חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 27

וגם אין לומר בדעת הרמב"ם, דהוא משום דהני תערובת חמץ נעשין אינן ראויין לאכילה עוד קודם שנתחמצו, וא"כ הוי נוקשה ע"י תערובת דאין עוברין עליו, וכמבואר בר"ן ר"פ אלו עוברין, דמלבד דהרמב"ם נקט סתמא, דנכלל בזה גם תערובות חמץ כי האי שנתחמצו ואח"כ נסרחו, דהוא זה חמץ גמור ולא נוקשה, אלא דהרי עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח קודם ג' ימים דאינו עובר עליו הא כללי' הרמב"ם ג"כ בהנך תערובות חמץ דלא חזו לאכילת אדם, ושיעור חימוץ הא הוי כדי הילוך מיל, וא"כ הא הוי נתחמץ ואח"כ נסרח דהוא זה חמץ גמור ולא נוקשה, וקשה דאמאי אינו עובר עליו, ומ"ש מפת שעיפשה דחייב לבער. אלא ודאי דדעת הרמב"ם היא דחלוק תערובת חמץ מחמץ בעין, ובתערובות חמץ תלוי דין בל יראה שלו בראוי לאכילת אדם, ובחמץ בעיני' הוי שיעורו בראוי לאכילת כלב, והטעם בזה הוא, דהרי הא דתערובת חמץ ישנה בב"י הוא משום דינא דטעם כעיקר, וכל שאינו ראוי לאכילת אדם פקע מיני' דין טכע"ק, וע"כ אינו עובר עליו, ולא שייך הכא טעמא דראוי לחמע בו עיסות אחרות, דכ"ז לא נאמר אלא לענין עיקר שם אוכל האמור לאזהרת ב"י, משא"כ לענין דינא דטכע"ק לא מהניא כלל הא דראוי לחמע בו עיסות אחרות, דמ"מ כ"ז שאינו ראוי לאכילת אדם פקע מיני' דין טכע"ק, וממילא דאין כאן חמץ כלל ואינו עובר עליו, משא"כ בחמץ בלא תערובת דאיתי' לחמץ בעיני', שפיר מהניא בי' טעמא דראוי לחמע בו עיסות אחרות, וע"כ עובר עליו עד שיפסל מאכילת כלב. והרי דין בל יראה אינו שייך כלל לאזהרת אכילה של טכע"ק, ומ"מ צריכינן בהטכע"ק שיהא ראוי לאכילת אדם, ומבואר מזה דמלבד דאזהרת טעם כעיקר היא אזהרת אכילה עוד גם עצם חלות הדין ושם של טכע"ק תלוי דוקא בראוי לאכילה, ובלא"ה אין זה טעם כעיקר כלל.

והנה ברמב"ם בפ"ד מה' חו"מ שם ה"י ז"ל וכן הקילור והרטי' והאספלנית והתריא"ק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת חמץ וכו' בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת עכ"ל, וביאור הך מילתא דאין צורת החמץ עומדת נראה דכיון שנתכבסו מהן בגדים ונתדבקו מהן ניירות ונעשה מהחמץ מידי דלאו דמיכלא וכן יתר הדברים שחשב הרמב"ם דכולהו לאו מידי דמיכלא נינהו ע"כ מיקרי דאין צורת החמץ עומדת, וס"ל להרמב"ם דאף דבאמת החמץ ראוי לאכילה ולא נפסל מאכילת אדם, וכדחזינן דחשב בכללם תריא"ק, ובהי"ב שם מבואר להדיא דתריא"ק ראוי לאכילה, אלא שאינו מאכל כל אדם, מ"מ כיון שנעשה מהחמץ חפצא כי האי שאינו מידי דמיכלא שוב אינו בכלל אוכל לענין בל יראה, כיון דאין צורת חמץ שלו קיימת. אשר לפ"ז הרי יש מקום לומר, דלהכי הוא דס"ל להרמב"ם דתערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה א"ע עליו בב"י וב"י, משום דס"ל דכל שהוא בתערובת שאינו ראוי לאכילה ממילא מיקרי אין צורת חמץ שלו קיימת, ותרי גווני נינהו בדין נפסדה צורת חמץ, או דהוי מינא דלאו מידי דאוכלא כמו בגדים וניירות וכדומה, ואם הוא מידי דמיכלא אז אם נסרח מיהא ונפסל מאכילת אדם ג"כ שוה לזה דהתערובת חמץ שבתוכו מיקרי נפסדה צורת חמץ, כיון דכבר בטל מתורת אוכל, ול"ד לפת עצמה שעפשה, דהתם כיון שהיא קיימת בפני עצמה בלי שום תערובת, ע"כ לא שייך בה הך דינא דבטל צורת חמץ מינה ולהכי איתה בב"י עד שתפסל מאכילת כלב. ולפ"ז הרי נסתרה הוכחתנו מדברי הרמב"ם דלדין טכע"ק בעינן ראוי לאכילה, כיון דהכא טעמא אחרינא הוא משום דלענין ב"י צריכינן שתהא צורת החמץ עליו.

אכן מלבד דאין זה מוכרח בדעת הרמב"ם, די"ל דלא שייך ביטול צורת חמץ ע"י תערובת דבר שאינו ראוי לאכילה משום סריחתו, כ"א היכא שהוא דבר שאינו מין אוכלא כלל כמו ניירות ובגדים ודוגמתם, אבל אוכל שנסרח כיון שהוא מיהא ממין אוכל שפיר מיקרי צורת החמץ עומדת, אלא דגם בל"ז שפיר יש הוכחה לדברינו, מהראב"ד דפליג שם על הרמב"ם בהך דינא דנפסדה צורת חמץ, וסובר שם דהכל תלוי רק בנפסל מאכילת כלב עיי"ש בדבריו, וגבי הך דתערובת חמץ לא השיג, ומשמע דס"ל גם הוא דכל תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם ליכא עלה משום ב"י וב"י, וצ"ע דהא דין ב"י תלוי לדידי' רק בנפסל מאכילת כלב, ובע"כ צ"ל כמש"כ דשאני תערובת דדין ב"י שלה הוא מדין טעם כעיקר ע"כ לא חל זאת כ"א בראוי לאכילה, וכש"נ. ולפ"ז נראה, דה"ט דהרמב"ם שפסק דהיכא דאין בתערובת כזית בכא"פ איסורו אינו אלא מד"ס, ואע"ג דהוא זה מדין שיעורין, מ"מ אין זה שייך לדין חצי שיעור, דטכע"ק שאני דבעינן בי' דין אכילה לעצם חלות השם של טכע"ק, א"כ גם אם חסר בי' שיעורא דאכילה ג"כ לא חלה בי' עצם השם של טכע"ק, ול"ד לח"ש דכה"ת כולה, דשם איסור שעל החפץ ממילא הוא, והדין שיעורין הוא לענין אזהרת אכילתו, משא"כ הכא דבלא דין אכילה אין זה טכע"ק כלל, א"כ ממילא דגם בחסרון שיעורי' ג"כ לא חלה בי' שמא דטכע"ק, וכל חלות שם טכע"ק שלו הוא רק מד"ס. ועיין בפ"ד מה' חו"מ דדעת המ"מ שם בדעת הרמב"ם דגם ב"י וב"י ליכא בתערובת חמץ כ"א בשיש שם כזית בכא"פ, ואע"ג דגבי ב"י לא שייך כלל לדין צירוף של אכילת פרס, אלא משום דזה שייך לחלות שם של טכע"ק על עיקר החפצא, וע"כ שפיר שייך הך שיעורא גם לגבי ב"י, וזהו להדיא כמש"כ.

ולדעת הראב"ד אע"ג דנתבאר דסובר ג"כ דטכע"ק מיתלא תלי בדין אוכל, מ"מ לא תקשי אהא דסובר דטכע"ק שאין בו כזית בכא"פ הוי דאורייתא, משום דשאני הכא דהוי אוכל גמור וחזי לאכילה ורק דחסר בי' שיעורא דאכילה, וע"כ סובר הראב"ד דאין זה שייך כלל לחלות דין טכע"ק, ושפיר הוי מד"ת, ופשוט. והנה כבר הבאנו דברי הרמב"ם שכתב כיצד הוא ממשו של איסור כגון שהי' בתערובת כזית בכא"פ והוא אכל כדי פרס מן התערובת שנמצא שאכל כזית מן האיסור המעורב בה שהוא זה טעמו וממשו ולוקין עליו מה"ת, ואח"כ נקט תרי גווני דאין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם, חדא היכא שיש בתערובת כזית בכא"פ ורק שלא אכל כל הפרס שנמצא שלא אכל כזית איסור, ועוד גוונא אחרינא כגון שעצם התערובת לא הי' בה כזית בכא"פ, והנה הבבא השלישית שעצם התערובת לא הי' בה כזית בכא"פ פשוט שהוא זה טעמו ולא ממשו המבואר בסוגיא שאסור ואין לוקין עליו, והוא המוזכר בריש דברי הרמב"ם דאיסורו אינו אלא מד"ס, אכן הבבא השני' שהזכיר הרמב"ם ביש בה כזית בכא"פ ורק שלא אכל כשיעור כזית מן האיסור המעורב בה דאין לוקין עליו צ"ע למה הזכירה כאן הרמב"ם, דלכאורה הרי הוא בכלל טעמו וממשו ועצם החפצא באיסורו, וכדחזינן דמצטרף לענין שאם אכלו כולו לוקה עליו, וכל פטורו ממלקות הוא רק מדין ח"ש שהוזכר בפי"ד מה' מאכא"ס שם, ולמה כפלה הרמב"ם גם הכא שאין לה שייכות כלל לדין טכע"ק.

אכן לפי המבואר, הרי כל החילוק שבין טעמו וממשו לטעמו ולא ממשו, יסוד דינו הוא רק משום דין חסרון שיעורא דאכילה, ואע"ג דממילא הוי דינא דעצם התערובת לא חל בה איסורא דטכע"ק כלל, אבל אין בזה דין חילוק בין נותני טעמים, כ"א דעיקר היתרו הוא משום דבפחות מכדי שיעור אכילה לא חייל שמא דטכע"ק, ולפ"ז אם היינו אומרים דהיתר מצטרף לאיסור אז הוה הדר דינא דגם טעמו ולא ממשו דהיינו שאין בו כזית בכא"פ צריך להיות דינו שוה לטעמו וממשו דאסור מה"ת ולוקין עליו, דכיון שיש בו מיהא חלות שם אכילה ושיעורו, א"כ ממילא דחייל בי' דין טכע"ק להיות אסור מה"ת וגם ללקות עליו והכי נראה מבואר מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' חו"מ דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה י"ח בפסח, ועיי"ש במ"מ דזה אפילו בשאין שם כזית בכא"פ, וכ"ה להדיא ברמב"ן בהלכות חלה, וקשה דהרי בזבחים דף ע"ח מבואר דהא דיוצאין בה י"ח בפסח הוא משום דנו"ט ברוב דאורייתא, וא"כ באין בו כזית בכא"פ דדעת הרמב"ם והרמב"ן שהובא דעתו בתה"ב דלא הוי ד"ת ואינו אסור אלא מד"ס, א"כ איך יוצאין בו יד"ח בפסח אלא ודאי כמש"כ, דכיון דהא דלאו דאורייתא הוא משום חסרון שיעורא, וע"כ בחטים ואורז דדעת הרמב"ם והרמב"ן שם הוא דהאורז ג"כ מצטרף לכזית, ממילא דלית כאן חסרון שיעורא, והדר דינא דטכע"ק דאורייתא אף דלית בי' כזית בכא"פ.

אשר לפ"ז נראה, דהבבא השני' שהזכיר הרמב"ם דיש בו כזית בכא"פ ורק שלא אכל בכדי זית מהאיסור המעורב בו דאין לוקין עליו זהו הדין המבואר בסוגיא דפסחים דף מ"ג דכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, וממילא דהוי חצי שיעור דאין לוקין עליו, והבבא השלישית היא טעמו ולא ממשו המבואר בסוגיא דאין לוקין עליו, ופסקן הכא הרמב"ם ביחד כיון דתרווייהו הא בהא תליין, דהרי הא דטעמו ולא ממשו איסורו מד"ס ואין לוקין יסודו הוא מהך דינא דאין היתר מצטרף לאיסור, דמשו"ה הוא דליכא בה שיעור וחלות שם אכילה של איסור, ומשו"ה הוא דלא חייל בה דין טכע"ק, וכש"נ. וכבר הבאנו לשון הרמב"ם מפ"ה דנזירות ושם לא הוזכר רק הבבא השלישית בלבד דהיינו שאין בתערובת שיעור איסור בכא"פ, והיינו משום דשם בפרקין הוזכר שם קודם ברמב"ם דאין היתר מצטרף לאיסור ולהכי הוא שהשמיט שם הבבא שני' שהזכיר כאן, והיינו כמש"כ. הלכות שחיטה פי"ב ה"ט היתה בת הצבי' הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצבי' ואת בנה לוקה עכ"ל, בדברי הרמב"ם האלו מבואר דאע"ג דכל חיובו הוא משום שה ואפילו מקצת שה, וכמבואר בחולין דף ע"ט ע"ב, מ"מ לוקין עליו, דמאחר דנכלל בכלל הלאו דושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ע"כ לוקין עליו, וקשה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מאכלות אסורות הי"ג ז"ל כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה וכו' חלבו אסור ואין לוקין עליו עכ"ל, והרי התם ג"כ איכא הך דינא דשור ואפילו מקצת שור, וכמבואר בחולין דף ע"ט שם דכמו דאמרינן שה ואפילו מקצת שה ה"נ אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי, וא"כ ה"ה שור ואפילו מקצת שור, ואמאי פסק הרמב"ם דאין לוקין על חלבו, לילקי על הך דינא דמקצת שור כמו על הך דמקצת שה, ולכאורה הוא תמוה והנראה לומר בזה.

דהנה הא דחלב בהמה אסור וחלב חי' מותר, הרי נראה דאין הדבר תלוי בגוף החלב עצמו אם דין בהמה בי' או דין חי', אלא בכל הבהמה והחיה כולה הדבר תלוי, דחלב שור וכשב כתיב, והוי הגזה"כ דתלוי באם כולו הוא שור וכשב חלבו אסור ואם הוא חיה חלבו מותר, ולפ"ז י"ל דבכל כלאים הבא מבהמה וחי' לית בחלבו שום תערובות של איסור והיתר כלל, דנהי דגוף החלב עצמו הרי הוא תערובות של בהמה וחי' ביחד, אבל מכיון דאיסורא דחלב לא תלי כלל בדין בהמה שעל עצם החלב גופי', ורק דעל גוף הבהמה והחי' הוא דנאמר בהן דינא שחלבם אסור או מותר, ודין איסורא והיתרא דהחלב תלוי בעצם הבהמה והחי' כולה, א"כ ממילא דהחצי בהמה שבו גורם לאסור את כל החלב כולו אף אותו שבא מחלק החי', והחצי חי' שבו גורם להתיר את כל החלב אף אותו שבא מחלק הבהמה. והכי נראה מסתברא, דהרי יסוד הך דינא שחלב חי' מותר וחלב בהמה אסור, הלא הוא חלות שם חלב ואיסור חלב בהחפצא, וממילא דהחצי בהמה שבו גורם למיחל שם חלב דאיסורא על כל החלב כולו, והחצי חי' שבו גורם להפקעת שם חלב דאיסורא מכל החלב כולו, דכל חלות שם שבהחפצא תליא בכולה אם היא בהמה או חיה.

ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דלענין איסורא דאותו ואת בנו הלא הכל תלוי בגוף דבר הנשחט אם הוא שור ושה או חיה, וכדכתיב בקרא ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, וע"כ כיון דגוף הכוי הרי הוא תערובות של בהמה וחיה ביחד וקי"ל דשה ואפילו מקצת שה ע"כ שפיר פסק דחייבין עליו משום אותו ואת בנו, משום זה המקצת שה דאית בי', וסגי בזה המקצת שהוא שור ושה לחיובי עלי' משום או"ב, משא"כ גבי חלב דנתבאר דהחצי בהמה שבו גורם למיחל איסורא על כל החלב כולו, והחצי חיה שבו גורם להפקעת שם חלב דאיסורא מכל החלב כולו, ע"כ ממילא דאין בו רק איסורא ולא מלקות, כיון דאית בי' בהחלב תרתי, איסורא מצד החצי בהמה, והיתרא מצד החצי חיה, א"כ אין בו לאו גמור שיתחייב עליו, ולא שייך ע"ז כלל הא דשה ואפילו מקצת שה, דבהך גזה"כ לא נאמר שיהא דין מקצת שה ככולו שה, כי אם דהגזה"כ הוא דאותו מקצת שה דאית בי' יש עלי' דין שה, וא"כ אכתי אית בי' גם צד חי' למיחל גם צד היתרא על כל החלב, וממילא דאין חייבין עליו כיון דאין כאן לאו גמור, וכש"נ. והנה בחולין דף ע"ט שם פריך הגמ' והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו במאי עסקינן אי בתייש הבא על הצבי' לשחוט וליכסי צבי ואפילו מקצת צבי, ובתוס' שם הקשו וז"ל הא גבי מתנות כי אמרינן שה ואפילו מקצת שה לא חשיב משום הכי כולו שה להתחייב בכל המתנות א"כ הכא נמי לא חשיב כאלו הוא כולו דם צבי אלא חציו ובפ"ק דביצה אמרינן לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה וחי' ועוף ונתערבו דמם זב"ז אסור לכסות ביו"ט.

ולפמש"נ בדעת הרמב"ם י"ל דהכא בכוי ליתא שום תערובת של דם פטור כלל, כי אם דכל הדם כולו הרי הוא חייב בכיסוי מחמת החצי חי' שבו, ומשום דיסוד דין חובת כיסוי תלוי רק בהדבר הנשחט, ועלי' הוא דנאמר דין חי', דחי' הנשחטת דמה טעון כיסוי, ובהמה הנשחטת אין דמה טעון כיסוי, וכדכתיב בקרא אשר יצוד ציד חי' ועוף וגו', אבל בעצם הדם לא איכפת לן בי' מידי אם הוא דם חי' או דם בהמה, אשר ע"כ שפיר אמרינן דאם אך צבי ואפילו מקצת צבי מועיל המקצת צבי שבו לחייב את הדם כולו בכיסוי, אף אותו שבא מחלק הבהמה, ולא איכפת לן כלל מה דהוא דם בהמה, דמ"מ כיון דגוף הדבר הנשחט יש בו גם צד חי', ע"כ ממילא דמתחייב כל הדם מחמתו בכיסוי, ואין זה דומה למתנות, דהתם תלוי בגוף המתנות אם הם חי' או בהמה, וע"כ אינו חייב רק במקצתן. ועיין ברמב"ם פי"ד מהל' שחיטה ה"ד שפסק דכלאים הבא מבהמה וחי' דמו חייב בכיסוי ואין מברכין עליו, ואם נימא דדעת הרמב"ם היא דחשוב תערובות דם חיוב בדם פטור, א"כ הא איכא כאן דם חיוב בודאי, ואמאי אינו מברך עליו, אלא ודאי כמש"כ דדין כיסוי בנשחט הוא דתלוי חיובו, וכל הדם יש בו צד חיוב משום צד חיה שבו, וצד פטור משום צד בהמה שלו, ולהכי הוא דפסק הרמב"ם דאין מברכין עליו, כיון דאין חיובו גמור, ואין המצוה שלמה, דהא אית בי' גם צד פטורא, וכמו שפסק כן גם בדין נולד מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול דאין מברכין על הטפת דם ברית, ואע"ג דלדעת הרמב"ם שם חיובו הוא ודאי ולא מספק, אלא דכל שאין המצוה בשלימות אין מברכין עלי', וה"נ הכא גבי כיסוי דכוותה, ומ"מ לגבי יו"ט שפיר מכסין אותו גם ביו"ט כיון דחיובו בכל הדם הוא בתורת ודאי, וכש"נ.

הלכות שבועות פ"ח הי"ב וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון עכ"ל, והוא בשבועות דף ל"ז ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור וכו' משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות ע"כ, והנה כבר הקשו הראשונים שם דא"כ גם במלוה ע"פ יחשב כפירת שע"ק ויפטר דהא ר' יוחנן ס"ל שעבודא דאורייתא בב"ב דף קע"ה, ועיין בתוס' שתירצו דאיירי במחל לו השעבוד או שאין לו קרקע, אכן הרמב"ם הרי סתם הדבר ולא חילק בין מחל ללא מחל, וש"מ דס"ל דבכל גווני בממון שיש עליו עדים חייב, וצ"ל דדעת הרמב"ם היא דהואיל והפקיעו חכמים השעבוד ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות ע"כ לא הויא תו שעבוד קרקעות, ומימרא דר' יוחנן מוכחת כן דנאמרה בסתמא דממון שיש עליו עדים חייב, ואכתי צע"ק דהרי בסוגיין לא נאמר מלוה שיש עלי' עדים כי אם ממון שיש עליו עדים דכייל כולהו גווני, ומצינו ממון שיש עליו עדים שגובה מנכסים משועבדין, כדאיתא בב"ב דף מ"א דהמוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים ושם הא הוי בודאי שעבוד קרקעות כיון דגובה ממשועבדים. וסתימת הסוגיא ולשון הרמב"ם הרי משמע דלא מיפטר רק בכפירת שטר וצ"ע דמ"ש. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת הרי בכל שעבודא תרתי איכללו בי', שעבוד הנכסים מכל שיש לו בין קרקעות ובין מטלטלין, ושעבוד הגוף דהוא עצם החוב בחיוב גברא דרמי עלי' לשלם חובו, וזהו עיקר חיובו ועיקר שעבודא, ושעבוד הנכסים ממילא הוא דקאתי. וכמבואר בב"ב דף קע"ד דשעבוד הנכסים לית בהו רק דין ערב, וכמבואר כ"ז בר"ן פ' הכותב בשם ר"ת.

אשר ע"כ לענין דינא דשעבוד קרקעות, נהי דשעבוד הנכסים הוי בכלל תביעת קרקע ומשום דאיכלל בזה גם השע"ק, אבל לענין עצם החוב ושעבוד הגוף שלו בזה לא שייך כלל דין שע"ק, וגם דין גבית החוב מהנכסים הרי הוא מתחלק, דאם באנו לדון מחמת דין שעבודא דאורייתא, דהנכסים בעצמן משועבדים לגבית החוב גם בלא דין גבי' של הלוה, וכדחזינן דגובה גם מן הלקוחות, בזה ודאי דין תביעת קרקע בי', כיון דהוי זכות ושעבודא דרמיא על עצם הנכסים דאית בהו גם קרקעות, משא"כ אם נדון בדין גבי' שבנכסים הבא מחמת חיובא דלוה, שמחוייב לשלם מנכסיו, בזה לא איכפת לנו כלל אם הוא מקרקעי או מטלטלי, דמ"מ הכל הוא מחמת עיקר חובו שהרשות בידו לשלם מכל מה שירצה, ואין בו דין קרקע כלל, וא"כ לענין קרבן שבועה, נהי דכפירת שעבוד הנכסים הוי זאת כפירת קרקע, אבל הרי יש כאן גם כפירת עצם החוב וחיוב תשלומין שלו שזהו יסוד כפירתו דאין בה דין קרקע כלל, וע"ז שפיר מתחייב בקרבן שבועה, ורק בשטר הוא דחשוב כפירת שע"ק, משום דשטר יש בו דין הקנאת שעבוד, ע"כ זהו דמשוי לי' גם לעצם החוב שיהא בכלל שע"ק, וגם דהשטר מועיל דאינו נגמר כפירת וגזלת החוב כי אם בצירוף כפירת וגזלת השעבוד נכסים שבשטר, ולהכי הוא דיש בו דין כפירת קרקעות להפטר מקרבן שבועה. ולפ"ז נמצא, דגם מד"ת דגובה מנכסים משועבדין גם בלא שטר, מ"מ אין בו דין קרקע ומתחייב בקרבן שבועה מחמת כפירת עצם החוב, וממילא דגם במוכר שדה בעדים חייב בקר"ש, ורק בשטר לבד הוא דאית בי' דין כפירת שע"ק, ומיושב היטב סתימת לשון הסוגיא ולשון הרמב"ם, וכש"נ.