חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 23

וממילא מובן נמי דעת הרשב"א והתוס' דס"ל דהויא חללה ולא זונה, ואע"ג דאין חללות אלא מאיסורי כהונה, אלא דהרשב"א והתוס' ס"ל דהא דמקיש זרעו לו הוא שחלל פוסל לזרעו בביאתו, ומשום פסול ביאה הוא דנעשין זרעו חללים, ובע"כ דהגזה"כ הוא דביאת חלל איתקש לאיסורי כהונה בחלות שם חללות, וע"כ גם הנבעלת היא חללה ולא זונה. אשר לפ"ז נסתר מש"כ בתירוץ הראשון לדעת הרמב"ם דהסוגיא דקידושין דילפינן מבעמיו דאין האם פוסלת קיימא לענין פסול ביאה, כיון דנתבאר דלדעת הרמב"ם ליכא בזרעו של חלל כלל פסול חללות הבא מחמת ביאה, ובע"כ צ"ל כתירוץ השני שכתבנו דהסוגיא קיימא לענין פסול חללות של משפחה. אלא דאין זה מוכרח כ"כ.

ולפי המבואר דתרי דינים הם, פסלות של חללות, ומשפחת חללות, ניחא דעת הרמב"ם במה שפסק דבגרושה זונה וחללה אינו לוקה אף משום חילול זרע, דנראה דהלאו דולא יחלל האמור בחילול זרע הוא רק על חילול של חלות דין פסלות דחללות, אבל חלות דין משפחת חללות בלא דין פסלות לא שייך להלאו, דהלא יסוד הלאו של ולא יחלל הא קאי גם על חילול דאשה, דהוא גם בזרה, דלא חללה רק בדין חלול של פסול ואיסור כהונה, וא"כ הוא הדין גם בחלול זרע הלאו דולא יחלל הוא ג"כ מה שמחלל זרעו בפסול ואיסור כהונה, אבל החילול של הפקעת משפחת כהונה לית בי' אזהרת ולא יחלל, ואע"ג דכל יסוד הדין חילול של הפקעת משפחת כהונה הוא ג"כ מקרא דולא יחלל, היינו משום דבעצם חלות החילול תרווייהו חד מילתא וחד חלות נינהו, חילול של כהונה הגורם הפקעת משפחת כהונה ופסלות ואיסור כהונה, אבל מ"מ אזהרת ולא יחלל לא נאמרה רק על הפסלות ואיסור כהונה, ולא על הפקעת משפחתו, והיינו טעמא של הרמב"ם שהוסיף על הדרשא דבעמיו קרא דלמשפחותם לבית אבותם על דין חילול של הפקעת משפחת כהונה שהולד הולך אחר הזכר, משום דמקרא דבעמיו לא ילפינן רק לענין דין פסלות של חללות, דאיתי' באזהרת ולא יחלל, ולא על דין חילול של משפחת הפקעת כהונה דליתי' באזהרת ולא יחלל, והוא באמת מקרא דלמשפחותם לבית אבותם.

אשר לפ"ז הא נמצא דהלאו של חילול זרע הוא לעולם במחולל ועומד, כיון דבכל מקום שחל החילול של פסלות ואיסור כהונה דאיתי' בלא יחלל חלה נמי בהזרע החילול של הפקעת משפחת כהונה דאינו באזהרת ולא יחלל, ואדרבה גורם להיות מחולל ועומד, ושחלות החילול של פסול כהונה יהי' ג"כ במחולל ועומד ולא ילקה עלי' משום לא יחלל, ואע"ג דשני החילולים באין כאחת, מ"מ כיון דאית בי' מיהא גם חלות של חללות דלא שייך להלאו, ע"כ שפיר י"ל דחלות הלאו האמור על חלול של פסלות כהונה דין מחולל ועומד בי', ונמצא דלא מצינו חילול שאינו במחולל ועומד רק באלמנה לכ"ג ובחילול דידה לבד, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דלעולם לא לקי על חילול כי אם באלמנה לכ"ג, כיון דבשארא לעולם הוי מחולל ועומד בין בחילול דאשה ובין בחילול דזרע. ובזה הראב"ד חולק וס"ל דבחילול זרע לא שייך בה כלל הך טעמא דמחולל ועומד, וע"כ בגמר ביאתו לוקה אכולהו והנה בהא דתנן בפ"ג דקידושין כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וכו' וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, פריך ע"ז בירושלמי שם ויתביני' הרי חלל שנשא לבת ישראל הרי קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ובע"כ צ"ל דהירושלמי פליג אתלמודין, דבתלמודין הרי מבואר בקידושין דף ס"ז דהא דבחלל שנשא בת ישראל הולד חלל הוא משום דהולד הולך אחר הזכר, והירושלמי סובר דבחללות הולד הולך אחר הפגום שבשניהם. אכן אכתי צ"ע, דהרי להדיא תנן בקידושין דף ע"ז דבת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם וישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, הרי להדיא במשנתנו דבחללות הולד הולך אחר הזכר, ואיך ס"ל להירושלמי דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם.

ונראה לומר, דבאמת בהא דכתב הרמב"ם דבחללות הולד הולך אחר הזכר מקרא דלמשפחותם לבית אבותם י"ל בתרי גווני, או דעצם הפסול של חללות מופקע מכלל דינא דלהם הלך אחר פסולן, ודין שם חללות הוא ככל דיני משפחות דהולד הולך אחר הזכר ומשפחת אב, או דנימא דבאמת גם בפסול חללות הי' נוהג הך דינא דלהם הלך אחר פסולן, כיון דהוא זה שם פסלות, וכל שם פסלות הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, והא דבחללות הולד הולך אחר הזכר הוא משום דחללות הבאה מחמת משפחה אינה נוהגת רק במשפחת כהונה וכעיקר דינה דהוא זה חילול כהונה ע"כ אינו שייך רק במשפחת כהונה, וע"כ ממילא דהולד הולך אחר הזכר, כיון דבעינן לחלות הפסול שיהא גם ממשפחת כהונה, וחלל עצמו שהולד מתיחס אחריו הוא ג"כ משום דדין משפחת כהונה בי', וממילא דהולד הולך אחר הזכר כדין משפחת כהונה. אשר לפ"ז נמצא דבכהן או חלל שנשא חללה, מלבד החללות דאית בי' משום איסור כהונה ומשום משפחת אב, אית בי' גם פסול חללות מחמת האם, דכיון דהולד הוא ממשפחת כהונה א"כ ממילא נוהג בי' הך דינא דלהם הלך אחר פסולן דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וזהו דקאמר הירושלמי דבחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ולא קשה עלי' ממתניתין דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, דשאני ישראל שנשא חללה דאין להם משפחת כהונה מחלל שנשא כשרה דהוא זה משפחת כהונה, וכש"נ. והסוגיא דקידושין דחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר נימא דאיירי לענין דין חללות הבא מחמת ביאה, דבזה ג"כ שייך דינא דהולד (מכאן ואילך חסר בהכת"י המסודר לדפוס לישב לפ"ז דברי הגמ' בקידושין.

בכ"ז הדפסנו הדברים כמו שהם, וישמע חכם ויוסף לקח.)הולך אחר הפגום שבשניהם, וכדתנן דאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הויין בכלל דינא דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ומשום דכל דהדין חללות שבו בא מכח הפסול בכהונה שיש באמו הוי בכלל פגום שבשניהם, וממילא דבישראל שנשא חללה וחלל שנשא כשרה דרק האב פוסל לזרעו בביאתו ולא האם ע"כ הוי בכלל דינא דהולד הולך אחר הזכר, אבל אה"נ דתלמודין לא פליג על הירושלמי, משום דתרי גווני נינהו, דתלמודין איירי בדין פסול חללות הבא מחמת ביאה, והירושלמי איירי בדין חללות הבאה מחמת משפחה. ולפי"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דבגרושה זונה וחללה אינו חייב מלקות מלאו דולא יחלל משום דהן מחוללות ועומדות, וכבר הבאנו ע"ז השגת הראב"ד דלילקי משום חילול זרע, דהרי נראה פשוט דהלאו של ולא יחלל זרעו אינו אלא כשזרעו מיפסל משום פסול ביאה, ועצם הביאה היא שפוסלתו, אבל היכא שמיפסל מצד יחוס משפחה בודאי דלא שייך כלל ע"ז הך לאו דולא יחלל זרעו, וא"כ לפמש"נ דבכל כהן שנשא חללה הולד מיפסל גם מצד יחוס משפחה של חללות האם, וכן בשארי איסורי כהונה לפי"מ דקי"ל דהיא עצמה מתחללת ונמצא דבשעה שהיא מתעברת כבר היא חללה מתחלת ביאה, א"כ ממילא דלעולם יש בהולד גם פסול חללות מצד האם נוסף על הפסול חללות שיש בו מחמת ביאה, ולפ"ז הא נמצא דהלאו של ולא יחלל זרעו הוא לעולם במחולל ועומד, כיון דלעולם כל אימת שחל בהולד הפסול חללות של ביאה יש בהולד גם דין חללות משפחה שמצד האם שזה אינו שייך כלל להלאו וכש"נ, א"כ ממילא דחלות הלאו של חילול זרע האמור רק על החילול של ביאה הוא במחולל ועומד, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דאינו לוקה משום חילול זרע, משום דס"ל דגם לענין חילול זרע איכא הך דינא דמחולל ועומד, וע"כ אינו לוקה.

ובדעת הראב"ד כבר נתבאר דס"ל דעל חילול זרע לא שייך כלל טעמא דמחולל ועומד, וע"כ ס"ל דבגמר ביאתו לוקה בכל גווני משום חילול זרע.*] הלכות מאכלות אסורות פ"א הט"ז מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים, כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא, ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו ה"ז עוף טהור, ואלו הן אצבע יתירה או זפק והיא המוראה או שהי' קרקבנו נקלף ביד, לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזני' ופרס ועזני' אינן מצויין בישוב וכו', הי' הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד ואין בו סימן אחר אע"פ שאינו דורס ה"ז ספק עכ"ל.

והנה בחולין דף ס"א תני ר"ח עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאין דומה לנשר וכו', וניגמר מפרס ועזני', א"כ נשר דכתב רחמנא ל"ל השתא דאית לי' חד לא אכלינן דלית לי' כלל מיבעיא, אלא נשר דלית לי' כלל הוא דלא תיכול הא דאית לי' חד אכול, ואלא טעמא דכתב רחמנא נשר הא לא"ה הו"א לילף מפרס ועזני' הו"ל פו"ע שני כתובין הבאין כאחד ושני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, גמירי דאיכא בהאי ליכא בהאי ודאיכא בהאי ליכא בהאי, מכדי עשרים וארבעה עופות טמאין הוו אי אפשר דחד דאיכא בהנך ליכא בהני והו"ל שני כתובין הבאין כאחד, גמירי עשרים וארבעה עופות טמאים הוו וארבעה סימנין תלתא הדרי בכולהו עשרים מהן שלשה שלשה ותרי בעורב חד בפרס וחד בעזני' דאיתי' בהא ליתי' בהא מהו דתימא לילף מיני' כתב רחמנא נשר, נשר דלית לי' כלל הוא דלא תיכול הא איכא דאית לי' חד אכול, ר"ל ואיתא חד סימן טהרה דאיתי' בפרס או בעזני' ואותו הסימן ליתי' בכולהו עופות טמאים ושפיר הוה מצינן לומר מיהא דעוף הבא בסימן זה טמא, וע"ז באה הילפותא מנשר דעוף הבא בכל סימן אחד של טהרה טהור, זו היא גירסת הגאונים ורש"י ורגמ"ה, ולפ"ז ליכא בכולהו עופות טמאים בני חד סימנא אלא פו"ע. והנה שם בסוגיא אמר אמימר עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס וכו' מאי איכא משום פו"ע ליתנהו בישוב, ופירש"י דהך דלא דריס הוא מלבד הסימן אחד, והתוס' הקשו ע"ז דא"כ ניחוש שמא הוא עורב שיש לו שני סימני טהרה, ועוד הקשו דא"כ ל"ל טעמא דפו"ע ליתנהו בישוב ותפ"ל דהא פו"ע אין להם רק חד סימן של טהרה ועוף זה יש לו שני סימנין בהדי הך דלא דריס, וע"כ פירשו דהא דאמרינן והוא דלא דריס ר"ל דזהו גופא הוא הסימן אחד שהעוף טהור בו.

ולדעת רש"י צ"ל דבעורב ליכא לספוקי משום דעורב הוי דורס, והא דחיישינן לפו"ע משום דרש"י פי' דהך דלא דריס ר"ל דלא חזינן לי' דדריס, וא"כ אכתי לא נתברר לן אם הוא דורס אם לא, ושפיר יש לספקו בפו"ע כיון שיוכל להיות שהוא דורס ושהוא רק בר חד סימנא, ורק משום דלא שכיחי בישוב הוא דמחזקינן לי' בחזקת שאינו דורס וטהור, ועיין במהרש"א. ולשיטת התוס' קשה דבכל חד סימן הי' לנו לטהר כיון דפו"ע לא שכיחי בישוב ותו ליכא גבן טמאין שיהיו בני חד סימנא, וצ"ל דרק זה המין שאינו דורס הוא דלא שכיח בישוב אבל השני שבפו"ע שכיח בישוב ולהכי הוא דלא מטהרינן רק בדלא דריס, וזה דחוק. אכן הרמב"י חולק ע"ז ולא גריס עשרים מהן שלשה שלשה, ושיטתו היא דכולהו עשרים הויין בני חד סימנא, ורק דכולהו עופות טמאים דורסין הן לבד מפו"ע דחד מינייהו הוא דלא דריס, וזהו דקאמר אמימר דעוף הבא בסימן זה שאינו דורס הוא דטהור משום דפו"ע לא שכיחי בישוב, משא"כ בשארי בני חד סימנא הרי יוכל להיות דהוא משארי מינים הטמאים דשכיחי בישוב וע"כ לא מטהרינן בהו, ויסוד שיטת הרמב"י הוא מהא דתנן דכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור, וקשה דילמא הוא דורס וטמא, אלא ודאי דאין בכל העופות טמאין רק חד סימן טהרה או שנים אבל ג' לית בהו וע"כ כל שיש לו ג' סימנין ודאי דהוא עוף טהור ואינו דורס.

והר"ת קיים גירסת רש"י והגאונים דכולהו עשרים הוו בני תלתא סימני טהרה, והא דתנן דכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור הוא משום דבכלל השלשה סימנים של העשרים עופות טמאים איכא גם הך סימן שאינו דורס וממילא דכל שיש לו הג' סימנים שבגופו שבמשנתנו אינו מהם והוא טהור, אלא דברגמ"ה מבואר להדיא דהסימן המיוחד שבפו"ע הוא זה שאינו דורס וחולק על ר"ת, וכן ברש"י בסוגיין שם איתא דלא נתברר התלתא דהדרי בכולהו מה הם, וממילא דצ"ל דהא דתנן במשנתנו דבג' סימנין טהור קאי ארישא באינו דורס וכפירש"י שם.

אכן בדברי הרמב"ם הרי מבואר דעוף הבא בסימן אחד טהור דוקא עם הסימן שאינו דורס ביחד דהוא זה שני סימנין, וכן מבואר בדבריו דעוף הבא גם בשני סימנין טהור אם אינו דורס, וכמש"כ גבי קרקבנו נקלף בסכין ואינו נקלף ביד דדוקא באין בו סימן אחר הוי ספק טמא, הא יש בו סימן אחר טהור, אע"פ שאם זה מיקרי קרקבנו נקלף הא נמצא דזה יש לו שני סימנין ואינו דורס ומ"מ הרי הוא טהור, וכן באינו דורס לבד הרי ג"כ מבואר בדעת הרמב"ם דטמא, וכמש"כ נבי נקלף בסכין ואינו נקלף ביד דאע"פ שאינו דורס ה"ז ספק, הרי דבהך סימנא דאינו דורס לבד טמא, אשר מכ"ז נראה דדעת הרמב"ם היא דבעינן אינו דורס ועוד סימן טהרה, וכ"ז הוא שלא ככל הנך שיטות שהזכרנו, דלכל השיטות הא מיהא ודאי דבאינו דורס לבד טהור, אי משום טעמא דהרמב"י דמפרש טעמא דאמימר דהסימן שאינו דורס הוא הסימן המיוחד דליתי' בכל הטמאים רק בפו"ע לבד, אי משום גירסת הגאונים דכל העופות טמאין הויין בני ג' סימנין או בני שנים וליתא בטמאים בני חד סימנא כלל רק פו"ע דלא שכיחי בישוב, והרמב"ם הרי פסק דבאינו דורס לבד טמא, וצ"ע, וגם דלשיטת הר"ת הרי כל שיש לו שני סימנים בגופו ואינו דורס יוכל להיות מהעשרים עופות טמאין והרמב"ם הרי פסק דטהור, וגם דלשיטת הרמב"י והר"ת התנן במשנתנו דכל שיש לו ג' סימני טהרה בגופו טהור אף בלא ידעינן אי דריס אי לא והרמב"ם הרי השמיט זאת, שמבואר מזה דס"ל דאף בשיש לו שלשה סימנין שבגופו טמא כי אם בידעינן בודאי דלא דריס, והסוגיא כולה קשה לדעת הרמב"ם, דכיון דבשלשה סימנין שבגופו הרי הוא טמא, ובחד סימנא מהנך שלשה או בשני סימנים הוא ג"כ טמא, ולפו"ע הרי לא חיישינן דלא שכיחי בישוב, ובע"כ דהרמב"ם מפרש דבהנך י"ט מינים טמאין איכא בני תלתא סימני ובני חד סימנא מהנך תלתא שבגופו, וקשה לפ"ז הא דפסק הרמב"ם דבדלא דריס לחוד ג"כ טמא, א"כ הא נמצא דכולהו ד' סימנים איתנהו בשארי עופות טמאים גם מלבד פו"ע, ובסוגיין הרי מבואר דאיכא חד סימנא בפו"ע מה דליתא בהנך דאלא"ה הא הוי שני כתובין הבאין כאחד, וגם דבסוגיין הרי מבואר להדיא דרק תלתא הדרי בכולהו.

אכן נראה דהנה בסוגיא שם ולילף מעורב מה התם תרי לא אף כל תרי' לא א"כ פו"ע דכתב רחמנא ל"ל ומבואר שם בסוגיא דזה מהני רק דלא לילף מעורב אבל מפו"ע שפיר ילפינן אי לאו הקרא דנשר, הרי דפו"ע ועורב לא חשיבי שני כתובין רק לגבי עורב שיש לו תרי סימני אבל לא לגבי פו"ע דלית להו רק חד סימנא, וא"כ פרכת הגמ' דפו"ע ליהוו שני כתובין משארי עופות טמאים בע"כ היא מהנך דהויין בני חד סימנא, אשר לפ"ז הרי י"ל דגם הא דמשני הגמ' דתלתא הדרי בכולהו ובפו"ע איכא חד סימנא מה דליכא בהני קאי ג"כ על בני חד סימנא וממילא דלא הוי שוב שני כתובין, אבל בהנך עופות טמאים דהויין בני תלתא סימני שפיר יוכל להיות גם הך שבפו"ע ג"כ, ושפיר חיישינן לכל הד' סימנין לטמאים, זולת בהצטרף סימן טהרה עם לא דריס ביחד, שזה אינו רק בפו"ע דלא שכיחי בישוב. אולם הא קשה לדעת הרמב"ם, דא"כ הא נמצא דעוף הבא בשני סימנין ואינו דורס הרי הוא טהור ודאי לדעת הרמב"ם דלא מצינו דכוותי' בכל העופות הטמאים, וא"כ משנתינו דתנן דכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור, דלדעת הרמב"ם פירושו הוא שיבורר לזה ג"ז שאינו דורס, קשה דא"כ ל"ל תלת בתרי מינייהו סגי וכש"נ, וצ"ע.

והיותר קשה דלדעת הרמב"ם הא נמצא דפו"ע יש להם שני סימני טהרה חד בגופו וחד דלא דריס, ובכולא סוגיא מבואר דפו"ע לית להו רק חד סימן טהרה, וצ"ע והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דבעיקר הד"ת חלוק הך סימנא דאינו דורס מאידך שלשה סימני טהרה שבגופו, דהרי דין סימני עופות הוי הלכה למשה מסיני, והם חלות דין של סימני טהרה, וילפינן להו מנשר בבנין אב, והוא זה דרשא גמורה מד"ת ולא אסמכתא, וכדמוכח בכל הסוגיא דפריך שם דהוי שני כתובין הבאין כאחד וכן פריך שם עורב דכתב רחמנא ל"ל, דש"מ מכ"ז דהוא זה דרשא גמורה מד"ת, ואע"ג דפסק הרמב"ם דאם הי' בקי בהן ובשמותיהן כל עוף שאינו מהכ"ד עופות טהור ומותר באכילה וא"כ הא נמצא דכל איסורא דעופות טמאין הוא רק אלו המינין בלבד הכתובין בתורה, וליכא שום נ"מ בהסימני טהרה, אבל מ"מ כך היא ההלכה דאלו הסימנים הן סימני טהרה וכדמוכח מהסוגיא שהבאנו, ועוד דבאמת כל הך דינא דכל עוף שאינו מהכ"ד מינים טהור ג"כ יסודו הוא מדין סימנים, דהרי מסקנת הסוגיא שם דילפינן מהבנין אב דעוף הבא בסימן אחד טהור, ואין טמא אלא דומיא דנשר דלית לי' שום סימן טהרה, וזה באמת ליתא בעולם זולת המינים האמורים בתורה, ולפ"ז הרי ודאי דכל הבנין אב ודין סימני טהרה הם מד"ת, כיון דרק בזה הוא תלוי כל דין עופות טמאים וטהורים.

אשר לפ"ז נראה דהנך ד' סימנים תרי דיני בהו, דהשלשה סימנים שבגופו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף יסודם חלות דין סימן טהרה, וחסרון הנך סימנים הוא דין חסרון סימני טהרה, וסימנא דדריסה הוא אדרבה סימן טומאה, ובאינו דורס הוא רק חסרון דין סימן טומאה, אבל דין סימן של טהרה לית בזה, וזהו דתנן אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור, וחלקתן המשנה לשנים, משום דכך הוא יסוד ההלכה שבהן דדורס הוי סימן טומאה ואידך תלתא הויין סימני טהרה, והא דתני ר"ח עוף הבא בסימן אחד טהור, כיון דקאי על סימני טהרה בע"כ דקאי רק על השלשה שבגופו, ואינו דורס לא איכלל בזה כיון דאין בו דין סימן טהרה כלל. ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דפו"ע אית בהו חד סימן שבגופו וגם אינם דורסים, וכבר הקשינו ע"ז דהרי בכולא סוגיא מבואר דפו"ע לית בהו רק סימן אחד של טהרה, ומעתה הרי ניחא, כיון דהא דאינו דורס הרי לא שייך כלל לסימני טהרה, ורק חסרון סימן טומאה הוא דאית בי', וניחא נמי הא דהקשינו למה הצריכה המשנה דוקא הנך תלתא, כיון דלדעת הרמב"ם איירי בידעינן בודאי דאינו דורס, וא"כ הרי בתרי סימנים לבד ג"כ סגי, דהא אינו דורס עם שני סימני טהרה ביחד ליתא בכל העופות הטמאים לדעת הרמב"ם, אבל לפי המבואר הרי משנתינו הילכתא קתני דאלו השלשה סימנין הן הן סימני טהרה, וגם דכיון דתני ר"ח דעוף הבא בסימן אחד טהור א"כ הרי משנתינו או או קתני דכל אחד מהשלשה סימנים אלו מועיל לטהר, ומיושב היטב דעת הרמב"ם, וכש"נ.