חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 21

והנה פסק הרמב"ם דישראל הלוקח עבד מן הנכרי קנה גופו בסתמא, ולא הזכיר דעכ"פ אין לו קנין עבדות דממונא מעכשיו, משום דנכרי רק מאי דקני לי' מקני, משום דנראה דהרמב"ם פוסק כרב אחאי, וכמו שפסק בסתמא דקדם וטבל לשם ב"ח טבילתו קיימת, ולא חלק בין לוקח עבד מן הנכרי ללוקח נכרי גופי', וא"כ הא נמצא דלעולם לית בי' קנין עבדות דממונא קודם טבילה, ואין לו רק הך זכותא דבידו להטבילו, שזה איתא גם בלוקח עבד מן הנכרי, ונמצא דלוקח עבד מן הנכרי שוה דינו ללוקח נכרי גופי', ושפיר סתם הדברים דכשבא ליד ישראל גופו קנוי כדין כל עבד כנעני קודם טבילה, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכש"נ. והנה הכ"מ כתב דהא דכתב הרמב"ם אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל, ר"ל לאחר טבילה, דאז ודאי גופו קנוי, אבל אה"נ דקודם טבילה אינו קונה אותו אלא למעשה ידיו, וכהסוגיא דיבמות דנכרי רק מאי דקני לי' הוא דמקני לי' לישראל, ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם דלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח א"ש בפשיטות, כהסוגיא דיבמות, כיון דגם דעת הרמב"ם היא דאינו קונהו אלא למעשה ידיו. אלא דיש לדקדק קצת, דהנה צ"ע בנכרי הבא להתגייר לשם עבד כנעני שיהא עבדו של פלוני אם מהניא אם לא, אם נימא דעבד כנעני לא יוכל להיות רק היכא שהדין ממון שבו כבר קנוי להאדון, אבל היכא דלית לי' בי' קנין ממון מקודם לא יוכל לחול כלל קנין עבדות ע"י הטבילה, וממילא דעצם גירותו וטבילתו לשם עבד אינה קיימת, דאין גירות לחצאין, או דנימא דבזה עצמו שטבל וגייר עצמו לשם עבדו של פלוני בהכי גופא חיילא בי' קנינא דעבדות לפלוני, ולא מיחסר שום קנין ע"ז, דבעצם הגירות וחלות הדין עבדות הוא דבא גם קנינו, וממילא הוא עבדו של פלוני בלא שום קנין.

ולפ"ז הרי צ"ע דברי הכ"מ במאי דמפרש דדברי הרמב"ם דגופו קנוי קיימי אלאחר טבילה, דאם נימא דגם בלא שום קנינא דממון חיילא קנין עבדות ע"י טבילה לשם עבדות, א"כ מאי אעפ"כ וכו' דקאמר הרמב"ם דאע"פ שהנכרי לא קנהו אלא למעשה ידיו מ"מ הישראל קונה אותו לגופו ע"י טבילה, כיון דגם בלא קנין ממון כלל ג"כ הוא נעשה עבד בקנין הגוף לישראל ע"י טבילה וגירות לשם עבדות, ואין זה משום גרמא דקנין מעשה ידיו כלל, ואם נימא דבלא קנין ממון מקודם אינו נעשה עבד בטבילה וגירות, וכדמשמע בסוגיא דיבמות שם דפריך רב אחאי אימא בכספא ובטבילה דמשמע דבעינן תרווייהו, ג"כ צ"ע דברי הרמב"ם, דכיון דמחמת עצם הטבילה והגירות לשם עבדות לא חלה בי' קנינא דעבדות, וצריכינן דוקא שיהא קנוי בקנין ממוני' מקודם, א"כ איך נעשה באמת עבד ע"י טבילה, כיון שאין להאדון בו רק קנין מעשה ידיו, וחסר בו קנין הגוף שהוא עיקר דין ממון דבעינן לחלות שם עבדות, ומאי שיאטי' דקנין מעשי ידיו לאשוויי דין עבדות, אם לא שנימא דקנין מעשה ידיו שבו אלים ודיני' שיחול מיני' קנין הגוף כל אימת דמשכח רווחא, אשר לפ"ז צ"ע דלמה לא יחול מיני' קנין הגוף מיד כשבא לרשות ישראל אף קודם טבילה, כיון דישראל הרי קונה נכרי לגופי'.

אלא דלפמש"כ דהרמב"ם פוסק כרב אחאי, א"כ הא גם ישראל אין קונה את הנכרי לגופי' כי אם בטבילה לבד, וא"כ מיושב היטב דברי הכ"מ, אכן יעו"ש בכ"מ בתירוצא קמא דהרמב"ם פוסק דלא כרב אחאי, וצ"ע פי"ג הי"ב כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום, שבו תיגמר גרותו ויהי' כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל, והוא כמסקנת הגמ' ביבמות דמ"ח יעו"ש, אלא דהתוס' שם בדמ"ז ע"ב הקשו מהא דאיתא בגטין דף מ' בכותב לשפחתו שטר אירוסין ואמר לה צאי בו והתקדשי בו, דר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שיחרור ומשוחררת ומקודשת, ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שיחרור, ותיפוק לן דהא אכתי לא תפסי בה קידושין כל זמן שלא טבלה, ותירצו דהתם מיירי בשטבלה מקודם לשם טבילת שיחרור שאח"כ, ועיין בנ"י ביבמות שם שכתב דכל עיקר הך טבילה היא מדרבנן, וא"כ בלא"ה ניחא הא דתפסי בה קידושין, כיון דמד"ת אינה צריכה טבילה כלל.

אלא דצ"ע לדעת הרמב"ם דהטבילה היא מד"ת, וכמש"כ דהוא גמר הגירות, ואין לומר דהגמר גירות הוא מדבריהם, דהרי כתב בהלכה הקודמת דהטבילה הראשונה שהיתה לשם עבדות היא רק מקצת גרות, וא"כ ש"מ דהגמר גירות הוא מד"ת, כיון דמתחלה לא הי' רק מקצת גירות, וכן הרי כתב דהטבילה היא כשישתחרר העבד, דמשמעו הוא דהטבילה צריכה להיות דוקא לאחר השיחרור ולא קודם השיחרור, וגם דנראה דכיון דלדעת הרמב"ם הטבילה היא מד"ת וחשובה מעשה גירות, א"כ ממילא לא שייך דהטבילה יוקדם להשיחרור, דמאחר דבשעת טבילה הרי עוד לא חלה הגירות כיון דהוי עוד קודם שיחרור, ממילא דלא שייך שתהני על לאחר השיחרור דאין גירות אלא בשעתה, ובע"כ דהטבילה צריכה להיות דוקא לאחר השיחרור, וקשה אליבי' מהך דצאי בו והתקדשי בו, דאיך תפסי בה קידושין, והא אכתי לאו בת קידושין היא כל זמן שלא טבלה, וצ"ע.

אם לא שנימא דאיירי באומר לה צאי בו והתקדשי בו לאחר טבילה דר"מ הא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וגם חכמים דהכא בע"כ ס"ל הכי, דאלא"ה הא אין זה שטר קידושין כלל, כיון שנכתב בעודה שפחה דאינה בת קידושין, וכדאיתא ביבמות דנ"ב דלאשה בעלמא אינו גט משום דאינה ראוי' לגירושין, וה"נ בקידושין דכוותה, אלא ודאי דהך דצאי בו והתקדשי בו קיימא אם אדם מקנה דבר שלב"ל, [והא דמובא הך דינא ברמב"ם פ"ו מה' עבדים ואף דאנן קי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, היינו משום דאי משום טעמא דדשלב"ל א"כ אכתי מיהא משוחררת היא, ולזה הביא דאין בלשון הזה גם שיחרור], אכן זה נראה דחוק, ועוד דבאמת הרי מהא דדרשינן בגיטין דמ"ג ע"ב כי לא חופשה הא חופשה ימותו, הרי מבואר להדיא דבחיפוש תליא מילתא, וכל שחופשה תפסי בה קידושין וחייבין עלי' משום אשת איש, ואע"פ שלא טבלה, אלא דלדעת התוס' דטבילת שיחרור היא קודם השיחרור, א"כ הא מיתוקם קרא בחיפוש שאחר טבילה, אבל לדעת הרמב"ם דטבילת משוחררין היא לאחר השיחרור, א"כ הרי מבואר להדיא מהקרא דכי לא חופשה דכל שנשתחררה הויא בת קידושין, וקשה דהא אכתי מחוסרת טבילה מד"ת.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דנהי דיציאתו מעבדות לקדושת ישראל צריכה עוד טבילה וגירות, מ"מ יש בזה דינים חלוקים, דבאמת עיקר דין עבדות צריך להיות פקע בשיחרור לבד גם לענין איסורין וקדושת גופו, ובשיחרור לבד צריך להיות נשאר בקדושת ישראל ע"י הגירות שמתחלה שהיתה בשעת טבילתו וגירותו לשם עבדות, אלא דאמרינן דכיון דהגירות היתה לשם עבדות ע"כ בע"כ צריך עתה גירות לההוספה שיש לישראל על עבד, דלזה לא אהניא הגירות שמקודם, וא"כ כ"ז הוא בהדינים שחסר בהגירות דמעיקרא, משא"כ בהנך דינים דליתנייהו גם בנכרים, ורק דמשום עבדות אתוספו בי' הנך דינים, בזה אין הדבר תלוי כלל בגירות, כי אם בשיחרור לבד, שמועיל להפקיע מיני' דין עבדות גם בקדושת גופו, בזה לבד פקעו מיני' כל הנך דיני. ולפי"ז הרי ניחא הא דמשוחרר קודם טבילה הוי בר קידושין, דהרי הא דעבד ושפחה אינן בקדושין מבואר בקידושין דס"ח דהוא מקרא דעם הדומה לחמור, והך דעם הדומה לחמור הוא דין מסויים ומתוסף בעבדים, מה דליתא גם בנכרי, דהא בזה נכלל גם הא דעבד אין לו חייס ונכרי יש לו חייס וכמבואר בקידושין די"ז דנכרי יורש את אביו ד"ת, וכן מבואר להדיא ביבמות דס"ב דהיו לו בנים בגיותו יצא ידי פו"ר משום דיש לו חייס, משא"כ בעבד דאין לו חייס, וכיון דהוי דין מיתוסף מחמת עבדות, על כן ממילא אמרינן דלענין זה בשיחרור לבד חוזר דינו להיות כישראל, והוי בר קידושין אף קודם טבילה.

ואין לומר דאכתי לא יהא המשוחרר בר קידושין משום חסרון גירות, כיון דנכרי ג"כ אינו בר קידושין, דלזה אהני הא דילפינן לעבד בלה לה מאשה דלכשישתחרר אין בזה משום חסרון גירות, וכדחזינן דגם בעבד גופי' הא דלא תפסי בי' קידושין הוא רק משום טעמא דעם הדומה לחמור, אבל חסרון גירות אין כאן, ואין במשוחרר דין חסרון גירות אלא לגבי הנך דינים היתרים על אשה, דבזה אמרינן כיון דליתנייהו בעבדים ממילא הוי דינו דביציאתו מעבדות לישראל צריך טבילה וגירות, ולא זולת, וכמש"נ. ונראה דכן מבואר בלשון הרמב"ם שם שכתב דהטבילה לשם עבדות הוי מקצת גרות, וקשה דבאמת הא הוי זה גירות שלמה, דעבד הא הוי ישראל, ומה דצריך טבילה כשנשתחרר הא זהו רק להפקעת עבדותו, ומשום דעבד הוי מינא בפ"ע מסויים בדיניו, ואיזה מקצת גירות בטבילת עבדות שלו, אלא ודאי כמש"כ דדעת הרמב"ם היא דלהפקעת עבדותו סגי בשיחרור לבד גם לכל הנוגע לאיסורין וקדושת גופו, וטעמא דצריך גירות כשנשתחרר הוא משום דלהוספת דיניו לא אהניא לי' הגירות דמעיקרא אף שהוא ישראל, ומשו"ה הוא דקוראו הרמב"ם מקצת גירות. ולפ"ז הרי מבואר היטב דלכל הנך דינים דאתוספו בי' משום דין עבדות סגי בשיחרור לבד, וא"כ כל שנשתחרר שוב פקע מיני' הך דינא דעם הדומה לחמור, ושפיר הוי בר קידושין אף בלא טבילה, ואע"ג שצריך טבילה מד"ת, וכמש"כ. ונראה שכן הוא מוכרח כמש"כ דדיני עבדותו בשיחרור פקע מיני'. דאם נימא דגם לאחר השיחרור אכתי דין עבד עליו בפני עצמו לענין איסורא וקדושת גופו כל זמן שלא טבל והתגייר, א"כ כל עבד משוחרר קודם טבילה אמאי הוא אסור בשפחה, והרי מאחר דהוא באנפי נפשי' דין עבד עליו בקדושת גופו צריך להיות מותר בשפחה.

ואין לומר דבעינן לענין היתר שפחה שיהא עבד ממש, דהרי בקידושין דס"ט מבואר דממזר מותר בשפחה, ועיין בתוס' דף י"ג שפירשו הטעם בזה דהואיל דממזר בא מהנך דלא תפסי בהו קידושין הוי ג"כ בכלל קדש דומיא דעבד ושפחה וע"כ מותר בהם, אבל הא מיהא חזינן דלא תליא זאת בהיותו עבד. ורק במה דגופו דין קדש עלי' וכמו ממזר, וא"כ כש"כ דאף דלא הוי עוד עבד ממש אבל מאחר דהוא כעבד בקדושת גופו לענין איסורין, א"כ הא הוי קדש וצריך להיות מותר בשפחה כמו ממזר, ובכמה דוכתי משמע דאסור בשפחה מיד כשנשתחרר אף קודם טבילה וכן מוכח להדיא מהא דסובר ר"מ בגטין די"א דשיחרור חשוב חובה לעבד ומבואר בדף י"ג שם טעמו משום שאוסרו בשפחה, ואם נימא דקודם טבילה מותר בשפחה א"כ אין כאן חובה כלל, אלא ודאי דאף קודם טבילה מיד כשנשתחרר אסור בשפחה, וקשה דצריך להיות דינו דהוי קדש ומותר בשפחה, כיון דאכתי דין עבד עליו לענין קדושת גופו קודם טבילה. אכן לפמש"כ הרי ניחא, דהרי הך דינא דקדש הא הוי ג"כ דין מתוסף בעבדים, שבא מכח עבדותו, דהא הך דינא דקדש והך דלא תפסי בי' קידושין חד מילתא הויין ותלויים זב"ז, [וכדחזינן דממזר חשוב ג"כ קדש משום דבא מהנך דלא תפסי בהו קידושין], וכיון דע"י השיחרור נעשה בר קידושין פקע מיני' גם הא דחשוב קדש, וע"כ נאסר בשפחה.

ויסוד לדברינו אלה נראה ממסקנת הסוגיא ביבמות שם דעבד משוחרר צריך טבילה וא"צ קבלה, ואם הי' דין עבד על גופו בהפקעת קדושתו, והי' תלוי זה בגירות, הרי קשה דלמה א"צ קבלה ככל גירות דעלמא, כיון דגופו הוי כעבד לכל הלכותיו, א"כ מ"ש עבד הבא להתגייר משארי גירות דעלמא דצריך קבלתו ודעתו, וגם דהרי אין בו דבר המחייבו להשלים גירותו, כיון דהוא בקדושת גופו עבד כדין האמור בתורה, והרי הוא מינא בפ"ע המסויים כן בדיניו, וא"כ הרי הי' צריך קבלה לגירותו, אלא ודאי כמש"כ דפקע מיני' דין עבד בשיחרורו בכל קדושת גופו, ודינו חוזר שצריך להיות ישראל גמור, דהא ילפינן לי' מקרא דלה לה מאשה, ויש חיוב בגופו שתחול עליו ממילא השלמת גירותו, ועל כן אע"ג דצריך טבילה דהוא עיקר מעשה השלמת הגירות, מ"מ קבלה א"צ, כיון דגופו מחוייב בכל דיני ישראל כאשה אשר בזה נכלל גם השלמת גירותו, ע"כ ממילא נעשה ישראל בהטבילה גם בלא קבלתו ודעתו, כיון דמחוייב ועומד הוא בזה, ומהני דין ישראל שבו שא"צ עוד קבלה על השלמת גירותו, וכמש"נ. האומנם דבדברי הרמב"ם פי"ג שם שהבאנו מבואר ז"ל וא"צ לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל, הרי דתלי לה בטעמא דשכבר הודיעוהו, וכ"ה להדיא בר"ח וברי"ף, וא"כ הרי משמע מזה דבעיקר דין גירותו באמת צריך קבלת מצות, ורק משום דהרי כבר הודיעוהו, וכן נראה ממה שפסק הרמב"ם דצריך שלשה לקבלו, משמע ג"כ דאין הגירות באה ממילא, דאם היתה הגירות ממילא חיילא א"כ לא היו צריכין גם למעשה ב"ד.

אכן נראה דבאמת גם בהך מקצת הי' צריך דין קבלת מצות ככל מעשה גירות דעלמא, וא"כ אע"ג דמועיל בו הך דינא דכבר נתגייר דהגירות חיילא בי' בע"כ, אבל מ"מ לא בטיל מיני' דין קבלת מצות שיהא כגירות דממילא, ורק דדינו כקבלה בע"כ, דאינה מועלת זאת רק לגבי המתגייר בלבד דלא בעינן דעתו, אבל מ"מ דין ב"ד בעינן ככל גירות דעלמא, דלא שני בין גירות וקבלת מצות שבע"כ משארי גירות דעלמא, דבעינן דוקא ב"ד לקבלו בהוספת גירותו שתחול עליו הגירות. והכי מוכרח, דאם נימא דבאמת צריך קבלתו ודעתו ורק משום דהרי כבר הודיעוהו מתחלה כשטבל לשם עבדות, א"כ הא צ"ע דכ"ז שייך רק בעבד שנתגייר מתחלה לשם עבדות, אבל בנולד כשהוא עבד הא לא הודיעוהו עוד מעולם, וא"כ הרי צריך להיות דינו דצריך קבלת מצות, וזה דוחק מאד, אלא ודאי מוכח כמש"כ דעיקר הדין הוי דא"צ דעתו בזה, והוי קבלה דבע"כ, ומשום דיש על גופו חיוב שיחול עליו השלמת גירותו בע"כ. והא דכתב שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות, היינו דמחדש לן בזה דמשו"ה בעינן בהך קבלה שהיתה בעת שנתגייר לשם עבדות שיודיעוהו גם הנך מצות הנוהגות רק בבן חורין, כיון דטבילה הראשונה מועלת גם לענין הגירות שאח"כ שתחול עליו בע"כ, וכמש"נ וגם דבעיקר הך דינא דב"ד של גירות אם הוא תלוי בזה דגר צריך לקבל עליו עול מצות אם לא כבר נחלקו בזה הראשונים וכמבואר בחידושי הרמב"ן והרשב"א בסוגיא שם יעו"ש בדבריהם].

ולדעת התוס' דס"ל דקודם טבילה עוד לא תפסי בי' קידושין, וא"כ הרי חזינן דס"ל דקודם טבילה עוד לא פקע מיני' שום דין עבדות כלל, ולפי"ז צ"ל לדידהו דהא דא"צ קבלה הוא דינא בפ"ע בטבילת עבד שחלה עליו גירות בע"כ, וכן הוא מוכרח בלא"ה, לפי שיטתם דהטבילה יכולה להיות גם קודם שיחרור בע"כ, ואז הלא הוא עוד עבד גמור, אלא ודאי ש"מ דשאני טבילת גירות של שיחרור משארי גירות בזה דלא בעינן דעתו, וא"כ ה"ה לטבילה שאחר שיחרור דלא בעינן דעתו. וכן הא דאסור בשפחה מיד כשנשתחרר, צ"ל אליבייהו עפי"מ דאיתא בגטין דף מ' בתוס' ד"ה אותו העבד דמבואר שם דעת רש"י דגם במפקיר עבדו דפקע מיני' רשות רבו אסור ג"כ בשפחה, והתם הא לכל השיטות לא פקע מיני' עוד דין עבדותו, ומ"מ ס"ל לרש"י דאסור בשפחה, ובע"כ דלהיתר שפחה בעינן עבד ממש, ואע"ג דהתוס' פליגי התם ע"ז, היינו משום דס"ל דכיון דעוד לא נשתחרר ע"כ הוי עוד עבד ממש, אבל לאחר שנשתחרר דלא הוי עבד ממש שפיר אסור לכו"ע. אכן הרמב"ם הרי כתב דהא דא"צ קבלה הוא משום טעמא דשכבר הודיעוהו, וא"כ הרי מוכרח דלא הוי גזה"כ בטבילה זו שא"צ דעתו בזה, וא"כ בע"כ מוכרח אליבי' כמש"כ דדיני עבדותו בשיחרור פקע מיני' לגמרי, ומשום הך טעמא הוא דלא בעינן דעתו בזה, וכמש"כ. פט"ו ה"ט גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ"ל, והקשה עליו הר"ן בפ' עשרה יוחסין וז"ל ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דנכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום שא"א לו להתיחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ"ע עכ"ל.

ובאמת היא סוגיא ערוכה ביבמות דף נ"ז ע"א בעא מיני' ר"י מר"א פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה וכו' כשרות מיתוספא בה ואכלה או דילמא קדושה מיתוספא בה ולא אכלה, ת"ש כי אתא ראב"ח מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידי' מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש וגו' יאכל בו וכו' וש"מ כשרות איתוספא בה ואכלה ש"מ, ופירש"י שם בלשון ראשון דקאי על בת גרים שאמה מישראל, ומסקנא דכשרות איתוספא בה ולאו קהל היא ומותרת לפצ"ד ולא הויא משתמרת לביאה פסולה ואוכלת בתרומה, אכן בלשון שני פירש"י שם דהא דכשרות איתוספא בה היינו לאיקרוי' קהל, אלא דהגמ' מוכיח דכיון דהא דאמה מישראל שריא לכהונה הוא משום דאיתוספא בה כשרות לאיקרוי' קהל ש"מ דבלא אמה מישראל לאו קהל היא ומותרת לפצ"ד ומאכילה בתרומה, הרי להדיא דללשון ראשון של רש"י הסוגיא מבוארת כדעת הר"ן דבאמו מישראל לאו קהל הוא, וללשון אחרון של רש"י הסוגיא מבוארת כדעת הרמב"ם דבאמו מישראל חשוב קהל ואסור בפסולי קהל. ועל קושית הר"נ מהא דלמשפחותם לבית אבותם, ע"כ צ"ל דדין קהל יסוד דינו אינו דין משפחה, רק דהוא חלות דין בגופו מדין קדושת ישראל, וכל שהוא חלות דין על הגוף בלא דין משפחה מהני ע"ז גם צד האם, ולא נאמר ע"ז הדין דמשפחת אם אינה קרויה משפחה כיון דלא תליא במשפחה כלל, ועל כן שפיר הוי קהל ע"י האם, וכמסקנת הגמ' דכשרות איתוספא בה, דהיינו לאיקרוי' קהל.

ואע"ג דהסוגיא הא אזלא שם אליבא דראב"י דס"ל דבת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל ואנן לא קי"ל כוותי' אלא כר' יוסי דלא מחלק בין אמה מישראל לבת גרים אלא בכל גווני שריא וכמבואר בקידושין דף ע"ח וברמב"ם פי"ט מאיסורי ביאה הי"ב, אכן י"ל דלענין עיקר הדין של קהל בזה כו"ע כראב"י דכשרות איתוספא בה, וחלוק בין אמה מישראל לאין אמה מישראל, ויסוד פלוגתת ראב"י ור' יוסי היא אם דין הכשר כהונה מיתלא תלוי בדין קהל שבה אם לא, דראב"י ס"ל דלעולם לא מתכשרא לכהונה עד שיהא בה דין קהל, וע"כ ס"ל דאינה כשרה לכהונה עד שתהא אמה מישראל, ור"י ס"ל דכהונה וקהל לא שייכי להדדי וכשרה לכהונה אף שאינה בכלל קהל, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דבאמו מישראל מיקרי קהל, משום דמפרש כלישנא בתרא דרש"י, ונמצא דהוא זה כמסקנת הסוגיא דכשרות איתוספא בה. ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' תרומות הי"ג שכתב וז"ל פצוע דכא וכו' וכן אם נשא בת גרים ה"ז אוכלת עכ"ל, וכתב בסתמא בת גרים דהיינו בת גרים ממש, וזהו להדיא כל"ב של רש"י, והיינו כמש"כ. והנה בבכורות דף מ"ז אמר ראב"א לוי' שילדה בנה פטור מה' סלעים, דאיעבר ממאן וכו' אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב, אר"פ דאיעבר מנכרי וכו' לוי פסול מיקרי עיי"ש, ולכאורה הרי מבואר מזה כהר"ן דכשאביו ישראל הולך אחר אביו משום למשפחותם לבית אבותם, ובשאביו נכרי להכי שדינן לי' בתר דידה משום דאינו מתיחס אחר האב, וא"כ בגר דהולד מתיחס אחריו הדין נותן דהולד יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר כקושית הר"ן.