מהא דהשיג רק בהל' בכורים ולא בהל' תרומות, והיינו משום דשם בהל' בכורים לא הוזכר ברמב"ם מדין הפירות כלל. וי"ל עוד בדעת הראב"ד, דהשגתו היא מטעם אחר, והוא, דנהי דדין קנין נכרי שייך גם להפקיע עצם קדושת הארץ ודין ירושת ישראל שבה, אבל לזה הרי בעינן דוקא קנין חלוט לצמיתות, וכיון דאיכא דין יובל וגזה"כ דוהארץ לא תמכר לצמיתות, א"כ ממילא אין להנכרי בה קנין של צמיתות, וממילא דלא משכחת לה כלל שקנין נכרי יפקיע קדושת הארץ, אף בלאו הך טעמא דאין קנין לנכרי בא"י. ואע"ג דיובל אפקעתא דמלכא היא בשעתה, ואם יבטלו היובלות תשאר ביד הקונה אותה לצמיתות, וא"כ הרי עצם הקנין של הנכרי בשעתו באמת הוי קנין חלוט, וממילא דכשיחול קנין הנכרי הרי יופקע עי"ז גם דין יובל מינה וגם עצם קדושת הארץ אם אך יש קנין לנכרי בא"י. אולם בעיקר הך מילתא דוהארץ לא תמכר לצמיתות צ"ע, אם הוא זה דין חזרת יובל, וזהו פירושא דלא תמכר לצמיתות ר"ל שתחזור ביובל, או דנימא דהוא דין על עצם המכירה, דלא חיילא מכירת צמיתות המופקעת מיובל, ונהי דעיקר חזרתה ביובל אפקעתא דמלכא היא ודין יובל בשעתו הוא המחדש חזרתה לבעלים, אבל מ"מ הרי בשעת המכירה אית בה הך דינא שתחזור ביובל, וכדחזינן משדה אחוזה דחשבון הדמים לפי שנות היובל, הרי להדיא דלעולם אית בה דין זה שתחזור ביובל באפקעתא דמלכא, וע"כ זהו שבא להוסיף הקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות, דמלבד דין החזרה ביובל דאית בה השתא, איכא עוד דין על עצם המכירה דלא חייל קנין של צמיתות המופקע מיובל.

ונראה דדבר זה מתבאר מהא דפסק הרמב"ם ברפי"א מהל' שמיטה ויובל ז"ל ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל עכ"ל, ומדעוברים בל"ת על מעשה המכירה עצמה, א"כ ש"מ דגם עצם הדין שאינה נמכרת לצמיתות ואין מעשיהם מועילין דאיכללה ג"כ בהך קרא ג"כ דינה הכי שחיילא גם על עצם מעשה המכירה עצמה שאינה נמכרת לצמיתות והפקעת יובל. אשר לפ"ז נראה, דנהי דאם היה חל קנין נכרי של צמיתות ממילא דהיה מועיל זאת להפקיע גם עצם קדושת הארץ ודין יובל, אבל מ"מ מאחר דהקנין ומכירה של צמיתות נמנעת היא מעיקרה, א"כ ממילא דלא יוכל להיות כלל קנין נכרי להפקעת יובל, וזהו שהשיג הראב"ד דלהפקעת עצם קדושת הארץ לא צריכינן כלל לדין אין קנין לנכרי, כיון דבלא"ה לית בה קנין צמיתות משום דין יובל, אשר זה אינו שייך כלל לדין קנין נכרי וכש"נ, והפלוגתא אם יש קנין לנכרי בא"י היא רק לענין תרו"מ ובכורים דתלוי בדין דגנך, ולא בעינן קנין חלוט של צמיתות, אבל לא לענין הפקעת קדושת הארץ דבעינן קנין צמיתות, וכש"נ.

ולפ"ז י"ל דהרמב"ם והראב"ד לטעמייהו אזלי, דהנה הרי קי"ל דבירושה שני' לא נהגו יובלות, ומבואר בערכין דף ל"ב משום דלא היו כל יושבי' עלי', והנה בפ"א מהל' תרומות הכ"ו פסק הרמב"ם ז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מה"ת עכ"ל, והנה באמת בתרומה הרי לא כתיב כלל כי תבאו, וצ"ל עפי"מ שכתב רש"י בכתובות דף כ"ה דתרו"מ מיתלא תליין במנין שנות השמיטה, וממילא דקרא דכי תבאו האמור בשמיטה ויובל קאי גם לענין תרו"מ. ולפ"ז נראה דלענין שמיטה ויובל ג"כ צריך ביאת כולכם, כיון דבהו כתיב עיקר הך קרא דכי תבאו דמיני' ילפינן ביאת כולכם לתרו"מ, ונמצא דבירושה שני' דלא נהגו יובלות לדעת הרמב"ם הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושבי' עליה, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם. והנה הראב"ד חולק שם על הרמב"ם וס"ל דא"צ ביאת כולכם רק בחלה לבד ולא בתרו"מ, וא"כ ממילא לדידי' גם שמיטה ויובל א"צ ביאת כולכם, והא דלא נהגו יובלות בירושה שני' הוא רק משום טעמא דבעינן כל יושבי' עליה. והרי חלוק הך דינא דביאת כולכם מהך דינא דכל דכל יושבי', דהך דכל יושבי' אינו פטורא בעצם הקרקע שהיא מופקעת מדין יובל, ורק דהוי פטורא בקיום היובל, משא"כ הך דביאת כולכם הוא פטורא בעצם הקרקע, דהיא מופקעת מחיובא דשמיטה ויובל.

ויסוד לזה, דהרי בדין ביאת כולכם הכל תלוי בתר שעת ביאה וירושה, וכמבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו, וכן בכתובות דף כ"ה דחלה בזה"ז דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, מה שאין הדין כן בדין כל יושבי', הלא מבואר בערכין דף י"ב ודף ל"ב דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות וכשחזרו חזרו היובלות, הרי דאין דינם תלוי בירושה כלל, כי אם דתלוי בשעתו, דבעת כל יושבי' עלי' נוהג היובל, ובשעה שאין כל יושבי' עליה אינו נוהג היובל, אשר ע"כ הרי ממילא כמש"כ, דדין ביאת כולכם כיון דתלוי בירושת הארץ ממילא דהוי חלות פטור בעצם הקרקע, משא"כ דין כל יושבי' דאינו שייך כלל לירושת הארץ, ע"כ אין זה שייך כלל לעצם הקרקע, ורק דהוי דין בפ"ע בניהוג היובל שלא ינהוג אלא בשעה שכל יושביה עליה.

אשר לפ"ז הרי מתבאר היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בדין קנין נכרי, דהנה זה שכתבנו בדעת הראב"ד, דלא יוכל להיות קנין נכרי להפקיע עצם קדושת הארץ, משום דכל זמן שהיא בקדושתה הרי אין בה קנין של צמיתות, הרי לכאורה יש להקשות ע"ז דהרי בירושה שני' קדושת הארץ קיימת ושמיטה ויובל לא נהגו בה, וממילא דיש כאן קנין של צמיתות, ושפיר הי' מועיל קנין הנכרי גם להפקיע עצם קדושת הארץ, אי לאו משום טעמא דאין קנין לנכרי בא"י, אלא דבאמת זה פשוט דהא דלא נהגו שמו"י בירושה שני' אינו נוגע כלל להך דינא של והארץ לא תמכר לצמיתות, ומשום דדין כל יושבי' אינו שייך רק לעצם ניהוג וקיום היובל, אבל מ"מ קנין של צמיתות לית בה, והרי היא בדינה דאימתי שיהיה היובל תחזור לבעליה, א"כ כ"ז הוא לשיטת הראב"ד דהא דלא נהגו יובלות הוא רק משום טעמא דכל יושביה, ועצם הארץ אינה מופקעת מדין שמו"י, וע"כ שפיר אית בה הך דינא דוהארץ לא תמכר לצמיתות, משא"כ לדעת הרמב"ם דבעינן ביאת כולכם בשמו"י, וא"כ הא נמצא דבירושה שני' הופקעה גם עצם הארץ מדין שמו"י, וא"כ גם הך דינא דוהארץ לא תמכר לצמיתות אין בה, ונמצא דבירושה שני' שפיר איכא קנין של צמיתות, וא"כ הרי הי' מועיל קנין נכרי להפקיע גם עצם הקרקע מקדושתה, ולהכי הוא דהוצרך לטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, דאינה נפקעת מקדושתה אף בירושה שני', ורק דהראב"ד לטעמי' דס"ל דלא בעינן ביאת כולכם, ונמצא דכל זמן שהארץ בקדושתה לית בה קנין חלוט, ע"כ זהו שהשיג על הרמב"ם דלהפקעת עצם קדושת הארץ לא צריכינן לטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, כיון דבלא"ה ליכא בא"י קנין חלוט של צמיתות, וממילא דליכא קנין המפקיע קדושת הארץ, וכש"נ.

ובעיקר הך דינא אם שייך קנין נכרי להפקיע מדין יובל, שכבר כתבנו דכיון דהיובל גורם שעצם המכירה והקנין לא יהא לצמיתות, ע"כ ממילא דליתא בזה קנין נכרי כלל, הנה נסתר זאת מהא דאיתא בירושלמי פ"ה דדמאי על הא דתנן מעשרין משל נכרי על של ישראל, מתניתין דר"מ דר"מ אמר אין קנין לנכרי בא"י וכו' ודא מסייעא לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ לחולטנית, א"ל כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לר"ש לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא, הרי להדיא דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י מועיל זאת גם להפקיע מידי יובל, וזהו להדיא דלא כמש"כ. אכן באמת דיש לפרש דברי הירושלמי דכוונתו ג"כ כמש"כ, וזהו דקאמר לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא, ר"ל דרק משום הדין דאינה נמכרת כלל לצמיתות, ונמצא דאין להנכרי קנין כלל בהנוגע לדין יובל, ומשו"ה הוא דאינה נפקעת מן היובל, אבל אה"נ דאם היה לו קנין חלוט היה מועיל להפקיע גם דין יובל, וא"כ ממילא דבתרו"מ דלא שייכי כלל לקנין של צמיתות, דמועיל בהו קנין הנכרי להפקיע חיובן, וכבר שמעתי פי' הירושלמי מידידי הרש"ז שי'.

ונראה דהכי מוכרח בביאור הירושלמי, דהרי כבר הבאנו מהסוגיא דגיטין דכל לענין גוף הקרקע כמו לחפור בה בורות לכו"ע אין קנין לנכרי בא"י, ומאחר דאין לו בה קנין לחפור בה בורות, א"כ מכש"כ דלא אלימא קנינו להפקיע דין יובל מינה שתשאר אצלו הקרקע לעולם, ומה גם דנראה דהא דאין לו קנין לחפור בה בורות שיחין ומערות זהו גופי' משום דינא דיובל, דאם אך היתה השדה חלוטה לו לצמיתות, א"כ הי' ניתר ע"י זה גם בחפירת בורות שיחין ומערות, אשר לפ"ז הא נמצא דבהסוגיא דגיטין מבואר דלכו"ע אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיובלות, ונצטרך לומר דהש"ס שלנו חולק על הירושלמי שהבאנו, אלא ודאי כמש"כ דגם דברי הירושלמי סובבים דאין קנין הנכרי מועיל להפקיע מיובל, ומיושבים היטב דברינו כמש"כ.