חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 15

אלא דקשה לפ"ז הסוגיא דב"מ דמשני הגמ' דלהכי אין נשבעין על שטר שכתוב בו סלעים דינרים סתמא ומלוה אומר חמש ולוה אמר שלש משום דהוי כפירת שעבוד קרקעות, והא לפ"מ שנתבאר הרי כל הודאת חוב שבשטר צריך להיות כהודאת מטלטלין כיון דעיקר החוב הוא מטלטלין. ונראה לומר, דהנה מבואר בסוגיא שם דלמ"ד הילך פטור כל הודאת שטר פטור ג"כ משום דהוי הילך, וטעמא דהילך מבואר בסוגיא שם משום דהוי כופר בכל, הרי דהודאת שטר חשוב כפרוע ותשלומין לענין מודה במקצת ולענין ליפטר משבועה, ורבי חייא דפליג שם וס"ל דגם הילך חייב, היינו משום דס"ל דגם היכא שעושה אותו כפרוע ג"כ הוי מודה במקצת, וכדחזינן דמחייב גם בהילך דהרי שלך לפניך דפשיטא דהוי פרוע, אבל הא מיהא מודה דבהילך חל דין פרוע ודין תשלומין. ולפ"ז נראה דהא דמחלקינן לשנים החיוב קרקע והחיוב מטלטלין, הוא רק היכא דחשוב עוד מחוייב ועומד בהודאתו, אבל היכא דבהודאתו חשוב פרוע ותשלומין בקרקע אז פשיטא דדינו כהודאת קרקע, ואע"ג דמודה גם במטלטלין מ"מ הפרוע והתשלומין שחל על השעבוד קרקעות משוי לי' להודאת שע"ק. ולפ"ז נראה לומר, דהתם הא מבואר בהסוגיא דהודאת שטר הוי הילך בהשע"ק שבו, אלא דהסוגיא קיימא שם למ"ד הילך חייב, וע"כ זהו דקאמר הגמ' כיון דעכ"פ הילך מיהא הויא וחשוב כפרוע ותשלומין בקרקע, א"כ ממילא הוי שע"ק ופטור לכו"ע גם למ"ד הילך חייב משום דאין נשבעין על שע"ק, אבל אה"נ דבגוונא דלא הוי הילך ולא הוי פרוע ותשלומין בקרקע אז אמרינן כיון דחיובו הוא גם על מטלטלין ואית בי' גם הודאת מטלטלין שפיר הוי מודה במקצת ומחייבו שבועה.

ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, מה שפסק גבי הודאה במקצת בכתובה דחייב שבועה מד"ת, דנראה דהא דשטר הוי הילך הוי דין מסויים רק בשטרות, דאית בהו הקנאת שעבוד, אבל כל מעשה ב"ד אף דגובה גם ממשועבדים מ"מ לא חשוב הילך, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מה' טוען ונטען ה"ד ז"ל אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו כיצד מי שטען חברו ואמר מאה דינרים יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם עכ"ל, והלא בסוגיא דב"מ דף ד' מבואר דהפטור הוא משום הילך, וא"כ בע"כ דהא דכתב הרמב"ם טעמא שהשטר לא תועיל בו כפירתו וכל נכסיו משועבדים בו, זהו גופא כללא דהילך, וא"כ לא שייך זאת אלא בשטר, דשעבודו בידו, וראית ועדות החוב ג"כ בידו, אז הוא דהוי הילך, משא"כ במעשה ב"ד, נהי דגובה ממשועבדים ואינו יכול לטעון גם פרוע, אבל מ"מ בעיקר החוב אין בידו יותר משארי מלוה ע"פ, וע"כ לא הוי הילך. וכן מוכח מדברי הרמב"ם אלה, שהרי בממון שאינו יכול לכפור פסק דאין נשבעין מד"ת, והכא בכתובה הרי פסק דהוי מודב"מ ונשבעין מד"ת, אלא ודאי דהכא לא חשוב הילך, כיון דליכא שטרא, וכן גם הראב"ד לא השיג עליו בזה רק מהא דחשוב שע"ק, ולא השיג דהא הוי הילך כמו שט"ח ופטור משבועה, הרי דבהא גם הראב"ד מודה דבכתובה שהיא רק מעשה ב"ד ולא שטר לא חשוב הילך. אשר ע"כ הרי מיושב היטב דברי הרמב"ם שבפט"ז מה' אישות שהבאנו דעל כפירת והודאת כתובה נשבעין עלי' ולא מיפטר משום דהוי שע"ק, דכיון דכתובה לא חשיבא הילך ע"כ ממילא דלא חשיבא גם שע"ק, כיון דאית כאן גם הודאת וכפירת מטלטלין וכש"נ, וע"כ שפיר חשוב מודה במקצת במטלטלין ונשבעין עליו וכש"נ.

וניחא נמי לפ"ז הא דפסק הרמב"ם גבי שני שטרות שהיו שתי כתי עדים המכחישות זא"ז דנשבע משום העדאת עדים ולא מיפטר משום דהוי הודאת שע"ק, כיון דבע"כ הרי דעת הרמב"ם דלא חשיבא כאן הילך, דאלא"ה הא לא היה כאן שבועה, וצ"ל דהיינו משום דהרמב"ם ס"ל דכל הך דינא דשטר הוי הילך לא נאמר רק לענין הודאת פיו בזה הוא דחשוב הילך ומבטל שלא יהא בו דין הודאה במקצת, אבל בהעדאת עדים לעולם אית בה דין הודאה במקצת, ואין בשטר דין הילך אם אך אינו מחזיר את ההודאה בשעת הודאתו, או דנימא דהרמב"ם סובר כהגירסא בב"מ דף ד' דהא דשטר הוי הילך הוא דוקא בשקמודה בו, אבל בלא"ה אין שטר חשוב הילך, ועכ"פ הא מיהא בדעת הרמב"ם דכל דאין בו הודאת עצמו שוב אין בשטר דין הילך ויש בו שבועת מב"מ, וממילא דלית בי' משום שע"ק וחייב בשבועת התורה, כיון דדעת הרמב"ם דכל שטר חשוב גם כפירת והודאת מטלטלין וכש"נ, וזה ג"כ טעמו דהשמיט כל הך דינא דשע"ק לענין שבועה, כיון דלא משכחינן הך דינא רק בהילך דמיפטר שם גם בלא"ה משבועה. והנה כבר הקשו הראשונים דאיך משכחינן שבועת מב"מ למ"ד שעבודא דאורייתא והא הוי שע"ק, ולפמש"נ הרי כל בע"פ כיון דלא הוי הילך ממילא אין בו גם דין שע"ק ושפיר חייב בשבועתו, וכש"נ.

ולפ"ז הרי ניחא הסוגיא דכתובות דאין נשבעין על על הכתובה משום דהוי שע"ק, גם לדעת הרמב"ם, דלפמש"נ הרי עיקר טעמא דהרמב"ם מה דלא חשיבא שע"ק, הא הוי משום דכיון דאית בה שעבוד קרקע ושעבוד מטלטלין א"כ אכל חדא בפ"ע חייל חיובא ושעבודא גם בלא חיובא דאידך, בין על הקרקע ובין על המטלטלין, וגם עיקר ועצם החוב תרתי בי', דלגבי חיובו ושעבודו שעל הקרקע חשוב שע"ק, ולגבי שעבוד המטלטלין חשוב מטלטלין, וכמבואר כן ברמב"ם פ"י מה' שבועות לענין שבועת העדות שהבאנו למעלה, וע"כ לא אהניא לי' מה דאיתא הכא גם כפירת שע"ק להפטר מחיוב שבועה שלו משום דאין נשבעין על הקרקעות, כיון דבפטורא דקרקעות עדיין אין בזה הפקעת החוב, והדר רמיא כולא שעבודא על המטלטלין, א"כ שפיר איתא הכא לחיוב שבועה, כיון דיש כאן גם הפקעת חיוב של מטלטלין לחוד בלא קרקעות, ויש בזה די לחיוב שבועה, וא"כ כ"ז הוא בנשבע ונפטר דהשבועה היא להפקיע את החוב, משא"כ הסוגיא דכתובות דאיירי בנשבע ונוטל שהיא באה בשבועתה לזכות על ידה בחיוב כתובתה, וא"כ הא הוי להיפוך, דכיון דאקרקעות לחוד חייל חיובא ושעבודא גם בלא חיובא דמטלטלין, וא"כ הא מאחר דכשאנו דנין על הקרקעות לחוד הא הוי דינא דאין נשבעין על הקרקעות ונאמנת גם בלא שבועה, ע"כ שוב מהניא הכא מה דחייל חיובא ושעבודא על הקרקעות לחוד דהיא זוכה בחיוב כתובתה גם בלא השבועה משום השע"ק של הכתובה, ושוב ליתא הכא לחיוב שבועה, כל שחוב כתובתה קיים, וכש"נ.

הלכות גירושין פ"ו ה"ט וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה עכ"ל, ובהשגות חולק על טעם זה ומסיים ז"ל אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת עכ"ל, ובפ"ב מה' שלוחין ושותפין כתב הרמב"ם ז"ל אבל מי שאינם בני דעת והם חשו"ק אינן נעשין שלוחין ולא עושים שליח אחד הקטן ואחד הקטנה עכ"ל, הרי דכן היא גם דעת הרמב"ם בעצמו ג"כ, וכמבואר כן בכמה דוכתין בש"ס, וצ"ע א"כ למה הוצרך בכאן להוסיף עוד טעם לפי שאין מעידין על הקטן, וצ"ע. והנה ביבמות דקי"ח ע"ב איבעיא המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא לי' זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, א"ד כיון דזימנין דרחמא לי' חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, ושוב שם המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית לה קטטה בהדי' זכות הוא לה א"ד ניחא דגופא עדיף לה וכו', הרי דבמקום זכות יכול לזכות גט לאשתו גם שלא בפני', ורק דהאיבעיא היא אם הוא זכות או חוב, ובמקום יבם נשאר בספיקא דהוי ספק זכות. וצ"ע מה דינו בקטנה כה"ג, דהרי קי"ל דזכין לקטן בכ"מ, ומשום דכיון דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו א"כ הא קטן וגדול שוין ונעשין שליח עבורו שלא מדעתו, ולדעת הרבה מהראשונים הוא מד"ת אף לקטן, וא"כ בגט כה"ג צ"ע מה דינו בקטנה, כיון דאמרינן זכין לקטן ונעשין שליח עבורו מד"ת, א"כ יכולין לקבל גם גט זה דהוי זכות לה עבורה, או דמ"מ לא מהניא בקטנה, וצ"ע.

ונראה דמשו"ה הוסיף הרמב"ם הך טעמא דאין מעידין על הקטן, דהרי משום הך טעמא דבעינן בני דעת הרי היתה יכולה לקבל גט ע"י שליח במקום שהגט הוא זכות לה, אבל משום הך טעמא דאין מעידין על הקטן אינו מועיל מה דהוי זכות לה, כיון דמ"מ עדים מיהא בעינן, דשליחות גט צריך עדים, ואין מעידין על הקטן, וע"כ לא מהניא אף במקום שזכות הוא לה. והלא גם סיום דברי הרמב"ם שסיים אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה צ"ע דהרי להדיא מבואר בב"מ דף י' דחצר דגט הוא משום יד, וא"כ הרי צריך להיות מועיל גם בקטנה כיון דהוי משום יד, משא"כ לענין שליח הרי אין שליחות לקטן, ולפ"ז הרי ניחא, דהרי שם בדף י"א מבואר דבגט לא מהניא באינה עומדת בצדו משום דאין חבין לאדם אלא בפניו, ולפ"ז במקום זכות מועיל חצר בגט אף באינה עומדת בצדו, ובזה השמיענו הרמב"ם דבקטנה במקום זכות שאני חצר משארי שלוחים, דבחצר לא בעינן עדים, וע"כ אמרינן זכין לאדם שלא בפניו ויכול לזכות גם לקטנה ע"י חצרה שלא מדעתה, משא"כ בשארי שלוחים כיון דצריך עדים ואין מעידין על הקטן, ע"כ אינו יכול לזכות לקטנה את גיטה אף במקום שזכות הוא לה. והראב"ד דסגי לי' בהך טעמא דאין שליחות לקטן, הוא משום דחולק על עיקר הך טעמא דאין מעידין על הקטן, וכמש"כ בראשית ההשגה דהך טעמא לא ס"ל, וע"כ ליכא טעמא אחרינא רק דאין שליחות לקטן, וכמו בכל התורה כולה כן הכא.

ובפ"ג מהל' אישות הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אי"צ לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כמו שליח הגט וכו' עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל אין הנדון דומה לראי' דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו וכו' אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ"ל, ר"ל דס"ל דבלא עדים השליחות לא מהניא כלל כמו עצם הקידושין דאינם כלום בלא עדים, ועל הוכחת הרמב"ם משליח הגט דא"צ עדים, תירץ ע"ז הראב"ד דהתם שאני שהגט מוכיח שעשאו שליח וע"כ הוי כמו שליח שעשאו בעדים, והרי כן תנן בגיטין דף כ"ג אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח, הרי להדיא דהא דהגט תח"י הוי הוכחה גמורה שהבעל עשאו שליח ע"ז, ובדס"ד שם איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן ר"ה אמר בעל נאמן ור"ח אמר שליש נאמן, וכבר נחלקו הראשונים שם אם קאי על שליח לקבלה או על שליח להולכה, וקי"ל כר"ח דשליש נאמן, וא"כ להנך ראשונים דמפרשים דקאי על שליח להולכה הרי מבואר דזה שהגט יוצא מתח"י הוי הוכחה גמורה שהבעל עשאו שליח להולכה ונאמן בזה אף במקום שהבעל מכחישו, וכן הוכיחו הראשונים מיסוד הך דינא דבפני נכתב ובפ"נ דתקינו רבנן כי היכי דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי', ואם נימא דבעל יכול לומר לפקדון נתתיו א"כ הא יכול אכתי לערער ולומר לפקדון נתתיו לך, ומה מועיל הבפני נכתב ובפ"נ, אלא ודאי דשליח נאמן לומר שליח אני מהבעל הואיל והגט מסייעו, אלא כי היכי דלא ליתי בעל ולימא מזויף הוא להכי תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ, אשר ע"כ הרי נראה דבזה גם הרמב"ם מודה דהגט מוכיח שהוא שליח ולגירושין נמסר הגט לו, וא"כ צ"ע איך מביא הרמב"ם משליח הגט דשליח להולכה אי"צ עדים והא הכא הגט מוכיח.

וא"ל משום דבעינן דוקא עדים ולא שארי הוכחות, דהרי גם בגוף הגירושין והקידושין הא מהני שארי הוכחות, וכמו דמהני ע"ח בלא ע"מ לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין, וגם גט שהוא רק בכת"י ג"כ מהני גם בלא מסרו בעדים, והיינו משום דהגט מוכיח, וא"כ הרי גם בשליח הגט מוכיח, וקשה על הרמב"ם שהביא משליח הגט לענין עדים כיון דהכא הרי הגט מוכיח ופשיטא דאי"צ עדים וצ"ע. ואשר נראה פשוט בזה, דהרמב"ם ס"ל דנהי דהכתב מוכיח שהבעל עשאו שליח, אבל אין זה אלא הוכחה בעלמא, ולא מהניא זאת אלא לברורי מילתא שהאמת כן הוא שהוא שליח לגירושין, וכל זה לא מהניא אלא אם נימא דשליח שעשאו בינו לבין עצמו ג"כ השליחות קיימת ואז מהניא הוכחת הכתב לברר שהוא שליח לגירושין, אבל אם נימא דשליחות של גירושין דינה כגירושין עצמן דבלא עדים השליחות בטלה ובעינן העדים לקיומי מילתא דשליחות, אז בעינן דוקא עדים או דבר שיש בו נאמנות מד"ת, ולא הוכחה בעלמא, ואינו דומה לגט שמסרו ליד האשה בלא ע"מ דמהניא לדעת הרמב"ם בפ"א מה' גירושין, דהתם השטר גופי' מעיד ע"ז שבא ליד האשה, דעיקרו של שטר הוא שהבעל נותנו לה ומגרשה, וע"כ שפיר מקרי ראית שטר דמהניא מד"ת, משא"כ לענין השליחות אין בהשטר מאומה מזה, ולא הוי רק הוכחה בעלמא, וזה אינו מועיל רק לברורי מילתא ולא לקיומי מילתא.

דוגמת זה מצאנו גבי ערכאות דמהניא בשטרי ראי' מדינא משום דחזקה ערכאות לא מרעי נפשייהו, ומ"מ לענין שטרי מתנה אמרינן דהויין חספא בעלמא, ולא אמרינן דכיון דאיכא חזקה ממילא הא השטר מוכיח שהאמת כמו שכתוב בו, ויהא נעשה בזה שטר, אלא ודאי דכיון דמדינא אין בו נאמנות בשטר כזה ורק משום חזקה, הויא רק הוכחה שהאמת כן, ולא מהניא זה לאשווי' שטרא], וע"כ זהו גופא שהביא הרמב"ם, דמדמהניא הך הוכחה שהשטר תח"י לענין שליחות הגט, ש"מ דלא בעינן עדים בשליחות רק לברורי מילתא, ושפיר הוי הוכחה גמורה מה שהשטר תח"י, אבל אם הוה בעינן עדים בשליחות הגט ושליחות קידושין לקיומי מילתא, היינו צריכין דוקא דבר שיש בו עדות או נאמנות המוכיח על שליחותו, אבל זה שהשטר תח"י דאין בזה שום דין נאמנות רק הוכחה, זה לא הי' מועיל לקיומי מילתא, אלא ודאי דשליח שעשאו בינו לבין עצמו כשר ואין חסר כאן דבר לקיומי מילתא דשליחות, ורק דבעינן לברורי מילתא, וע"כ מועיל ההוכחה שהשטר תח"י דמוכיח היטב שהוא שליח שעשאו הבעל לגירושין ובגיטין דף ל"ג ע"ב ת"ש אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה, והא שנים דכי כולכם דמו ופליגי אמר ר"א אי בעדי כתיבה ה"נ הב"ע בעדי הולכה, ה"נ מסתברא דקתני סיפא אמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע יכול לבטל זה שלא בפני זה אא"ב בעדי הולכה שפיר אלא א"א בעדי כתיבה מי מצטרפי האמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד דילמא כריב"ק ס"ל, הרי דמוקי לה הגמ' באמר להם כתבו ותנו גט לאשתי זה שלא בפני זה, ולריב"ק דמהניא עדות מיוחדת הרי אלו יכתבו ויתנו, וקשה לדעת הראב"ד דשליח להולכה צריך עדים ובלא עדים גוף השליחות בטלה, וא"כ הרי ה"ה בציווי הבעל להסופר לכתוב ולהעדים לחתום דג"כ צריך עדים לקיומי מילתא דהשליחות, וא"כ איך מהניא הכא הך דריב"ק והא אכתי כל שליחות בפ"ע היתה בטלה בשעת מינוי', ולא מהניא הך דריב"ק אלא היכא דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ע"כ שפיר מועיל העדות המיוחדת לברורי מילתא, אבל מאחר דהמינוי של כל אחד בטל מה מועיל צרופן אח"כ.

אכן נראה פשוט, דהרי הא דבעינן עדים על השליחות והציווי אין זה מדיני עצם השליחות, דעצם השליחות הרי לא שני משליחות דעלמא, ורק דכיון דבלא השליחות והציווי על הכתיבה והחתימה הגט בטל וע"כ בעינן עדים ככל מעשה הגירושין דצריך עדים דוקא. ולפ"ז באומר להם חתמו, דכל עד החתום הרי אין בו רק דין ע"א בעצם הגירושין, ע"כ סגי עדותו בעצמו על מינויו, דכל דמועיל לעצם הגירושין סגי בהכי, וכן מועיל זאת גם לעצם כתיבת הגט, כיון דכל אחד רק דין ע"א בזה, ובשעת כתיבה הנוגע להגירושין הלא יצורפו ותהי' עדות שלמה בצורך הגירושין, וע"כ סגי בהכי, כיון דעכ"פ יש עדות כראוי על כל מעשה הגירושין. ולפ"ז נראה, דאפילו לדעת הראב"ד דס"ל דשליחות הגט צריך עדים לקיומי מילתא ולא רק לברורי מילתא, ובלא עדים הגט בטל, מ"מ כ"ז הוא רק למעשה הגירושין, ולא לעצם מעשה השליחות, ואם תהי' עדות המועלת בגוף הגירושין לקיומי מילתא ולעצם השליחות בעצמה לא תועיל רק לברורי מילתא תהא השליחות קיימת, וכמו הכא בסוגיין דמהניא עדות מיוחדת בשליחות משום דנצטרפו יחד לעדות הגירושין, וא"כ הא הויא עדות שליחות ומינוי זו בעצם המינוי והשליחות רק לברורי מילתא בלבד ולא לקיומי מילתא, כיון דהוו מיוחדין בשעת המינוי, ומ"מ מועיל זאת הואיל ונצטרפו לעצם הגירושין גם לקיומי מילתא.

ולפ"ז הרי מבואר היטב סברת הראב"ד במה שכתב דשליח בלא עדים אינו מועיל והא דשליח הגט כשר בלא עדים הוא משום דהגט מוכיח, וכבר כתבנו ע"ז דההמב"ם סובר דזה שהגט מוכיח אינו מועיל לקיומי מילתא משום דהוי רק הוכחה בעלמא ולא ראי' מאיזה נאמנות מדינא, ומעתה יבואר היטב גם סברת הראב"ד, דכל זה הוא רק לענין עצם מעשה השליחות, אבל לענין שנדע שבא הגט מיד הבעל ליד האשה כדין, בזה הוי השטר ראי' גמורה מדין שטרות, וע"כ כיון דכל עיקר דבעינן עדים לקיומי מילתא הוא רק משום הגירושין, אבל עצם השליחות הרי נתבאר דקיימת לדעת הראב"ד אף בלא עדים, ולא בעינן הראי' לקיומי מילתא, רק שיהא ראי' שהגט בא ליד האשה כדין, ולזה שפיר מועיל הוכחת השטר מדינא, וע"כ שפיר מהניא זה שמוכיח שהוא שליח, דעי"ז הוא ראית שטר שבא הגט ליד האשה כדין, וכזה סגי לעדות השליחות, ועוד יותר דעי"ז שמוכח שהוא שליח נתברר דאיהו גופי' הוא הבעל ושלוחו של אדם כמותו וממילא איכא ראית שטר שבא הגט ליד האשה כדין, וע"כ שפיר מועיל בכה"ג הוכחה לבד, כיון דע"י ההוכחה נתברר ונעשה ראית שטר שבא הגט ליד האשה מיד הבעל כדין, וכיון דעל כל הנוגע לגוף הגירושין איכא ראית שטר המועיל מד"ת, שוב לא איכפת לן מה דעל עצם מעשה השליחות ליכא רק הוכחה בעלמא, כיון דעצם מעשה השליחות אין צריך מצד עצמו עדות כלל, אבל אם לא היתה הוכחה זו אז הרי ממילא הי' חסר עדות במקצת מעשה הגירושין עצמה, וממילא דלא הוי גירושין כלל, ולא הי' מהני השליחות, כיון דאין כאן עדות שלמה שתספיק על כל מעשה הגירושין, [האומנם דהסוגיא דגיטין אכתי צ"ע בשליחות הנתינה דאין שם גם עדות מיוחדת רק ע"א בלבד, דבין אם שניהם הם שלוחי הנתינה, או דכל אחד מהן הוא שליח הנתינה, אבל על כל שליחות בפ"ע הרי ליכא רק ע"א, וא"כ הא נמצא דאין כאן רק שליחות בע"א, וגם אח"כ בעת הגירושין ליכא צירוף על עדות השליחות, כיון דשליחות כל אחד הוא מעשה בפ"ע, ובע"כ דצ"ל לדעת הראב"ד דכל אחד מינהו בפני שנים, וא"כ הרי אין כאן הוכחה על כל מה שכתבנו דעצם מעשה השליחות בעצמה א"צ עדים, כיון דהכא איירי דמינה אותם בפני עדים.