חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 28

והנה בב"ק דף ק"ד איתא עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו, הוא ולא אביו אביו ולא הוא הוא ואביו מנין ת"ל אשר גזל ואשר עשק והוא לא גזל ולא עשק וכו' ופריך שם בגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידי', אמרי בשאין גזלה קיימת, אי בשאין גזלה קיימת אפילו קרן נמי לא משלם, לא צריכא דאיכא אחריות נכסים, וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, אמרי בשעמד בדין, אי בשעמד בדין אפילו חומש נמי משלם, אר"ה ברי' דר"י לפי שאין משלמין חומש על כפירת שע"ק, וקשה לפי המסקנא דהפטור הוא בגוונא דהוי שע"ק א"כ ל"ל קרא דאשר גזל דאינו חייב על גזל אביו והא בלא"ה מיפטר משום דהוי שע"ק, וצ"ל דהקרא דאשר גזל הוא אסמכתא בעלמא, ועיין בש"מ שהביא מהסוגיא דלעיל דף ס"ז דאיתא שם מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, האי אשר גזל מיבעי למעוטי גזל אביו שאינו מוסיף חומש א"כ וכו', הרי להדיא דהויא דרשא גמורה ולא אסמכתא, וצ"ל דאצטריך קרא לנשבע אביו והודה הוא דבשעת הודאה לא איכפת לן אם הוא שע"ק או מטלטלין. אכן ברמב"ם פ"ז מהל' גזלה ז"ל בד"א כשהי' חייב לשלם מחמת עצמו אבל אם הי' חייב לשלם מחמת אביו אינו משלם חומש כיצד כגון שגזל אביו או גנב או שהי' חייב לאחרים והבן יודע וכפר הבן ונשבע ואח"כ הודה משלם הקרן בלבד שנאמר אשר גזל על גזלו הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו עכ"ל, הרי דפסק הרמב"ם דהויא דרשא גמורה ועיקר הדין הוא דהבן אינו מחוייב חומש בשבועתו על חוב וגזל אביו, ולפ"ז הדר קשה דתיפוק לן דפטור משום דהוי שע"ק.

אכן לפמש"נ הרי ניחא, דבשבועת הבן וכפירתו הלא תרתי איכללו בה, גזל הבן עצמו כיון דהנכסים הם תח"י, וגזלת האב, ודיניהם חלוק, דלענין גזל הבן עצמו הרי ליכא רק כפירת שעבוד הנכסים בלבד, דשעבוד הגוף הרי ליכא על הבן, ואין עליו שום חיוב כלל לסלק חוב אביו, ורק הנכסים המשועבדין מחמת חוב אביו הם תח"י בירושתו, דזה לא הוי רק כפירת שעבוד נכסים, וכיון דבנכסים שירש איכא גם קרקעות א"כ ממילא דדין כפירת שע"ק בהו דפטור מקרבן וחומש, משא"כ אם נבא לדון על כפירתו בשעבוד אביו, בזה שפיר איכא שעבוד הגוף ודין חובת תשלומין דאע"ג דמיית לא פקע שעבודא מיני', ויורש כרעא דאבוה הוא דחייל טענתו וכפירתו גם על שעבוד הגוף של אביו, וגם דיכול לסלקו בכל מה שירצה, ושפיר הוי זאת כפירת חוב של ממון ולא כפירת קרקע, דצריך להיות חייב עלי' קרבן וחומש, ועל זה הוא דבא הגזה"כ דאשר גזל דעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו, דמשו"ה הוא דמיפטר לגמרי מקרבן וחומש, ומיושבת היטב הסוגיא דב"ק, דלענין גזל הבן עצמו דאיירי בסוגיא שם שפיר קאמר הגמ' דהוי שע"ק כיון דאין שם רק כפירת שעבוד הנכסים, משא"כ לענין כפירת שעבוד אביו דאיכא גם שעבוד הגוף ודין מטלטלין בו, א"כ שפיר הי' מתחייב אי לאו משום דינא דעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו, ואה"נ דהך דרשא דאשר גזל הויא דרשא גמורה מד"ת וכדעת הרמב"ם שהבאנו, וכש"נ. ועכ"פ נמצינו למדין מתוך הסוגיא, דאפילו במקום דאית לי' קרקע וחייל עלי' שעבודא מד"ת, מ"מ כפירת עצם החוב ושעבוד הגוף שלו חשוב כפירת מטלטלין לענין דין קר"ש, וא"כ הא ניחא הסוגיא דשבועות דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב דאיירי בכל גווני ומשום כפירת שעבוד הגוף שבו, וכמש"כ בדעת הרמב"ם, וכש"נ.

והנה אמנם דלכאורה הסוגיא דגזל אביו אכתי צע"ק, די"ל דעל כפירת שעבוד הגוף של האב שמת לא שייך למיחייבי' קר"ש, ואע"ג דשעבודא לא פקע מהאב, אבל מ"מ דין כפירת ממון לית בי' כיון דליתא להאב, וא"כ הא שוב צ"ע, קרא דאשר גזל דממעטינן מיני' גזל אביו ל"ל, דאי משום שעבוד הנכסים הא הדר דינו להיות חשוב שע"ק דבלא"ה פטור מקר"ש. אכן נראה, דהרי באמת צ"ע גם בכל שעבוד נכסים אמאי חשוב שע"ק כיון דגם המטלטלין משועבדים מד"ת למיגבא מינייהו וא"כ הא איכא גם כפירת מטלטלין, וצ"ל דלענין שעבוד הנכסים המטלטלין והמקרקעי יחד חדא נינהו ולא מישלים דין כפירתו כי אם בכפירת כל הנכסים, ולהכי הוא דחשוב שע"ק כיון דגם כפירת השעבוד קרקע מצטרף להשלים כפירת שעבוד הנכסים, וא"כ כ"ז הוא לענין דין כפירת שעבוד הנכסים, משא"כ לענין כפירת שעבוד הגוף בזה לא מצטרפי המטלטלין והקרקעות כלל יחדיו ובחדא סגי לזה שיחשב כפירת שעבוד הגוף לממון, וממילא דכפירת שעבוד הגוף חשוב לעולם כפירת מטלטלין ע"י צירוף כפירת השעבוד נכסים של המטלטלין המצטרף לו וגורמו להחשב כפירת ממון, ולפ"ז לענין דין קר"ש שפיר מיחשב כפירת שעבוד הגוף של האב שמת לכפירת ממון, כיון דמועיל לענין שעבוד וגבית המטלטלין, ושפיר הי' מתחייב בקרבן וחומש, אם לא משום הגזה"כ דאשר גזל דעל גזל אביו אינו מוסיף חומש, דמשו"ה הוא דמיפטר, ומיושב היטב וכש"נ.

והנה בפט"ז מה' אישות הכ"ה פסק הרמב"ם ז"ל היא אומרת בתולה נשאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאה ואין לה אלא מאה וכו' ואם הי' הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שע"ק היא עכ"ל, וברמב"ם פ"י מה' שבועות הל' י"א ז"ל האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה, בד"א כשהי' לה לגבות כתובתה מן המטלטלין, אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע ה"ז פטור משבועת העדות וכו' שהמשביע עדי קרקע פטורין עכ"ל, הרי להדיא דגם הרמב"ם ס"ל דאם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע חשיבא כקרקע ופטור משבועת העדות, וא"כ צ"ע מ"ש הכא לענין חיוב שבועה דפסק בסתמא דנשבע שבועת התורה, ולא חילק בין אם הי' לה לגבות גם ממטלטלין אם לא, ומ"ש דין שבועת העדות מחיוב שבועה. וי"ל פשוט, לפי"מ שפסק הרמב"ם בפט"ז מה' אישות הל"ה ז"ל וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע עכ"ל, הרי דרק אלמנה אינה גובה כתובתה מן המטלטלין אבל גרושה גובה גם מן המטלטלין, וע"כ שפיר פסק הכא בסתמא דנשבע שבועת התורה, כיון דאיירי הכא בשהבעל קיים, א"כ הא מדינא לעולם גובה כתובתה גם מן המטלטלין, משא"כ התם לענין שבועת העדות דאיירי בעדות מיתת הבעל דהיינו באלמנה, וא"כ הא מדינא אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, ע"כ זהו שמפרש הרמב"ם להדיא תנאה שיהא לה לגבות גם מן המטלטלין, וכגון ששעבד לה אג"ק מטלטלין לכתובתה, או כגון שתפסה מטלטלין וכמבואר בסוגיא דשבועות דף ל"ב עיי"ש.

אכן אכתי צ"ע, לפ"מ שמביא המ"מ שם בשם הרשב"א שגורס בדברי הרמב"ם וכן התקינו שלא תגבה האשה כתובתה וכו', והוא כולל אף הגרושה שאינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, וא"כ הא צ"ע מ"ש. הכא דפסק בסתמא דנשבע שבועת התורה ומ"ש משבועת העדות.

אכן לפמש"נ נראה דהיינו טעמא דנשבע שבועת התורה, משום דכיון דאיירי שהבעל קיים וא"כ הא איתא גם לעיקר החיוב ושעבוד הגוף, וע"כ אע"ג דאיכא תק"ח שלא תגבה כתובתה אלא מן הקרקע והי' צריך להיות משום זה דינה ככפירת קרקע, אבל כ"ז הי' שייך אם היינו באין לדון משום שעבוד הנכסים, דהוא מדין תביעת הנכסים עצמן המשועבדים, בזה הוא דהי' הדין דכיון דמשועבד לה רק קרקע א"כ הא עיקר תביעתה היא על הקרקע, משא"כ היכא דאנו באין לדון מדין תביעת עיקר החוב ממון ושעבוד הגוף שלו, א"כ לזה לא שייך כלל מה דאינה נגבית אלא מן הקרקע, דמ"מ עצם החיוב של גברא לא שייך לדין קרקע, כי אם דהוא דין חיוב ממון, וכיון דיכול לשלם לה גם ממטלטלין אם ירצה ע"כ לא שייך זאת לדין כפירת שע"ק, ושפיר ס"ל להרמב"ם דחייב שבועת התורה על תביעה זו, וגם דעיין בהפלאה בה' כתובות סי' צ"ו שכתב דשעבוד הגוף של גברא שמחוייב לפרוע חוב הכתובה באמת איתא גם במטלטלין, שמחוייב הוא עכ"פ לפרוע החוב מכל מה שיהי', וא"כ הא איכא כפירת שעבוד הגוף של כתובה דחשוב כפירת מטלטלין ולא כפירת שע"ק, ושפיר מתחייב שבועת התורה על כפירה זו לדעת הרמב"ם, משא"כ בדין שבועת העדות, דאיירי באלמנה לענין לגבות כתובתה מן היורשים, דעיקר חיובא ושעבוד הגוף הרי ליתא כלל אצל היורשים, ורק דין גבי' בלבד שחל על הנכסים מדין שעבוד נכסים, ע"כ שפיר מצרכינן שיהא לה לגבות כתובתה גם מן המטלטלין, דשעבוד הנכסים הרי כיון דאין לה לגבות אלא מן הקרקע בלבד ודאי דהוי שע"ק דלית בי' חיובא דשבועת העדות.

והנה בשבועות דף ל"ב שם אמר אביי וכו' הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימני', ולקמן שם בסוגיא א"ר פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב וכו' ש"מ משביע עדי קרקע חייב, דילמא דתפישא מטלטלי, ועיין בתוס' שם שכתבו דהך ש"מ משביע עדי קרקע חייב קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה, אכן עיין ברמב"ם שפסק להך דינא דעד סוטה בהל"ח ולא כתב שם שום חילוקא בין אם הי' לה לגבות גם ממטלטלין אם לא, והך דינא דעד מיתה כתב בהי"א ושם הוא שכתב הך בד"א וכו', וצ"ע טעמא בזה דהרי גם בעד טומאה שייך הך בד"א, אלא ודאי כמש"כ דבבעל עצמו לא חשיבא שע"ק, מחמת עצם חוב הכתובה ושעבוד הגוף שלו, ולהכי הוא שפסק בסתמא להך דעד סוטה דחייב בשבועת העדות כיון דבכל גווני חייב מאחר דהבעל קיים, וכמש"כ. הלכות נדרים פי"ג הכ"ב אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת ה"ז קיים עכ"ל, והיא איבעיא בנדרים דס"ט, ופשיט לה הגמ' מהא דרבה דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, וא"כ הרי קשה על הרמב"ם שפסק דההקמה חיילא, והא משום הך טעמא דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו צריכה להיות גם ההקמה בטלה, דזהו יסוד הדין דאפילו בב"א אינו דשניהם בטלים, וכמבואר בקידושין דנ"א ועוד בכמה דוכתי, וכבר עמד בזה הר"ן בנדרים שם. ונראה לומר, דהנה הרי הא דלא חיילא הפרה אחר הקמה הא הוי משום דזהו עצם הדין דהקמה שאינו יכול להפר אח"כ, אכן מה שאינו יכול לקיים אחר שהפר הא אין זה משום דעצם מעשה ההפרה עושה זאת שלא יוכל לקיים אח"כ, אלא משום דכיון שהפר בטל הנדר ושוב ליתא לנדרא שיקיימנו. ולפ"ז הא נמצא דהקמה בעצמה סותרת להפרה, אבל הפרה אינה סותרת כלל להקמה, אלא דהפרה גייז לנדרא וממילא אין לו מה לקיים, ואם אך הוה מצינו שיהא הנדר קיים אחר הפרה אז שפיר הוה חיילא ההקמה.

והנה נראה פשוט, דלא שייך הך דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, אלא היכא שמצד הדין אינו בזאח"ז, אבל היכא דזה שאינו בזאח"ז הוא רק משום דלא יצוייר שיהא בזאח"ז, בזה לא שייך כלל שלא יהא גם בב"א. ולפ"ז הכא בקיים ומופר ליכי כאחת, דהא דלא חיילא הקמה אחר הפרה הוא רק משום דחסר לנו הנדר שיקיימנו, א"כ הא נמצא דלא שייך בזה כלל הך דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו לבטל ההקמה, כיון דאין זה מדינא מה שאינו בזאח"ז, ורק משום דלא יצוייר בה שתהא בזאח"ז, א"כ הא לא גרע מה דמצינו זאת בב"א מהיכא דהוה מצינו זאת בזאח"ז דהיה הדין ג"כ דההקמה חיילא, משא"כ בזה דהפרה אינה חלה לאחר הקמה, דזהו מדינא, דהקמה עושה זאת שלא יוכל להפר אח"כ, ע"כ שפיר שייך בזה הך דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, וממילא דבב"א ההפרה לא חיילא וההקמה חיילא, ועוד דלכה"פ הרי הקמה גופה סותרת להפרה והפרה בעצמותה אינה סותרת להקמה רק אח"כ בביטול הנדר, וע"כ כיון דבעצם הדין ההקמה סותרת לההפרה, ולא ההפרה לההקמה, ע"כ ממילא דבעיקר החלות מדינא ההקמה חיילא וההפרה בטלה. ולפ"ז זהו ביאור הסוגיא דנדרים דכיון דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, א"כ ממילא דההפרה בטלה שאינה בזאח"ז, וההקמה שישנה בזאח"ז קיימת, וע"כ זהו שפסק כן הרמב"ם, וכש"נ.

אלא דביסוד הך דינא דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו צ"ע, אם פירושו הוא דבעינן דוקא דבזאח"ז יחולו שניהם כאחת, ואלא"ה אמרינן דגם בב"א אינו, וזה הכלל דכיון דאינם יכולים להיות שניהם כאחת והויין שני דברים הסותרים זא"ז ע"כ כשעשאן בב"א שניהם בטלים, או דזה נאמר רק היכא שהאחד בחלותו מונע את השני מלחול, אז הוא דאיתא להך כללא דאפילו בב"א אינו, ושניהם בטלים משום דכל אחד מונע חבירו, אבל אם אין חלות האחד מונע את חלות השני, וכשבאין בזאח"ז חייל השני, לא איכפת לן מה דעצמן של הדברים סותרים הם זא"ז, אלא כל שבאו בב"א חייל חד משניהן ויש בו חומר שניהם. אשר ע"כ גם הכא לענין הקמה והפרה, הרי כל דברינו אינם אלא דהפרה אינה חשובה דבר המונעת את ההקמה מלחול, וגם כשחל ההפרה מ"מ יוכל עוד לחול גם הקמה כל שהנדר קיים, אבל מ"מ הרי עיקר מילתייהו של הקמה והפרה הא הויין שני דברים הסותרין ולא יוכלו להיות חלים כאחת, ואם נימא דבעינן דוקא שיהיו יכולים להתקיים תרווייהו כאחת, אבל כל שעצמן של הדברים סותרים זא"ז שוב דיינינן בזה הך דינא דכל שאינו וכו' דבב"א תרווייהו לא חיילי, וא"כ הא גם הכא בהקמה והפרה כיון דסותרות הן זא"ו א"כ הא שוב אית בהו הך דינא דגם בב"א אינו ושניהם בטלים גם ההקמה, כיון דההפרה סותרתה בעיקרה וחלותה.

ולפ"ז נראה דזהו דפליגי הרמב"ם והר"ן, דהרמב"ם סובר דלא מיקרי אינו בזאח"ז רק היכא דאחד מונע את חבירו מלחול, וע"כ הכא כיון דאין ההפרה מונעת את ההקמה מלחול, ורק הקמה הוא דמונעת את ההפרה, ע"כ פסק דההקמה קיימת וההפרה בטלה, והר"ן ס"ל דאם אך סותרות זא"ז אף שאין האחד מונע את חבירו מלחול, מ"מ כיון דשניהם אינם יכולין להיות כאחת שוב הוי בכלל כל שאינו בזא"ז, וע"כ גם הכא כיון דההקמה וההפרה סותרים מיהא זא"ז ממילא דשניהם בטלים, וכש"נ. הלכות ערכין וחרמין פ"ו הט"ז המקדיש שקלו לבדק הבית ה"ז קדש, הקדיש בכורים לבדק הבית אינן קדש, אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש עכ"ל, והוא משנה בסוף שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה"ז קדש, ר' שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינן קדש, ומפרש לה הרמב"ם דמיירי שהקדישם לבדק הבית, ופסק הרמב"ם כר"ש, והחילוק שבין שקלים לביכורים הוא משום דביכורים הויין ממון כהן וע"כ אינו יכול להקדישן, משא"כ שקלים דהם קדשי מזבח ע"כ דין בעלים עליו להקדישן לבה"ב, וכדין הקדש עילוי, ועיין בתוספת יו"ט שהקשה ע"ז מהא דתנן בערכין דף כ"ח ופסק גם הרמב"ם כן דמחרים אדם את הבכור לשמים, והרי גם בכור הוי ממתנות כהונה ומ"מ דין בעלים עליו להקדישו לבה"ב, ומ"ש ביכורים דאינו יכול להקדישן, עיי"ש בדבריו.

ונראה לומר, דשאני בכור מביכורים, דבכור כיון דתליי' רחמנא בנתינה, ע"כ כל זמן שלא נתן הרי הוא ברשות בעלים, ולא מיבעי למ"ד טובת הנאה ממון, א"כ הרי יש לבעלים גם דין ממון בי', אלא אפילו למ"ד טובת הנאה אינה ממון, מ"מ כ"ז שלא נתנו לכהן לא יצא מרשות בעלים, וכמבואר בתמורה דף ח' דבכור בבית בעלים עושה תמורה, והרי בתמורה הא קי"ל דמתכפר עושה תמורה, ובבכור הרי הכפרה שלו היא למי שהוא בעליו, ובע"כ דכ"ז שהוא בבית ישראל בעליו מיקרי, ומשום דרחמנא תליי' בנתינה ע"כ בעליו מיקרי עד שעת נתינה ועושה תמורה, וא"כ ה"נ לענין הקדש דכוותה דין בעלים בו גם להקדיש לבה"ב, משא"כ בביכורים דהם מדברים הניתנים לאנשי משמר, א"כ לית בהו דין נתינה ולא דין טובת הנאה, ואע"ג שבידו ליתנם לאיזה משמר שירצה, אבל מ"מ דין נתינה לית בהו, והוי מתנות כהונה שאין לבעלים בהן טובת הנאה כלל דהוי של כהנים, וע"כ אין הבעלים יכולין להקדישן משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אלא דלפ"ז צ"ע טעמא דת"ק דס"ל דהקדש הבעלים בביכורים קיים, ולפי דברינו הרי אין להבעלים בביכורים שום זכות כלל. אכן נראה, דהנה בחלה פ"ד ואלו ניתנין לכל כהן וכו' והביכורים וכו' ר' יהודה אוסר בביכורים, וכ"ה בביכורים ספ"ג ר' יהודה אומר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה וחכ"א נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש, וטעמא דר' יהודה משום סרך טומאה, ונראה דעיקר הפלוגתא הויא בדאורייתא, דלחכמים דס"ל דהביכורים ניתנין לאנשי משמר א"כ הא איכא גזה"כ דלכל בני אהרן תהי' דאין חולקין זה כנגד זה ומכש"כ דאין ניתנין לאחד, ואך דר"י ס"ל דביכורים לית בהו זכות משמר ויש בהן טובת הנאה לבעלים ליתנם לכל כהן שירצה, וע"כ מועיל בהו גזירת טומאה דנותנם לכהן חבר.

ולפ"ז נראה דת"ק דר"ש דסובר דהקדש חייל על ביכורים הוא ר"י דס"ל דביכורים יש בהן טובת הנאה לבעלים, ור"ש הוא חכמים דהכא דביכורים ניתנין לאנשי משמר, וע"כ ס"ל הכא דאין הבעלים יכולין להקדישן. ועכ"פ זה לכו"ע דכל שהוא ניתן למשמרות פקע זכות בעלים מיני' ואין יכולין להקדישו, וזהו שפסק כן הרמב"ם, ובכור שאני הואיל ואית בי' דין נתינה וטובת הנאה לבעלים וע"כ יכולין להקדישו וכש"נ. ועיין בירושלמי פ"ד דחלה דהבכורות והביכורים לאנשי משמר, שזה היפוך דברינו, אכן עיין ברמב"ם בפ"א מה' בכורות הט"ו שכתב ז"ל ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה, וכן מדוקדק מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ביכורים ה"י דבכור לית בי' דין משמר, ומיושבים היטב דברינו בדעת הרמב"ם, וכמש"כ.

הלכות תרומות פ"א ה"י נכרי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים והכל מן התורה וכו', ויש קנין לנכרי בסוריא להפקיע מן המעשרות וכו' עכ"ל, ובפ"ב מה' ביכורים הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה לפי שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל א"א אע"פ שבכרו ברשות הנכרי עכ"ל, ואם נפרש ההשגה דבא להוסיף דאף הפירות שבכרו ברשות הנכרי חייבין בביכורים א"כ הרי דעת הרמב"ם והראב"ד שוה, דלהדיא מבואר ברמב"ם בפ"א מה' תרומות הי"א ז"ל פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י וכו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת עכ"ל, הרי להדיא דגם דעת הרמב"ם דאף הפירות עצמן לא הופקעו מן המצות, ומשום דהא דאין קנין לנכרי בא"י מועיל בין לענין הקרקע ובין לענין הפירות, ותרו"מ ובכורים שוין וכמבואר בגיטין דף מ"ז עיי"ש, וא"כ אין זה השגה רק שמוסיף הדין דגם הפירות חייבין.