חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 24

פ"ג הי"א אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר שאין מינו טמא עכ"ל, ובהשגות ז"ל מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנים יותר מכלם כי ביצת טריפה אינה ממין טמא ואסורה והטעם שפירשו בו לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא עכ"ל, והשגתו היא מהא דאיתא בתמורה דף ל"א דלהכי מותר אפרוח שנולד מביצת טריפה משום דכי גביל עפרא בעלמא הוא, וקשה על הרמב"ם שכתב טעמא שאין מינו טמא, וצ"ע. והנה בחולין דף נ"ח אמר אמימר הני ביעי דטריפה שיחלא קמא אסירא מכאן ואילך הו"ל זה וזה גורם ומותר, ובתוס' שם ז"ל אע"ג דבסוף כתובות פסקינן כר' יהודה בפרדות דמספקא לי' בפ' אותו ואת בנו אי חוששין לזרע האב או לא וכו' עכ"ל, וקושיתם יש לפרש בתרי גווני, או דהקושיא היא דהרי אף אם חוששין לזרע האב מ"מ להוי כזה וזה גורם דמותר, או דר"ל דאם אין חוששין לזרע האב א"כ הא לא הוי זו"ז גורם כלל וא"כ גם הכא תהוי ספיקא. ונראה לומר, דבאמת הך דינא דיוצא מן הטמא טמא מחדש לן תרתי, דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו ואהני לי' הך דינא דיוצא מן הטמא טמא שיהא איהו מצד עצמו חייל בי' איסורא דאמו, ובדין אמו קאי, דהרי הוא כאמו, ועוד נכלל בי' דין איסור בפ"ע של יוצא מן הטמא, דמשום זה לחוד שהוא יוצא מן הטמא חייל בי' איסורא, ואף דאינו קאי בדין אמו ולא חייל עליו איסור מצד עצמו, מ"מ אסור הוא מאיסורא דיוצא מן הטמא, ואיסורו אינו מחמת עצמו כ"א משום שיוצא מן הטמא זהו איסורו.

ומתבאר זאת מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' מאכלות אסורות הל"ו שכתב ז"ל אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהן שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה עכ"ל, והרי בטהור הנולד מן הטמאה ודאי דלוקין עליו ואע"ג דתרווייהו איסורייהו משום יוצא מן הטמא נינהו, אלא ודאי כמש"כ, דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו, והרי הוא נכלל באיסורא דטמאים האמור בתורה, וממילא דיש בו גם מלקות ככל הטמאים, משא"כ חלב וביצים של טמאים איסורן אינו מחמת עצמן כיון דאינן מין בשר ואין בהן איסורא דטמאים האמור בתורה, ורק דאסורין הן מאיסורא דיוצא מן הטמא, וע"כ אין בהם מלקות, ומשום דאע"ג דאסור מה"ת מ"מ דין איסור זה של יוצא מן הטמא כאיסורא דחצי שיעור שאין בו רק איסורא ולא מלקות, וזהו שכתב הרמב"ם טעמא משום שנאמר מבשרם על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, ר"ל דהך קרא דמבשרם אתי לאורויי על איסורא דטמאים דאינו רק בבשר, ולא על ביצה וחלב, ולא חייל בהם איסורא דטמאים מצד עצמן, וא"כ ממילא דדין יוצא שלהן חייל רק לענין זה שיהיו אסורין מאיסורא של יוצא מן הטמא, ובהך איסורא לית בי' מלקות כחצי שיעור.

ולפ"ז נראה דחלוק בזה ולד טמאה מולד טריפה, דהנה זה שכתבנו דבכל היכא דהוי מין בשר מהני לי' הך דיוצא מן הטמא טמא לענין שיהא חייל בהולד איסורא מצד עצמו, כ"ז לא שייך אלא בטמאים, דאיסורו במינו תלוי, ומעצמו הוא שבא לו איסורו, ע"כ שפיר שייך דבר זה גם בהולד שהוא כאמו וחד איסורא להו, משא"כ בטריפה, שאיסורה דבר אחר גרם לה ואין איסורה בא לה מעצמה, א"כ ממילא לא שייך בזה שיהא גם הולד כמוה שיהא גם הוא חשוב טריפה, ובע"כ דאיסורו של הולד הוא רק מאיסורא דיוצא מן הטמא, שזה שהוא יוצא מן הטמא גורם לו איסורא, וע"כ שייך דבר זה גם בטריפה, כיון דיוצא הוא מן האסור ע"כ גם הולד אסור.

ולפ"ז יתבאר היטב החילוק שבין הך דינא דחוששין לזרע האב ובין הדין דזו"ז גורם מותר, דהנה יסוד הפלוגתא אם חוששין לזרע האב איתא לקמן דע"ו לענין ארבעה מילי, אם חייל בי' איסורא דאותו ואת בנו, ולענין חלבו אם הוא אסור או מותר, ולענין דמו אם טעון כיסוי אם לא, ולענין אם חייב במתנות כהונה, אשר בכל אלה לא שייך כלל הך דיוצא מן הטמא, דהוא רק על יוצא מן האסור, אבל לא על חיוב מצוה כמתנות וכיסוי, בזה לא שייך כלל דין יוצא, וכן לענין חלב ג"כ לא שייך לומר דין יוצא, דאטו משום דאביו חלבו אסור יהיה דין יוצא גם על חלבו של הולד, הרי החלב והבשר שוין הן דיוצאין הן מחלב האב והבשר דמבלבל זרעי' וכמבואר בסוגיא דחולין דס"ט, ולא שייך בזה כלל דין יוצא מן האסור, וגם בדין אותו ואת בנו כיון דאינו מאיסורי מאכלות והנאות ואין בזה איסור חפצא שהחפץ מקרי דבר האסור ממילא לית בי' דין יוצא מן הטמא, אלא פשוט דהדין דחוששין לזרע האב הוא לענין אם הוא חשוב מינא דאבוה אם בהמה אם חיה, וכן אם טמא אם טהור, וממילא אית בי' כל הנך דינים דאבוה מעצמו, שהוא בעצמו כאביו או חיה או בהמה או טהור או טמא. ולפ"ז הרי ניחא הא דחוששין לזרע האב ולא שרינן לי' מטעמא דזו"ז גורם, דהא דזו"ז גורם מותר לא נאמר אלא היכא דלית בי' איסורא מעצמו, ואיסורו הוא רק מחמת שיוצא מן האסור והאיסור שיצא ממנו הוא דהוי גורם לאיסורו, בזה הוא דהוי הילכתא דזו"ז גורם מותר, משא"כ בהך דחוששין לזרע האב דחייל בי' דין איסורו מחמת עצמו, ואין כאן גורם, כ"א גופו של איסור עצמו הוא דאית בי' מחמת אבוהי', וע"כ שפיר נוהג בו דינא דאבוהי' אם לאיסור אם להיתר וכש"נ.

וכן ניחא נמי למ"ד דזה וזה גורם אסור דאתינן עלי' גם בטריפה מצד אביו אפילו למ"ד אין חוששין לזרע האב, משום דנהי דלא חשיב מינא דאבוהי' לענין למיחל בי' דיני אביו מחמת עצמו משום דאין חוששין לזרע האב מ"מ איסורא דיוצא מן הטמא מ"מ אית בי', ושפיר חייל בי' הך דינא דזו"ז גורם. ומעתה מיושבים היטב דברי הרמב"ם שכתב טעמא דמותר אפרוח שנולד מביצת טריפה משום דאין מינו טמא, ולא תקשי עלי' מהא דבתמורה אמרינן דטעמא הוא משום דכמה דלא מסרח לא גביל וכי מסרח עפרא בעלמא הוא, דהרמב"ם סובר דהך טעמא דכי מסרח עפרא בעלמא הוא לא מהני רק אם באנו לדון איסורו מדין יוצא, וזהו עיקר איסורי' משום שבא מן הטמא, ובזה הוא דמהניא הא דכיון דבשעתא דקא גביל עפרא בעלמא הוא ע"כ שוב לא הוי יוצא מן הטמא, אבל אם אמרינן דאיהו מצד עצמו חייל בי' איסורא א"כ לא שייך כלל טעמא דגביל מעפרא דמ"מ שפיר חייל עלי' אח"כ איסורא מחמת עצמו, וזהו שהוסיף הרמב"ם הא דאין מינו טמא, ר"ל דמשו"ה לית בי' איסורא מחמת עצמו, וכל איסורו הוא רק משום יוצא מן הטמא, וע"ז מהני טעמא דקא גביל מעפרא, ונמצא דהנך תרי טעמים תרווייהו צריכין להדדי, וכש"נ. פ"ד ה"ג האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו, ואם אכלו אחר שמת עד שיהי' בו כזית ואע"פ שאין בכולו בשר כזית הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה עכ"ל, והנה דברי הרמב"ם תמוהין דמאי שיאטי' דעוף חי להתחייב עליו משום נבלה, וכבר עמד ע"ז הלח"מ שם.

והנראה לומר, דבאמת הרמב"ם מיירי הכא בגוונא דהוי נבלה מחיים, וכגון בנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה הי"ט דהיא נבלה מחיים עיי"ש, ולהכי הוא שפסק דלוקה משום נבלה, וכל עיקר מה דבא הכא להשמיענו הוא רק דין שיעורא, דהיכא דהוא חי עדיין דיש בו דין ברי', וכדקי"ל דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה, וא"כ הרי הוא חשוב עוד ברי', וע"כ לוקה גם בכ"ש ולא בעינן בו כזית, משא"כ באכלו אחר שמת דלא הוי עוד ברית נשמה ע"כ בעינן בו כזית, וזהו יסוד דברי הרמב"ם הכא לאורויי שיעורא דנבלה, אבל אה"נ דלאו בכל עוף טהור חי קאמר דלוקה משום נבלה כי אם בגוונא דהוי נבלה, דכל הפרק הכא איירי רק בדין חיובא דנבילה, ובדין מה מיקרי נבלה סומך על מה שכתב בהל' שחיטה דשם מבואר כל דיני נבלה וכמש"כ. והנה לקמן בהי"ח פסק הרמב"ם דהאוכל מנבלה מן העצמות ומן הגידין ה"ז פטור ואינן מצטרפין עם הבשר לכזית. והכא הרי פסק דאפילו אם אכלה אחר שמתה לא בעינן כזית מן הבשר לבד כי אם שיהא בכולה כזית דהיינו עם העצמות והגידין ביחד, ובע"כ צ"ל דהכא שאני דשלמה הויא ברי' ובברי' מצרפינן כולה לשיעורא אף הגידין והעצמות ג"כ, אשר לפ"ז הרי צ"ע למה בעינן כזית והלא בברי' חייבין עליה בכ"ש, וגם מ"ש אכלה בחיי' לאכלה אחר שמתה כיון דבין כך ובין כך הויא ברי'.

וצ"ל דס"ל להרמב"ם לחלק דבחיי' דהרי היא ברית נשמה לית בה דין שיעורא כלל וחייב עלה בכ"ש, משא"כ באכלה אחר שמתה דלא הויא ברית נשמה וכל דין ברי' שלה הוא רק משום דין איסורה דהוי כברייתה ע"כ בעינן בה כזית משום דאכילה כתיב בה, ורק דהעצמות והגידין מצטרפין להשלים שיעורא, וכמבואר כן בחולין דף ק"ב לענין אבר מן החי דהוי ג"כ ברי' דמ"מ שיעורו בכזית ורק דהעצמות והגידין מצטרפין, וס"ל להרמב"ם דהוא הדין בכל ברי' שהיא משום טעמא דאיסורו כברייתו דצריך בי' כזית משום טעמא דאכילה כתיב בי' ורק בברית נשמה הוא דשיעורו בכ"ש. ועיין בחולין דף צ"ו דמבואר שם דגיד הנשה שאכלו כולו לוקה אע"פ שאין בו כזית משום דברי' הוא, הרי להדיא דגם בברי' דלא הויא ברית נשמה ג"כ לא בעיא שיעורא.

אכן התם שאני כמבואר שם בגמ' דאכילה דכתיב בי' אתי לאורויי דאי אית בי' ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית מיחייב, והיינו משום דבקרא כתיב לא יאכלו את גיד הנשה דהוה משמע כולו, וממילא דליכא קרא דאכילה להצריך כזית דוקא, משא"כ בנבלה דלזה שיתחייב על כל כזית אף בלא אכלה כולה לא צריך קרא דגוף האזהרה דלא תאכלו כל נבלה משמע בין כולה בין מקצתה, ובע"כ דהא דאכילה כתיב בה הוא דאף באכלה כולה בעינן דוקא כזית, ועיין בתוס' בחולין שם שהקשו מהא דבאבר מן החי בעינן דוקא כזית משום דאכילה כתיב בי', ואמאי לא נימא דהא דכתיב בי' אכילה הוא לחייב באכל כזית ממנו אף בלא אכל כל האבר, ותירצו דכיון דחלקו פקע מיני' איסור אבר מן החי וכמבואר בחולין דף ק"ג, ואכתי קשה לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ה מהל' מאכלות אסורות דאף על מקצת אבר ג"כ חייבין משום אבמ"ה, וא"כ הא תשאר לדידי' קושית התוס', ובע"כ צ"ל כמש"כ דהתם שאני משום דלחייב על כזית של מקצת אבר לא צריך קרא דקרא סתמא כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, וא"כ ה"נ בנבלה דכוותה]. ועיין במכות דף י"ז דאיתא שם דרבנן ס"ל ברית נשמה חשובה חטה לא חשובה, והיינו משום דלענין להתחייב עליו בכל שהוא בעינן דוקא ברית נשמה, וכש"נ.

אלא דיסוד הדברים דנבילה חשיבא ברי' צ"ע, מ"ש נבילה משארי איסורין כגון חלב וטריפה וערלה וכלאי הכרם, וכבר הקשו כל הראשונים גם על גיד הנשה ואבר מן החי אמאי חשיבי ברי' ומ"ש משארי איסורין, והעלו דתלוי בהא דכל שאם יחלק אין שמו עליו כגון גיד הנשה דדוקא כשהוא כברייתו הוא דמיקרי גיד אבל חתיכת גיד לאו גיד מיקריא וכן אבר מן החי דחתיכה לאו אבר מיקריא וע"כ חשיבי ברי', משא"כ מה דכשיחלק ג"כ שמו עליו אז אין זה בכלל ברי' עיי"ש בדבריהם, אכן אם נימא דנבילה ג"כ חשיבא ברי' כשהיא שלמה א"כ הרי צ"ע מ"ש נבלה משארי איסורין דלא חשיבי ברי' והלא נבלה ג"כ שמה עליה אף לאחר שתחלק וצ"ע.

והנה ברמב"ם בפ"ה מהל' מאכלות אסורות ז"ל חתך מן האבר בשר כברייתו וגידין ועצמות כזית ואכלו לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית מאחר ששנה ברייתו, חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור עכ"ל, והוא מהסוגיא בחולין דף ק"ג דאיתא שם בעא מיני' רשב"ל מר"י חלקו מבחוץ מהו א"ל פטור, וכל הראשונים פירשו דהוא משום דכיון דחלקו פקע שם אבר מיני' ופקע איסורי', ומשום דאיסורא דאבמ"ה הוא רק באבר שלם, ובזה הרמב"ם חולק וס"ל דבעיקר איסורא דאבמ"ה כיון דבשעה שנתלש דין אבר בי' וחלה בי' איסורא דאבמ"ה א"כ שוב לא פקע מיני' דין אבמ"ה והרי הוא באיסורו לעולם, והסוגיא דחלקו פטור מפרש לה הרמב"ם דקיימא לענין דין גידין ועצמות דמצטרפי באבמ"ה להשלים לכזית, ע"ז הוא דקיימא הסוגיא לומר דכ"ז הוא רק כשהוא כברייתו כל הכזית יחד הבשר והגידין והעצמות יחדיו מחוברין אז הוא דמצטרפי הגידין והעצמות להשלים שיעורא, משא"כ בחלקו והפריד הבשר מהגידין והעצמות אז הדר דין אבמ"ה להיות שוה לשארי איסורין דאין אסור רק בשר דהוא עיקר איסורו ולא גידין ועצמות, ובעינן דוקא כזית בשר ואין הגידין והעצמות מצטרפין לשיעורא.

והנה בעיקר הדין דגידין ועצמות מצטרפי לשיעורא באבמ"ה צ"ע, אם יסוד דין זה הוא דהבשר והגידין והעצמות יחד הם גוף האיסור דאבמ"ה, וכדין הבשר כן גם דין הגידין והעצמות דהן בעצמן אית בהו איסורא דאבמ"ה היכא דהויין כברייתן עם הבשר ביחד, דכך אסרתו תורה להאבר, הבשר גידין ועצמות ביחד, ומשו"ה הוא דמצטרפי הגידין והעצמות לשיעורא, או דנימא דבאמת אבמ"ה שוה לשארי איסורין, דאיסורו נוהג רק בבשר, ודין גידין ועצמות באבמ"ה הוא רק דין צירוף להבשר, והוא דין בפ"ע דכל דהוי כברייתו ואיסורא חייל על ברייתו מצטרפי בי' גם גידין ועצמות לשיעורא, אבל לא דעצם איסורא דאבמ"ה איתי' בגידין ועצמות.

ונראה דזה מבואר מהא דפסק הרמב"ם דאם חלקו להאבר לשנים ואין בכל חלק ממנו כזית אינו חייב עד שיהא בהבשר עצמו כזית משניהם בלא הגידין והעצמות, והיינו משום דהגידין והעצמות של האי חתיכה לא מצטרפי להבשר שבחתיכה השני' כיון דלא הויין יחד כברייתם, ואם נימא דהא דגידין ועצמות מצטרפי הוא משום דגם הגידין והעצמות הם בכלל גוף האיסור של אבמ"ה, א"כ הא נמצא דכל דין כברייתו דצריכינן לזה הוא כי היכי דתהוויין הגידין והעצמות בכלל האיסור, והוי זה דין בעצם החפצא דבעינן שיהיו עם בשר יחדיו כי היכי דליחול עלייהו שם אבר, וא"כ הא צ"ע דמאי איכפת לן במה דלא הויין הגידין והעצמות כברייתן עם הבשר שבמקצת אבר השני, והלא מ"מ כל מקצת אבר בפ"ע הוא כברייתו, ובדין הגידין והעצמות עצמן אם הן בכלל האיסור אם לא הרי צריכין אנו לדון על כל מקצת אבר בפ"ע אם הוא כברייתו ואם חייל על הגידין והעצמות שלו איסורא דאבמ"ה אם לא, ומאחר דכל מקצת אבר בפ"ע הוא כברייתו בבשר גידין ועצמות ביחד א"כ הא נמצא דחייל על הגידין והעצמות שלו איסורא דאבמ"ה, כיון דשם אבמ"ה בי' בכל מקצת אבר, וכדחזינן דאם יש בהחתיכה האחת כזית עם הגידין והעצמות ביחד חייבין עלי' משום אבמ"ה, וא"כ אמאי לא יצטרפו גם עם הבשר שבמקצת אבר השני, כיון דיש כאן כזית שלם של איסור, ואיך מחלקינן בדין איסורא דהגידין והעצמות עצמן דביש באותו מקצת אבר עצמו כזית חייבין גם משום איסורא דהגידין והעצמות ולענין להצטרף עם עוד מקצת אבר הדר דינא דהעצמות והגידין לאו בכלל איסורא דאבמ"ה נינהו.

אלא ודאי דגידין ועצמות לאו בכלל גוף האיסור דאבמ"ה נינהו, ורק דהוא דין דכל שהוא כברייתו מצטרפי בי' גם גידין ועצמות לשיעורא, ובדין צירוף שיעורא שפיר מחלקינן דלמאי דהוי כברייתו מצטרף ולמאי דאינו כברייתו לא מצטרף, וע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דבאין בכל חלק בפ"ע כזית וצריכינן לצרף שיעורא משתי החתיכות ביחד אמרינן דכיון דהגידין והעצמות לא הויין כברייתן עם הבשר שבחתיכה השני' ע"כ לא מצטרפי יחד וצריכינן שיהא כזית מהבשר לבד. ויסוד דברי הרמב"ם נראה דהוא מהסוגיא דחולין שם כי אתא רבין אמר חלקו מבחוץ פטור, מבפנים ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור, ר"י אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית, ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעינן וליכא, ואם נימא דבחלקו פקע איסור אבמ"ה מעצם החפצא, א"כ הרי גם בחלקו מבפנים פקע איסורי' ואמאי חייב, וגם דהרי הגמ' תלי לה בדין שיעורא דכזית ובדין הנאת גרונו או הנאת מעיו, ואם נימא דבחלקו פקע עיקר איסורי' א"כ הא אין כאן דין חסרון כזית, וגם דאין זה שייך כלל לדין הנאת גרונו ומעיו, כיון דעצם האיסור פקע, אלא ודאי דבעיקר החפצא לא פקע כלל איסור אבמ"ה, והבשר הוא באיסורי', ורק דאנו דנין על הגידין והעצמות לענין דין צירופן להשלמת כזית, וזה שייך שפיר לטעמא דהנאת גרונו או הנאת מעיו, ומשום דכיון דכבר בא האבר קודם שנחלק למקום שמצטרף להשלים שיעורא דאכילה, וכמבואר בסוגיא שם דשל בין החניכים מצטרף, ע"כ שוב חלה דין צירוף על העצמות ולא איכפת לן במה שחלקו, אבל אם נימא דהוי הפקעת איסורא, א"כ הרי נעשה היתר כשחלקו, ואז צריך להיות פטור גם בחלקו מבפנים, כיון דסוף כל סוף בשעת בליעתו ליכא איסורא.

ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם לחלק בנבילה, דבאכלה כולה גם העצמות והגידין מצטרפין לכזית, משא"כ באכלה מקצתה דאין הגידין והעצמות מצטרפין, וכבר הקשינו ע"ז דמ"ש כולה ממקצתה, ולפמש"נ דדעת הרמב"ם היא, דהא דבאבמ"ה העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית, אין זה משום דעצם העצמות והגידין חייל בהו איסורא דאבמ"ה, כי אם דהוי דין צירוף, ומשום דכל שחלות איסורי' הוא דוקא כברייתו עם הגידין והעצמות יחד, ע"כ מצטרפי הגידין והעצמות גם לשיעורא, א"כ הרי י"ל דהך דינא לא לבד באבמ"ה נאמר, כי אם בכל מקום דחלות איסורי' הוא דוקא כברייתו עם הגידין והעצמות ביחד, אז מצטרף כולו להשלים שיעורא, ולהכי הוא דפסק הרמב"ם דבאכלה כולה מצטרפין הגידין והעצמות להשלים שיעורא דכזית, דנראה דחלות דין נבלה הוא דוקא בהברי' כולה, אם בכל הבהמה אם בכל העוף, הא לא"ה לא הויא רק טריפה, ובשר מן החי יוכיח שפסק הרמב"ם בפ"ד שם דאין זה איסור בפ"ע, כ"א דהוי איסור טריפה ממש משום דאינה חיה, ומשו"ה פסק שם דחצי זית בשר מן החי וחצי זית נבלה מצטרפין משום דהויין חדא איסורא, ומ"מ הרי איסור נבלה לית בה ואע"ג דאינה חיה כלל, ובע"כ צ"ל דהוא משום דחלות שם נבלה צריך להיות דוקא בכל הברי' כולה, ובמקצתה לא הויא רק טריפה.