חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 18

ולפ"ז י"ל, דכיון דבחליצה לא בעינן כוונת בעלים רק על עצם מעשה החליצה, אבל דעת בעלים לא בעינן בהו, ומשום דהפטור בא ממילא ולא שהיבם פוטרה, וא"כ הרי שוה לזנות דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ולא לקיומי מלתא, ובאמת גם חלצה בלא עדים הויא חליצה, ועל כן שפיר פסק הרמב"ם דחלצה בינו לבינה הויא חליצה פסולה, כיון דדין עדים לא מעכב בחליצה, ורק משום חסרון ב"ד דבעינן גבי חליצה, דמשום זה הויא חליצה פסולה ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין הל"ט דלכן אין הקטנה עושה שליח לקבלה משום דשליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה, ולפ"ז הא קשה דאמאי מכשרי רבנן חליצה בקטן, ובחרש לכו"ע אי לאו משום טעמא דלאו בר קריאה הוא, והא כיון דחליצה בעיא עדים הא אין מעידין על הקטן, אלא ודאי כמש"כ דדעת הרמב"ם היא דחליצה לא בעיא עדים רק לברורי מילתא ולא לקיומי מילתא, ובזה שפיר מעידין גם על הקטן, ועל כן שפיר צריכינן לטעמא דלאו בר קריאה הוא. והנ"י דס"ל דבעינן עדים בחליצה גם לקיומי מילתא, צ"ל דס"ל כהראב"ד דמעידין גם על הקטן, ועל כן לענין דין עדות שלו לא איכפת לן כלל מה שהוא חרש וקטן, כיון דמעידין גם על הקטן וחרש, ומשו"ה צריכינן לטעמא דחרש לאו בר קריאה הוא, וכש"נ. והנה גבי יעוד תניא בקידושין דף י"ט ע"ב כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת וכו', והיינו משום דבלא עדים לא הוי קידושין כלל, וככל קידושין דעלמא, וקשה דהא לעיל אמרינן דאין יעוד אלא מדעת דידה, משום דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, או משום דכתיב יעדה דהיינו מדעתה, והרי אמה העבריה היא קטנה, דבסימני גדלות הרי היא יוצאת כבר לחירות, וקשה לפ"ד הרמב"ם דאין מעידין על הקטן לקיומי מילתא, א"כ איך מהנו הכא העדים כיון דהיא קטנה.

והפשוט בזה, דביעוד עצם הקידושין נעשה ע"י האב, ואע"ג דדרשינן מאשר לו יעדה דבעינן דוקא מדעתה, הוא דהוי גזה"כ דבלא דעתה לא הוי יעוד ומעשה הקידושין כלל, ולא כמו בשארי קידושין דעיקר הקידושין תלוי בדעתה, ובדעתה הוא דנעשו הקידושין, וכדחזינן דלמ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם יעוד הא תניא בקדושין דף י"ט ע"ב דאם רצה ליעד מיעד ובטלו קידושי האחר ומפרש שם בגמ' הטעם משום דדמי לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו, וקשה דהרי אכתי לא נעשית אשת איש למפרע, ואמאי לא תפסי בה קידושין, ואין זה דומה למעכשיו דנעשית א"א למפרע, אלא ודאי דהא מיהא דביעוד שוב אין הקידושין גומרין אלא מדעת האדון לחוד, ועל כן למ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו דנעשה מעשה הקידושין לענין זה שאין היעוד תלוי שוב בדעתה, על כן מהניא זאת גם לענין זה שאינה יכולה לקבל עוד קידושין מאחר, לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה, ודמיא זאת למעכשיו בחדא מילתא, דלענין זה שאין הקידושין תלויין עוד אלא בדעת האדון מהני היעוד שאח"כ למפרע, והוי כתנאי דמעכשיו דדינה לענין זה כמקודשת למפרע, ואפילו למ"ד מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, ולדידי' הא אינו חוזר ומיעד אם נתקדשה לאחר, אבל מ"מ הרי זהו מיהא משום דכיון דלאו לקידושין ניתנו א"כ הרי אין כאן עוד מעשה קידושין כלל, ועל כן תפסי בה קידושי שני, אבל הא מיהא דלענין קידושי היעוד הקידושין תלויים ונגמרים רק בדעת האדון, ודעתה לא בעינן רק למעשה הקידושין, אבל עיקר דעת המתקדשת כבר נעשה ע"י האב בשעת מכירה, וכדילפינן מינה דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, דגם שם לא מהניא דעתה רק למעשה הקידושין, ועיקר הקידושין הם מדעת האב, וה"נ ביעוד דכוותה.

והכי מוכח, דהלא הא דדרשינן מאשר לו יעדה דבעינן דעתה, הא לא בעינן רק דעתה ולא דעת האב, ואף דקטנה היא והיא ברשות אבי', אלא ודאי דעיקר הקידושין תלוי רק בדעת האדון, ודעתה לא בעינן רק למעשה הקידושין, או דהוי גזה"כ ביעוד דבעינן דעתה, וע"כ פקע מינה זכות אבי', ודעת אבי' כבר היה בשעת מכירה. ולפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם דאין מעידין על הקטן, דלא תקשי עליו מהך דמהנו עדים ביעוד אף שהיא קטנה, אכן לפמש"נ הרי י"ל, דהא דבעינן עדים לקיומי מילתא היינו רק היכא שמתקיים הדבר מדעתו, וכמו גו"ק שבדעתו עושה הקדושין והגירושין והשילוח, וכן הוא הכא הא דבעינן עדים הוא משום האדון שבדעתו תליא מילתא אם לקדשה אם לא, ועל כן בעינן עדים לקיום מעשיו, משא"כ משום דידה, דבאמת לא בדעתה הדבר תלוי שתהיה מקודשת, אלא דבעינן דעתה ומחשבתה משום דבלא"ה ליכא למעשה היעוד והקידושין וכש"נ, בזה לא בעינן עדים כלל לקיומי מילתא, ונמצא דאין כאן עדות על הקטנה לקיומי מילתא, ואף דיסוד היעוד הא הוי דהיא נעשית אשתו, והוי עיקר העדות עליה, אבל לא באו לקיים רק מעשיו של האדון, וע"כ שפיר מהניא עדותן וכמו בגירושין של קטנה.

ולפ"ז ה"ה בחליצה דנתבאר דלא בעינן לא דעת החולץ ולא דעת החולצת, ורק דבעינן מחשבתן למעשה החליצה שלהן, וממילא דנפטרה היבמה, א"כ דומה למעשה הקטנה בהיעוד, דנתבאר דכיון דלא בעינן דעתה ממש, ע"כ לא צריכינן עדים לקיומי מילתא, והרי גם התם בלא מעשה הקטנה ודעתה ליתא ליעוד וקידושין כלל, ומ"מ מעשיו קיימין בלא עדים, וה"נ בחליצה, כיון דלא בעינן דעת, רק מחשבה היא דבעינן, והפטור ממילא בא, על כן מעשיהם קיימים גם בלא עדים, ושפיר קי"ל דחליצה בלא עדים הויא חליצה, ולא צריכינן עדים רק לברורי מילתא, והיינו כמש"כ בדעת הרמב"ם, וכסוגית הגמ' דפריך בינו לבינה מי ידענא, דהיינו רק לברורי מילתא, וכש"נ. אלא דבעיקר הך טעמא שכתבנו, דהא דבעינן עדים ביעוד לקיומי מילתא הוא רק משום לתא דאדון, אבל לא משום לתא דידה, ומשום דכיון דלא בעינן דעתה והקנאתה, ע"כ לא בעינן גם עדים לקיומי מילתא משום דידה, זה אינו מוכרח, די"ל דכל שדין קידושין בי' ויש בו דין קנין, וכן כל דין פטור, צריך עדים לקיומא דמילתא, ולא תקשי הא דמהניא עדותן אף שהיא קטנה, ולדעת הרמב"ם הא אין מעידין על הקטן, די"ל דלזה הוא דמהניא הא דלא בעינן דעתה והקנאתה דמשו"ה מעידין גם על הקטן, ומשום דהך דינא דאין מעידין על הקטן הוא רק היכא דבעינן דעתו, אבל אה"נ דהא דבעינן עדים לקיומי מילתא הוא גם משום לתא דידה, וכן גבי גירושין דמעידין גם על הקטנה, דהוא ג"כ משום דמתגרשת בע"כ, י"ל ג"כ דמ"מ הא דבעינן עדים לקיומי מילתא הוא גם משום לתא דידה, אבל לא משום לתא דבעל לחוד, וצ"ע בזה.

אלא דאם נימא כן הרי ממילא נסתר הוכחתנו דחליצה א"צ עדים מהא דאיכא מ"ד דחליצת חרש וקטן כשרה ואע"ג דאין מעידין על הקטן, ומעתה הרי ש דכיון דלא בעינן רק כוונת חליצה ולא דעת, ע"כ מועיל זאת לענין זה דמעידין על הקטן, אבל אה"נ דמ"מ בעינן עדים לקיומי מילתא. אכן מ"מ לא דמיא חליצה ליעוד, משום דביעוד הוי מעשה קנין, משא"כ בחליצה דהפטור ממילא בא, ועל כן שפיר י"ל דבחליצה לא בעינן עדים לקיומי מילתא רק לברורי לחוד, ומדלא הוזכר ברמב"ם כל הך דינא דעדים בחליצה, ש"מ הכי דקיום החליצה לא בעי עדים, וכן מדלא הוזכר עדים ביבום, ואע"ג דאית בי' גם מעשה קנין, ש"מ דגם בקנין מ"מ כל שלא בעינן דעתם נתקיים הדבר גם בלא עדים, ולא צריכינן בי' סהדי רק לברורי בלבד, ומיושבים היטב דברינו בדעת הרמב"ם, וכש"נ. פ"ו הי"ט אשה שזנתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתובה בה כעריות שנאמר והיא נטמאה, אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים או שאינה בת שתיה אלא בת גירושין ה"ז חולצת ולא מתיבמת, ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת עכ"ל, והנה דברי הרמב"ם תמוהים, מה שפסק דבסוטה ספק צרתה חולצת או מתיבמת, דמאחר דבודאי זינתה היא חשובה ערוה ופוטרת צרתה, א"כ בספק זינתה הא הויא צרתה כדין ספק צרת ערוה דחולצת ולא מתיבמת, וצע"ג. והנה ביבמות דף י"א אר"י אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות וכו', ועיין בתוס' שם שהביאו סוגית הגמ' בסוטה דף ה' דפריך שם הגמ' על סוטה שנסתרה דתנן דחולצת ולא מתיבמת ותתיבם יבומי, והקשו דמאחר דבודאי זינתה חשובה כערוה א"כ בספק זינתה היה לה להחשב כספק ערוה ומאי פריך הגמ' דתתיבם יבומי עיי"ש.

והנה שם בסוגיא עוד, מתיב רב אשי נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת חולצת ולא מתיבמת, אמר לך רב אמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק, ומ"ש סוטה ודאי משום דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי טומאה כתיבה בה דתניא וכו' אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה מאי נסתרה נבעלה וכו' ע"כ הסוגיא, וכבר הקשו הראשונים ע"ז דהרי קי"ל בסוטה דכ"ח דעשה בה הכתוב ספק כודאי, וא"כ תהני זאת גם לפוטרה מחליצה כדין ודאי זינתה עיי"ש בדבריהם. ונראה לומר, דבאמת כל זנות דא"א וספקי זנות הרי אין בה הך דינא דספק כודאי, וכמבואר בכתובות דף ט' בסוגיא דפתח פתוח מצאתי דספק ספיקא מועיל בה להתירה, וכן הרי מבואר בתוס' שם דמועיל חזקה, מה שאין מועיל זאת במקום שעשה הספק כודאי, ובע"כ דרק בקינוי הוא דהוי גזה"כ דסתירה אוסרתה וספיקה כודאה, וא"כ י"ל דבהך דינא דטומאה כתיב בה כעריות אין קינוי מועיל לזה, וכל דאיסורו משום קינוי נהי דחשבינן לה לודאי זינתה, אבל מכיון דהוא מגזה"כ דקינוי ע"כ אין בה משום טומאה כעריות, וא"כ הרי ניחא הא דחולצת ולא מתיבמת ודינה כספיקא, דכיון דצריכינן למידיינה לענין זה ככל ספקי זנות, ודלינן מינה איסורא דקינוי, א"כ ממילא דלא הויא רק ספיקא ואין ספקה כודאי, ועל כן חולצת ולא מתיבמת.

ונראה דכן הוא מבואר בסוגיא שם, דפריך מ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי טומאה כתיבה בה, ר"ל דבאיסורה שע"י קינוי הא כתיב בה ונטמאה, ומשני מאי נסתרה נבעלה, ר"ל וע"כ לא נאמר טומאה רק על עיקר הזנות ולא על האיסור שבא ע"י קינוי, ואם נימא דחייל דין קינוי גם לגבי יבם א"כ אין נ"מ כלל בזה סוף סוף אכתי דין טומאה בה, אלא ודאי דלפי המסקנא כל שהוא משום קינוי אין בה משום טומאה כתיב בה כעריות, ולענין טומאה דכעריות דיינינן לה כמו בלא קינוי, ועל כן לא הויא רק ספיקא, וניחא הא דחולצת ולא מתיבמת. ולפ"ז נראה דמתישבא גם הסוגיא דסוטה, דפריך הגמ' ותתיבם יבומי, ולא חייש גם לספיקא שמא זינתה, דהרי באמת איתא בקידושין דפ"א דמלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, וא"כ הרי חזינן דבאמת כל סתירה אין בה גם משום ספק זנות, ובע"כ דהגזה"כ של קינוי הוא בתרתי, בין לשוי' ספיקא, ובין לעשות ספקה כודאה, אבל בלא"ה הרי היא בחזקתה ואין כאן שום ספיקא דזנות כלל, וממילא דהדר דינא, דלענין טומאה כתיב בה כעריות לענין חליצה ויבום, דלא מועיל בזה הדין קינוי, ודיינינן לה כמו בלא קינוי, א"כ הויא בכלל הך דינא דאין אוסרין על היחוד, דלא הויא גם ספיקא. ועיין בסוטה דף כ"ה דפליגי ר"א ורבינא אי מהניא מחילה גם לאחר סתירה להתירה לבעלה, והרי מחילה אינה מפקיעה את הקינוי רק מכאן ולהבא ומ"מ ניתרת, הרי להדיא דעיקר איסורה הוא רק ע"י הקינוי, וכשפקע הקינוי ניתרת, וא"כ מכש"כ דלמה דלא מהני קינוי לכתחלה דהיא בהיתרה ודאי, וע"כ זהו דפריך הגמ' דתתיבם יבומי, כיון דלענין טומאה כעריות לא מהני קינוי, א"כ ממילא דהרי היא בהיתרה ודאי, ואין כאן ספק ערוה, והרי היא ראויה גם ליבום, וכש"נ.

והנה בתוס' בסוטה דף ה' שם הקשו על הא דדרשינן שם בסוטה שנסתרה שאינה מתיבמת משום דכתיב לאיש אחר ולא ליבם, דהא האי קרא בסוטה ודאי ע"י עדים כתיב דילפינן דבר דבר מממון בסוף גיטין עיי"ש, ולפמש"נ י"ל, דשאני הך איסורא דלאיש אחר ולא ליבם דמועיל בי' דין קינוי, וע"כ שפיר אמרינן כיון דזינתה אסורה ליבם, א"כ ה"ה בקינא לה ונסתרה דמיחשבא לזינתה אסורה ג"כ ליבם משום דין קינוי, משא"כ בהך דטומאה כתיב בה כעריות דלא מועיל בזה דין קינוי, ע"כ ליתא רק בזינתה ודאי, ולא בקינא לה ונסתרה, וכש"נ. ויש להוסיף עוד טעם בזה, דשאני הך דינא דטומאה כתיב בה כעריות דהוא דין מסויים ביבום שתהא חשובה כערוה, דמלבד דין האיסור שבה עוד יש בה דין נוסף מסויים לענין יבום שתהא חשובה כערוה, וכדחזינן דמועיל זאת גם לענין פטורא דחליצה וגם לענין לפטור צרותיה, ועל כן אין זה שייך לענינא דקינוי, משא"כ הך איסורא דלאיש אחר ולא ליבם, כל עיקרו הוא מאיסורא דזנות, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה ליבם, וכדחזינן דדרשינן לאיסורא דיבם בק"ו מאיסורא דבעל, וכדאיתא בסוטה שם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, ונראה עוד מזה, דאיסורה לגבי בעל זהו גופא האוסרה ליבם, וע"כ שפיר מועיל הקינוי גם לגבי היבם, ומשו"ה אסורה להתיבם וחולצת ולא מתיבמת.

ובהכי מתישבא הא דאיתא בירושלמי פ"א דסוטה הל"ב תני רבי אומר שלש טמאות אמורות בפרשה וכו' אחת לבעל ואחת לבועל ואחת ליבם אמר ר' יוסי בי ר' בון מתני' אמרה כן ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ובגמ' הרי מבואר דילפינן זאת מקרא דלאיש אחר ולא ליבם, אכן לפ"ד הרי ניחא, דהך קרא דונטמאה דכתיב בפרשת קינוי אתי לאורויי על הך דינא דלאיש אחר ולא ליבם דקאי על ודאי זינתה וכדהבאנו מהתוס', ואתי הקרא דונטמאה ללמד דעל הך איסורא דליבם מהני דין קינוי, וממילא דגם סוטה שנסתרה נכללת בהאי קרא דלאיש אחר ולא ליבם ואינה מתיבמת. ועכ"פ נתבאר דהא דמשני הגמ' דסוטה ספק אין בה טומאה הביאור הוא דאף ספק טומאה אין בה לענין יבום, והא דחולצת ולא מתיבמת הוא משום הקרא דוהיתה לאיש אחר דדרשינן ולא ליבם, וכמבואר בהסוגיא דסוטה שהבאנו, ולפ"ז הרי מיושב היטב פסק הרמב"ם דצרת סוטה מתיבמת ג"כ, כיון דטומאה לית בה, והך דלאיש אחר הרי הוי דוגמת מחזיר גרושתו וחייבי לאוין ועשין דצרותיהן מתיבמות, וע"כ גם בסוטה דינא הכי דצרתה מתיבמת.

והנה בפ"א מה' איסורי ביאה הכ"ב פסק הרמב"ם ז"ל המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה עכ"ל, והראב"ד חולק שם ע"ז וס"ל דלוקה משום טומאה ולא משום זונה, ולדעת הרמב"ם צ"ל דהא דאינו לוקה משום טומאה הוא משום דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה, והא דהכא נאמן הוא משום דין קינוי, וע"כ אינו לוקה, כמו שפסק בפי"א מהל' גירושין דכל שנאסרה משום קינוי אין בה רק מלקות מד"ס, הרי להדיא דהרמב"ם מחלקן לתרתי, דבנאסרה משום זנות ודאי לוקה, ובנאסרה משום קינוי אף דחשבינן לה לודאי זינתה ע"י הע"א שמעיד שנטמאה אין בה מלקות, והיינו משום דחשוב ודאי רק מדין קינוי ולא ודאי זינתה, וא"כ בודאי נכון מה שכתבנו דלענין טומאה כעריות לגבי יבום דלא מהני קינוי דיינינן לה כמו בלא קינוי, ואין אוסרין על היחוד, וכמש"כ, כיון דבאמת הויין תרי גווני איסורים. אלא דנראה דאפילו לדעת הראב"ד שם דלוקה משום טומאה ג"כ נכון כמש"כ, דכל זה לענין איסורה לבעלה דמהני קינוי אז שפיר מועיל הע"א גם למלקות, כיון דדינה דחשובה ודאי נטמאה, משא"כ לענין טומאה דכעריות האמור לענין יבום דלא מהני בזה קינוי כלל, ע"כ שפיר דיינינן לה כמו בלא קינוי, וכדחזינן דס"ל דאינו לוקה משום זונה, והיינו משום דס"ל דלאיסורה משום זונה לא מהני בזה הקינוי שיהא ע"א נאמן בזה, וא"כ ה"ה הכא לענין יבום י"ל ג"כ דכוותה דלא מהני ע"ז קינוי כלל, ודיינינן לה כמו בלא קינוי, ומיושב היטב דעת הרמב"ם וכמש"כ.

הלכות נערה בתולה פ"א הט"ו בא עלי' ומתה ה"ז פטור מן הקנס שנאמר ונתן האיש וגו' לאבי הנערה לא לאבי המתה, והוא שתמות קודם שתעמוד בדין עכ"ל, והוא מימרא דאביי בכתובות דף ל"ח עיי"ש, אלא דקשה בהא דכתב הרמב"ם דדין זה אינו רק בקנס מהא דאיתא שם בסוגיא מילתא דפשיטא לי' לאביי מיבעיא לי' לרבא דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאבי' הוי, ומי מעברה וכו' אלא הכי קמיבעיא לי' יש בגר בקבר ופקע אב או דלמא אין בגר בקבר ולא פקע אב, מר בר רב אשי בעי לה הכי מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות תיקו, הרי דמבואר בסוגיא דהך דרשא דלאבי הנערה ולא לאבי מתה הוא דמיתה עושה בגרות דהוי דין הפקעה מרשות אב לכל מילי, ולמה פסק הרמב"ם דלא מיפטר רק מקנס, והרי בהא דתנן לקמן בר"פ נערה שנתפתתה לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן שלה הא פסק הרמב"ם דגם בושתה ופגמה לעצמה, ומ"ש הכא דכתב הך דינא רק בקנס, וצ"ע. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דהך דלאבי הנערה ולא לאבי מתה אין זה דין ביטול זכות אב, כי אם דהוי גזה"כ לפטור מקנס, ואה"נ דהיא ברשות אבי', ורק דבמתה הנערה מיפטר הבועל, ועל כן לא שייך למילף בושת ופגם מינה, דדוקא לענין הפקעה מרשות אב הוא דהוי דינא דלמי שזה ניתן זה ניתן, ומשום דאיתקוש בושת ופגם לקנס, וגם דבאמת כל שבח נעורים חד דינא להו לענין זכית האב, ובגרות ונשואין כשם שמוציאין אותה מרשות האב לענין קנס כמו כן לענין בושת ופגם ג"כ, משא"כ הכא בהך דלאבי הנערה ולא לאבי מתה דהוי דין פטור, בזה לא איתקש כלל בושת ופגם לקנס, וכיון דהגזה"כ הוא לענין קנס ממילא דלא מיפטר רק מקנס, אבל לענין בושת ופגם הרי הוא בחיובו.

והכי מתבאר מתוך הסוגיא, דאמר אביי בא עלי' ומתה פטור וכו', ואם נימא דהוא זה דין הפקעה, והגזה"כ הוא דמיתת הנערה מפקיעה מרשות אבי', וא"כ הא אין זה מועיל רק שתופקע זכות אבי' ויחול חיובא לה בעצמה, וכדתנן לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה, ומדמיפטר לגמרי ש"מ דאין זה מדין הפקעה ורק דהוי גזה"כ לפטור מקנס, ומשו"ה הוא דמיפטר לגמרי, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דהוא זה רק בקנס ולא בבושת ופגם, דבזה לא איתקשו בושת ופגם כלל לקנס, וכש"כ. עוד י"ל בדעת הרמב"ם, דבאמת הך דינא דלאבי הנערה ולא לאבי מתה אין זה דין פטור של קנס, כי אם דהוי דין ביטול זכות האב, ואי דקשה דא"כ אמאי מיפטר לגמרי והא צריך להיות חוזר חיוב הקנס להבת עצמה וכדתנן לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה, י"ל בזה, דשאני דין ביטול זה מדין בגרות, דדין בגרות יסודו הוא הפקעה מרשות אב, משא"כ במתה הנערה לא הופקעה מרשותו כלל, ורק דכך הוא גזה"כ דבמתה אין להאב דין זכית ממון של שבח נעורים שבה, אף דעדיין היא ברשותו, אבל אין דין זכית ממון במתה. אשר לפ"ז ניחא ג"כ הא דפקע חיוב קנס לגמרי הכא, משום דבאמת הרי בשעת ביאה שהיא שעת עיקר חיובא הלא היתה ברשות אבי' והוא דזכה בהקנס ובושת ופגם שבה, ורק בבגרות ונישואין שמפקיעין מרשות אב הוא דהוי דינא דכל הני זכיות של אב גם שלמפרע חוזרין להבת, וא"כ כל זה היכא שיוצאת מרשות אבי', משא"כ במתה הבת דאכתי היא ברשות אבי' ורק דאין במתה דין זכית ממון בזה אזלינן רק בתר שעת חיובא, וכל שבשעת חיובא זכה בהן האב אין להבת בזה כלום, וכשבטל זכית האב מיפטר הבועל לגמרי ואין החיוב חוזר לבת כיון דלאו דידה נינהו.