חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 20

ולפי"ז הרי י"ל דגם לענין דין אונס דינה חלוק, דאם באנו לדון בה דין זונה משום דהרי היא כשארי עריות דנבעלה בעילת זנות בזה באמת דינה כשארי עריות דנעשית זונה אף באונס ולא שייך ע"ז הדין דנתפשה מותרת כיון דאין זה מדיני טומאה דא"א ורק מדין ערוה וביאת איסור שבזה, משא"כ אם באנו לדון בה דין זונה מכח דין זנות דא"א, א"כ הרי חלות דין זונה שבה הוא זה מדיני הטומאה שנאמר בא"א שזינתה, בזה שפיר יש לחלק בין אונס לרצון, ואונס דרחמנא שריי' להפקיע מינה דין טומאה לית בה גם דין זונה הבאה מחמתה. ובזה יש מקום לומר, דהא דרב עמרם ביבמות דף נ"ו שם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה והא דאמר רבה דבאונס לא הויא זונה לא פליגי אהדדי, דבאמת א"א שנאנסה ג"כ הויא זונה ופסולה לכהונה, ומשום דלא שניא א"א משארי עריות ופסולין שנעשית זונה על ידם, וזהו מימרא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה ומשום זונה כיון דנבעלה לפסול לה, ומימרא דרבה דבאונס לא הויא זונה קיימא על דין זונה הנאמר בא"א במסויים משום דין טומאה שבה, בזה הוא דס"ל דבאונס לא מיקריא זונה, וכדילפינן לה מקרא דוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וכמבואר בסוגיא שם. אלא דבאמת הרי אין מקום לכל מש"כ, דאיזו נ"מ יש לנו בזה אם דין זונה הבא מכח טומאה דא"א איתי' גם באונס אם לא, כיון דעכ"פ היא זונה לעולם משום דין נבעלה לפסול לה וכש"נ.

אכן נראה, דזהו שחידש הראב"ד דהנך תרי לישני דרבה קיימי במקום קו"ס וע"א, וס"ל להראב"ד דע"א שנאמן במקום קו"ס נאמן לכל מילי, בין לענין איסור טומאה ובין לענין איסור זונה, אלא דכ"ז לענין דין זונה הבא מכח דין טומאה של א"א, משא"כ אם באנו לדון בה דין זונה משום דין בעילת זנות של כל העריות, א"כ הוא דבר בפ"ע שאינו מענינא דקו"ס כלל, כיון דאין זה מדיני טומאה של א"א, ושם אחר הוא דקגרים לה, דין נבעלה בעילת זנות של ערוה, על כן ממילא דאין מועיל לזה קו"ס כלל, וממילא דאין ע"א נאמן בזה, והסוגיא דקיימא במקום קו"ס וע"א הא נמצא דאין כאן כלל דין זונה של נבעלה לפסול לה האמור בכל העריות כיון דאין הע"א נאמן בה, ואין בה רק פסול זונה הבא מכח טומאה דא"א דרחמנא רביי' שבמקום קו"ס יהא ע"א נאמן בה, וע"כ זהו דקאמר רבה דכל באונס לא הויא זונה, ומשום דכיון דיסוד דין זונה שבה בא מכח דין טומאה האמור בא"א ע"כ ליתי' באונס דרחמנא שריי' מקרא דוהיא לא נתפשה, וזהו שכתב הראב"ד דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה, כיון דכל הך דינא דבאונס לא מקריא זונה הוא זה רק בזינתה עפ"י ע"א דפקע מינה דין זונה של נבעלה לפסול לה, אבל בנבעלה עפ"י שני עדים כיון דהיא זונה מדין נבעלה לפסול לה א"כ ממילא דהויא זונה גם באונס. ולפי המבואר הא נמצינו למדין מהסוגיא דיבמות דע"א בקו"ס נאמן בין לענין לאו דטומאה ובין לענין לאו דזונה, וכמבואר בסוגיין דלכו"ע לוקה משום זונה ומשום טומאה, ורק באונס הוא דפליגי הנך תרי לישני אי הויא זונה אי לא, וסוגיא זו הא קיימא בקו"ס וע"א וכש"נ.

אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם מסוגיא דיבמות דנאמר שם דע"א נאמן לענין טומאה לעולם ולענין זונה דוקא ברצון ולא באונס ולדעת הרמב"ם צ"ל דס"ל כשיטת יתר הראשונים דהסוגיא קיימא בזינתה בשני עדים, אבל אה"נ דע"א בקו"ס אינו נאמן רק לענין איסור עשה של קו"ס ולא לענין לאו דטומאה, וכש"נ. פ"ד הי"ב ואסור לו לאדם לבוא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם עכ"ל, עיין במ"מ שכתב דהקרא אסמכתא בעלמא ואיסור זה הוא מדבריהם וכמו שפסק בפ"ח דוסתות דרבנן. והנה בשבועות דף י"ח קפריך הגמ' בשאין סמוך לוסתה אנוס הוא ומבואר שם בסוגיא דאינו חייב חטאת רק על סמוך לוסתה וכגון דקאמר יכולני לבעול, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' שגגות הל"ו עיי"ש, וכבר הקשו דהרי וסתות דרבנן, וא"כ הא מדאורייתא אין חילוק כלל בין בשעת וסתה לשלא בשעת וסתה, וצ"ע.

אכן נראה מבואר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דאמרינן דוסתות דרבנן אין פירושו דכל יסוד הדין של קביעות וסת הוא רק מדבריהם, ומדאורייתא לא חל דין קביעות וסת כלל, דהנה ברמב"ם פ"ו שם ה"ו ז"ל כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת ואחריהן אחד עשר ואחריהן שבעה ואחריהן אחד עשר וכו' שכל ימיה של אשה כך הן שבעה ימי נדה וי"א ימי זיבה עכ"ל, והך וסת שהזכיר הרמב"ם אין פירושו כמו שעת וסתה המוזכר מתחלה ברמב"ם בה"ב שם, דהפירוש שם אלו הימים שהוקבעו להיות ימי נדה, אבל הכא ר"ל שעת וסתה ממש שקבעה לראיתה, והוא זה מבואר מהא דפסק הרמב"ם בפ"ח שם ה"ט וי' בדין שינתה וסתה וז"ל ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה ה"ז חוששת לוסתה וכו' כיצד חוששת לוסת אם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדתה מספק וכו', והיינו משום דחיישינן שמא הוא זה קביעות וסת, וממילא דמשתנה גבה חשבון ימי נדה וזיבה והויא ראי' זו ראי' של נדה, הרי להדיא דדין חשבון ימי נדה וזיבה תלוי בקביעות וסת, וכן משמע מדברי הרמב"ם בה"ג שם שהזכיר דין חשבון ימי נדה וזיבה גבי קביעת וסת, דש"מ שכל חשבון וקביעות ימי נדה וזיבה תלוי בקביעות וסתה, וכן הוא מבואר להדיא במ"מ שם, והרי חשבון של ימי נדה וזיבה פשיטא דהוי דאורייתא, דהלא זהו עיקר יסוד הדין והחילוק שבין נדה לזבה, ובע"כ דגם דין קביעות וסת הוא ג"כ מד"ת לכו"ע.

והא דאמרינן דוסתות דרבנן הוא רק לענין הטומאה, דזה דחיישינן דראתה בשעת וסתה זה לא הוי רק מדרבנן, ומדאורייתא לא תלינן למימר שראתה, אבל אה"נ דאם ראתה מיקרי זה שראתה בשעת וסתה גם מד"ת, דעצם החלות של קביעות וסת הוא מד"ת, והרי דין וסתות לשור המועד מדמינן לי', ובשור המועד ליכא שום דין שנחוש לנגיחה בזמן העדאתו, אלא דעיקר הדין הוא דאם נגח מיקרי נגיחה של העדאה, וא"כ ה"נ בוסתות דכוותה עיקר הדין מד"ת הוא רק דין קביעות וסת, שזו היא שעת וסתה. וזה לכו"ע דאורייתא, והפלוגתא אי וסתות דאורייתא או דרבנן הוא רק אי חיישינן לראי' בשעת וסתה מדאורייתא או לא, אבל אה"נ דעיקר החלות דין של וסתות הוא דאורייתא, וזהו דנאמרה ההלכה דימי נדה וימי זיבה תלויין בוסת. ולפי"ז הרי ניחא הסוגיא דשבועות דמחלקת בין בשעת וסתה לשלא בשעת וסתה לענין החיוב חטאת, גם אם נימא דוסתות דרבנן, דכיון דגם מד"ת חל דין קביעות וסת, שזו היא שעת וסתה, א"כ ממילא דזה לחוד מפקיע הדין אונס, ולא איכפת לן מה שמד"ת אינו צריך לחוש שתראה, דמ"מ לענין דין אונס, כיון שאם תראה מיקרי זה ראי' של שעת וסתה, וכל שרואה בזמן הראוי לה ממילא דאינה בכלל אונס, ורק שוגג הוא דחשוב כיון דסבר יכולני לבעול, ואתיא שפיר הגמ' גם למ"ד וסתות דרבנן, כיון דדין קרבן הלא תלוי באם היתה הראי' בזמנה אם לא, דזה שייך לעיקר דין קביעות וסת, דזה ד"ת לכו"ע, וכש"נ.

ומעתה הרי י"ל, דהדרשא דוהזרתם היא דרשא גמורה מד"ת, ואע"ג דוסתות דרבנן, דהרי עיקר הדין דוהזרתם הוא שצריך לפרוש במקום שיוכל לבוא לידי טומאה ונדה, וזו היא מצות ההזרה ופרישה, וא"כ כיון דעיקר קביעות הוסת הוא דאורייתא, נהי דבעבר וסתה קי"ל דוסתות דרבנן ולא חיישינן לראתה, אבל מ"מ בשעת וסתה עצמה הרי היא בכלל אפשר להיות רואה, וחייל ע"ז חובת הזרה ופרישה מד"ת, וכסתימת לשון הרמב"ם דהוא ד"ת. פי"ג הי"א הלוקח עבד מן הנכרי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו עכ"ל, וכן פסק בפ"ח מה' עבדים הי"ט עיי"ש, וכבר הקשו ע"ז מהא דאיתא ביבמות דף מ"ה ע"ב אר"ח בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו ב"ח מ"ט נכרי גופא לא קני לי' מאי דקני לי' הוא דמקני לי' לישראל וכיון דקדם וטבל לשם ב"ח אפקעי' לשעבודי' כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וכו' אר"א ל"ש אלא בלוקח מן הנכרי אבל נכרי גופי' קני דכתיב וגם מבני התושבים וגו' מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם וכו', הרי להדיא דהך דינא אם יכול העבד להקדים ולטבול לשם ב"ח הוא תלוי באם יש לו בו קנין הגוף אם לא, וא"כ לפ"מ דפסק הרמב"ם בפ"ט מה' עבדים ה"ה ז"ל נכרי שקנה נכרי לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דאף בלוקח מן הנכרי קני גופי', וא"כ איך פסק הכא דאם קדם העבד וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח, והא מכיון דיש להרב בו קנין הגוף א"כ לא מהניא טבילתו לשם ב"ח וכמבואר בגמ', וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה בהא דקאמר הגמ' דבלוקח נכרי גופי' לא קנה עצמו ב"ח, ולא מהניא טבילתו שלשם חירות, משום דקני לי' גופו וכדילפינן מקרא דמהם תקנו וגו' דאתם קונים, וקשה דהרי כל זמן שלא טבל הא כל קנינו הוא רק קנין ממונא בלבד, ומאי שייכות הוא למנוע דין גירות, וכי גירות בממונא תליא, ונהי דאם תהא חלה הגירות יופקע גם הקנין ממון שלו, הלא זהו רק מילתא דממילא, אבל עצם דין הגירות וכניסתו לקדושת ישראל הא לא שייך כלל לדין ממוני', וא"כ מאי שייכות הוא הקנין ממון שבו למנוע הגירות שלא יוכל לגייר עצמו לשם ב"ח, וצ"ע.

ואשר יראה מוכרח בביאור הסוגיא, דהא דקאמר הגמ' דבמקום דקני גופי' לא קנה עצמו ב"ח, אין פירושו דבטלה כל מעשה הטבילה והגירות שעשה, והרי הוא בנכריותו כמו שהי', אלא דעיקר הדין בזה הוא, דכל שיש להאדון בו קנין הגוף, והוא זה קנין של עבדות, אף דאיסורא דעבדות עדיין לית בי' קודם טבילה, משום דעדיין לאו עבד הוא בקדושת גופו, מ"מ כיון דקני מיהא גופי' לדין עבדות, אית בי' דינא דכשטובל ומגייר עצמו הויא גירותו גירות של עבדות, וגם בטבל לשם ב"ח, מ"מ כיון דיש בו קנין הגוף של ממון הגורם שתחול עליו גירות דעבדות, ע"כ ממילא דטבילתו וגירותו לשם ב"ח מתחלקת, ועולה רק לגירות דעבדות בלבד, ואין זה חסרון ושינוי בהדין גירות, כיון דבאמת הגירות דחירות כוללת יותר, ושפיר מהניא לגירות דעבדות, ולא מיבעיא לרשב"א דס"ל ביבמות דף מ"ז דכופה ומטבילה לשם שפחות וא"צ דעתה וקבלת מצות, וכן בלוקח עבד מן הנכרי ג"כ כופהו ומטבילו וא"צ לקבל וכדאיתא בדף מ"ח שם, אלא אפילו לפ"מ דקי"ל כרבנן דאחד זה ואחד זה צריך לקבל, וגם טבילת עבדות אינה אלא מדעת העבד, מ"מ כ"ז הוא בעיקר הדין גירות וקבלת מצות, אבל כל שנתגייר וקבל המצות מדעת, דעיקר גירותו קיימת, ממילא שוב הדר דינו דחייל בי' מה שראוי לחול בי', וכיון שיש בו דין ממון של עבדות ממילא הויא גירותו גירות של עבדות, וחייל בי' דין איסורא דעבד, וזהו דקאמרה הגמ' דהיכא דקני לי' האדון לגופי' לא קנה עצמו ב"ח, דנהי דהקנין ממון עצמו לא מעכב מלחול בי' דין גירות, אבל הרי זהו גורם שיחול עליו דין גירות דעבדות, וממילא דהוא עבד באיסורא וקדושת גופו, ולא בן חורין.

ויסוד לדברינו נראה מדברי הרמב"ם עצמן שכתב ז"ל נכרי שקנה נכרי לעבדות לא קנה גופו וכו' אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל, וכבר הקשה הכ"מ דהוא זה סותר להסוגיא דבלוקח מן הנכרי לא קני גופי' משום דמאי דקני לי' הוא דמקני לי' לישראל, אכן לפמש"נ נראה, דלהרמב"ם הסוגיא קשיתי', דאמרינן דבלוקח מן הנכרי אם קדם וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח משום דנכרי גופא לא קני לי' וכו' וכיון דקדם וטבל לשם ב"ח אפקעי' לשעבודי' כדרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, וקשה דלמה צריכינן לטעמא דמפקיע מידי שעבוד, ותיפוק לן דכיון דכל דין עיכוב גירות שע"י קנין ממונא הוא רק משום דהקנין גורם שיחול עלי' דין עבדות בטבילתו לשם ב"ח, וזו היא שמעכבתו שלא יחול בי' גירות דחירות, וא"כ הרי לא שייך זאת רק היכא דקני גופי', דאז שייך לומר שהקנין יגרום בי' דינא שבמעשה גירות הוא נעשה עבד, אבל בלוקח מן הנכרי כיון דלא קני גופי', ורק קנין מעשה ידיו הוא דאית לי' בי', וא"כ הרי פשיטא דבטבילתו לשם ב"ח לא יחול עלי' דין עבדות ממילא, וא"כ ממילא דגירותו לשם ב"ח קיימת, כיון דאין כאן דין עבדות שתעכב, ורק דין ממון בעלמא, שזה לא שייך כלל לעכב דין גירות, ולמה תלי לה הגמ' בדינא דמפקיע מידי שעבוד, וצ"ע.

וע"כ הוכיח מזה הרמב"ם דגם בלוקח מן הנכרי כיון שבא ליד ישראל גופו קנוי לישראל, וא"כ ראוי הי' שבטבילתו וגירותו לשם ב"ח יחול בי' ממילא דין גירות דעבדות, משום הקנין שבגופו שמועיל לחול בי' דין עבדות ממילא, והי' צריך להיות דינו שנעשה עבד בטבילתו לשם ב"ח, וע"ז הוא דמייתי הגמ' הך דינא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, דמשום זה הוא דמועיל זה שטובל ומגייר עצמו לשם ב"ח להפקיע מיני' דין ממוני', וממילא דפקע מיני' חלות דין של עבדות הראוי' לחול בי' בשעת טבילה, וטבילתו לשם ב"ח קיימת להיות ב"ח. ואשר נראה עוד' בדעת הרמב"ם, דהא גופא דקני לי' להטבילו לשם עבדות משוי' לי' לקנין הגוף, דבאמת הא דדרשינן אתם קונים ולא הם קונים, הא עיקר הדרשא היא דאין לנכרי בחברו קנין עבדות שיחשב עבד כנעני שלו, ורק קנין מעשה ידיו הוא דאית לי', משום דחשוב זה קנין ממונא לבד ולא קנין עבדות, והא דגם בקנין ממוני' לא קני לי' רק למעשה ידיו ולא לגופי' הרי לא מצינו ע"ז מיעוטא, אלא נראה דזה ממילא נלמד, משום דבאמת גם נכרי חשוב אין גופו ממון, ולא שייך גבי' קנין הגוף כלל, והא דיש לישראל בו קנין הגוף, הוא רק משום דינא דעבדות, ובנכרי דלית לי' קנין עבדות, ממילא דכל קנין ממון שלו לא הוי רק קנין מעשה ידיו בלבד, אשר על כן כשבא אח"כ לרשות הישראל כיון דקני לי' להטבילו לשם עבדות, א"כ ממילא הדר קנין ממון שלו לקנין הגוף, כיון דכל עיקר קנין הגוף תלוי בדין עבדות, דאיתי' גם בישראל הלוקח מנכרי, וכדהבאנו מהסוגיא דטבילתו עולה לשם עבדות, אי לאו משום דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד וכש"נ.

ועכ"פ הא מיהא להדיא כמש"כ, דכל עיקר מניעת חלות גירות דחירות הוא מחמת שחלה עליו גירות דעבדות, וכש"נ דכל עיקר טעמא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד המבואר בסוגיא הוא כי היכי דלא תיחול עלי' גירות דעבדות, שזהו המונעתו מגירות דחירות. אלא דאכתי קשה מהא דאיתא בסוגיא מ"ט נכרי גופא לא קני לי' מאי דקני לי' הוא דמקני לי' לישראל והקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, דמבואר מזה דגם כשבא לרשות ישראל אין גופו קנוי, וכדתלי טעמא בחלות דין הפקעת שעבוד משום דלא קנאו לגופי', וכן מדאיתא שם א"ר אויא ל"ש אלא בלוקח מן הנכרי אבל נכרי גופי' קני, ר"ל וע"כ אין בו דין הפקעה ואין טבילתו לשם ב"ח קיימת, הרי להדיא דכל עיקר יסוד הך דינא דמפקיע מידי שעבוד ושטבילתו לשם ב"ח קיימת הוא רק משום טעמא דלא קנאו לגופי', וכדמחלקינן בין לוקח מן הנכרי ללוקח נכרי גופי', וקשה דעת הרמב"ם שפסק דגופו קנוי בכל גווני.

אכן נראה דהא דישראל קונה נכרי לגופי' יכול להיות בתרי גווני, או משום זה שבידו להטבילו לשם עבדות, וזהו דין קנין הגוף שלו, או משום דגם בקנין כספא לחוד הרי הוא כבר עבדו, ויש להישראל בו קנין הגוף דעבדות דממונא, ונ"מ בזה לענין חלות הדין של הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, דאי משום זכותא שבידו להטבילו לשם עבדות, א"כ הא כל קנין הגוף שלו יסודו על שם עבדות העתידה להיות בו, ועל זכותא דאית לי' לעשותו עבד, וע"כ שפיר חייל בי' דינא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, כיון דאכתי לאו עבדו הוא, משא"כ אם נימא שכבר נשלם קנין עבדות דממונא בי', א"כ הרי הדין עבדות שבו הוא קנין ולא שעבוד, ולא שייך בו כלל דין הפקעה של הקדש חמץ ושיחרור, וזהו דמחלק הגמ' דבלוקח עבד מן הנכרי כיון דנכרי רק מאי דקני לי' מקני א"כ אכתי אין לו בו קנין עבדות, ואע"ג דקנין הגוף ממילא חייל בע"כ, בזכותא דאית לי' בי' להטבילו לשם עבדות, אבל אכתי אינו רק כשעבודא, וקנין ממש דעבדות אכתי לית בי', משום דמאי דקני לי' הוא דמקני, וכיון דקדם וטבל לשם ב"ח פקע שעבודא משום טעמא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, וחייל גירותו לשם חירות ולא לשם עבדות, משא"כ לוקח נכרי גופי' דכבר אית לי' בי' קנין ממש של עבדות דממונא, א"כ לא שייך בו הך דינא דמפקיע מידי שעבוד, וע"כ ממילא עולה גירותו לשם עבדות ולא לשם ב"ח, אבל אה"נ דקנין הגוף אית לי' להישראל בו לעולם אף בלקחו מן הנכרי, וכמש"כ.

ולפי דברינו נראה, דהא דפריך רב אחאי אימא בכספא ובטבילה לא פליג רק על קנין עבדות שבו עכשיו, וס"ל דגם בלוקח נכרי גופי' לא חיילא בי' שם עבדות עד לאחר טבילה, אבל אה"נ דאית לי' קנין הגוף מחמת זכותא שבידו להטבילו לשם עבדות, ורק דחייל בי' דינא דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וטבילתו לשם ב"ח קיימת. ונראה דהכי מסתברא, מהא דאיתא בסוגיא שם גבי גיורת שטבלה וטבלו עבדי' לאחרי' דבסתמא טבילתן עולה לשם עבדות, ואם נימא דלית לה בהו רק קנין מעשה ידיו א"כ איך נעשין בסתמא עבדים, וכי קנין מעשה ידיו יועיל להיות עבדים, והתם הא הוי דינם כישראל הלוקח מן הנכרי וכמבואר בסוגיא שם, וגם דקשה מזה על רב אחאי דס"ל דלעולם לית לי' רק קנין מעשה ידיו בלבד, וכן קשה מהא דאיתא שם דאמר רב אשי רמו לי' ארויסא בצוארי' ארפו לי' וצמצמו לי' וכו' כי היכי דלא לקדים ולימא לשם ב"ח אני טובל, הרי דמטבילין אותו לשם עבדות בע"כ, ואי משום קנין מעשה ידיו איך יעשוהו בע"כ לעבד גמור, וא"ל דאיירי בלוקח נכרי גופי', דא"כ הרי אינו יכול להקדים ולומר לשם ב"ח אני טובל, וגם דתקשי לרב אחאי דס"ל דגם בלוקח נכרי גופי' אין לו רק קנין מעשה ידיו, אלא ודאי דלעולם יש לישראל בו קנין הגוף, ומשום זכותא דבידו להטבילו לשם עבדות, ופלוגתא דרב אחאי היא רק אם חייל בי' שם עבדות מעכשיו, ולענין דינא דהפקעה מידי שעבוד. ולפ"ז הרי מבואר מתוך הסוגיא, דישראל הלוקח עבד מן הנכרי קני גופו, ומ"מ יכול לטבול לשם ב"ח, משום טעמא דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וזהו כפסק הרמב"ם, וכש"נ.