חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 19

אכן גם לפ"ז ניחא דעת הרמב"ם שפסק דהפטור הוא רק מקנס ולא מבושת ופגם, דדוקא קנס דמחוסר גמ"ד הוא דמהניא הא דמתה הבת להפקיע חיובו, משא"כ בבושת ופגם דלא מיחסר גמ"ד ונגמר חיובם תיכף בשעת ביאה, א"כ לא איכפת לן כלל מה שמתה הבת כיון דכבר נגמר חיובם וזכה בהן האב, ולא דמי לבגרות ונישואין דהכל שלה גם בושת ופגם, ולא אמרינן כבר זכה בהן האב, דשאני דין הפקעה מרשות אב שמועיל גם על שבח נעורי' שלמפרע להחזירם לרשות הבת, ועל כן שפיר מועיל זאת גם בבושת ופגם, משא"כ במתה דלא מהניא על שלמפרע, וכדחזינן דאין חיובו חוזר להבת, ורק דמיפטר מכאן ולהבא משום דנתבטל זכית ממון של האב, א"כ כ"ז הוא רק בקנס דלא נגמר זכית האב עדיין ומשו"ה הוא דמתפקע החיוב במתה הבת, משא"כ בבושת ופגם דכבר נגמר זכית האב בעצם הממון, ואינו צריך עוד לדין זכות האב שבבת, ע"כ ממילא אין עוד דבר הפוטר, ושפיר חייב בבושת ופגם, וכפסק הרמב"ם. אלא דלפ"ז הרי תקשי עוד יותר הסוגיא, דאיך שייך לומר מילתא דפשיטא לי' לאביי מיבעיא לי' לרבא, והא הויין שני דינים נפרדים, דמילתא דאביי הוא דין פטורא או דין ביטול זכית ממון של האב, ושאינו שייך רק בקנס, ואיבעיא דרבא הוא בדין הפקעה ויציאה מרשות אב, וששייך גם בבושת ופגם, ועוד צ"ע למה השמיט הרמב"ם הך איבעיא אי מיתה עושה בגרות או לא. כיון דלפי"ד הרמב"ם אינו פטור במתה רק מקנס ואכתי נ"מ בזה לענין בושת ופגם וצ"ע. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בהך דינא דלאבי הנערה ולא לאבי מתה צ"ע אם הפטור הזה נאמר בין לגבי אבי' ובין לגבי עצמה, וגם ביתומה נערה שאינה ברשות אבי' ג"כ דינא הכי דבא עלי' ומתה פטור, או דנימא דפטור זה לא נאמר רק לגבי זכות אבי' ולא לגבי זכות הבת עצמה, ורק בקנס של אבי' הוא דמיפטר, ולא היכא שהקנס הוא של עצמה.

והנה אם נימא כאופן השני שכתבנו דהוא דין ביטול זכית אב, א"כ הא פשיטא דכל הדין הוא רק היכא שהקנס הוא של אב, ולא היכא שהקנס של עצמה, כיון דכל עיקר הפטור של אבי מתה הוא רק ביטול זכית ממון של האב, אלא דגם לפי אופן הראשון דהגזה"כ של לאבי הנערה הוא דין פטור, ג"כ י"ל דכ"ז הוא רק לגבי האב, וכדרשת הכתוב דלאבי הנערה, ולפ"ז הא נמצא דאם אך מיתה עושה בגרות לא מצינו כלל להך פטורא דבא עלי' ומתה, דכיון דמיתה עושה בגרות והופקעה מרשות האב וחוזר החיוב להבת, א"כ הרי ליכא פטורא דמיתה שנאמר רק לגבי האב, ובע"כ דמיתה אינה עושה בגרות והרי היא עדיין ברשות אבי', ועל כן שפיר איתא הכא להך פטורא דולא לאבי מתה, וזהו דקאמר הגמ' מילתא דפשיטא לי' לאביי מיבעיא לי' לרבא, ר"ל דלאביי הא פשיטא לי' דמיתה אין עושה בגרות ולרבא מיבעיא לי', וניחא נמי הא דהשמיט הרמב"ם האיבעיא אי מיתה עושה בגרות דנ"מ מזה לענין בושת ופגם, דלפמש"כ הרי בהא דפסק הרמב"ם דבא עלי' ומתה פטור איכלל גם הא דאין מיתה עושה בגרות, והרי היא ברשות אבי', וכש"כ דרק משום זה דהיא ברשות אבי' הוא דחייל בזה פטורא דמיתה, וכש"נ.

פ"ב הי"ג אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי ה"ז נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל ובהשגות ז"ל אין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבי בידך הוא ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין וכו' עכ"ל, ובכ"מ הביא עוד נוסחא בהשגת הראב"ד וז"ל אני אומר שהצער לעצמה' כעין שאר חבלות דצער דגופה לא זכי לי' רחמנא הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו מה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר וכו' עכ"ל, והכ"מ כתב ע"ז וז"ל ואני אומר שאע"פ שהתשלומין אינן שלה מאחר שמה שזוכה בהן האב הוא על ידה שפיר מיקריא תובע עכ"ל, והנה בדין זה אם יסוד הדין דתביעה ומודה במקצת הוא דאזלינן בתר דבר המחייב, ועל כן כיון דזכות האב הוא מכח הבת להכי חייל על תביעת הבת דין תביעה, או דנימא דאזלינן בתר החיוב של תשלומין, וחיוב התשלומין הלא הוא בעיקרו להאב, דהאב הוא זוכה בחיוב זה מעיקרו, לפי הפשוט זהו יסוד פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם הרי סובר דהואיל שזכות האב הוא ע"י הבת ע"כ הוי מודה במקצת, והראב"ד הרי סובר דאין כאן דין תביעה ולא דין מודה במקצת הואיל והם בעלים מחולקים האב והבת, ומשום דאזלינן רק בתר חלות חובת התשלומין, ולא איכפת לנו בזה שבעיקר המחייב חדא הוא ושגם זכית האב הוא רק ע"י הבת.

דהנה בפ"ד מה' חובל ומזיק הי"ד כתב הרמב"ם ז"ל וכן החובל בבתו משום צער וריפוי ובושת עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל דוקא בושת דחבלות אבל בושת דאונס ופיתוי אינו חייב דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין עכ"ל, ועיין במ"מ שהקשה ע"ז דבאונס ומפתה הרי בלא"ה פטור משום דקם לי' בדרבה מיני' וכדתנן בכתובות דף ל"ו הבא על בתו פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו, וע"כ הגיה בלשון הראב"ד דההשגה קאי על תחלת דברי הרמב"ם דאחרים שחבלו בה הוי הבושת והצער לעצמה ולא להאב, וזהו שהגיה דבאונס ופיתוי גם הבושת והצער הויין של האב. ואכתי יש לדקדק דבבושת וצער של אונס ומפתה הרי כבר מבואר ברמב"ם הלכות נערה בתולה דהרי הן של אב והכא בהלכות חובל ומזיק איירי רק בדין שארי חבלות וא"כ הא שפיר נקט הרמב"ם בסתמא דהרי הן של הבת.

ואשר יראה לומר בדעת הראב"ד, דבאמת בהלכות נערה בתולה הא איירינן בבושת וצער של ביאה דאית בה חיובא דאונס ומפתה, דה"ה של אב מגזה"כ דונתן לאבי הנערה, דאיתרבו שם גם שארי חיובים מלבד קנס, וכדדרשינן בכתובות דף מ' מקרא דתחת אשר ענה ומקרא דהשוכב עמה, אבל בושת ופגם וצער של אונס ופיתוי בגוונא דלית בהו חיובא דאונס ומפתה, דזה נכלל בתוך שארי חבלות, אכתי לא נתבאר אם הן של אב או של בת, ומצאנו דכוותה במשמש מת, דנראה דכמו דפטור בעריות ובחייבי לאוין ה"נ פטור מחיובא דאונס ומפתה, וה"נ מוכרח מהא דפריך הגמ' בכתובות דל"ב על הא דתנן אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת והא אין לוקה ומשלם, וכן שם דף ל"ה פרכא זו לרבה, ומסיק שם דע"כ כר"י ס"ל, ואם נימא דמשמש מת חייב בקנס א"כ הא מצינו לאוקמי במשמש מת דקנס איכא ומלקות ליכא, אלא ודאי דפטור גם מקנס, וא"כ צ"ע בבושת ופגם זה אם דינו כבושת ופגם של אונס ומפתה דהן של אב או דדינו כשארי חבלות דהן של הבת.

ונראה דאם נימא דזכית האב בהבושת ופגם הוא כמו זכיתו בקנס שהאב זוכה בזכות בתו שהתורה זכתה לו בתשלומי בתו, א"כ הוי זאת דין מסויים בחיובא דאונס ומפתה, וע"כ אינו זוכה רק בגוונא דחיובא דאונס ומפתה בי', אז הוא דהוי דינא דהבושת ופגם של האב, אבל במשמש מת דלית בי' דינא דאונס ומפתה, וכדחזינן דפטור מקנס, והבושת ופגם שלו הוא ככל חבלות דעלמא, א"כ הדר דינם להיות כשארי חבלות דהבושת ופגם הן של הבת, משא"כ אם נימא דהטעם דבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין מועיל שיהא להאב זכות בהבת לענין בושת ופגם זה, וממילא דהחיוב והתשלומין הם שלו, א"כ גם משמש מת כיון דמ"מ דין ביאה בזה, וכדחזינן דביאה זו פוסלתה מן התרומה, א"כ י"ל דהבושת ופגם שבזה הויין של האב, דכל שמחמת ביאה שייך בי' טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, וכל שמחמת ביאה דהמעשה הוי בכלל אונס ומפתה ורק דחסר בי' חיובא דאונס ומפתה, אבל מאחר דהזכות הוא של האב בעיקר המחייב, א"כ ממילא דדינו תלוי רק בעצם המעשה שדין אונס ומפתה בי' והרי הוא של האב. ולפ"ז נראה דזהו ביאור דברי הראב"ד שכתב דבושת ופגם של אונס ופיתוי אינו מתחייב האב לבתו, ולא תקשי עליו דהא הוי קם לי' בדרבה מיני' דפטור לגמרי, דהראב"ד איירי בגוונא דלית בי' חיוב מיתה וכגון במשמש מת, וחיוב בושת ופגם שלו הוא מדין שארי חבלות, וזהו שחידש הראב"ד דמשום הך טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ממילא דכל שבושת ופגם שלו הוא ע"י ביאה הרי הזכות לאביה אף שהוא חיוב של חבלות וכש"נ.

והרמב"ם דהשמיט זאת, י"ל או משום דלא הוזכר זאת בגמ', או דנימא דהרמב"ם ס"ל דזכות האב בבושת ופגם הוא רק בהתשלומין ולא בעיקר המחייב, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם פ"ב מה' נערה בתולה הי"ד ז"ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן שלו שכל שבח נעורים לו עכ"ל, הרי דהשוה בושת ופגם לקנס וכללן בדין שבח נעורים שהוא על התשלומין, וממילא דזכות האב תלוי בחיובא דאונס ומפתה, ומשמש מת דפטור מקנס הרי הוא בכלל שאר חבלות דהבושת ופגם להבת. ולפ"ז נראה דזהו פלוגתת הרמב"ם והראב"ד גם הכא בהלכות נערה בתולה שהבאנו, דהנה זה שכתב הכ"מ דהואיל שזכית האב הוא על ידה ע"כ הויא בת תביעה, כ"ז הוא אם זכייתו בהבושת ופגם הוא מדינא דשבח נעורים שזוכה הוא בזכות בתו וזכייתו הוא בהתשלומין ע"כ שפיר אמרינן דכיון שזכיתו הוא מכחה ע"כ שפיר מיקריא תובע, משא"כ אם נימא דהך דינא דאי בעי מסר לה וכו' גורם דהאב יש לו זכות בעיקר המחייב של הבושת ופגם דהרי הוא שייך להאב, וממילא הוא זוכה בחיוב זה מעצמו שלא ע"י זכות בתו כלל, א"כ הא אין החיוב בא כלל מכחה, וממילא דלא הויא בת תביעה, כיון דאינה שייכה כלל להחיוב של האב שזוכה בו בעיקר המחייב, וע"כ הראב"ד דס"ל דזכייתו בהבושת ופגם הוא בהבת עצמה וכש"נ למעלה ע"כ זהו שהשיג דאין כאן תובע, והרמב"ם דס"ל דזכיית האב בבושת ופגם בא מכח זכות בתו ע"כ שפיר פסק דנשבעין על תביעת הבת, ומיושב היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, וכש"נ.

הלכות סוטה פ"ג הכ"ג באו עדי טומאה אחר ששתתה ה"ז תצא בלא כתובה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים אלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה וכו' אבל אם בא ע"א והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה עכ"ל, עיין במל"מ שכתב דטעמא הוא משום דכל נאמנותו של הע"א בטומאה הוא רק לענין שלא תשתה וממילא דנשארת באיסורה שמקודם כיון דאין לה השקאה שתתירה, אבל לאחר שכבר שתתה הרי כבר הותרה ע"י ההשקאה ושוב לא מהניא העדת הע"א, ועיי"ש שהקשה דהרי הא דאמרינן בסוטה דף ה' דכל שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה הא ילפינן זאת מקרא דועד אין בה ובהך קרא הא נכלל גם ע"א, וא"כ אם יש לה ע"א במה"י ג"כ לא יבדקוה המים ולא תהני כלל ההשקאה שמקודם להתירה, עיי"ש בדברי המל"מ.

והנה עיקר דברי המל"מ מבוארים להדיא בדברי הרמב"ם בפ"א שם ה"כ שכתב ז"ל כל סוטה שאמרנו שאינה שותה מפני עדי טומאה ה"ז אסורה על בעלה לעולם וכו' שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתי' שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ"ל, הרי להדיא דכל עיקר דין נאמנות הע"א בטומאה הוא רק למנוע ההשקאה, אלא דדברי הרמב"ם דהכא לכאורה אכתי אינן מיושבין, דנהי דכל עדותו של הע"א לא מהניא רק לענין למנוע ההשקאה, אבל מ"מ הרי הא ודאי דלא רק לענין שלא להשקותה לכתחילה, כי אם גם להפקיע עיקר דין ההשקאה, ומדין נאמנות הע"א דחשבינן לה לודאי זינתה לענין זה, ואין מועיל בה שוב השקאה להתירה, וא"כ מה לן בזה שבא לאחר ההשקאה, אבל מ"מ הרי ע"י עדותו השתא הדר דינא דההשקאה לא מועלת בה ולא כלום, דע"ז הא מהניא נאמנות הע"א דהשקאה לאו כלום היא גבה כדין זינתה ודאי, והדר קשה טעמו של הרמב"ם דמ"ש קודם השקאה מלאחר השקאה, והלא גם בלאחר השקאה איגלאי מלתא למפרע ע"י הע"א שאין מועלת בה השקאה כלל. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דטעמו הוא משום דהנה באמת הרי קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ע"א נאמן לומר כלל שזינתה. ורק במקום קינוי וסתירה הוא דהוי גזה"כ להאמין גם ע"א, ונראה דלאו במעשה קינוי וסתירה לחוד הוא דתליא, כי אם דבעינן גם האיסור של קינוי וסתירה, דרק במקום דחייל עלה דין סוטה ואית בה איסורא דסוטה ודין ספק זינתה אז הוא דמועיל עדותו של הע"א לשוי' לודאי זינתה לאסרה בודאי, אבל במקום דבלא עדותו של הע"א ליכא עלה איסורא ואינה בדין סוטה כלל, אז שוב לא מהניא עדותו של הע"א לאסרה. ולפ"ז נראה דאם בא הע"א להעיד זה גופא שהוא במקום קינוי, ע"ז ג"כ אינו נאמן כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי, דהרי בלא עדותו לית בה איסורא דקינוי.

ולפ"ז הרי מיושב היטב דברי הרמב"ם שפסק דאם בא הע"א לאחר השקאה אינו נאמן, דכיון דכבר פקע מינה בהשקאתה איסורא דקינוי, ולית בה עוד דין סוטה וספיקא דזינתה כלל, ורק ע"י עדותו הוא שבא לבטל ההשקאה ולאחולי בה דין סוטה ודין זינתה, על כן שוב אין הע"א נאמן בזה כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי וכש"נ. וניחא השתא גם קושית המל"מ דאמאי לא אמרינן דגם בהי' לה ע"א במה"י אין המים בודקין אותה, אכן לפ"ז הרי ניחא. דכיון דבבא לאחר השקאה לא מהימנינן לי' כלל בעדותו, ע"כ אינו נאמן גם לבטל ההשקאה. ולפי דברינו הרי י"ל, דגם דעת הרמב"ם היא דנאמנות הע"א בטומאה היא על עיקר המעשה, דנאמן לאסרה בתורת ודאי, והא דכתב הרמב"ם לעיל שהרי נאסרה בקינוי וסתירה, היינו משום דבזה הוא דתלוי יסוד דין נאמנותו, משום שנאסרה בקינוי וסתירה, וכש"נ דהא דע"א נאמן בטומאה הוא רק בעת שאסורה מספיקא דקינוי וסתירה, וניחא גם הא דהוסיף הרמב"ם טעמא דהשתי' שתתירה נמנעה, דכיון דיסוד נאמנותו של הע"א הוא רק בצירוף מה דאסורה היא מחמת הקו"ס, א"כ ממילא דגם לאחר הגדת הע"א אם אך הוה פקע מינה איסורא דקו"ס הוה פקע גם נאמנות הע"א, והי' חוזר דינו כע"א בדבר שבערוה בלא קינוי וסתירה דאינו נאמן, ולהכי הוא דהוסיף טעמא דההשקאה נמנעה ע"י הע"א, וממילא נשאר בדין נאמנותו שזינתה לאסרה, אבל אה"נ דנאמנות הע"א הוא על עצם המעשה שזינתה, מגזה"כ דנאמן לאסרה בתורת ודאי במקום קו"ס. אלא דמ"מ סתימת לשון הרמב"ם מורה דדעתו דכל נאמנות הע"א היא רק למנוע את ההשקאה. הלכות איסורי ביאה פ"א הכ"ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ ה"ז לוקה עליה משום זונה.

אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בו זונה עכ"ל, ובהשגות ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה אלא משום טומאה וכו' עכ"ל. ובאמת דמדברי הרמב"ם בפי"ח מהל' איסורי ביאה הי"ב מבואר כדעת הראב"ד שכתב שם וז"ל כל אשה שקנא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה, בין שלא רצת היא לשתות וכו' בין שהיתה שם עדות שמונעה מלשתות וכו' הואיל ולא שתת מכל מקום ה"ז אסורה לכהונה מספק עכ"ל, הרי להדיא דגם היכא שאינה שותה מפני עדות, דהיינו שיש עדות טומאה, ג"כ איסורה לכהונה הוא רק מספיקא, וכדין כל הנשים שאינן שותות. אלא דצ"ע סתירת דברי הרמב"ם, דהרי הכא פסק להדיא דלוקה עלי' משום זונה, וצ"ע. והנראה לומר, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד, דאין ע"א המעיד בטומאה מועיל לענין זונה, והטעם בזה משום דהרי בכ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים ואינו נאמן לומר כלל שזינתה ונטמאה, ורק דכן הוא גזה"כ דבמקום קינוי וסתירה ע"א נאמן, וא"כ כל זה הוא לענין איסור טומאה דהוא איסורא של קינוי וסתירה, משא"כ לענין איסור זונה לא מהניא כלל קו"ס, וע"כ ממילא דלענין זונה הדר דינא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ע"א נאמן לומר שזינתה, והא דפסק הרמב"ם הכא דלוקה משום זונה, הוא משום דכיון דאסירא לי' מיהא משום איסור טומאה שע"ז ע"א נאמן, א"כ ממילא דכשבא עליה נעשית זונה בביאתו זו גופה, וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ח שם דכל שנבעלה למי שאסורה להנשא לו נעשית זונה, וע"כ שפיר לוקה משום זונה על ביאה זו, כיון דנעשית בה זונה והויא ביאתו ביאה של זונה.

ולפ"ז הרי ניחא גם הא דפסק הרמב"ם דלוקה רק משום זונה ולא משום טומאה, ומשום דנראה דהרמב"ם ס"ל דגם לענין טומאה דמהני לזה דין קינוי וסתירה וע"א נאמן לומר שנטמאה, מ"מ כל זה הוא לענין דין טומאה של ונטמאה הנאמר בקינא לה ונסתרה ובזה הוא דמהני דין קו"ס, אבל לא לענין שם טומאה הנאמר בזינתה ודאי, וכמו דלא מהניא דין קו"ס לענין דין זונה כמו"כ לא מהניא גם לענין שם טומאה שנאמר בנטמאה ודאי, רק לענין שם טומאה שנאמר בקו"ס עצמה. ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' יבום וחליצה הי"ט דצרת סוטה שקנא לה ונסתרה מתיבמת, ובזינתה ודאי פסק דצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום, ובע"כ דקו"ס לא מועיל רק לענין שם טומאה הנאמר בקו"ס, אבל לא על שם טומאה הנאמר בזינתה, ולית בה גם דין ספק זינתה וצרתה מתיבמת. ולפ"ז נראה דס"ל להרמב"ם דגם דין נאמנותא דע"א הוא רק לענין הך איסורא דונטמאה הבא מכח דין קו"ס, משא"כ לענין דין הלאו של טומאה שנאמר בזינתה, כיון דהקו"ס לא מועיל לאשווי' ספיקא, ממילא דאין מועיל ע"ז גם נאמנותו של הע"א, אשר ע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דאינו לוקה רק משום זונה ולא משום טומאה, כיון דלענין הדין טומאה שנאמר בו הלאו אין ע"א נאמן בי', ומשום זונה היינו טעמא דלוקה כמש"כ משום דנעשית זונה בביאה זו גופה, דלא שאני איסור טומאה של קו"ס משארי איסורים דנעשית על ידם זונה לדעת הרמב"ם בפי"ח שם, משא"כ לענין טומאה דלא שייך זאת, והאיסור טומאה צריך לחול בה רק עי"ז שנאמין להע"א על עיקר המעשה שזינתה, בזה ס"ל להרמב"ם דליתא זאת בע"א וכש"נ, וע"כ אינו לוקה רק משום זונה ולא משום טומאה.

ולפי המבואר כל ע"א בקו"ס המעיד שנטמאה, לדעת הראב"ד דינו חלוק, דנאמן לענין הלאו של טומאה הנאמר בזינתה ודאי ולא לענין זונה, ולדעת הרמב"ם גם לענין הלאו של טומאה אינו נאמן וכל נאמנותו הוא רק לענין איסור טומאה של קינוי וסתירה. והנה דברי הראב"ד שכתב וז"ל דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, לכאורה תמוהין ואין להם שום מובן, דמאי שיאטי' דדין אונס לע"א, ואם איכא פלוגתא ביבמות דף נ"ו באשת כהן שנאנסה אם בעלה לוקה עליה משום זונה או רק משום טומאה מאי שייכות הוא לדין ע"א לאחר קו"ס וצ"ע. והנראה לומר בדעת הראב"ד, דהנה כבר הקשו הראשונים בסוגיא דיבמות דף נ"ו שם ללישנא בתרא דרבה דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, אבל משום זונה לא דבאונס לא קרינן בי' זונה, והרי להדיא תנן בכתובות דף י"ד בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה דאם רוב פסולין אסורה לכהונה, הרי להדיא דגם באונס נעשית זונה, ועיי"ש בבעהמ"א שתירץ דבכל העריות ונבעלה לפסול לה אה"נ דנעשית זונה אף באונס, אבל בא"א שאני דגלי בה רחמנא דנתפשה מותרת עיי"ש בדבריו, ולכאורה צ"ע דמאי שיאטי' דאונס דשרי בטומאה לענין דין זונה שבה, וצ"ע. והנראה לומר בזה, דבאמת בכל א"א שזינתה שנעשית זונה ופסולה לכהונה הוא מתרי דיני, חדא משום דלא גריעא א"א משארי עריות וכל הני דאסורה להנשא לו דנעשית זונה, ועוד איכא דין מסויים בא"א מדין טומאה של א"א דחל בה שם זונה לכהונה, וזה נילף מהא דדרשינן ונטמאה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, הרי דאיכא דין טומאה בזנות דא"א לפסלה מן הכהונה, א"כ ממילא דנעשית גם זונה ואסורה לכהן משום זונה.