חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 22

אלא דבאמת צ"ע בהך סוגיא דקאמרה דאיעבר מנכרי לוי פסול מיקרי, והא מלמשפחותם לבית אבותם גמרינן דמשפחת אב קרוי' משפחה משפחת אם אינה קרוי' משפחה, וא"כ אמאי הוי בנה לוי הא משפחת אם אינה קרוי' משפחה, ונהי דהכא שאני דאין הולד מתיחס אחריו, אבל מ"מ חלות שם לוי' ג"כ ליתא כיון דמשפחת אם אינה קרוי' משפחה, ובשלמא בהא דנכרי ועבד הבא על בת ישראל דהולד ישראל, התם היינו טעמא, דלענין למהוי הבן ישראל א"צ יחוס משפחה כלל, וכל שאמו ישראלית הבן ישראל ממילא, ולזרעי' דאבוה רחמנא אפקרי'. משא"כ למהוי הולד לוי דזה לא יוכל להיות רק אם האם משוי' לי' לוי, וזה קשה הא משפחת אם אינה קרוי' משפחה. ולכאורה משמע מסוגיא זו, דעד כאן לא שמעינן מלמשפחותם לבית אבותם דמשפחת אם אינה קרוי' משפחה אלא היכא דאיכא משפחת אב, אבל היכא דליתא למשפחת אב איתא למשפחת אם, ולהכי בדאיעברה מנכרי שפיר משוי' לי' לברא דכוותה. אולם באמת שמעינן להיפוך בב"ב דף קי"ד דאיתא שם דר"י בר"ש סובר ד"ת אשה יורשת את בנה דכתיב מטות ואיתקש מטה האם למטה האב מה מטה האב האב יורש את בנו אף מטה האם אשה יורשת את בנה ואיתיבי' ר"י וכו' עי"ש, ומסיק דאם לא ירתה, ועיין שם בתוס' שפירשו דקאי בגיורת דליכא משפחת אב עיי"ש, אלמא דאף דליתא למשפחת אב מ"מ משפחת אם ג"כ ליתא, ואפילו ריב"ש לא קאמר אלא משום דדריש קרא דכתיב מטות ואיתקש מטה האם למטה האב, אבל בלא"ה לא, הרי להדיא דממעטינן מקרא דלמשפחותם לבית אבותם דמשפחת אם לא הויא משפחה אף היכא דליכא משפחת אב, וקשה הכא דאמרינן דבנה לוי.

והנראה מוכרח מזה, דבחלות שם לוי' תרי דיני בה, דמלבד דין משפחת לוי', שהוא יסוד כל דיני לוי', להכשרו לעבודת הלויים ולכל דין מתנות לוי', איכא עוד חלות דין לוי' שאינו תלוי במשפחה, ובזה דינם חלוק, דבדין משפחת לוי' הכל הולך אחר האב, מקרא דלמשפחותם לבית אבותם, משא"כ דין לוי' שאינו תלוי במשפחה, בזה מהני גם צד אמו לאשוויי' לוי, והא דלוי מיפטר מחמש סלעים של פדיון דמבואר בהסוגיא דבכורות דבנכרי שבא על הלוי' ג"כ מיפטר בזה משום דלוי פסול מיקרי, הוא משום דהפטור של לויים בפדיון אינו תלוי כלל בדין לוי' של משפחת לוי', כי אם דכל צד חלות לוי' שלו מועיל לפוטרו מפדיון, ועל כן מהניא לזה גם חלות לוי' הבא מצד אמו כיון דאין זה נוגע לדין משפחה כלל, והא דקאמר שם בסוגיא דבכורות אי דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם אמר רחמנא, היינו היכא דאביו ישראל ואמו לוי' כיון דמהניא משפחת האב למיחל עלי' שם משפחת ישראל, א"כ ממילא פקע מיני' דין לוי' לגמרי, וחייב גם בפדיון כיון שאינו לוי כלל, משא"כ בנכרי הבא על בת ישראל דלית בי' שום חלות של שם משפחה בעולם, אז שפיר דינו חלוק, דאע"ג דלית בי' דין משפחת לוי', אבל מ"מ שם לוי שאינו תלוי במשפחה לא פקע מיני', ומיפטר מדין פדיון של חמש סלעים. והאומנם דאכתי סברא זו טעמא בעי, דאיך מועיל דין משפחת אב להפקיע מיני' דין לוי' הראוי' לו מצד אמו, וכי משום דלאבוה מיחסר הלוי' נפקע הלוי' של הבן.

אכן באמת ניחא, דהנה לכאורה קשה הא דאמרינן בסוגיא דבכורות דף מ"ז שם כהנת שילדה בנה חייב בחמשת סלעים משום דכיון דאיבעלה לנכרי הויא לה זרה ובנה לאו כהן הוא עיי"ש בסוגיא, וקשה דנהי דנפקע מינה דין כהונה מ"מ הא אמרינן ביבמות דף פ"ו דכהנים הוו נמי לויים וא"כ להוי בנה לוי דמלוי' הרי לא איפקעה לה בהא דאיבעלה לנכרי כדאמר שם לעיל דלוי' שילדה פטור מה' סלעים וקשה אמאי בן הכהנת חייב בה' סלעים, ועיין בתוס' שם שכתבו וז"ל ואפילו קדושת לוי' פקעה מינה וגרעה מלוי' וכו' דאע"ג דמיפסלא בתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין חמש סלעים, אבל כהנת דקדושתה מגופה אתיא כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי עכ"ל, אכן תירוצם זה לא שייך אלא ע"ז שמצד קדושת כהונה נכלל בה גם קדושת לוי', וע"ז הוא שכתבו דכיון דקדושתה מגופה אתיא ע"כ כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי, אבל הרי עדיין צ"ע, דהרי באמת כל כהן הוי גם לוי מלבד קדושת הכהונה דאית בי', דהרי הוא ממשפחת לוי'. אלא ודאי נראה מוכח מזה, דאף דכהנים איקרו לויים, מ"מ דין הכהונה מבטל ומפקיע דין לוי' מיני', דכהנים לויים וישראלים שלשה שמות ותלתא קהלי מיוחדים נינהו, וכל משפחת כהונה אינה בדין משפחת לוי', והא דאיתא ביבמות דף פ"ו דכהנים נמי איקרו לויים, לאו מדין משפחת לוי' הוא דאתינן עלה, כי אם מדין כהונה שכוללת בה גם עניני לוי', וע"כ כשאיבעלה לנכרי דאיפסלה מן הכהונה, דבנה נמי לאו כהן הוא, ממילא הוא זר גמור דאין בו גם דיני לוי' ג"כ וחייב בחמש סלעים.

וכיון שכן נאמר מעתה דגם בישראל הדין כן, דשם קהל דישראל הוא חלות שם בפ"ע המפקיע וסותר דין כהונה ולוי', ועל כן אף אם יסוד דינו הוא חסרון כהונה ולוי', מ"מ חלות שם קהל דישראל שבו גורם שיהא בו דין הפקעה מכהונה ולוי', ושפיר אהניא משפחת אב של ישראל לאפקועי מיני' דין כהונה ולוי' לגמרי הראוי' לו מצד אמו כיון דשם קהל ישראל בי', וכש"נ. ולפ"ז מתישבא היטב הסוגיא דבכורות לדעת הרמב"ם ולישנא בתרא דרש"י דגר שנשא בת ישראל הולד קהל, ואדרבה דהסוגיא מוכחת ומתבארת כוותייהו, דהא ודאי דדין קהל חיילא ממילא ע"י האם ואינו נוגע כלל לדין משפחה, וכדחזינן דצד האם מועיל למיחל עלי' גם דין לוי', וממילא דהוא הדין גם לדין קהל, ורק דיש לדון דכיון דהולד מתיחס אחר האב, א"כ יפקיע חלות משפחת האב את הדין קהל הבא מכח אמו, אבל בזה החילוק מבואר, דדוקא משפחת כהנים לויים וישראלים דכולהו דין חלות שם בהו, שם כהונה, שם לוי', שם ישראל, ושמות הסותרים זא"ז נינהו, וע"כ שייך בהו דין הפקעה ששם אחד מפקיע את חבירו, וממילא דאית בהו דינא דלמשפחותם לבית אבותם גם לענין דין הפקעה דהכל הולך אחר האב, משא"כ בחסרון קהל דגרים דאין בזה שום חלות דין, ואין משפחת האב סותר כלל לדין קהל הבא מכח אמו, ולא שייך הכא דין הפקעה כלל, וממילא דכל שאמו ישראלית הוי בכלל קהל אף דהולד מתיחס אחר האב.

והנה ללשון ראשון של רש"י, אשר כן הוא גם דעת הר"ן, דגר שנשא בת ישראל הולד אינו בכלל קהל, והיינו מגזה"כ דלמשפחותם לבית אבותם, הרי אין לפרש דהטעם הוא משום דס"ל דהדין דקהל הוא דין משפחה, ועיקר חלות שם קהל צריך דוקא משפחת אב, דא"כ הא לא הוה מהניא משפחת אם בשום מקום, וקשה מנכרי הבא על בת ישראל דהולד קהל לכו"ע וכמבואר בר"ן שם, ואיך מהניא משפחת אם, והרי להדיא מבואר בהסוגיא דבכורות דנכרי הבא על בת ישראל הולד לוי, דמכש"כ דהוי בכלל קהל, אלא ודאי דהא לכו"ע דדין קהל חייל ממילא ואינו תלוי בדין משפחה וגם צד האם מהני לאשוויי קהל, וכהסוגיא דבכורות שהבאנו, ובע"כ צ"ל בטעמייהו דהוא זה משום דהכא מתיחס אחר אביו דלאו קהל הוא ומפקיע מיני' הדין קהל הראוי לחול עליו מכח אמו, וזה צ"ע איך שייך הכא דין הפקעה, כיון דגם באביו הא דלא איקרי קהל אין בזה שום חלות דין, ורק חסרון קדושת קהל בלבד הוא דאית בי', ואין זה סותר כלל לדין קהל הראוי לחול על הבן מחמת אמו, וצ"ע. ונראה דדעת רש"י והר"ן היא, דבהך דלמשפחותם לבית אבותם איכלל דינא שלא תועיל בי' צד אמו כלל, וע"כ נהי דעל עצם החלות של קהל לא שייכא הפקעה מצד אב, אבל מ"מ חייל מיהא הך דינא דמשפחת אב שלא תועיל לי' צד האם וממילא דלא נעשה קהל, ובזה שפיר מחלק הר"ן, דבנכרי הבא על בת ישראל דאינו מתיחס אחר האב ובטל דבר המפקיע צד האם מיני', אז שוב הדר דינא דהוי קהל ממילא ע"י אמו, כיון דעצם החלות של שם קהל אינו דין משפחה, משא"כ בגר שנשא בת ישראל דמועיל זה דמתיחס אחר אביו שלא יחול בי' צד האם כלל, ממילא לא חייל בי' גם דין קהל.

פי"ז ה"ב כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול אבל כ"ג שבא על אלמנה לוקה אחת אע"פ שלא קדש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה, אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו, ולפיכך לוקה כ"ג לבדו על בעילת אלמנה לבדה עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין השכל מודה בזה שהרי למדו כהן הדיוט מכ"ג לחילול הזרע בגז"ש זונה זונה הלכך כי הדדי נינהו באיסוריהו וכו' מה שראה בגמ' כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל והוא סבר דוקא כ"ג ולא היא אלא משום דלא מתני לי' בכהן הדיוט חלול דאשה בשלא גמר ביאתו קמיירי דליכא חלול זרע עכ"ל, והוא בסוגיא דקידושין דף ע"ח א"ר יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל, ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו, וכן שם עוד בסוגיא אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה וכו' רבא אומר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל, והמבואר מתוך הסוגיא, דבביאה שע"י קידושין לקי תרתי, משום לא יקח ומשום לא יחלל, ובגמר ביאה לוקה שלישית משום חילול זרע, וביאה בלא קידושין לית בה משום לא יקח ולוקה רק משום ולא יחלל, אלא דהרמב"ם חידש דהא דלוקה גם בביאה בלא קידושין משום ולא יחלל הוא דוקא באלמנה, אבל לא בגרושה זונה וחללה לפי שהן מחוללות ועומדות, ובדידהו ליכא רק מלקות של לא יקח, האמור רק על מעשה ביאה עצמה שהיתה בקידושין ג"כ, משא"כ בביאה בלא קידושין.

דהולא יחלל שבה אינה על מעשה ביאה בלבד, כי אם בצירוף מה שמחלל את האשה והזרע, בזה מהני טעמא דמחוללות ועומדות למיפטר בגרושה זונה וחללה שפסולות לכהונה בלא"ה, ולא מיחייב בזה רק באלמנה לבד שהיא כשרה לכהונה ואינה מחוללת, ובזה גם דעת הראב"ד כן, אלא שסובר דבגמר ביאה מיהא מיחייב בכולהו משום חילול זרע, דלא הוי מחולל ועומד, וזהו שהשיג על הרמב"ם שפסק דבגרושה זונה וחללה מיפטר לעולם, והא בגמר ביאתו ליכא טעמא דמחולל ועומד. ובאמת שקשה עוד מהא דאיתא בסוגיא שם מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו שני שמות ותו לא, לא שני שמות על זה ושני שמות על זה, הרי להדיא דגם בגרושה לוקה משום לא יחלל ולא מיפטר מטעמא דהיא מחוללת ועומדת, ולדעת הראב"ד י"ל דהמשנה איירי בגמר ביאתו דלקי משום חילול זרע, אבל לדעת הרמב"ם דמיפטר לעולם הרי קשה מסוגיין דמבואר דגם בגרושה לוקה שתים, וצ"ע. והנה בפי"ט מהל' איסורי ביאה הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל כהנים לויים וישראלים מותרין לבוא זב"ז והולד הולך אחר הזכר, לויים וישראלים וחללים מותרין לבוא זב"ז והולד הולך אחר הזכר שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם בית אביו היא משפחתו ואין בית אמו משפחתו עכ"ל, והנה הך בבא דנקט גבי חללות דהולד הולך אחר הזכר תנן לה בקידושין דף ע"ז בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה, והיינו משום דתלוי בזכר, ושם בסוגיא מנלן אר"י משום ר"ש נאמר כאן לא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות, הרי להדיא דהא דחלל זכר פוסל זרעו וחללה נקבה לא פסלה זרעה הוא מקרא דבעמיו, וקשה על הרמב"ם שכתב טעמא אחרינא משום למשפחותם לבית אבותם, וצ"ע.

ואשר נראה מבואר מזה בדעת הרמב"ם, דבהך דינא דחלל פוסל זרעו לעולם איכא תרי דיני, דהא דדרשינן ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה, שזהו עיקר הדרשא שחלל פוסל לזרעו, נראה דיסודו הוא פסול ביאה שהחלל מחלל זרעו בביאתו, וכמו דדרשינן ביבמות דף ס"ט מקיש זרעו לו מה הוא פוסל לאשה אף זרעו נמי פוסל לאשה, ובאשה הלא ודאי דפוסלה בביאתו ככהן בפסולה לו, א"כ ה"נ לענין חילול דזרע דילפינן ג"כ מהך דמקיש זרעו לו ג"כ הוי פסול ביאה.

ולפ"ז הרי לא שייך הכא כלל הך דינא דלמשפחותם לבית אבותם, דהוא רק לענין דין משפחה, ולענין אם נימא דהולד מתיחס אחריו בהפסול שלו, משא"כ בסוגיין דאיירינן לענין פסול ביאה, שפוסל לזרעו בביאתו, בזה לא שייך כלל הך דלמשפחותם לבית אבותם, כיון דאינו דין משפחה, ובכה"ג שפיר יש לחול הפסול גם מצד האם כמו מצד האב, דהרי גם באם יש לומר פסול ביאה, אם אך תוכלל בהיקשא דמקיש זרעו לו, וכיון דבזרעו הרי נכלל גם נקבות וכמבואר בקידושין דף ע"ז שם דזרעו בין זכרים ובין נקבות במשמע, ע"כ זהו דפריך הגמ' דא"כ גם האם החללה תפסול לזרעה ע"י חילול דביאה מגזה"כ דמקיש זרעו לו, וע"ז משני הגמ' דילפינן מקרא דבעמיו דאין הנקבות פוסלות בחללות, רק הזכרים, אלא דכ"ז הוא לענין הך דרשא דמקיש זרעו לו ולענין פסולא שפוסל זרעו בביאתו, אבל מלבד זה צריך להיות חלל פוסל גם משום פסול משפחה וכדאיתא בקידושין דף ס"ז דפריך שם הגמ' והרי חלל שנשא בת ישראל דיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, ר"ל וא"כ ליתני' בהדי הנך דהולד הולך אחר הזכר, והרי הא דהולד הולך אחר הזכר לא שייך רק בדין יחוס ומשפחה, וא"כ מה שייך הא דחלל פוסל להך דינא דהולד הולך אחר הזכר, אלא ודאי דזרע חלל פסול גם משום דינא דהולד מתיחס אחריו, וכמו שהוא חלל גם זרעו חלל, ובזה הרי ג"כ רק הזכר פוסל ולא האם, וזהו הך דינא דהולד הולך אחר הזכר המבואר בהסוגיא דקידושין שהבאנו, וע"ז הוא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם משפחת אב קרוי' משפחה ולא משפחת האם.

ונמצא דהא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם והגמ' נקטה טעמא דבעמיו, שני דינים הם, דהגמ' מיירי לענין פסול ביאה, שפוסל זרעו בביאתו, ובזה הוא דשייך טעמא דבעמיו, והרמב"ם איירי לענין פסול משפחה, שהולד הולך אחר הזכר, ובזה הוי הטעם משום למשפחותם לבית אבותם. עוד י"ל, דבאמת הא דילפינן מקרא דבעמיו דאין האם פוסלת לזרעה הוא גם על דין חללות שבא ע"י יחוס שהולד מתיחס אחר אביו בהפסול שלו, וע"ז בא הך קרא דבעמיו לאשמעינן דאין האם פוסלת לזרעה ואינו מתיחס אחריה בהפסול חללות שלה, והא דהוצרך הרמב"ם לטעמא דלמשפחותם לבית אבותם, הוא משום דביסוד הדין של חללות תרתי בי', דין משפחה של חללות, דחשיבא משפחת כהנים שנתחללו, וענינו הוא דין חילול והפקעה של כהונה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות שהחלל כזר לכל דבר, וכ"ה ביבמות דף ע"ד ע"ב חללה לאו זרעו דאהרן היא, ושנית דין פגם ופסלות של חללות, הפוגם ואוסר את הבת מלהנשא לכהן, וכמו לר' דוסתאי דס"ל בקידושין דף ע"ז דבנות ישראל מקוה טהרה לחללין וחלל שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה, ומ"מ הרי ודאי דהבת אסורה לאכול בתרומה, וכן הבן הנולד אינו עובד ומותר בטומאה, והיינו משום דנתחללו מכהונתן, דלא עדיפי בדין כהונה מאביהן דנתחללה כהונתו, וכיון דאית בהאב דין הפקעת כהונה א"כ ממילא הרי ליכא מה למשוי' לברא כהן, וגם פשיטא דעבודתו כשרה בדיעבד כדין חלל שעבד, ובע"כ דדין משפחת חללות לא פקע מהולד גם לר' דוסתאי, ואך דדין פסלות של חללות הוא דלית בהולד ומותרת לכהן, וא"כ ה"נ לרבנן הא דולד חלל חלל תרתי בי', דין משפחה של חללות מכהונה, ודין פסלות של חללות.

וכן הוא פשוט דשני דינים חלוקין הן, דהרי דין משפחה של חלול והפקעת כהונה לא שייך רק במשפחת כהונה, משא"כ דין פסלות של חללות הא נוהג גם בזרים, וכדחזינן דכל הנבעלת באיסור כהונה משוי לה חללה, ואף דהיא זרה ולא שייך בה כלל דין חלול של משפחת כהונה, אלא משום דהפסול חללות הוא דין בפ"ע שנוהג גם בזרים, וממילא דגם בזרעו של חלל הדין פסלות של חללות והדין חלול של משפחת כהונה שני דינים הם, ואע"ג דנבעלת שאני דאית בה חילול של איסורי ביאה, אבל מ"מ הא מיהא חזינן דבעיקר הדין חלל שני דינים חלוקים הם וכש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם, אף אם נימא דהסוגיא דבעמיו קיימא לענין פסול חללות הבא מחמת משפחה, דמ"מ הא תרתי בי' בהדין חללות, והקרא דבעמיו קאי לענין הדין פסול של חללות דהוא חלות שם פסלות, והי' הדין נותן בי' דהולך אחר הפגום שבשניהם, ככל פסולי דעלמא דהלך אחר פסולן, וע"ז הוא דצריכינן לקרא דבעמיו דאין האם פוסלת, אבל הרמב"ם לא איירי הכא כלל מדין הפסול של חללות, כי אם לענין דין חילול של הפקעת כהונה, דבזה לא שייך כלל הדין דהלך אחר פסולן, כיון דאינו דין של פסול כי אם דין משפחה ככהונה לוי' וישראל דהולכין בזה אחר האב, וע"כ זהו שכללן הרמב"ם יחד מקרא דלמשפחותם לבית אבותם.

והנה בפי"ח מהל' איסורי ביאה כתב הרמב"ם ז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה וכו' או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת להנשא לו וכו', מבואר בדבריו דהנבעלת לחלל נעשית זונה, אכן התוס' בקידושין דף ס"ז והרשב"א שם חולקין ע"ז, וס"ל דהויא חללה ולא זונה, וכמש"כ שם דאי לאו דבחללות הולד הולך אחר הזכר הי' ולד חלל חלל גם מצד האם הואיל ונפסלה בתחילת ביאה, והלא דין זה דמשפחת חללות ליתא בזונה כי אם בחללה, וע"כ דס"ל דהא דחלל פוסל בביאתו חללה הוא דמשוי לה ולא זונה, והאומנם דטעמו של הרמב"ם מבואר דהוא זה משום דאין חללות אלא מביאת איסור ודוקא איסור כהונה וכמבואר בקידושין דף ע"ז, משא"כ זונה דלא תליא כלל בביאת איסור כי אם בפגימה, וממילא דביאת חלל דהויא היתרא משוי לה רק זונה ולא חללה, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם בפי"ח שם, אבל אכתי דברי הרמב"ם צ"ע דהרי הך כללא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה הוא בין אאשה ובין על הזרע, וא"כ חלל דפוסל לזרעו שנעשים חללים בע"כ דמופקע מהך כללא, מגזה"כ דמקיש זרעו לו דאיתקש ביאת חלל לביאת איסורי כהונה, וא"כ הוא הדין והוא הטעם גם להאשה שתעשה חללה, ולמה פסק הרמב"ם שהיא זונה. ונראה מוכרח מכאן, דדעת הרמב"ם היא דהא דחלל פוסל לזרעו אינו משום פסול ביאה, ורק משום פסול משפחה, דהולד מתיחס אחר האב, וממילא דלא אשכחינן כלל שביאת חלל תגרום חללות, דפסול זרעו הא לית בה דין פסלות כלל, ולא משום דפוסלן הויין חללים, כי אם דין יחוס משפחה הוא דאית בהו, דהויין חללים ממילא, וההיקש דמה הוא פוסל אף זרעו פוסל הוא רק בעיקר הדין דחלל פוסל בביאתו, אבל אה"נ דלא משוי רק זונה ולא חללה, ומשום דאין חללה אלא מאיסורי כהונה.