חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 25

ולפ"ז הא שפיר ניחא הא דבאכלה כולה מצרפינן גם הגידין והעצמות לשיעורא, ובאכל רק מקצתה צריך דוקא כזית מהבשר לבד, ועצמות וגידין לא מצטרפי, דכיון דעיקר חלות איסורא דנבילה הוא כברייתה כשהיא שלמה, ע"כ שפיר יש בה דין צירוף גידין ועצמות כמו באבמ"ה, וכמש"כ דלאו מדין האיסור דאבמ"ה דשאני בזה משארי איסורין הוא דמצטרפי בי' גידין ועצמות, כי אם דהוא דין בכל מה דהוי כברייתו, וחלות איסורו הוא על זה שהוא כברייתו, הוי בי' דינא דהגידין והעצמות מצטרפין, וע"כ גם בנבלה מכיון דחלות דינה ואיסורה הוא דוקא כשהיא שלמה כברייתה, שפיר מצטרפי בה גם גידין ועצמות, משא"כ במקצתה דלא הויא שוב כברייתה כמו דבעינן לענין חלות איסורה, ע"כ בעינן דוקא כזית מהבשר לבד ואין הגידין והעצמות מצטרפין. ומעתה באמת נימא גם לדעת הרמב"ם דנבילה לא הויא ברי' כיון דגם כשתחלק שמה עלי', ורק דלענין צירופא דגידין ועצמות לא צריכינן כלל לדין ברי', ורק דכל שחלות איסורי' הוא דוקא כמו שהוא בחיבור בשר גידין ועצמות, אית בי' דין צירופא דגידין ועצמות, כמו אבמ"ה לדעת הרמב"ם דס"ל דגם במקצת אבר כל שהבשר גידין ועצמות יחדיו מחוברין מצטרפי הגידין והעצמות לכזית, דנראה דגם שם לא הוי ברי' כיון דהוא רק מקצת אבר, אלא ודאי דדין צירופן הוא לאו משום דין ברי', ורק דהוא דין בפ"ע התלוי בחלות איסורי', וא"כ הוא הדין בנבילה כן אע"ג דלא הויא ברי' מ"מ כל שהיא כחלות איסורה שהיא שלמה שפיר מצטרפי הגידין והעצמות, ורק בנחלקה דאז אינה כחלות איסורה אז הוא דבעינן כזית רק מהבשר לבד, ואין הגידין והעצמות מצטרפין, ומיושב היטב דעת הרמב"ם, וכש"נ.

אלא דיסוד דברינו דלחלות איסורא דנבלה צריכינן דוקא שתהא כולה כברייתה, והבאנו זאת מהא דבשר מן החי חשיבא רק טריפה ולא נבילה, אינו מוכרח, די"ל דהא דבשר מן החי לא חשיבא נבלה הוא משום דדין נבלה במיתה תליא, ובשר מן החי נהי דפסק חיותה אבל מ"מ דין מתה לית בה, וע"כ חשיבא רק טריפה, וכאשר כן משמע טעם זה ומברי הרמב"ם עצמן שכתב שם ז"ל שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה וכו' דהוא טעם על מה דחשיבא טריפה ולא נבלה, וא"כ הרי י"ל דאה"נ דבעיקר חלות דין ואיסור נבלה כולה ומקצתה חדא נינהו, ורק דלא משכחת גוונא דמתה אלא בכולה.

אכן נראה דכל זאת הפרכא היא רק לענין זה שכתבנו דהגידין והעצמות מצטרפי אף בלא טעמא דברי', דבזה הלא דינו תלוי בעיקר איסורו אם הוא על הבשר והגידין והעצמות יחדיו אם לא, ובזה שפיר יש לחלק בין שם מיתה לדין איסורו, משא"כ אם נימא כמש"כ בראשית דברינו, דטעמו של הרמב"ם הוא משום דס"ל דנבלה חשיבא ברי', א"כ תתישב היטב דעת הרמב"ם, דנראה דשם נבלה ושם מיתה חדא מילתא היא, דשם מיתה זהו עיקר דין נבלה, וממילא דכמו דשם מיתה לא שייך רק בכולה ולא במקצתה, כמו כן עיקר שם נבלה הוא מדברים השייכים רק בכולה, וא"כ י"ל דבדין ברי' לא איכפת לן כלל בדין איסורו אם הוא דוקא בכולו או גם במקצתו, כ"א דהעיקר תלוי רק בעיקר השם אם הוא מילתא דתליא בהברי' כולה אם לא, וא"כ שפיר י"ל דכיון דשם נבלה הוא מהדברים דלא שייכי רק בברי' שפיר חייל בה דין ברי' משום זה ושפיר מצטרפי בה גם גידין ועצמות לשיעורא והא דהקשינו לעיל דאיך חשיבא נבלה ברי' מאחר דגם לאחר שתחלק שמה עליה, י"ל דס"ל להרמב"ם דהעיקר תלוי רק ביסוד חלות שמו ואיסורו, דכל שחלות שמו ואיסורו מתחלה הוא דוקא כשהוא כולו כברייתו אז שוב חייל בי' דין ברי', ולא איכפת לן במה דלא פקע שמו ממנו גם לאחר שיחלק, דמ"מ כיון דלחלות שמו בעינן דוקא כולו כברייתו א"כ הא נמצא דיסוד שמו תלוי בברייתו ע"כ שפיר חשוב ברי'. ואם נימא כאופן הראשון שכתבנו בדעת הרמב"ם דס"ל דגם עיקר איסורא דנבלה לא חייל רק על שלמה, א"כ בודאי יתישב גם הך טעמא דברי', דזה דחלות איסורה הוא רק בשלמה בודאי יש להועיל להחשיבה עי"ז ברי'. ולפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם הא דפסק דבאכלה כולה הגידין והעצמות מצטרפין, משום דחשיבא ברי', ורק דבעינן בה כזית משום דאכילה כתיב בה, אשר בזה הלא עצמות וה וגידין מצטרפין, וכש"נ.

והנה דברי הרמב"ם תמוהין מהסוגיא דחולין דף ק"ב שם דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש, ומוקי לה שם בגמ' דהא דבחייה בכ"ש ר"ל במשהו בשר גידין ועצמות, הרי להדיא דבמיתתה בעינן כזית מלבד הגידין והעצמות, והרי הכא באכלה כולה איירינן וכדאמרינן דטמאה גם במיתתה בכ"ש, והיינו משום דטמאה הויא ברי' דהוא באכלה כולה, הרי להדיא דבנבלה אף באכלה כולה אין העצמות והגידין מצטרפין, וכן שם בסוגיא עוד נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר וראב"ש מחייב וכו' חנקה ואכלה דברי הכל בכזית, עד כאן לא פליגי אלא דמ"ס בחייה לאברים עומדת ומ"ס בחייה לאו לאברים עומדת דכו"ע מיהא לא בעינן כזית, אר"נ במשהו בשר גידין ועצמות, ומי איכא מידי דבכולי' לית בי' כזית בשר ובחד אבר אית כזית במשהו בשר גידין ועצמות, אר"ש אין בקלניתא, הרי להדיא דבחנקה ואכלה בעינן כזית מהבשר לבד אף שאכלה כולה, וזהו להדיא היפך דברי הרמב"ם דבאכלה כולה מצטרפי בה הגידין והעצמות לשיעורא אף באכלה אחר שמתה לחיובי עלה משום נבלה, וצ"ע. והנראה לומר לדעת הרמב"ם, דהנה הלא מהא דחלוק בחייה מבמיתתה יש לישב בפשיטות, דבחייה דאיסורה משום אבמ"ה א"כ הלא הוא מתחייב בצירופא דגידין ועצמות גם אם רק אבר אחד הוא כברייתו בחיבור בשר גידין ועצמות יחדיו, משא"כ במיתתה הלא אין העצמות והגידין מצטרפין כ"א כשהיא כולה בחיבור בשר גידין ועצמות יחדיו, וא"כ הא מצינו לאוקמי מילתא דרב דבחיי' בכ"ש במיתתה בכזית דקאי בגוונא דרק אבר אחד מינה הוא כברייתו בבשר גידין ועצמות יחדיו, אלא דעדיין קשה מהא דטמאה בין בחיי' בין במיתתה בכ"ש דהוא מטעם ברי', ובע"כ דמיירי כשהיא כולה כברייתה, ומ"מ בטהורה כה"ג בעינן במיתתה כזית.

ואשר נראה בע"כ לומר בזה, דהנה לפמש"נ הרי באמת חלוק דין טמאים מדין נבלה, דטמאה חשיבא ברי' וחייבין עלה בכ"ש מדין ברי' משא"כ בנבלה דלאו ברי' היא, וכל דין צירוף גידין ועצמות שבה הוא מדין בפ"ע דכשהיא כולה כברייתה העצמות והגידין מצטרפי בה לשיעורא, ולפ"ז נראה דבאמת לא תליין בהדדי, ויוכל להיות גוונא דתהא נחשבת ברי' לענין איסורא דטמאים, ומ"מ לא יהא בה דין כברייתה לענין צירופא דגידין ועצמות בנבלה, והוא, דבדין ברי' הרי צריכינן רק שתהא צורת הבריה עליה, ואף אם מחוברין זל"ז באיזו חיבור שיהיה, כל שהרי היא בצורתה הרי היא בדין ברי' שלה, משא"כ לענין דין כברייתו בשר גידין ועצמות, לא סגי בהא דצורת ברייתה עליה לבד, כי אם דבעינן לזה דין חיבור, שיהיו עפ"י דין חשיבי מחוברין הבשר גידין ועצמות יחדיו בדיני חיבור, אז הוא דאית בהו דין כברייתו לענין צירופא דגידין ועצמות, אבל אם יהיו מחוברין זל"ז באיזו חיבור דלית בי' דין חיבור מדינא, אז שוב העצמות והגידין לא מצטרפי, וא"כ הא ניחא הסוגיא דחולין גם לדעת הרמב"ם, דנהי דהסוגיא מיירי באכלה כולה וכשהיא שלמה שכולה מחוברת דאלא"ה הא לא הויא ברי', אבל מ"מ י"ל דאיירי בכה"ג דאין בה דין חיבור, ומשו"ה פטור משום נבלה, דאין העצמות שבמקצתה מצטרפין לבשר שבמקצת השני, כיון דלית בהו דין חיבור, ושפיר מיפטר משום נבלה גם לדעת הרמב"ם, ומ"מ בטמאה חייבין עליה בכ"ש משום דצורת ברייתה עליה, וכש"נ.

והנה כ"ז כתבנו לדעת הרמב"ם, אבל דעת הרבה ראשונים אשר כן היא גם דעת רש"י ותוס' בדף ק"ב שם דבנבלה אין העצמות והגידין מצטרפין אף באכלה כולה, ונראה די"ל דבאמת גם אינהו ס"ל בעיקר הדין כמש"כ לדעת הרמב"ם, דחלות דין נבלה לא שייך רק בברי' שלמה, אלא דס"ל דמ"מ לא מהניא זאת לענין צירופא דגידין ועצמות, ולא דמי לאבמ"ה, דדעת התוס' הרי כבר הבאנו דס"ל דאיסורא דאבמ"ה הוא רק בכל האבר כולו וכשחלקו פקע איסורי', וא"כ הא נמצא דכל עיקר איסורי' הוא רק בהבשר גידין ועצמות יחדיו, וממילא דלא שייך למילף נבלה מיני', ואפילו לדעת רש"י דס"ל בדף ק"ג ע"ב שם דאבמ"ה שחלקו לא פקע איסורא מיני', וכל הך דינא דחלקו פטור הוא לענין צירופא דגידין ועצמות, מ"מ לא דמי לנבלה, דבאבמ"ה נהי דאחרי שחייל בי' דין אבמ"ה תו לא פקע מיני' בחלוקתו, אבל מ"מ בעיקר דין איסורי' הוי דינא דהבשר גידין ועצמות דוקא כולהו ביחד הם גוף איסורא דאבמ"ה, והבשר בלא צירוף הגידין והעצמות אין בו שם אבמ"ה, משא"כ בנבלה, הא דבעינן בה כולה הוא רק משום דבלא כולה לא חייל בה דין נבלה, וחסר במה שיחול עלה דין נבלה, אבל מ"מ כשהיא כולה אז חייל על כל מקצת בפ"ע איסורא דנבלה, והבשר בלא הגידין והעצמות הוא גוף איסורא דנבלה, וא"כ לא שייך זאת כלל לדין צירוף גידין ועצמות. ובזה הוא שחולק הרמב"ם וס"ל דזה לחוד מה דלחלות דין נבלה בעינן דוקא כולה, ג"כ מועיל שיצטרפו בה גידין ועצמות, אבל אה"נ די"ל דבעיקר הדין גם דעת רש"י והתוס' כהרמב"ם, דחלות דין נבלה הוא רק בכולה ולא במקצתה, וכש"נ.

פ"ט הל"ט נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליו החלב וכו' ואם יש בהחתיכה טעם חלב וכו' נאסרה אותה החתיכה ומשערין בכולה אם היה בכל שיש בקדרה וכו' כדי שתהי' חתיכה זו אחד מששים מן הכל החתיכה אסורה והשאר מותר עכ"ל, ובהשגות ז"ל אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבילה אלא לדעת רבי יהודה דמחמיר מין במינו אבל לרבנן לא, ולדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות וכו' ל"ל ניער את הקדרה והלא החתיכה קבלה טעם חלב ונעשית נבילה בלא ניעור הרי יוצאת מאותה חתיכה רוטב לשאר חתיכות והוא רוטב נבילה, אלא ש"מ דבעינן שיצא מן החלב האסור לחתיכות וכו' ואם יש באותו חלב כדי ליתן טעם בכל החתיכות אסורות לרבנן וכו' עכ"ל. וצ"ע בדברי הראב"ד, דמאי שייכות הך דמין במינו הכא, הרי כ"ז לא שייך אלא אם נימא דהחתיכה נעשית נבילה וצריכה ששים לרבנן ואז אמרינן דלר"י לא בטלה כלל, אבל אם נימא דאין יתר הקדרה נאסרת אלא בנתינת טעם מהחלב אבל נתינת טעם מהבשר אינו אוסר כלל, וא"כ הרי ממילא לא שייך הכא גם הך דמין במינו לא בטל, כיון דאין איסורה רק מהחלב ולא מהבשר, וצ"ע. ואין לומר דזה גופא אם אמרינן נעשית נבילה תלוי בדין מין במינו אי בטיל או לא, דזה מובן דאין להם שייכות אהדדי, וע"כ דברי הראב"ד צ"ע.

ונראה לומר, דהנה יסוד המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד היא, בהא דמבואר בחולין דף ק"ח דאפשר לסוחטו אסור, דדעת הרמב"ם היא משום דמשנעשה בשר בחלב נאסר גוף הבשר וגוף החלב, ונעשין עצמו של איסור, ואף אם יפרד אח"כ הבשר והחלב זה מזה ג"כ הן עצמן של איסור, ודעת הראב"ד היא דאינן אסורין אלא כל זמן שהן ביחד בשר וחלב, אבל כשנתפרדו זמ"ז חוזרין להיתרן, ואע"ג דכשהן ביחד כ"א בפ"ע הוי עצם האיסור, מ"מ כשנתפרדו פקע מינייהו דין בשר בחלב וחוזרין להיתרן, וכדהוכיח זה הראב"ד מהא דבלא ניער אח"כ הקדרה שאר החתיכות מותרין, והיינו משום דבלא ניער אין טעם החלב יוצא לשאר החתיכות משום דאין בלוע יוצא בלא רוטב, הרי דבעינן דוקא טעם החלב לאסור החתיכות, אבל מטעם הבשר בעצמו מותר, דאלא"ה אף בלא ניער תאסר מיהא הקדרה משום טעם הבשר בלבד שיוצא גם בלא רוטב, אלא ש"מ דכשיתפרדו הבשר מהחלב חוזרין להיתרן, ואין אסורין משום בשר בחלב אלא כ"ז שהן ביחד הבשר והחלב. ולפ"ז לפ"ד הראב"ד דבשר בחלב חוזר להיתרו, א"כ הא דאפשר לסוחטו אסור אין זה משום דנעשה נבילה והוי עצם האיסור, דכיון דנתמעט בלוע החלב שבו מנתינת טעם הרי ג"כ פקע מיני' שם בשר בחלב, וכמבואר בסוגיא דחולין דף ק"ח דכל שאין בו בנו"ט לא הוי דרך בישול, וא"כ הרי הוא שוה ממש לנתפרד לגמרי הבשר מהחלב דצריכין להיות חוזרין להיתרן, ובע"כ צ"ל דהא דאפשר לסוחטו אסור הוא דין בפ"ע דהואיל וכבר נאסרה שוב אין אותה החתיכה ניתרת, וזהו הדין של אפשר לסוחטו שהוא אסור.

ומעתה יבואר כוונת הראב"ד, דהנה חלוק דין טעם כעיקר מדין מין במינו דלא בטל, דהא דמין במינו לא בטל הוי הפקעה בעיקר דין ביטול דליתא במין במינו, והרי הוא כמו שהוא בעיני', משא"כ הגזה"כ דטעם כעיקר אין זה דין הפקעת ביטול, כ"א דהוי חלות שם איסור, דאע"ג דהוא בתערובתו ואית בי' דין ביטול אבל טעם כעיקר אסור הוא, וכמבואר בסוגיא דפסחים דלענין למילף שאר איסורים מנזיר צריכינן לדין ק"ו או בנין אב, ולא חשבינן לי' לגילוי מילתא בעלמא דלא בטיל, אלא ודאי דהוא משום דהוא זה דין חלות איסור של טכע"ק. והכי מתבאר מהא דצריכינן לקרא דמשרת דטעם כעיקר, ואע"ג דכבר דרשינן מקרא דהטמאים דצירן ורוטבן אסור דטכע"ק, אלא משום דהתם איירינן כשהוא בפ"ע, דטעם היוצא מן האיסור אסור, והקרא דמשרת אתי לאיסורא דטכע"ק אף שהוא בתערובתו וביטולו. ולפ"ז נראה, דדעת הראב"ד דבאיסורא דאפשר לסוחטו כיון דבאמת הרי פקע עצם האיסור מיני', ורק משום דכבר נאסר אינו חוזר להיות ניתר, א"כ לא שייך זאת אלא על הנאסר כשהוא בפ"ע, משא"כ לענין למידן בי' דין טכע"ק דהוא גזה"כ של איסור כשהוא בתערובתו וביטולו אין בזה כלל דין אפשר לסוחטו, ולא שייך לומר בי' דה"ה באיסורי' שמקודם, דכיון דה"ה בביטולו הרי הוא חשוב כהיתר לענין תערובתו, משא"כ במין במינו למ"ד דלא בטל דפקע מיני' עיקר דין ביטול, א"כ הרי הוא כמו שאינו בתערובת כלל, וע"כ שפיר הוי באיסורו שכבר נאסר ונוהג בי' איסורא דאפשר לסוחטו, וכש"נ.

וע"כ זהו ביאור דברי הראב"ד, שכתב להוכיח מהא דאין טעם הבשר בלא החלב אוסר תערובתו דש"מ דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה לעולם, אלא דאיסורו הוא רק כל זמן שהוא בב"ח, ולפ"ז הא נמצא דגם באפשר לסוחטו כיון דאין בו כדי נתינת טעם דלא הוי דרך בישול ג"כ פקע מיני' דין חנ"נ, ואיסורא דאפשר לסוחטו הוא רק משום שכבר נאסר, דשייך זאת רק לגבי נפשי' ולא לגבי תערובתו, וע"כ ממילא דאינה אוסרת תערובתה רק לר"י דמין במינו לא בטל, משא"כ לדידן דקי"ל מין במינו בטל אין התערובת נאסרת כלל, וכמש"כ דבכה"ג לא שייך איסורא דטכע"ק, וע"כ ממילא דיתר התערובת כל שאין בה טעם חלב מותרת, וכש"נ. ויסוד לדברי הראב"ד נראה דהוא מסוגית הגמ' בחולין שם דתניא שם טפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה החתיכה עצמה נעשת נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דר"י וחכ"א עד שתתן טעם ברוטב ובחתיכות ומוקים לה בגמ' דפליגי באפשר לסוחטו אם אסור אם לא, ופריך שם הגמ' ממאי דילמא אפשר לסוחטו ד"ה אסור והכא במין במינו קא מיפלגי, וקשה דהא נ"מ טובא דאם טעמא דחכמים הוא משום דאפשר לסוחטו מותר א"כ האי עד שתתן טעם פירושו שיתן החלב טעם בקדרה, ואם אפשר לסוחטו אסור ורק דמין במינו בטל א"כ האי עד שתתן טעם פירושו שתתן כל החתיכה טעם, וצ"ל דזהו גופא דפריך הגמ' דמאן לימא לן דהאי עד שתתן טעם אחלב קאי ובאפשר לסוחטו פליגי דילמא אחתיכה קאי ובמין במינו פליגי, וזה נראה דחוק, וגם בסוף הסוגיא דמסיק דפליגי באפשר לסוחטו קאמר שם הגמ' דבמין במינו רבנן כר"י ס"ל, וקשה גם זה דהרי בברייתא לא הוזכר רק דרבנן ס"ל דאפשר לסוחטו מותר ומנלן דבמין במינו רבנן כר"י ס"ל.

אכן להראב"ד הרי ניחא, דאפילו אם נימא דאפשר לסוחטו אסור מ"מ הרי למ"ד מין במינו בטל אין הקדרה נאסרת אם לא שיהיה בה טעם חלב, וא"כ כולהו אוקימתי שוין דעד שתתן טעם בקדרה אחלב קאי, ובלא"ה שאר הקדרה מותרת מלבד אותה חתיכה עצמה שנשארת באיסורה, וניחא ג"כ הא דקאמר הגמ' דרבנן כר"י ס"ל במין במינו דלא בטל, דמדתלי היתר תערובתן בדין אפשר לסוחטו מותר ש"מ דבלא"ה היה התערובות נאסר וזהו רק אם נימא דמין במינו לא בטל, וכמש"כ. פ"י הט"ו יראה לי שאין דין נטט רבעי נוהג בחו"ל אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וק"ו הדברים ומה סוריא שחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי וכו' חו"ל לא כש"כ שלא יהי' נט"ר נוהג בה וכו' והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחו"ל ואח"כ יהי' מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר עכ"ל והנראה בביאור פלוגתת הרמב"ם והגאונים, דהנה יש לפרש ההלכה דערלה נוהגת בחו"ל בתרי גווני, דהלא הא ודאי דערלת חו"ל וערלת א"י תרי מילי נינהו וחלוקין בדיניהם, וכדחזינן דבעיקר ההלכה נאמר דערלת חו"ל ודאה אסור וספקה מותר, ובא"י בין ודאה ובין ספקה אסור, אלא דצ"ע אם היכא שנוהגת ערלה בחו"ל אז גם היא בכלל ערלה הכתובה בתורה, דעיקר ההלכה באה לגלויי אקרא, דאע"ג דכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ אבל ערלה שאני ונוהגת בכ"מ, וא"כ גם ערלת חו"ל נכללה בקרא דערלה, או דנימא דהא ודאי דערלה האמורה בתורה אינה אלא בא"י וערלת חו"ל אינה נכללת בה, ורק דאסורה מהלכה, וכל עיקר איסורה הוא רק מהלמ"מ ולא מקרא.

ונ"מ לענין נטע רבעי, דאם ההלכה באה לגלות דגם ערלת חו"ל נכללת בפרשה, ממילא די"ל דגם נט"ר כן דאיתקש לערלה, משא"כ אם הוא איסור חדש מהלמ"מ, א"כ ממילא דאין איסור רבעי שייך כלל לזה, דעל מה דנאמרה ההלכה נאמרה ועל מה דלא נאמרה לא נאמרה. ונראה דדבר זה במחלוקת שנוי, דהנה הרמב"ם בהכ"א שם פסק דהאוכל כזית מערלת חו"ל מכין אותו מכת מרדות, ואם נימא דההלכה של ערלה באה לגלויי דערלת חו"ל נכללה באיסור ערלה שבקרא, א"כ הרי היא בלאו של תורה ולוקין עלי' מלקות מדאורייתא כערלת א"י, ומדפסק הרמב"ם דאין בה רק מכת מרדות ש"מ דערלת חו"ל עיקר איסורה הוא רק מהלכה, ואינה נכללת כלל באיסור ערלה האמור בתורה, וכן הוא להדיא בה"ט וי' שם וז"ל הערלה וכו' וכל האוכל מהן כזית לוקה מה"ת, בד"א בנוטע בא"י שנאמר כי תבאו אל הארץ וכו', הרי להדיא דהקרא דכי תבאו ממעט לערלת חו"ל שלא תוכלל באיסור ערלה האמור בפרשה. אשר ע"כ זהו שכתב הרמב"ם דאין נט"ר בחו"ל שלא אמרו אלא הערלה, ר"ל דבההלכה הרי לא נאמרה רק ערלה, והיקשא הרי ג"כ ליכא כיון דחו"ל הרי לא נכללה בהפרשה כלל, וממילא דאין רבעי בחו"ל. אכן יעו"ש בהלכות גדולות ושאלתות שכתבו וז"ל וכי היכי דנהגה ערלה בארץ הכי נהגה בחו"ל הילכתא גמירי לה וכו' אלא מאי וכי תבאו דכתיב גבי ערלה זמן ביאה עכ"ל, הרי להדיא דס"ל דמכי תבאו לא ממעטינן כלל חו"ל, וגם ערלת חו"ל נכללה בהפרשה ובדין ערלה האמורה בתורה, וע"כ זהו דס"ל דגם רבעי נוהג בחו"ל, כיון דרבעי הוקש לערלה.