חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 26

והנה כתב עוד הרמב"ם וק"ו הדברים ומה סוריא שחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חו"ל לא כש"כ שלא יהא נטע רבעי נוהג בה, ואע"ג דבאמת איירינן הכא לענין חיובא דאורייתא וא"כ הרי לא שייך כלל לעשות ק"ו מחיובא דרבנן, אלא דעכ"פ היא היא, דפטורא דסוריא מנט"ר הוא משום דהויא כחו"ל, וא"כ הא מיהא להדיא דאין נט"ר בחו"ל, ומה שהביא הרמב"ם מסוריא הוא משום דזה מבואר בירושלמי פ"ז דפאה ופ"ה דמע"ש דאין נט"ר נוהג בסוריא, דזהו מקור הך דינא דאין נט"ר בחו"ל. והנה ברמב"ם פ"א ממעשר שני הי"ד ז"ל מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא עכ"ל, ויסוד דבר זה הוא מהא דאיתא בתמורה דף כ"א ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחו"ל לארץ בזמן שבהמ"ק קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת וגו' מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור, והוסיף הרמב"ם דמאחר דלמדנו בכור ממע"ש דאינו בא מחו"ל שוב חוזר ונלמד מע"ש מבכור דאינו בא מחו"ל גם בלאו הך טעמא דמצות התלויות בארץ. וכבכור דאינו בא מחו"ל אף דהוי ממצות הגוף שאינן תלויין בארץ, אשר על כן חלוק מע"ש משארי מעשרות בזה דאינו נוהג גם בסוריא.

והנה בפ"א מה' בכורות כתב הרמב"ם ז"ל ואין מביאין בכורות מחו"ל לארץ וכו' אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו עכ"ל, ולפי גירסא זו אין בכור חו"ל חלוק מבכור א"י רק לענין הקרבה, אבל עיקר דין בכור נוהג גם בחו"ל, וכמש"כ דלא יאכל אלא במומו, ולפ"ז גם מע"ש דנלמד מיני' הוא ג"כ רק לענין דין הבאת מקום, דמע"ש של חו"ל אינו בר הבאת מקום, אבל לא להפקיע כל דין מע"ש בחו"ל, ופטורא דמע"ש שבסוריא ובחו"ל הוא רק משום טעמא דכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ, ולפ"ז הך ק"ו שהביא הרמב"ם הכא מסוריא אין בו תוספת טעם לפטור חו"ל מנט"ר, והביאו הרמב"ם רק להוכחה דאין נט"ר נוהג בחו"ל.

אכן בטור סי' ש"ו הביא דדעת הרמב"ם היא דבכור חו"ל אין בו דין בכור כלל והרי הוא כחולין לכל דבר, אשר לפ"ז גם מע"ש דנלמד מיני' הוא ג"כ להפקיע כל שם מע"ש מפירות חו"ל, וגם בלאו טעמא דמצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ ג"כ אין מע"ש נוהג בחו"ל, וה"ה רבעי דיליף ממע"ש, ושני פטורים חלוקים בדינם הם, דאי משום טעמא דמצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ הרי ליתא בחו"ל כל עיקר דין וחיוב של מעשר, והא דילפינן מבכור הוא דליכא חלות שם של מעשר בפירות חו"ל, לפ"ז זהו שהוסיף הרמב"ם בהק"ו עוד טעם שני דאין נט"ר בחו"ל, ואע"ג דערלה נוהגת בחו"ל לא ילפינן מינה לנט"ר, דלא הוקשו זל"ז אלא בעיקר חיובן, אבל חלוקין הן בעיקר שמם ודינם, ומהא דחייל שם ערלה בחו"ל אין ללמוד מינה לרבעי ושם קדש שלה שטעון הבאת מקום, שזה ילפינן מבכור דליתא בחו"ל, וכש"נ פי"ד ה"ו יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד וכו', ובהשגות ז"ל בעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא ג' שמות והם מין אחד שלשה מינין והם שם אחד אסור ומצטרפין, ובירושלמי ניחא ג' שמות והן מין אחד, ג' מינין והם שם אחד (ר"ל בתמי' וכי גם בזו מצטרפין] אמר חזקי' במיני מתיקה, אלמא אפילו באיסור אחד דהיינו שם אחד בעינן טעם אחד, והני שבעה מיני טבל לאו חד טעמא נינהו עכ"ל.

והנה לכאורה הי' נראה לומר בפשיטות, דהנה בע"ז דף ס"ו פריך הגמ' לרבא דס"ל לענין מין במינו דאזלינן בתר שמא מהא דתנן דמצטרפי דמוקי לה חזקי' במיני מתיקה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כולי חד טעמא הוא, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, ומשני הא מני ר"מ היא דתניא ר"י אומר משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זע"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל, וכתב רש"י ז"ל הא מני ר"מ היא ואע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקי' ליתא, והתוס' שם חלקו ע"ז וכתבו דהך דר"מ דמשני הכא לא שייך אלא כשהן בעין, אבל כשהן באין לתבל פשיטא דבאין טעמן שוה לא מצטרפין כיון שזה בא למתק וזה בא לחזק. והנה הרמב"ם לא הביא הך דחזקי', ובע"כ דס"ל כשיטת רש"י דלרבא דמוקי לה כר"מ לא ס"ל כלל הך דחזקי' ואף באין טעמן שוה מצטרפין, וע"כ שפיר פסק הכא דמצטרפי, דאע"ג דלא קי"ל כר"מ, מ"מ כיון דאיירינן הכא בחד איסורא דטבל, א"כ הא שוה ממש לדר"מ דאף בטעמים חלוקים מצטרפי, והראב"ד ס"ל כדעת התוס' דהך דחזקי' אתי ככו"ע ואפילו לר"מ לא מצטרפי בטעמים חלוקים, וכדהוכיח כן מהירושלמי דקאי על ג' מינין משם אחד דהוי ג"כ חד איסורא ומ"מ אין מצטרפין בטעמים חלוקים, וכמבואר בדבריו שהבאנו. אלא דאכתי צ"ע בדברי הראב"ד, דאיך מוכיח מזה דטעמים חלוקים לא מצטרפי, והא י"ל דהא דלא מצטרפי גבי תבלין בטעמים חלוקים הוא משום דמיירי בתערובות, דאין טעמן נרגש, וע"כ בעינן שיהא טעמן שוה, וכמו שכתבו כן התוס', אבל בלא"ה הרי לא מצינו שהטעמים יחלקו בלאו אחד שלא יצטרפו זע"ז, וצ"ע.

ואע"ג דהא דתנן אסור ומצטרפין קיימא בין לענין צירוף למלקות ובין לענין לאסור תערובתו וכמבואר בר"ש שם, אבל הך דחזקי' הא שפיר נוכל לומר דקאי על דין התערובות לבד, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה האו"ה כתב [הובא בפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות] ז"ל זית בשר וזית חלב לחמשים ותשע של היתר אף דמצטרפין למלקות וחשובין כמין אחד מ"מ הואיל ולא נאסרו מקודם לא נאסרו עכ"ל, ומבואר בתוך דבריו דדוקא בלא נאסרו מקודם הוא דאין נאסרין עתה, אבל אם היו אסורין מקודם כגון שבשלן יחד מקודם אז אוסרין את הקדרה ובעינן ששים כנגד שני הזיתים ביחד, וקשה דנהי דנתבשלו יחד ונעשו חד איסורא, אבל מ"מ הרי פשיטא דטעם החלב והבשר אינו שוה, וא"כ כשנפלו לקדרה שיש בה כדי לבטל את הבשר לבד והחלב לבד, הרי אין בהקדרה לא טעם בשר ולא טעם חלב, וא"כ מהיכי תיתי נצטרך ששים נגד שניהם ביחד, והרי אנן קי"ל דבמין בשאינו מינו לא צריכינן כלל לששים, רק שלא יהא נרגש הטעם, וכמבואר בחולין דף צ"ז אמור רבנן בטעמא מין בשאינו מינו אמור רבנן בששים מין במינו, וא"כ מאחר דטעמא ליכא למה יאסרו הקדרה, ואפילו אם נחשוב הבשר והחלב יחד כחד טעמא וחד איסורא וליכא ששים נגד האיסור, מ"מ מאחר דליכא טעמא הרי קי"ל במין בשא"מ דשרי.

אכן נראה פשוט, דהרי זה פשיטא אם נתערבו ששים ואחד מינים מכל מין בשוה יהא בהתערובות טעם מעורב מכולן, ולפ"ז בשני מינים חלוקין בטעמן שנפלו לתוך הקדרה ויש בה כדי לבטל כל אחד בפ"ע, נהי דטעם של כל אחד בפ"ע ליכא בקדרה, אבל טעם מעורב משניהם יחד פשיטא דאיכא בהקדרה, אלא דבעלמא לא ידעינן אם טעם מעורב משניהם יכול לאסור, דדילמא בעינן שיהא טעם של כל אחד בפ"ע ניכר, אבל כ"ז הוא בשאר איסורין, משא"כ בבשר בחלב דעיקר איסורן הוא מה שנתערבו ונתנו טעם זב"ז, א"כ הרי פשיטא דהטעם המעורב מבב"ח יחד זהו גופו של איסור, וע"כ שפיר ס"ל להאו"ה דצריך ששים נגד שניהם ביחד, משום דבלא"ה הרי ניכר טעם המעורב של שניהם ביחד, שזהו עיקרו של איסורא דבב"ח. והנה בשאר איסורין היכא דהוי חד איסורא וטעמים נפרדים ונפלו לתוך הקדרה דיש ג"כ טעם המעורב משניהם ביחד, צ"ע אם הטעם המעורב משניהם ביחד אוסר אם לא, דבב"ח שאני דעיקר איסורו הוא על הטעם המעורב מבשר וחלב יחד, משא"כ בשאר איסורין, או דנימא דמ"מ מאחר דשניהן חד איסורא הויין שפיר אוסר גם הטעם המעורב משניהם.

ונראה דזה תלוי באם מצטרפין למלקות אם לא, דאם נימא דהיכא דהוי חד איסורא וטעמים חלוקים מצטרף למלקות, ושני הטעמים מצטרפין יחד למלקות, ממילא גם הטעם המעורב משניהם אוסר, והגע עצמך הרי שעירב חצי זית טבל מענבים וחצי זית טבל מחטים ביחד בלא תערובות היתר, הרי אם אך נימא דטעמים חלוקין מצטרפין למלקות הרי ודאי דהתערובות בעצמו יחשב מין טבל כזה כמו שהוא בתערובתו, וממילא דטעם המעורב מיני' אסור ואוסר תערובתו, אכן אם נימא דטעמים חלוקים אין מצטרפין למלקות, הרי דהטעמים מחלקים שלא יצטרפו, א"כ הוא הדין לענין לאסור את הקדרה ג"כ לא מצטרפי, ולא משגחינן כלל בהך טעם המעורב כיון דשניהם יחד אין להם דין צירוף בהדדי, ואינן אוסרין את התערובת אלא א"כ יהא נרגש טעם של כל אחד בפ"ע. ולפ"ז הרי שפיר הביא הראב"ד מהך דחזקי' דמוקי לה במיני מתיקה דחד איסורא שטעמן חלוק לא מצטרפי, ולא תקשי שוב עליו מה שהבאנו מהתוס' דהתם שאני לפי שאין ניכר הטעם של כל תבלין, דלפמש"נ הרי נהי דאין ניכר טעם של כל אחד בפ"ע, אבל מ"מ טעם מעורב משניהם ביחד ניכר, ומדאינו אוסר הך טעם המעורב בע"כ דשני טעמים חלוקים לא מצטרפי, וכש"נ דהויין חד דינא, אם מצטרפין אז הטעם המעורב ג"כ אסור ואוסר, ואם אינו אסור ואינו אוסר בע"כ דלא מצטרפי. ועיין בחולין דף ק"ח דאיתא שם חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז לוקה על אכילתו, הרי להדיא דחד איסורא וטעמים חלוקין מצטרפין למלקות, אכן לא תקשי מזה על הראב"ד, דהתם גבי בב"ח שאני דטעם המעורב בו זהו גופי' איסורי'. וע"כ שפיר מצטרפי גם לדעת הראב"ד, משא"כ בשאר איסורין, וכמש"כ.

ובאמת הי' נראה, דבעיקר הך דינא דשני טעמים אם מצטרפין למלקות, וכן אם מצטרפין לאסור תערובתן ע"י טעם המעורב שלהן, גם דעת רש"י והרמב"ם כהראב"ד דתלויין זב"ז וחד דינא להו, דהרי רש"י כתב להדיא דלרבא דמוקי לה כר"מ דכולהו חד איסורא הוא משום לא תאכל כל תועבה ליתא לדחזקי', הרי להדיא דטעם המעורב של חד איסורא אוסר, והיינו משום דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דמצטרפין למלקות, וממילא דאוסר גם תערובתו משום טעם המעורב שלו, אם לא שנימא דלר"מ שאני, וכמבואר כן בלשון רש"י שם, וכן הרמב"ם דהשמיט הך דחזקי' ג"כ בע"כ דס"ל דבחד איסורא אוסר גם טעם המעורב שבו, וממילא ליתא לדחזקי', אלא דמלשון הרמב"ם שכתב תחלה דתבלין של תרומה ושל כלאי הכרם מצטרפין ואח"כ כתב הך דתבלין ב' וג' שמות מצטרפין, א"כ ש"מ דקאי בכל גווני בין בחד איסורא ובין בתרי איסורי, ובתרי איסורי הא ודאי קשה דלמה השמיט הך דחזקי', אלא ודאי דהרמב"ם מפרש דפרכת הירושלמי ניחא ג' שמות ממין אחד ג' מינין משם אחד לאו בדינא דטעם כעיקר איירי, אלא הוא כעין פרכת הגמ' שלנו בע"ז דפריך אליבא דרבא דאמר בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, דהיינו משום דאין שני מינים מצטרפין לענין דינא דמתבל, ה"נ זהו דפריך הירושלמי דהלא אין שני מינים מצטרפין לדינא דכל המתבל וכו', ומשני ע"ז הך דחזקי', ר"ל וע"כ חשובין כמין אחד, ומשום דס"ל כאביי דאזיל בתר טעמא, וע"כ לדידן דקי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא ממילא ליתא לדחזקי', , ולהכי הוא שהשמיטו הרמב"ם.

פט"ו הל"א דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם וכו' כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל טועמין את הגריסין וכו' ואם נמצא בהן טעם חלב והי' בהן ממשו הרי אלו אסורין מה"ת, נמצא בהן טעמו ולא הי' בהן ממשו הרי אלו אסורין מד"ס, כיצד הוא ממשו כגון שהי' מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האסור וממשו קיים, אכל פחות משלש ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, וכן אם לא הי' בתערובת כזית בכל שלש ביצים אע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדרה אינו לוקה אלא מכת מרדות עכ"ל, וכ"ה בפ"ה מה' נזירות הל"ה וז"ל וכן אם שרה פתו ביין והי' הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין ה"ז לוקה וכו' והוא שיהי' טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות וכו' הי' בו טעם יין ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס ה"ז אסור מד"ס וכו' ומכין אותו אם אכל מכת מרדות עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל בעל הלכות לא אמר כן אלא אסור מה"ת אבל אין לוקין עליו ומסתברא כוותי' וכו' עכ"ל, והנה כ"ז הוא מהסוגיא דע"ז דף ס"ז א"ר אבהו א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכא"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ועיין בתוס' שם שהביאו פ' רבנו אליהו דכל שיש בו כזית בכא"פ הוא בכלל טעמו וממשו וכל שאין בו כזית בכא"פ הוא בכלל טעמו ולא ממשו, וכ"ה גם דעת הרמב"ם והראב"ד הכא, אלא דדעת הרמב"ם היא דבטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו הוי גם עיקר איסורו מד"ס, ודעת הראב"ד היא דרק מלקות לית בי' אבל איסורא אית בי' מד"ת, וסיים הראב"ד דהכי מסתברא, משום דהא דכזית בכא"פ אינו שייך רק לענין דין שיעורין, אבל בעיקר הדין דטעם כעיקר הכל שוה, וא"כ ממילא דגם טעמו ולא ממשו הוי בכלל חצי שיעור דאסור מד"ת.

והנה בפי"ד מה' מאכלות אסורות ה"י ז"ל כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם וכו' כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם וכו' או שעירב דברים מרים וכו' לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב עכ"ל, הרי דכתב הרמב"ם בהך דשלא כדרך אכילתן גם אינו ראוי לגר, ומתבאר בדברי הרמב"ם דבבב"ח וכלה"כ דחייב בשלא כדרך אכילתן חייב גם באינו ראוי לגר, ואע"ג דתרי דינים הם, דדין אינו ראוי לגר הוי היתר בעצם החפצא, וילפינן לה מקרא דנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה, וצ"ל דדעת הרמב"ם היא דבאיסורי הנאה ליכא כל דין אינו ראוי לגר, וכל היתר דין אינו ראוי לגר הוא רק היכא דהוי חלות דין של אכילה לבד, וגם י"ל בדעת הרמב"ם, דאף דהך דינא דאינו ראוי לגר הוי היתר בגוף החפצא, מ"מ יסוד דינו הוא דין היתר אכילה, דאינו אסור באכילה, ובבב"ח וכלה"כ דחייב בשלא כדרך אכילתן ממילא לא שייך גבייהו כל הדין דאינו ראוי לגר. אלא דצ"ע מהא דפסק הרמב"ם בפט"ו שם ה"ל דנו"ט לפגם מותר גם בבב"ח וכלה"כ, והרי בע"ז דף ס"ז מבואר דכל הך היתרא דנו"ט לפגם הוא משום דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה, ומאחר דס"ל להרמב"ם דבבב"ח וכלה"כ גם בא"ר לגר אסור א"כ הרי לא שייך גם הך דינא דנו"ט לפגם מותר, וצ"ע.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דאע"ג דעיקר האיסור של בב"ח וכלה"כ לא תלי בראוי לגר, מ"מ בהטעם כעיקר שלהן בעינן שיהא ראוי לגר, ומשום דהך דינא דטעם כעיקר נהי דנכלל בזה דלא בטל, מ"מ אין עיקר דינו בדין ביטול, דבאיכא טעמא פקע דין ביטול, כי אם שהוא זה דין מחודש מקרא דמשרת וחלות דין בפ"ע דטעם כעיקר, ומכח זה החלות דין הוא דלא בטל ג"כ, וא"כ י"ל דהך דינא דטעם כעיקר יסוד דינו הוא דין אזהרת אכילה, ולא נאמר רק בדין אכילה ולא זולת, ובמקום דפקע מהחפצא דין ואיסור אכילה ממילא לא שייך בי' שוב גם הך דינא דטכע"ק. אשר ע"כ נראה, דגם בבב"ח וכלה"כ נהי דבעצם איסורן ליכא בהו דין דראוי לגר ומשום דלא כתיב בהו אכילה, מ"מ הך דינא דטעם כעיקר, כיון שהוא דין מחודש וחלות דין של אזהרת אכילה, וכתיב בי' אכילה בקרא דוכל משרת ענבים לא יאכל, ממילא דאינו נוהג רק בראוי לגר, ובאינו ראוי לגר דנאמר גזה"כ דפקע איסור אכילה ממילא דלא שייך בי' שוב הך דינא דטכע"ק, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דגם בבב"ח וכלה"כ נו"ט לפגם מותר, משום דהוי בכלל דין דאינו ראוי לגר וליכא גבי' חלות הדין של טכע"ק, וממילא דהרי הוא בדין ביטול, ולית בי' איסורא כלל.

ונראה דכן הוא מוכרח מתוך הסוגיא כמש"כ, דהנה הרשב"א והר"ן הקשו דאיך מותר נו"ט לפגם מטעמא דבעינן ראוי לגר והלא נו"ט לפגם ראוי לגר הוא אלא שפוגם קצת, ותירצו (דתערובות שאני דכל שהוא לפגם אינו בכלל נותן טעם ושרי, והרי זה לא שייך אלא אם נימא דעל עצם חלות דין טעם כעיקר הוא דבעינן ראוי לגר, ובזה שפיר אמרינן דכל שהטעם פוגם ואינו משביח הוי בכלל אינו ראוי לגר, ואינו טעם כעיקר כלל, משא"כ אם נימא דהיתרא דאינו ראוי לגר קיימא על עצם האיסור המעורב, א"כ הרי כל שראוי הוא לאכילה אכתי הוא באיסורי' ולא פקע שם איסור מיני', והרי הוא עדיין בכלל נבילה הראוי' לגר, וא"כ הרי ממילא יחול בי' גם שם טכע"ק לאסור גם תערובתו, אלא ודאי כמש"כ דעל חלות הדין של טכע"ק הוא דדיינינן בי' דין אינו ראוי לגר, ומיושב היטב פסק הרמב"ם דגם בבב"ח וכלה"כ שאיסורן גם באינו ראוי לגר מ"מ נו"ט לפגם שרי בהו, ומשום דכל שאינו ראוי לגר פקע מיני' איסורא דטכע"ק והתערובת בהיתרו. ונראה עוד דמלבד דאיסורא דוכע"ק הוא אזהרת אכילה ומיתלא תלי בדין אוכל, אלא דגם עצם חלות שם של טכע"ק ג"כ מיתלא תלי בדין אוכל, ובלא"ה לא הוי טעם כעיקר כלל.

ומבואר זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' חמץ ומצה ה"ח ז"ל תערובת חמץ עוברין עלי' משום בל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה ה"ז מותר לקיימו בפסח, כיצד עריבת העבדנין שנתן לתוכן קמח ועורות אפילו נתנו שעה אחת קודם הביעור ה"ז מותר לקיימו, ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם שלשה ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש תוך שלשה ימים חייב לבער וכו' הפת עצמה שעפשה ושנפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה א"צ לבער עכ"ל, וצ"ע מה שפסק הרמב"ם מתחלה בתערובת חמץ דאם אינו ראוי לאכילה ה"ז מותר לקיימו, ותלי דינא דבל יראה בשיעורא דראוי לאכילת אדם, ומ"ש מפת עצמה שעפשה דתלוי בראוי לאכילת כלב, וכמבואר בסוגיא דפסחים דף מ"ה ובדברי הרמב"ם שהבאנו, וצ"ע. האומנם דבסוגיא דפסחים דף מ"ה שם תניא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לחמע בה עיסות אחרות, ולדעת הרמב"ם הא קאי זאת בנפסלה מאכילת אדם, כיון דבנפסלה מאכילת כלב באמת אינו חייב לבער, וכמבואר כ"ז במ"מ בפ"א מהל' חו"מ שם, הרי דמעיקר הדין באמת גם בחמץ עצמו כל שאינו ראוי לאכילת אדם ליכא בי' משום בל יראה, ורק משום דראוי' לחמע בה עיסות אחרות הוא שעוברין בב"י, וא"כ ניחא הך דתערובת חמץ, די"ל דהך תערובת חמץ שהזכיר הרמב"ם אינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות, ולהכי הוא דקיימא אדינא דכל שאינו ראוי לאכילת אדם לית בי' משום ב"י וב"י. אכן אכתי צ"ע, דמי לא משכחת לה גם תערובת חמץ שיהא ראוי לחמע בו עיסות אחרות, והרמב"ם סתמא נקט דכל תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה מותר לקיימו בפסח.